פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?