מושכל

תגית: דמוקרטיה

  • חוקה עממית ואתגר המומחיות: איזון בין ידע מקצועי לייצוג ציבורי

    המתח בין מומחיות לדמוקרטיה

    בשיחה שהייתה לי עם יעל שחם גפני מארגון "אזרחים כותבים חוקה", עלתה שאלה מרכזית: מהו המקום הראוי למומחים בתהליך של אסיפות אזרחים או בכתיבת חוקה אזרחית? שנינו הסכמנו כי ידע מקצועי הכרחי בהליכי חקיקה וכתיבת חוקה, אך נחלקנו בשאלת מיקומם ותפקידם של המומחים.

    יעל הביעה חשש עמוק ממעורבות יתר של מומחים, בהסתמכה על מחקרים המראים כי אזרחים נוטים לבטל את דעתם בפני דעות מומחים ולהיכנע לסמכותם המקצועית. לעומתה, אני סבור שמומחים הם אלו שצריכים לכתוב את החוקים, בעוד תפקיד הציבור הוא לבחור מבין האפשרויות המוצעות ולהכווין את תהליך היצירה.

    במאמר זה אבקש להציג את הטיעונים בעד תפקיד מרכזי למומחים בכתיבת החוקים, תוך הקפדה על מנגנונים שיבטיחו כי החוקים המוצעים אכן משקפים את רצונות הציבור ומגוונו. כמו כן, אציע מודל משולב המאזן בין מומחיות לבין ייצוגיות דמוקרטית.
    תודה ליעל, על הדיון המפרה.

    מדוע נדרשת חוקה בהסכמה רחבה?

    חוקה וחוקים הם מערכת כללים המסדירה את חיי הציבור ומאפשרת ניהול חברתי מוסכם. תפקידם להבטיח שכל אזרח יוכל לממש את רצונותיו וחירויותיו, כל עוד אלה אינם פוגעים בטובתם של אחרים. כך, לדוגמה, נאסרת גניבה אשר אומנם עשויה להיטיב עם הגנב, אך פוגעת בביטחונו וברכושו של הנגנב.

    לחוקה תפקיד מיוחד במדרג החוקים. היא מהווה מסגרת-על ממנה נגזרים החוקים הרגילים, וחוקים שאינם תואמים אותה מבוטלים מפאת אי-חוקתיותם. בארצות הברית, למשל, חוקים חדשים נבחנים על פי התאמתם לחוקה ועלולים להתבטל בהיעדר התאמה. מטרת החוקה להיות מקובלת על הציבור הרחב ולזכות לאמון גבוה יותר מאשר חקיקה רגילה של פרלמנט או כנסת. כך מובטחת הגנה על המרקם החברתי גם כאשר קבוצות חזקות מבקשות לשנות עקרונות יסוד מקובלים.

    החוקה האמריקאית היא דוגמה לחוקה שהתקבלה בהסכמה רחבה. היא נוצרה על ידי 55 נציגים מ-12 מדינות (מתוך 13) ואושרה על ידי תשע מדינות מתוך 13.

    בישראל, לעומת זאת, הרצון לחוקק חוקה בראשית המדינה נזנח. ניסיונות מאוחרים יותר ליצור "חוקי יסוד" כתחליף לחוקה זוכים לביקורת וחסרים את האמון הרחב שהאמריקאים רוחשים לחוקתם. לכן, כדי לכתוב חוקה בישראל שתזכה להסכמה רחבה, נדרש מנגנון חדש.

    מי ראוי לכתוב את החוקה? שלוש אפשרויות וחסרונותיהן

    נבחרי ציבור

    האפשרות שחברי כנסת יכתבו את החוקה נראית לכאורה הגיונית. הם נבחרי ציבור שאמורים לייצג את האזרחים, והציבור משלם שכרם כדי לדון בענייני ציבור. אולם המערכת המפלגתית מקשה מאוד על יצירת הסכמות רחבות. התחרות התמידת בין הפולטיקאים, והמבנה הפוליטי הבנוי על פלגנות ועימות בין קואליציה לאופוזיציה, מקשים על הפולטיקאים ליצור פתרונות רחבי-הסכמה.

    אסיפות אזרחים

    באירופה התפתחו מודלים יותר ייצוגיים הנקראים "אסיפות אזרחים". באסיפות אלו, האזרחים אינם בוחרים את הנציגים בהצבעה אלא באמצעות הגרלה (סורטיציה). בדומה למדגם מייצג בסקרים, נבחרת כמות מסוימת של אזרחים המייצגת את כלל האוכלוסייה. האזרחים מקבלים תשלום על השתתפותם ויוצרים יחד פתרונות. כיום אין לאסיפות סמכות חקיקה רשמית, אך הם מאפשרים דיון בסוגיות טעונות פוליטית ולעתים מייצרים פתרונות מכילים יותר. בישראל, מכון השל מקדם יוזמה להקמת אסיפות אזרחים ותנועה ישראלית מקדמת דמוקרטיה עירונית, בקונספט דומה.

    הבעיה המרכזית של אסיפות אזרחים היא היעדר ידע מקצועי הנדרש להפיכת רעיונות ציבוריים לחוקים ישימים ואפקטיביים. אחת הביקורות המרכזיות כלפי אסיפות אלו היא חוסר האמון ביכולתם של אזרחים רגילים לנסח חקיקה איכותית שתזכה ללגיטימציה מהציבור הרחב.

