כל מי שמנהג סוכות חביב עליו, או שסוכות מצווה עליו, נוהג לברך על ארבעת המינים. אתרוג, לולב, הדס וערבה. ומאז הגן מלמדים אותנו כי למנהג זה יש טעמים רבים כמו הברכה על עם ישראל, המורכב מכאלו שיש להם גם ריח וגם טעם (אתרוג), רק טעם ובלי ריח (תמר), רק ריח ובלי טעם (הדס) וכאלו שאין להם לא ריח ולא טעם (ערבה). אך האם תמיד ברכו יהודים על ארבעת המינים הללו?

התשובה היא שכנראה שלא כך היה הדבר תמיד. מדוע עלינו לשער שלא כך היה הדבר? הסיבה הראשונה לחשד היא שעל פי כתבים היסטוריים, האתרוג מקורו בדרום מזרח אסיה, והוא הגיע לא"י רק בתקופה הפרסית (539 – 332 לפנה"ס לערך). גם שאר עצי ההדר, הגיעו לא"י ממזרח אסיה בתקופות מאחורות ולא היו קייימים בזמן מעמד הר סיני (שמתוארך על פי המסורת ל 1313 לפנה"ס), או בזמן ההתישבות ובית ראשון (המתאורכים ל -1300 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס)

אך לא רק מן המחקר המדעי עלינו להסיק שיש סתירה בין הממצאים לכתוב. גם התנ"ך עצמו מראה על סתירה. חג הסוכות מוזכר בתורה מספר פעמים, ואחד מהם מופיע בספר ויקרא כ"ג "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.". אך מנגד, בתנ"ך עצמו יש תיאור אחר של המצווה.  מסתבר כי על פי התנ"ך, לא תמיד ישראל ברכו על ארבעה מינים, אלא היו זמנים שבהם הכינו לסוכות חמישה מינים.

בנחמיה ח' כתוב על עם ישראל ששב מן הגלות וגילה את ספר התורה (שלא היה ידוע לעם ישראל, כך על פי הכתוב בספר נחמיה): "וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. ". כלומר, נוסף על ההדס, הלולב וענף עצת עבות, יש לנו גם עץ זית ועץ שמן. עץ השמן, הוא על פי הפרשנים "אורן ירושלים". כלומר, בני ישראל צוו על פי התורה לבנות את הסוכות מחמישה עצים: זית, אורן, הדס, תמר ועץ עבות.

כיצד אם כן התגלגלנו לארבעה מינים, ומדוע ספר נחמיה מוסר לנו שבתורה שהם קראו, נדרש עם ישראל לחמישה מינים, ובעוד התורה שאנו קוראים היום יש ארבע מינים, קצת שונים מאלו הופיעים בתורה שנחמיה הקריא?

אנסה לשער, ואתם מוזמנים גם להעלות השערה משלכם.

להערכתי, אכן בתורה שנחמיה קרא בתחילת בית שני, היו חמישה מינים "אורן, זית, הדס, תמרים וענף עץ עבות (שאינני יודע מהו)". אלא שלאחר תקופה בה שהה עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הפרסים שולטים בארץ, הגיע לאזור האתרוג, שנחשב פרי מהודר, יקר ואקזוטי. ברבות השנים, החלו ישראל להעדיף את האתרוג על עץ הזית, בגלל ריחו ויוקרתו. וכך לאט לאט נעלם עץ הזית מהמנהג היהודי, והופיע האתרוג. עץ האורן לא לגמרי נעלם. סביר להניח שהוא שימש לא לברכה, אלא כפי שמתואר בנחמיה לבניית הסוכה (והביאו עלי זית ועלי עץ-שמן …. לעשות סוכות). כך שמהתורה שקיבלו בני ישראל בשיבת ציון נעלמו הזית והאורן וההדס. נשאר התמר וענף עץ עבות, ונתווספו ערבי הנחל האתרוג. ההדס "הומר" בשלב כל שהוא להיות "ענף עץ עבות", והאורן אולי שימש לבניין הסוכות. התורה גם לא ציוותה לבנות סוכות מעצים אלו, אלא לשמוח איתם. וכך הוכנסה לתורה המצווה לברך על "פרי עץ ההדר". כלומר, יש הבדל בין התורה אותה למדו השבים מגלות בבל, לבין התורה שאנו מכירים היום. התורה עברה עיצוב והתפתחה במהלך התקופה הפרסית. תקופה בה עץ ההדר הלך ותפס מקום בא"י.

