ב "על רוח החוקים", בפרק השלישי של הספר השלישי, כותב מונטסקיה, על עקרון הדמוקרטיה:
משטר מונארכי או משטר עריץ איננו זקוק לטוהר כפיים מרובה כדי להתקיים או להחזיק מעמד. כוח החוקים במשטר מהסוג הראשון, וכוח זרועו של השליט המונפת באיום מתמיד במשטר מהסוג האחרון, מסדירים או בולמים הכל. אך במדינת העם, יש צורך בכוח (משאב) נוסף, והוא – שלמות המידות.
מונטסקיה, ממשיך ומראה כיצד דמוקרטיות שבהן לא התקיימו מידות טובות, סופן היה להפוך לדיקטטורות או להתפרק ולהיכבש. הוא מציין שכאשר שמרו אזרחי אתונה על המידה הטובה, בתחילת הדמוקרטיה האתונאית, הם ניצחו את הצבא של האיפריה הפרסית. בזכות הדבקות של אזרחי אתונה בחרותם ובדמוקרטיה שלהם, יכלו האתונאים לצבא הספארטני האימתני. אבל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר היו לאתונה היו יותר אזרחים, היא לא היתה מסוגלת להתמודד עם מוקדוניה הברברית, כי אזרחיה נתפסו לתאוות ולתככים.
האתונאים שאיבדו את תאוות החרות, ועברו לתאוות התענוגות, ראו בפיליפס המוקדוני, אויב התענוגות. הם חוקקו חוק המטיל עונש מוות על מי שיציע להקצות לצרכי מלחמה את הכסף שיועד לתאטראות.
סינקלייר (1), גם תוהה לגבי המוכנות של האתונאים להילחם על חרותם. בעוד שבמאה ה-5 לפנה"ס, כל אזרח אתונאי יצא להיחלם במלחמות שעמדו בפני אתונה, הרי שמאה ה-4, יש עדויות לכך, שהאזרחים האתונאים נטו להעביר את ההשתתפות במלחמות לגרים (metics – תושבים שאינם אזרחים), ולשכירי חרב.
כאן בארץ, יש כאלו שטוענים שאת המידות הטובות, הורס הקפיטליזם. שהקפיטליזם מקדם נהנתנות, ושיש לחזור לערכים סוציאליסטים. אינני מכחיש כי חיים בחברה נהנהתנית, הם מתכון לאובדן המידות טובות. לרדיפת הבצע הקפיטליסטית, והמוכנות לשקר (כלומר לפרסם או לשווק), יש חלק לא מבוטל ביכולת להשחית את המידות הטובות של האדם. קפיטליזם לא הראה את עצמו ככלי הטוב ביותר לשיפור המידות.
אבל ישנם חבר'ה סוציאל-דמוקרטיים, שתוקפים את הקפיטליזם, אך אינם שמים לב שהם מקלקלים את אחת המידות שעליהן נשענת הדמוקרטיה – השירות ביחדות קרביות והמילואים.
ניתאי כתב: כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. (בהתכתבות אחר כך, נתאי העיר לי שהוא בעצמו משרת במילואים והוא בעצם צוחק על עצמו).
D-Day המלחמה הענקית של האדם הקטן על הדמוקרטיה באירופה
שרות מילואים היה הבסיס לאזרחות באתונה העתיקה. אזרח אתונאי היה מחוייב לשרת במילואים עד גיל 60. שירות מילואים מהווה בסיס ליכולת של מדינות דמוקרטיות להחזיק צבא קטן בזמן שלום, ולהרים צבא חזק וגדול, בשעת צורך. בריטניה וארצות הברית ניצלו יכולת זאת כדי להגדיל את צבאן ולהילחם בנאצים. אפילו בשוויצריה הניטרלית, בעלת שלטון הדמוקרטיה הישירה, היה צבא מילואים חזק עד לא מזמן.