    למה הדבר דומה? לקבוצת אזרחים המנסה לתכנן רכב ציבורי. גם אם ישתתפו בהרצאות מקיפות מפי מהנדסים מובילים במשך שנה שלמה, עדיין יחסר להם הידע המעשי והניסיון הנדרש לתכנון רכב בטיחותי ויעיל שיוכל להתמודד עם אתגרי הנסיעה מירושלים לתל-אביב. מערכות ניהול מדינה וחקיקה מורכבות לא פחות מתכנון רכב – הן דורשות הבנה עמוקה של משפט, כלכלה, מדע המדינה, וניסיון מעשי ביישום מדיניות.

    גם אם משתתפי האסיפה ישמעו מגוון מומחים, הקשבה במשך מספר סופי שבוע לתיאוריות ועדויות אינה מספיקה כדי לפתח את המומחיות הנדרשת לחקיקה מיטבית שתעמוד במבחן המציאות, בביקורת שיפוטית, ובהתמודדות עם תרחישים מורכבים שלא נצפו מראש

    מומחים

    האפשרות השלישית היא שמומחים יכתבו את החוקים. יתרונם הברור הוא בידע המקצועי והניסיון שצברו. אולם קבוצה זו רחוקה מלייצג או להבין את צרכי הציבור הרחב. מומחים וחוקרים הם לרוב קבוצת אליטה שעברה מערכות סינון רבות – תארים מתקדמים, התמחויות ומסלולי קריירה שהאוכלוסייה הכללית לא התנסתה בהם. להם יכולות אינטלקטואליות, הבנה פוליטית ונחישות שאינן נחלת הכלל. בנוסף, למומחים נטייה להתכנס סביב תיאוריות מקובלות וליצור חשיבה קבוצתית שאינה תואמת בהכרח את תפיסות הציבור הרחב.

    לקראת פתרון משולב

    נראה שכל אחת מהאפשרויות לוקה בחסר: נבחרי ציבור מתקשים להגיע להסכמות רחבות, אזרחים אמנם מייצגים טוב יותר את הציבור אך חסרים ידע מקצועי, ומומחים בעלי ידע רב אך נוטים להטיות ואינם מייצגים היטב את צרכי הציבור.

    להלן אציע מספר פתרונות משולבים:

    דמוקרטיה ישירה מלמטה למעלה

    פתרון אחד הוא הפיכת האזרחים למקצועיים יותר באמצעות דמוקרטיה ישירה המתחילה ברמה המקומית. באתונה העתיקה, האזורים הקהילתיים (demes) התנהלו בדמוקרטיה ישירה, וכך רכשו האזרחים ניסיון בקבלת החלטות ארגוניות המשפיעות על חייהם. בשוויץ, הדמוקרטיה מתחילה ברמת הקומונה, עולה לרמת הקנטון ומגיעה לרמה הפדרלית. כך לומדים האזרחים להתנסות בהחלטות פוליטיות מהרמה המקומית ולהעמיק את יכולותיהם עד הרמה הלאומית. אזרחי שוויץ מעדכנים את חוקתם באופן רציף כבר יותר מ-150 שנה, ומדינתם נחשבת למתקדמת בעולם בתחומי כלכלה, חינוך ומדע.

    שיטת השארטט – שילוב מומחים ואזרחים

    במדינות שבהן אין דמוקרטיה ישירה מקומית, ניתן ליישם גישה משולבת בדמות שיטת השארטט לתכנון עירוני. על פי שיטה זו, תהליך קבלת ההחלטות מתחלק בין שתי קבוצות:

    1. הציבור הרחב או נציגיו שנבחרו בסורטיציה
    2. מומחים ופוליטיקאים (פוליטיקאים הם למעשה גם מומחים בהנעת תהליכים פוליטיים ובעלי היכולת להוציא לפועל רעיונות)

    התהליך מתנהל כך:

    • בשלב ראשון הציבור נפגש עם המומחים והפוליטיקאים ומעלה את צרכיו, חסרונותיו ורצונותיו בסוגיה הנדונה
    • המומחים והפוליטיקאים נפגשים למפגשי דליברציה (דיון ושקילה) ומציעים פתרונות לסוגיות שהעלה הציבור
    • קבוצות עבודה מגוונות מנסחות פתרונות שמוצגים לביקורת ומשוב של הציבור
    • הציבור דן על האפשרויות השונות, מעלה שאלות, ומציע פתרונות משלו.
    • קבוצת המומחים/פוליטקאים מקבלים את משוב הציבור ומנסים לשפר.
    • התהליך חוזר על עצמו עד לגיבוש פתרונות מוסכמים

    כדי להימנע מקיבעון, חשוב לאפשר גם לבעלי דעות חדשניות שאינם בהכרח מומחים או פוליטיקאים מוכרים להשתתף בצוותי העבודה. הוגים ופעילים שהובילו מהפכות חברתיות לאורך ההיסטוריה לא היו בהכרח בתחילת דרכם בעלי מעמד פוליטי. גם אם דעותיהם לא יתקבלו על ידי כל המומחים, הם יוכלו להוות אלטרנטיבות לבחינת הציבור.

    כך למעשה, אנו מקיימים את ההפרדה בין האזרחים, לבין המומחים-פוליטקאים, שיעל הראתה כחשובה לתהליך בחירה נקי מכפיפות למומחים/פוליטקאים, וגם מאפשרים לפוליטקאים/מומחים להציע חוקים המתבססים על ניסיון וידע מהשטח. ההפרדה הזאת מאפשרת לאזרחים לפגוש את מומחים לחקור אותם, ולבחור מבין מגוון הצעותיהם השונות.