אם המסקנה הזאת נכונה, והיא מגובה על ידי עדויות רבות שהתנ"ך מציג, נראה שהתורה שקיבלנו לא התקבלה בהר סיני באותו אופן פשטני בו אנו תופסים את מתן תורה, אלא התפתחה בהדרגה לאורך הדורות. המופע הכתוב הראשון שלה החל בימי יהושפט, נמשכה לימי חיזקיהו, יאושיהו, עזרה ונחמיה, והתפתחה עד לפחות סוף התקופה הפרסית. אין זה אומר שהיא אינה נכונה, אלא שהפרשנות המסורתית, אינה עומדת בהתאמה למידע שהנ"ך מספר לנו.

הקדמה קצרה לקוראי הבלוג:

בקהילות דתיות המרחק החברתי בין המשתתפים בקהילה קטן ביחס לחברה הכללית. בחברה הדתית יש מצוות תורניות שגורמת לאנשים דתיים להתחבר יותר. כך למשל העדיפות להתפלל במניין שלוש פעמים ביום, שבת שבה לא נוסעים, זימון (אכילה) בשלוש ועוד. כל אלו גורמים לקהילות הדתיות להיות מחוברות. מבחינה חברתית זה מצוין, אך גם מביא לתופעות שאינן תמיד נעימות. אחת הבעיות היא בעיית "הקיבוץ" בחברה הדתית כולם יודעים על כולם. לא פעם, הרכילויות רצות חופשי. מצד שני, דתיים מצווים ב"איסור לשון הרע". הצורך לרכל מצד אחד ואיסור לשון הרע מצד שני יוצרים קונפליקיטים קשים שלאנשים קשה להתמודד איתם.  הבעיה הגדולה יותר, נובעת מכך שהמצווה של "איסור לשון הרע" כל כך חזקה, עד שגם שכאשר יודעים שאדם הוא עבריין, אין לקהילה דרך לספר על העברה. על הנושא הזה אני מדבר בפוסט הבא. הוא מכוון לקהילות דתיות, ופונה בשפה של הקהילות הדתיות. הוא מציע פתרון לקונפליקט. מוזמנים לקרוא ולהביע את דעתכם.

המכתב:

… בצדק אמר הציבור כי יש להמנע מלשון הרע. אך לשון הרע עלולה להסתיר עוולות אם כאלו נעשו. במכתב אני מבקש להציע פתרון שיוסכם על כל הצדדים.פתרון שיאפשר גם לשמור על הימנעות מלשון הרע, גם יאפשרו לטפל בעוולות, אם כאלו קיימות.

הבעייתיות של איסור לשון הרע
איסור לשון הרע היא מידה שהוטמעה מאד בנו כציבור. היא כל כך הוטמעה בנו, עד כי נראה שאין אנו מהרהרים בה ובהתאמתה לכל המצבים הקיימים במציאות חיינו. איסור לשון הרע היא מידה ראויה וחשובה, אך לפעמים היא יכולה בטעות לכסות על פשעים (והיו כבר דברים כאלו באזורינו). פעמים רבות גם כשיודעים גנותו של אדם, לא מספרים שמא יחשוב אותנו הציבור לעוברים על "איסור לשון הרע" כך נוצר מצב שגם אם בפועל יש לספר בגנותו של אדם, אנו נמנע, שמא נקבל ביקורת ציבורית. כך קורה שתחת איסור לשון הרע יכולים עושי עוולות לעשות מעשים איומים, ולזכות מחסינות הביקורת הציבורית. נכון שאיסור לשון הרע מאפשר להגיד בציבור גנותו של אדם כאשר יש בכך תועלת לציבור, אך בפועל אנשים לא רוצים להראות "לא צדיקים", ולכן כלפי חוץ יהיו שיעדיפו לא להוציא דיבתו של אדם ברבים, גם אם יש בכך תועלת לציבור.