אפעלי לאמר שיש בכך טעם לפגם שבסדיר ובמילואים הולך ויורד אחוז השמאל. מחנה שהדמוקרטיה היא נר לרגליו,חייב להוביל, גם בעשיה הדמוקרטית שנקראת צה"ל.
אפשר לנסות להאשים בזה את המלחמות שאנשים בעלי דעות שמאל, מחשבים כלא מוסריות (של"ג, כיבוש יש"ע, האינתיפדות, מבצעי עזה). אבל אם נבחן את המחנה שמנגד, קרי הכתומים, נראה שהללו ממשיכים למלא את היחידות הקרביות ואת הקצונה הקרבית, על אף המשבר המוסרי שהיה לציבור זה עם צה"ל, בזמן ההתנתקות/גירוש.
מצד שני אני יכול להבין איש שמאל שמשרת ביש"ע שנה אחר שנה, וליבו נקרע מבחינה מוסרית. המעמס המוסרי על אותו אדם הוא רב. אני אף מוצא שהמעמס הנפשי על אנשי שמאל גדול מהמעמס שעומד על אנשי ארץ ישראל, שהרגישו שהצבא הפך לכלי פולטי לא מוסרי בזמן ההתנתקות/גירוש. המפגש של אנשי שמאל עם עוולה מוסרית, ארוך ומתמשכת יותר מהעוולה איתה צריכים אנשי ארץ-ישראל להתמודד.
יחד עם זאת, הייתי מצפה מאנשים שהדמוקרטיה חשובה להם, להבין שעל אף שהשהות במצב-לא מוסרי מבחינתם היא קשה וממושכת, זהו המס הדמוקרטי שעלינו להשית על עצמנו. על אנשי דמוקרטיה להבין שלפעמים הממשלה לא עושה מה שאני רואה לנכון כמוסרי. ועלינו למצוא את הכלים הדמוקרטיים להניע את הממשלה לפעול על פי ערכי המוסריים.
אני חושב שההתנתקות מההנהגה המוסרית בצבא ובמילואים, היא סממן לכך שמחנה השמאל, במקום לנסות להנהיג, הולך ופורש מהחברה הישראלית. והפרישה הזאת, גם מביאה לכך שכוחו הולך ויורד בציבור הישראלי. הציבור, ככל ציבור,מחפש מנהיגים שילכו איתו בטוב וברע. הוא אינו מחפש מטיפים. בעצם אף אחד לא מחפש מטיפים, מלבד המטיפים שמחפשים את עצמם. כל הורה יודע שהטפה אינה כלי החינוך טוב. דווקא השותפות, האמפטיה, וההובלה וההנהגה, הם הכלים ליצור שינוי.
אני חושב שאם נסתכל על הבחירות האחרונות כמדד לרמת האמון שיש לציבור בשמאל, נראה כי לשמאל הציוני הקלאסי נשארו 16 מנדטים בלבד. אם אנשי שמאל, לא יבינו שכדי להשפיע הם צריכים להיות חלק משמעותי בתוך החברה הישראלית, כולל גם בצבא הסדיר והמילואים, יהיה על השמאל לצפות שהפרישה שלו מהמחנה, כולל מחנה המילואים והסדיר, יובילו להפרשתו מהציבור הישראלי.
אני רוצה לציין שאינני שמאל ואינני ימין. אבל ברור לי שללא מחלוקת וללא אידאולוגיה, לא יכון עם דמוקרטי. ברור לי שכדי לכונן חברה דמוקרטית, חייב הציבור להתמודד על דרכו ועל האידאולוגיה שלו דרך תקשורת חופשית, ודרך חיי המעשה הקטנים (שכוללים הששתפות פעילה במילואים). בלעדי זאת, ובלעדי בירור מתמיד של דרכנו, לא נחזיק כאן מעמד עוד זמן רב.
1 – Sinclair, R.K (1988) Democracy and participation in Athens, Cambridge, p.55-61