    בנוסף, בגלל עירוב יזמים חברתיים בין המומחים/פוליטקאים, אנו יכולים לעודד חדשנות חברתית, והצעות שיוצאות מהקבעון שעלול להיווצר בקרב מומחים.

    בכך אנו משפרים את הסבירות שהבחירה האחרונה נעשית בידי הציבור, והחוקים עצמם מבוססים ומאושררים על ידי מומחים ופוליטקאים מכל הצדדים.

    המודל השוויצרי – תחרות בין הצעות אזרחיות והצעות ממשלתיות

    למעשה, בשוויץ מתקיים זה מכבר מודל דומה לגישה המעורבת שהצעתי, המשלב באופן מעשי בין יוזמה אזרחית לבין מומחיות ממסדית. המערכת השוויצרית מאפשרת לכל אזרח להציע תיקון או תוספת לחוקה במסגרת "יוזמה אזרחית" (Volksinitiative). כדי שהצעה כזו תגיע לדיון ציבורי רשמי, על היוזם לאסוף לפחות 100,000 חתימות תומכות בתוך 18 חודשים – כמות המהווה כ-2% מכלל בעלי זכות הבחירה. הצעה שעוברת את סף החתימות הנדרש מועברת למשאל עם לאומי, בו הציבור מחליט באופן ישיר אם לקבל או לדחות את התיקון המוצע לחוקה.

    התופעה המעניינת היא שבמקביל להצעה האזרחית, הממשלה כגוף מומחה יכולה להציע הצעה מתחרה. כך נוצר מצב בו הממשלה נדרשת להתחרות מול הצעות אזרחיות ולהגיב לרצונות העולים מהעם. אף שלרוב ההצעה הממשלתית זוכה, היא מתעדכנת בהתאם לצרכים ולרצונות המשתקפים בהצעות האזרחיות

    יישום בישראל – הצעה מעשית

    לאור הניתוח שהוצג, להלן הצעה ליישום בישראל:

    1. הקמת פורום משולב – יצירת גוף המורכב מאזרחים שנבחרו בהגרלה (כ-150 איש המייצגים את מגוון החברה הישראלית), מומחים בתחומי משפט חוקתי ומדע המדינה, כלכלה, מנהל, מוסר ועוד, ונציגי ציבור נבחרים. הפורום עצמו יהיה מחולק בין האזרחים לבין המומחים-פוליטקאים.כאשר האזרחים יוכלו להעזר במומחים, במידה וירצו הבהרות.
    2. תהליך רב-שלבי:
      • שלב 1: מפגש פתוח בו האזרחים מעלים את הסוגיות החשובות להם בחוקה
      • שלב 2: צוותי עבודה מעורבים (מומחים ואזרחים) מגבשים הצעות לפרקי חוקה
      • שלב 3: הצגת ההצעות לציבור הרחב לקבלת משוב
      • שלב 4: עיבוד המשוב ושיפור ההצעות
      • שלב 5: הצבעה על ההצעות בפורום המשולב ולאחר מכן במשאל עם
    3. מודל ההצעות המתחרות – אימוץ עיקרון מהמודל השוויצרי, לפיו על כל נושא חוקתי שנוי במחלוקת ניתן להציג לציבור מספר חלופות לבחירה.
    4. בניית לגיטימציה בהדרגה – מומלץ להתחיל בפיילוט של אסיפות אזרחים ברמה המקומית כדי לצבור ניסיון ואמון ציבורי במנגנון.

    חשוב כי לאורך כל הדרך, הציבור יהיהמיודע ויוכל להגיב על ההצעות השונות ולבקרן ברשתות החברתיות ובטכנולוגיות דליברטיביות שיעמדו לרשות הציבור.

    סיכום

    שילוב מומחיות עם ייצוג ציבורי הוא האתגר המרכזי בכתיבת חוקה מוסכמת ויעילה. הניסיון מלמד שאין פתרון מושלם, אך שילוב של מספר גישות יכול להוביל לתוצאה מיטבית: מומחים שכותבים את החוקים תוך הנחייה והכוונה של הציבור, ומסגרת שמאפשרת לאזרחים לבחור מבין מספר חלופות ולא רק לקבל או לדחות הצעה יחידה.

    בעידן של משבר אמון במערכות הפוליטיות המסורתיות, יצירת חוקה בהליך משתף ומאוזן יכולה לחזק את הלגיטימציה של המסגרת החוקתית ולסייע בגישור על שסעים בחברה הישראלית. תהליך זה יצריך סבלנות, הקשבה הדדית והכרה בערך המשולב של ידע מקצועי וחכמת ההמונים.

  • יצירת הסכמות בקבוצות גדולות – חלק ב

    הרצאה על יצירת הסכמות רחבות

    הכלים הטכנולוגיים שהוזכרו בהרצאה

    דליב 3: delib.tech

    דליב 4: delib4.web.app/main

    מינד מייסטר: :www.mindmeister.com

    לסיוע בהקמת תהליכים כאלו, ניתן לפנות לטל: 052-6079419

  • יצירת הסכמות, חלק א' – יצירת הסכמות בקבוצות קטנות

    יצירת הסכמות, חלק א' – יצירת הסכמות בקבוצות קטנות

    האם אפשר להגיע להסכמות?
    יצירת הסכמות היא משהו קל יחסית, כשיודעים איך לעשות זאת. זכיתי שדגנית בן עמרם, הזמינה אותי לקבוצה שלה. זאת קבוצה שבמשך 3 חודשים עסקה בקשב. כשדגנית ואני הנחנו את הקבוצה על פי שיטת קנר, הקבוצה הגיעה להסכמות בתוך שעתיים.
    זה לא חלום, אלא משהו שאפשר לעשות בכל הציבור, אם יודעים איך.