"פתרון" הרכילות
כדי להתגבר על הקונפליקט בין הצורך בצדק לבין הצורך לא להגיד לשון הרע אנשים משתמשים במנגנון נוסף. כדי להתמודד עם "עוולות" יש הנוהגים לספר את הדברים לחברים, בתקווה כי המסר יעבור לכלל האוכלוסיה, מבלי שאנו נתפס כמספרי לשון הרע, ומצד שני נשיג צדק. כך מתחילות להתרוצץ להן שמועות בדבר פשעיו של אדם, מבלי שיש ל"נאשם" יכולת להגן על עצמו, מבלי שנבחן את כל הצדדים, ומבלי שנדע שהדבר אמת. טבען של רכילויות מסוג זה, שהן מציגות ראיה חלקית של המציאות, ואולי אף העדר אמת בכלל.

רכילויות אלו מהוות בפועל בתי משפט ציבוריים, אשר פעמים רבות מידי שופט בעיוות דין, ורק לעיתים רחוקות אם בכלל, מייצר תמונת מצב מלאה ומורכבת של המציאות. לא פעם שמעתי שבתי משפט אלו שפכו את דמו של אדם, מבלי שיהיה מי שיתן על כך את הדין.

אז מה עושים? איך פותרים את הבעיה?

נדמה לי כי הפתרון נמצא במסכת סנהדרין.

פתרון בהשראת מסכת סנהדרין
מסכת סנהדרין מציעה פתרון נבון מאד לבעיה (לפחות בעייני). כאשר לאדם א' יש מחלוקת עם חברו (אדם ב'), יפנה אדם א' לאדם שלישי שעליו הוא סומך (חכם א'). שניהם (אדם א' וחכם א') יבואו אל הצד השני במחלוקת (אדם ב'), ויעלו בפניו את המחלוקת, ויבקשו ממנו לפנות לאדם רביעי עליו הוא סומך (חכם ב'). הצדדים יבחרו להם אדם חמישי (חכם ג') שעליו כול הארבעה סומכים.

על פי מסכת סנהדרין, ישבו ג' החכמים, יחקרו עדים, ישוו עדויות ויוציאו פסק מי אשם ומי זכאי.

אלא שלנו אין כאן עסק בממונות, אלא בישוב חוסר הבנות ובמציאת פתרונות. לכן אצלנו הפתרון יכול להיות טיפה שונה. יכולים השלושה לשמוע עדויות, לברר דברים ובעיקר לנסות לפשר בין הצדדים או למצוא פתרון יפה לבעיה. כך יכולים ג' הנבונים למצוא פתרונות לקהילה, ולחבר חיבורים וליישב סכסוכים. ורק במקרים חריגים ממש לפסוק אשם-זכאי. מקרים אלו יהיו נדירים, כיוון שנראה לי שרובינו בבסיסינו אנשים חסידים, שיש בהם יותר מעשים טובים מתקלות שנעשו בשוגג.

במידה ויש עניין לציבור בסיכסוך, יכול הציבור לבקש הבהרות. ג' הנבונים יתנו לציבור מידע במשורה, על פי צורך הציבור, ומבלי לפגוע בבבאי המחלוקת שלא לצורך (אלא אם כן, יש כאן עבירה ברורה, הזקוקה לטיפול של רשויות גבוהות יותר או ידיעת הציבור).

דוגמא
למשל, אם לאדם מחלוקת עם המועצה, יפנה האדם לחבר עליו הוא סומך. שניהם יפנו למועצה והמועצה מצדה תמצא אדם רביעי שעליה היא סומכת. ביחד ימנו אדם חמישי שאמון על שני הצדדים (נניח, רב הישוב, אבל לא חובה) וכך ישבו ג' החכמים וינסו למצוא פתרון למצוקה ובא לציון גואל. כך אם יש מחלוקת יש כלי טוב ליישב אותה. ואם לציבור יש עניין במחלוקת, יכולים ג' החכמים להודיע לציבור את העניין בהתאם לכללי התורה.

אותו דבר יכול להיות בסיכסוך שכנים, במחלוקת על קרקע או כל דבר אחר.

שאלה
השאלה היא, האם פתרון זה נראה לכם? האם הוא יכול להרבות שלום ולהגדיל את החברות? האם הוא סביר? האם יש פתרון אחר?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.