חלק גדול מהשיח הפוליטי שלנו נע סביב חרדה. ימניים חרדים מזרים ושמאלנים חרדים מימניים. ימניים חרדים מפועלים זרים, מסודנים מבקשי מקלט, מפלסטינאים, ובכלל משאר העולם ששונא אותנו. אנשי שמאל חרדים מאנשי ימין, שיפגעו בדמוקרטיה, שיצרו כאן שילטון דיקטטורי ועוד.

כאשר אנו חרדים, איננו באמת יכולים להיכנס לדיון. אנו הופכים לתוקפנים, מתגוננים וכל מה שבאמצע. אבל דיון פורה ומלמד, שבה אנו נפתחים לרעיונות חדשים, או לדרכי פתרונות חדשים, כנראה לא נצליח לקיים. כך יוצא שהשיח השמאל-ימני עולה על שרטון לא פעם ולא פעמים, תוך השארת תחושת איבה מיותרת.

אולי אחת הבעיות שיש לנו עם השיח, הוא היכולת לייצר אמפטיה כלפי הצד השני. הרבה פעמים הימין מספר על תחושת הקול המושתק שלו. השמאל מספר על חרדת התפרקות הדמוקרטיה ועליית הפשיזם. ואף אחד לא מקשיב. האם אני כימני יכול להקשיב להאשמות שמוטחות כלפי שאני מאיים על הדמוקרטיה. האם איש שמאל יכול להרגיש אמפטיה לאיש ימין שמספר על פחדיו מפני הפלסטינים?
נראה שזאת משימה בלתי אפשרית. אבל כל שיח מאחה, צריך לעבור את השלבים הללו. עלינו להקשיב לפחדים של האחר, ולמכאוביו, כדי שניתן יהיה לעבור למישור יותר נינוח שיאפשר שיח מקדם.

איך אפשר לעשות זאת?
אולי אם נבין שהסיפור של השני לא באמת פוגע בנו. שאנו לא נפסיד אם נקשיב לסיפורים של הצד השני. שאולי אפילו נרוויח מכך תובונות. שאולי נוכל מכאן לייצר שיח. אולי אם נתאמן לעזור לאותו אדם לעבד את הכאב שלו, את הפחד שלו, הפחד יעלם, ואיתו יגיע האפשרות למצוא פתרון.

פסיכולוגים יודעים שכשהם רוצים ליצור שינוי אצל המטופלים שלהם, עליהם לאפשר למטופלים להוציא את אשר על ליבם. רק אז, המטופלים יהיו פתוחים להתחיל בשינוי.

האם אנו יכולים ליצור את השינוי הזה? האם אנו יכולים להתבונן על ברי-הפלוגתא שלנו ולהקשיב להם? לסיפוריהם, בלי להרתע? בלי לפחד, בלי להרגיש מאויימים. אולי אם נעבור את חומת הכאב הזאת, נצליח להגיע לצד השני, הבריא יותר.
מה דעתכם?
האם אנחנו יכולים?