    תיקון טעות: בהרצאה אני מחליף בין פינלנד לאיסלנד. התיאור הנכון הוא שהאיסלנדים הם אלו שיצרו בסיס לחוקה בהסכמה. המספרים שתיארתי לא היו מדויקים. היו 1200 אזרחים אקראיים ו-300 נבחרים. אפשר לקרוא על התהליך בויקפדיה.

    ט.ל.ח

    התוכנה שהשתמשתי בה היא דליב-4. ההצבעה של המשתתפים נעשתה כאן.

    ניתן להצטרף לקבוצה ליצירת מסמכי הסכמה בקבוצת יצירת מסמך הסכמה בוואטסאפ

  • מדוע אנשים בארגון מעדיפים לריב

    אנשים רבים?

    שנים רבות אני עוסק בדליברציה (יצירת הסכמות בקבוצה), ושמתי לב לתופעה מעניינת. אנשים ברוב הפעמים מעדיפים לריב, יותר מאשר למצוא פתרונות מוסכמים.

    התופעה הזאת מתרחשת במגוון רחב מאד של סוגי ארגונים. למשל, כשנסיתי לסייע למובילי מחאה לפעול ביחד, מתוך אינטרס משותף, היה מאד קשה להביא אותם להסכמה. לכל אחד או אחת מהם היתה אג׳נדה משלו.ה. כל אחת נלחמה על דרכה, ולא ראתה דרך להתפשר, כדי לחבור לעוד קבוצות מחאה.

    כשהצטרפתי לדיון של קהילה, שאנשיה רבו על נושא כל שהוא, ניסתי למצוא דרך להגיע לפתרון מוסכם. אז גילתי שחברים בקהילה, מנסים לסלק אותי, כדי שדרכם היא זאת שתנצח. הם ראו בניסיון שלי להגיע להסכמות, איום על דרכם.

    בארגונים בהם יש מנהיגים, גילתי שעל פי רוב, המנהיג.ה לא אוהבים שנוצרת הסכמה, השונה מדעתם האישית. המנהיגים הם אלו שרוצים לשלוט, על פי דרכם, גם אם בקרב הקבוצה אין הסכמה על הדרך.

    באופן כללי, מצאתי שמצב המלחמה, נפוץ בהרבה ממצב של שלום. עובדים בארגונים ממשלתיים, וגם חברות עסקיות, מנהלים לא פעם מלחמות פוליטיות פנימיות, שאינן לוקחות שבויים, וזאת על חשבון טובת הארגון בהם אותם אנשים עובדים.

    במשך זמן רב, ניסתי להבין, מדוע מצב המלחמה התוך-קבוצתית, שברור לכולם שמביא לפגיעה בקבוצה, נפוץ הרבה יותר ממצב של שלום. מדוע ארגון טוב, שבו אנשים עובדים ביחד, או מתקיימים ביחד, ללא יחסי איבה פנימיים, וללא מלחמות, הוא החריג.

    להלן הצעה למנגון שיכול להסביר את התפוצה הרחבה של מאבקים תוך-אירגוניים.

    למה אנשים רבים?

    כדי שקבוצה תוכל לפעול ביחד, עליה להגיע להסכמה. עליה להגיע להסכמה על היעדים, והדרכים להגיע ליעדים. עליה להגיע להסכמה, על הדרך לקבל החלטות. עליה להגיע להסכמה כיצד לתגמל את מי שפועל לטובת הקבוצה, וכיצד להעניש מי שפועל בניגוד לטובת הקבוצה. עליה לפתח קודים פנימיים של התנהגות ראויה בתוך הקבוצה, כך שכל אחד מחברי הקבוצה, ירגיש בנוח, וירגיש שייך לקבוצה. עליה לארגן טקסים שיחזקו את החוסן הקבוצתי, ועוד החלטות רבות.

    ככל שהקבוצה גדלה, כך קשה יותר להגיע להסכמות. כמות קוי התקשורת עולה בריבוע. כמות הצרכים שכל חבר קבוצה נדרש להם, עולה, תפיסות העולם מתרבות, והתובנות השונות של כל אירוע ואירוע גדלים עם גדילת הקבוצה. האישויות השונות, ותפיסת עולמן מתרבות. למעשה, הגעה להסכמה מעמדות שיוויוניות, היא כמעט בלתי אפשרית ללא טכנולוגיות סופר-מתקדמות. ולכן, האנושות הלכה ופיתחה שיטות שונות להגעה להסכמות, כדי שהקבוצה תצליח לפעול.

    כל עוד האנושות התנהלה בכפרים קטנים, או בשבטים קטנים, יכלו ההחלטת להתקבל על ידי ״זקני השבט״ (לדוגמא, בדרום אפריקה, ביהדות, בשבטים בדואים) או במקרים חריגים על ידי ״אמהות השבט״. נציגים מבוגרים של אנשי השבט, ישבו יחד במועצה (لشورى בערבית) ויצרו בינהם את ההסכמות.

    ככל שגדלו הקבוצות האנושיות, כך הפכה ההגעה להסכמה לקשה ומורכבת יותר, ועם הגודל הלכה ואבדה היכולת לקבל החלטות בצורה מוסכמת. לכן במשך אלפי שנים, בד״כ ההחלטות התקבלו על ידי מנהיג יחיד.

    בדרך כלל, המנהיגים לא החליטו לבד. כדי להפוך ללגיטמים, ולמנוע מאבקים, השליטים הסתמכו על לגיטמיות של השלטון שלהם, כמו למשל, הכרות של הכהונה, בכך שהמלך הוא בחיר האלוהים, או צאצאו של האלוהים, או במקרים אחרים, האל עצמו. יחודיות זאת, מנעה ממתחרים ״לא לגיטמיים״, להתחרות על השליטה, אך דרשה שיתוף פעולה עם מעמד הכהונה.

    בהיסטוריה ישנם מקרים בודדים, בהם ארגונים הגדולים מכפר/שבט, הצליחו לנהל את עצמם בצורה דמוקרטית. אחת הדוגמאות הבולטות היא הדמוקרטיה האתונאית, בה כ-30 אלף אזרחים קיבלו החלטות ביחד, על בסיס יחסית שיוויוני. דמוקרטיה זאת, נדרשה ללא מעט נהלים כדי לקיים החלטות דמוקרטיות בצורה שיוויונית. נראה כי בימי הבניים, בעת החלשות הממלכות האירופאיות, היו גם רפובליקות דמוקרטיות קטנות, אך נראה שהן נעלמו, ככל שהממלכות האירופאיות במאה ה-16, התחזקו. עד המאה ה-18, עם המהפכה האמריקאית והצרפתית, כמעט כל סוגי השלטון היו מלוכנים/דיקטטורים. אך עם תחילת עידן הנאורות, עלה הרצון לשיוויון. הוסיפו לכך, שמאז המהפכה הצרפתית, אומות דמוקרטיות יכלו לגייס יותר חיילים (כי העם האמין שהמלחמה שלו), וביחד נוצר הדחף לייצר שלטונות דמוקרטיים יותר. אך גם היום, השלטון ברוב המדינות הדמוקרטיות, אולי למעט שוויץ, נתון בידי ראש ממשלה או נשיא, ואוליגרכיה-נבחרת (חברי פרלמנט) מבקרת את עבודתו ועבודת שריו. כלומר, בסוף, ההחלטה היא של אדם בודד, והוא נעזר לצורך השלטון בחברי ממשלתו. העם רק יכול להחליף אותו ואת מפלגתו פעם בכמה שנים.

    כך קורה, כי במשך אלפי שנים, מאז החלו קבוצות אנשיות לגדול מעבר לכפר או שבט, הן החלו להעדיף שלטון יחיד, כדרך להתנהל כקבוצה. האנושות איבדה את כושרה התרבותי, להתנהל שוב בצורה דמוקרטית ושיוויונית, כפי שהיה נהוג בקרב השבטים היותר דמוקרטים, או בקרב ערי יוון העתיקות. אנו מורגלים, גם במקום העבודה, לכך שיש מנהל.ת אחד.ת. ושהיא זו שמחליטה. היא יכולה להתייעץ אבל בסוף, ההחלטה שלה והנורמות הן שלה.

    ושוב, הסיבה להזדקקות למנהיגים היא שהחלטות בקבוצות גדולות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. וככל שהקבוצה גדולה יותר, כך הקושי עולה בצורה אקספוננציאלית. וכיוון שאיבדנו את התרבות והמינהגים שמאפשרים לנו לפעול גם בקבוצות קטנות מתוך החלטה שיוויונית, כך קורה שגם כשאנו בארגונים קטנים, אנו נזקקים למנהיג.ה, שתורה לנו את הדרך.

    הצורך במשילות ובמאבקי השליטה.

    על מנת לתפקד, קבוצות צריכות מערכת שליטה, ובד״כ שליט או שליטה יחידים, המתייעצים עם אליטות/קבוצת ניהול. הנהגה הזאת, גם מחזיקה יותר כוח, ולכן בד״כ קבוצת ההנהגה יכולה לתגמל את עצמה יותר טוב. היא נהנת מחופש פעולה נרחב יותר, וככל שמתקדמים לראש הפרמידה, יש לחברי האליטה/ה-C level, יותר כוח להשפיע על התנהלות הארגון, כך שההחלטות יותאמו יותר לאינטרסים של הבכירים. כיוון שההיכולת להשפיע של קבלת ההחלטות הולכות ומתרבות ככל שעולים בפרמידיה, גם היכולת להיטיב עם הצרכים גדלה. בנוסף, המצאות בראש הפרמידיה, בד״כ מלווה בכבוד ויוקרה, והנה יצרנו מוטיבציה של המשתתפים בארגון, לשאוף למעלה, ולהתחרות על מקום קרוב יותר לראש הפרמידה.

    המעניין הוא שמי שנמצא במאבק מסוג זה, רואה לא פעם את טובת הארגון, כחלק מהאינטרסים ותפיסת העולם אותה הוא מביא. כתוצאה מכך נוצרת לגיטמיות למאבק. ״אם רק אנצח, מצב הארגון ישתפר״. לדרגי הניהול השונים קשה לראות שהמאבקים הללו, פוגעים בארגון ועלולים להביא לשיתוקו והסתאבותו. אגב, ככל שהארגון מתחיל לדעוך יותר, כך המאבקים יתחזקו, כי אנשים מאמינים, שרק אם הם יגיעו לראשות הפרמידה, ניתן יהיה להציל את הארגון.

    הדרכים לפתרון, נמצאות בכמה רבדים אפשריים. הפתרון הקלאסי, הוא פיתוח של הנהלה חכמה, קשובה, שיודעת לנתב בין האינטרסיים הקבוצתיים לאינטרסים האישיים, של כל אחד מחברי הקבוצה. הנהלה שיודעת לקדם אנשים התורמים לטובת הארגון, ולהרחיק כאלו שפוגעים בטובת הארגון. הנהלה, שיודעת לקבל החלטות עיסקיות וארגוניות נכונות. הנהלה כזאת, בד״כ זוכה ללגיטמיות נרחבת, ומפחיתה מאבקים פנימיים.

    אלא שהנהלה כזאת, היא היא מצרך די נדיר. מרבית בני האדם, גם בתפקיד ניהול, מתקשים לקבל החלטות כ״כ מורכבות. יש מנהלים שטובים יותר בצד הארגוני, ויש מנהלים שטובים בצד הניהולי, ויש כאלו שבצד העסקי, אך קשה למצוא אנשים שגם יודעים לנהל אנשים, וגם יודעים לקבל החלטות בכ״כ הרבה תחומים. לכן, מאבקים פנים-ארגוניים, כ״כ נפוצים.

    פתרונות?

    אם כך, אני מציע שהבסיס למניעת מאבקים, ולפיתוח יכולת קבלת החלטות שיטיבו הן עם הארגון והן עם חברי הארגון, נמצא בפיתוח שיטות וטכנולוגיות שיאפשרו קבלת החלטות ופיתוח שליטה בצורה חכמה שתיטיב עם הארגון וחבריו.

    כדי לשפר את המצב הקיים, אפשר לדעתי לפעול בשתי דרכים. הדרך הראשונה, והקלאסית, היא לפתוח מתודות ניהול ומימנויות ניהול, שמאפשרות קבלת החלטות מושכלת ורחבה יותר. בדומה לשיטות שהיו קיימות בתקופה השבטית, ובסנהדרין. שיטות אלו אפשרו קבלת החלטות מוסכמות, מושכלות שבהן נשקלו מגוון הצדדים. אני חושב שגם הנהלות מודרניות, יכולות להרוויח משיטות ניהול כאלו. אני יודע מניסיוני, ששיטות אלו אפשרויות גם בקצב החיים המהיר בו פועלות חברות מודרניות.

    הדרך השניה לפתרון המורכבות, היא לפתח טכנולוגיות דליברטיביות, שמאפשרות ליותר בעלי עניין, ויותר מומחים להשתתף בתהליך ההחלטה, מבלי שיווצר עומס קוגניטיבי, ומבלי שמשך הזמן לקבלת ההחלטה יתארך. דברים כאלו אנו עושים בדליב.

  • טובת הכלל?

    האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
    בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

    הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

    הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

    עריצות הרוב
    למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
    כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
    אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
    אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
    עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

    מסך הבערות
    אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
    על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

    זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

    נדרש אם כן פתרון אחר.
    הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
    עקרון ההשתנות

    העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
    במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
    עקרון אי-העריקה
    תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
    על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
    מבנה פוליטי המאפשר השתנות
    כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
    התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
    הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
    מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

    השכבה הפסיכולוגית
    עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
    אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
    האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

    לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
    את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

    מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

    אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
    לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

    הדיון המושכל

    דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

     

    לסיכום
    על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.

  • עוברים לדמוקרטיה 2.0

    כן, זאת הדרך! נאום נפלא של פיה מנסיני, ופעולה מרתקת של החבר'ה ב-DemocracyOS.

    אכן הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישנה שלנו תעבור מספר שינויים ותאפשר לאזרחים לקחת חלק פעיל יותר בקבלת ההחלטות המדינית.

    קחו לעצמכם 13 דקות וראו נאום רב עוצמה. ובסוף אל תשכחו לשתף!

    נ"ב. מי שמעוניין להצטרף לפרויקט ישראלי כזה מוזמן להצטרף לקבוצה הזאת.

  • מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

    אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

    לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

    אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

    עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

    ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

    אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

    מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

    העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

    יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

    ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

    לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

    אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

    כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

    חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

    "טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

    על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

    "מההה?????"

    טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

     

     

     

  • לובי, הון-שלטון ואפס מיסים לבעלי העוצמה

    אינני יודע אם הסיפור הזה נכון. חברת הלובי המתוארת היא "פוליסי" שאכן בדקתי באתר ובין לקוחותיה נמצאות פרוקטור וגמבל וגוגל. העלתי אותו לבלוג, לצורך תיעוד, כדי שלא יעלם בין דפי הפייסבוק. את הטקסט המקורי העתקתי מן ההודעה שהעלתה אורלי בר-לב.
    ————————————————————

    ביום שישי האחרון פרסם אלי ציפורי ב"גלובס" מאמר מעולה ומקיף על כוחן המונופוליסטי בישראל של שתי חברות: ג'ילט – זו מהגילוח, וגוגל – זו מגוגל.
    [http://bit.ly/1guZXnd]

    ציפורי סוקר את מצב שתי החברות בישראל:
    1. ג'ילט מוחזקת בידי פרוקטר אנד גמבל, אחד מתאגידי הענק בעולם. גם בעולם היא מונופול כשהיא חולשת על 70% משוק הגילוח העולמי. אבל לא די לה בזה, ובישראל היא גובה מחירי עתק ביחס למחירי מוצרי הגילוח שלה במקומות אחרים בעולם. "כי אפשר", כותב ציפורי.
    2. גוגל-ישראל: גורפת יותר ממחצית הכנסות שוק הפרסום באינטרנט בישראל (600 מיליון ש"ח).

    אז כמה מס משלמות השלוחות הישראליות של פרוקטר אנד גמבל וגוגל?
    אפס.
    כן, אפס.

    עכשיו תגידו, נו, מה חדש, אנחנו כבר מכירים את הסיפור הזה. חברות ענק כמו "טבע" משלמות אפס מס בישראל כי יש מי שדאג להן, יעני הון-שלטון.

    אבל יש חלק בסיפור הזה על גי'לט וגוגל, שאינו מסוקר בתקשורת המרכזית. זהו החלק עוסק במקף שבין ההון לשלטון: הלוביסטים.

    לפני חמישה חודשים הוציאה העמותה לדמוקרטיה מתקדמת דוח מיוחד: "חברות הלובינג, הריכוזיות והיעדר התחרותיות במשק בתחום הלובינג". כמעט אף אחד למעט העמותה הזו, ו- Shabi Gatenio העומד בראשה, לא מדבר על זה. הדוח הועבר לתקשורת ולכל חברי הכנסת, אך לא זכה כלל לסיקור תקשורתי למרות מחמאות רבות עליו מצד עיתונאים מאחורי הקלעים.

    אז בואו נציץ שנייה בדוח.
    לפי הנתונים בדוח, חברת הלובינג 'פוליסי בע"מ' בולטת במיוחד בענף הלובינג: "חלק מלקוחות החברה הם תאגידים וחברות ענק ששווי נכסיהם בעולם מוערך בפי עשרות מונים מתקציב מדינת ישראל כולה לשנת 2013 (309 מיליארד שקלים)".
    "בנוסף לתאגידי הענק הללו", נכתב בדוח, "מייצגת חברת 'פוליסי בע"מ' גם את איגוד הבנקים, בנק הפועלים, התאחדות הקבלנים, פורום חברות הסלולר, התאחדות ענף הפרמצבטיקה, איגוד חברות הביטוח, לשכת התיאום של התעשיינים הארגונים הכלכליים, נשר מפעלי מלט, שיכון ובינוי ועוד שלל גופים שמאחוריהם עומדים אינטרסים כלכליים ונכסים כלכליים ששוויים מגיע למיליארדים רבים של שקלים".

    כלומר, מדובר בחברת לובינג חזקה במיוחד, ולפי מומחים בתחום, זו כנראה החברה המשפיעה ביותר במדינת ישראל.

    עכשיו נחשו את מי עוד מייצגת חברת "פוליסי"?
    ניחשתם נכון.
    את פרוקטר אנד גמבל, ההורים של ג'ילט, ההיא מהגילוח המונופוליסטי שלא משלמת מס בישראל.
    ואת מי עוד?
    שוב ניחשתם נכון.
    את גוגל. זו מגוגל שגם לא משלמת מס בישראל.

    אבל אולי השאלה הגדולה עוד יותר היא: האם ידעתם על זה?
    התשובה הפשוטה לשאלה הזו היא: לא.

    כי האמת היא שהרבה מעבר לדיון על חברת לובינג ספציפית אחת, יש בעיה כוללת בענף הלובינג כולו שאנחנו לא מודעים לה.

    אף אחד כמעט לא מדבר על כך שלא רק שיש ריכוזיות במשק, כנראה שיש גם ריכוזיות בענף הלובינג בכלל. מה המשמעות של זה? גם לא מדברים על כך שחברת לובינג אחת לעיתים חולשת על ייצוג של ענף שלם במשק, מה שלכאורה עלול לפגוע בתחרות בענף. וגם לא מדברים על זה שבהיעדר רגולציה בתחום, אין שקיפות, ואין לנו מושג מי לוחץ על מי ואיפה ולמה.

    וכך יוצא שבזמן שאנחנו מתפלצים מתשלומי המס האפסיים של החברות הגדולות, אנחנו לא מדברים על מי שמייצג את האינטרסים שלהן במסדרונות השלטון.

    "הם לא רק רוחות רפאים בוועדות הכנסת מבלי שיש רישום של שמם, הם גם רוחות רפאים בתקשורת. איך דנים על האינטרסים של החברות הגדולות במשק, מבלי לדון באינטרסים של הגורמים המייצגים אותן?", אומר לי הערב שבי גטניו.

    אז הנה לכם, פיסת מסך קטנה אחת נוספת, שהורמה מעל המקף שבין ההון לשלטון.

    ידע = כוח.

    דוח העמותה לדמוקרטיה מתקדמת: http://bit.ly/1gv5tpL

  • שלושה מודלים לקבלת החלטות ציבוריות

    במסגרת הסדנא לידע ציבורי אנו בוחנים כיום שלושה מודלים לשיתוף ציבור. שלושת המודלים הם מודלים פעילים ואף וותיקים בשיתוף ציבור ובחשיבה יצרתית. המודלים שבחנו היו המודלים של Osborn-Parnes, המודל של Hurson, והמודל של OpenIDEO (ראו איורים מצורפים, עבור שני המודלים הראשונים). הוסבורן-פרנס והורסון הם מודלים וותיקים, משנות ה60 וה-80, וOpenIDEO הוא מודל חדש, שפיתחה חברה IDEO, שמתמחה כבר שנים בחשיבה יצרתית לעסקים.

    מודל הורסון - לחצו להגדלה
    מודל הורסון – לחצו להגדלה

    במבט ראשון קשה להבין מה היחודי בכל אחד מהמדולים, וקשה להבין איזה מודל עלינו לבחור לשיתוף ציבור מוצלח. אך הבנת רקע בקבלת החלטות מאפשרת לנו לראות את ההבדלים בין המודלים. אחד המודלים החשובים בתחום, שיכול לסייע לנו הוא מודל שהפיץ Sam Kaner, בספרו Facilitator's guide to Participatory decision-making . בספר קנר מראה כי דיון מתחיל קודם כל בשאלת שאלות על הנושא. תפקיד שאלת השאלות, הוא לאפשר התפתחות הבנה משותפת ושפה משותפת. שני רכיבים אלו מאפשרים לקבוצה לאחר מכן, בשלב הצעת הפתרונות ליצור פתרונות שהגיונם מובן לכלל חברי הקבוצה, ולכן ניתן גם לדון עליהם מתוך הבנה משותפת.

    מודל אוסבורן-פרנס - לחצו להגדלה.
    מודל אוסבורן-פרנס – לחצו להגדלה.

    על פי המודל של קנר, הורסון עוסק בהיבטים המורכבים של הבעיה, בהבנת סיבותיה, בהבנת הגורמים שבבעלותם נמצא התחום (Key stakeholders), והמושפעים מהבעיה (primary and secondary stakeholders). גורמים שנקראים כמכלול, בעלי-עניין (stakeholders). הבנת הרשת של בעלי העניין, חשובה מאד לפתרון בעיות חברתיות, והיא זאת שמאפשרת לנו לערב את כל הגורמים הרלוונטים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדרת בעלי עניין, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שמיזמים גדולים נתקלים בהתנגדות. לכן הורסון משקיע מאמץ גדול בהרחבת הידע בבעלי-העניין. שימוש במודל הורסון, מאפשר לפתח תהליך השתתפותי, שבו משתתפים כל הנוגעים בדבר, ולכן יש לו פוטנציאל דמוקרטי גבוה יותר. באמצעותו, ניתן לזהות אוכלוסיות חלשות שאינן משתתפות בתהליך, ולדאוג לכך שיהיו להן נציגי בשלבי פיתוח הפתרונות.

    הורסון אינו משקיע רבות בפתרון הבעיה. את זה עושה טוב יותר מודל אוסבורן-פרנס. למעשה, אוסבורן-פרנס יוצא משלב הגדרת הבעיה של הורסון, מגדיר עתיד רצוי, ומתחיל לחקור את הבעיה, לפני שהוא מציע לנו לגשת לפתרון. כאן הבנת הבעיה, היא הבסיס למציאת פתרונות מעמיקים יותר. הוסבורן-פרנס גם עוסק במציאת חלופות ובתעדוף שלהן.

    פתרון נוסף, הוא הפתרון של OpenIDEO. מודל זה למעשה אינו מגדיר את הבעיה, אלא רק שואל אותנו כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוא מצרף שלב ראשוני של ״השראות״: פתרונות שכבר ניתנו לבעיות דומות. ולאחר מכן מאפשר מגוון רחב מאד של פתרונות. כדי לסנן את הפתרונות השונים, נערך סינון על פי כמות התמיכה בכל הצעה (applause). וכך מתוך מאות הצעות, הציבור בוחר את עשרים ההצעות הטובות ביותר.

    הבעיה היא שכבר ראינו שלייק, או מחיאות-כפיים, אינן מדד טוב לסוג הפתרון. בד״כ לייק יראה האם הפתרון עומד יפה בתוך מסגרת ערכים שאנו מאמינים בהם, אך הוא לא בוחן ריאליות של הפתרון ואינו מתעמק בהבנת פתרון עצמו. בכך לדעתי, חולשתו של הפתרון של OpenIDEO. הוא אינו בוחן את יעילות הפתרון, אלא בעיקר את הנראות הערכית של הפתרון. המודל הנ״ל גם אינו מעמיק בפתרון הבעיה, כיוון שאינו חוקר כלל את הסיבות לבעיה, ואת רשת בעלי-העניין. . בכך להערכתי, הוא יוצר המון פתרונות פופולריים אך לא ישמים.

    כיוון שאנו עוסקים בתהליכי קבלת החלטות רחבות משתתפים, אשר אמורות לסייע לרשות מבצעת למצוא את הפתרונות האופטימליים, הרי שמודל OpenIDEO אינו מתאים להחלטות של גופים ביצועיים, או להחלטות של גופים מחוקקים. הוא אולי מתאים לגופים שרוצים להיחשף למגוון רחב של פתרונות' ואינם מחויבים לישום הפתרונות.

    לכן, אני מציע שדווקא שילוב של מודל הורסון, שמיועד להבנת הבעיה ושותפיה, ולאחר מכן מודל הוסבורן-פרנס, שמאפשר להבין את הבעיה בצורה מעמיקה יותר, הם אלו שיאפשרו לייצר פתרונות טובים יותר לגופים מחוקקים ומבצעים.

    בנוסף אני מציע שהצבעות לייק, אינן המדד המתאים למציאת פתרונות מורכבים. במקומם, הייתי מציע שילוב של הערכות ביקורתיות. צריך לזכור, כי הטכנולוגיה המתקדמת והמדע לא התפתחו על בסיס "לייקים" אל על בסיס ביקורת. לכן עלינו להכניס מדד שיאפשר למביני עניין להעריך את היתכנות של הפתרונות. כמו כן, עלינו לנסות להכניס עוד פרמטרים לבחינת הפתרון שיאפשרו לבדוק את ישימותו, כמו הערכת עלויות ומשאבים אחרים הנדרשים לביצוע הפתרון. המקום של הערכת לייק, חושב לדעתי רק בשלב האחרון, כאשר אנו מבקשים לבחור בין שתי אלטרנטיבות ששתיהן עמדו במבחן ההפרכה והביקורת. רק לאחר שההצעות עמדו במבחן ההיתכנות ניתן להשתמש במדד הפולריות, שהוא גם מדד הערכים הציבוריים.

    מה דעתכם?

     

  • כיצד החלה "הסדנא לידע ציבורי"

    הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

דילוג לתוכן