אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

אבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

לאור הדיון עם אנשי הזרם הדתי-לאומי, נראה כי עולה הצורך לשאול מהי המחאה וכיצד היא יכולה להתחבר לערכים ולתפיסת עולם דתיים-לאומיים.

קודם כל נראה לי כי המחאה בעצם מורכבת מלפחות שלושה זרמים. הזרם הראשון והוא הזרם שהיה בולט תקשורתי (ולכן גם צבע את המחאה בצבעיו בעיני הציבור הרחב) הוא הזרם הסוציאל-דמוקרטי-לוחמני (ויש הטוענים שזרם זה הוא רק סוציאליסטי ואינו דמוקרטי). בזרם זה פעלו ה"שביעיה" שכללה את דפני ליף, רגב קונטס ואחרים. הוא התאפיין בקריאה למדינת רווחה ולמאבק נגד שלטון ביבי והניאו-ליברליות.

הזרם השני הוא זרם עממי, שבו בעצם ציבור ישב במעגלים ויצר מערכת ערכים ושיתוף פעולה. לזרם זה אפשר לשייך את האקדמיה לגיבורי על, מהפכה של אהבה, מאחדים את המאוחדים, פח"א ועוד.

הזרם השלישי, הוא זרם קטן אך משמעותי, שמבקש לשפר את הדמוקרטיה ולהפוך אותה לשקופה יותר, משתפת יותר, נשלטת יותר על ידי הציבור. לזרם זה אפשר לשייך את המשמר החברתי, הסדנא לידע ציבורי, עורו, ומרבית הפעיליות הארגוניות של הארגון הארצי.

אפשר להגיד ששני הזרמים האחרונים הם זרמים קונסטרוקטיביים והזרם הראשון הוא זרם מתנגד-לוחמני.

נראה לי שהציבור הדתי-לאומי יכול להתחבר לשני הזרמים האחרונים. אלא שכדי לעשות זאת, עליו לעשות שינוי.

הוא צריך להבין שאלו לא זרמי שמאל-קלאסי, אלא זרמים שמבקשים לחבר את כל הציבור ללא אנטגוניזם, סביב הסכמות רחבות. אלו זרמים ציוניים.

כמו כן על הציבור הדתי-לאומי להבין מה הבעיה בשחיתות ובקרטליזציה של המשק. מהשיחות שאני מנהל עם אנשים במגזר, אנשים לא מבין את הבעיה בקרטלים, ואל את כל עניין הלוביזם-המסחרי. הם לא מבינים איך זה קשור לעולם הערכים שלהם.

הציבור הדתי-לאומי מאמין בשינוי עצמי בתרומה לקהילה, ולא בהתרסה. צריך להיות כאן מהלך שמחבר את הציבור הזה לבעיות השלטוניות. לדוגמא, להראות שקרטלים הם ניצול של כוח שלטוני כדי לפגוע בציבור (שריך, חברי גנבים). צריך להראות שימור הדמוקרטיה בישראל, תאפשר לציבור להכריע על פי ערכיו, ולא על פי ערכי אליטות כאלו ואחרות (בעיה כואבת בציבור הלאומי, שאיבד אמון בדמוקרטיה).

בקיצור צריך להשלים פערים בהבנת השלטון ולחבר זאת לעולם המוסר הדתי-לאומי. וכל זאת להראות איך פועלים ביחד עם שני הזרמים האחרונים כדי לשנות. (ערבות הדדית).

בנוסף עלינו לדעת כי המחאה חשודה בעיני הימין כמופע שמאלני. יש חשש בימין כי המחאה נועדה לפגוע בשלטון הימין, שלטון שהוא בסופו של דבר טוב למתנחלים. יש חשש גם כי השמאל מתחזק, והשמאל גם מביא איתו החלשת הצד ה"יהודי" ב"יהודית-דמוקרטית". כל אלו, ועוד גורמים לציבור המתנחלים להתנגד כמעט באופן אוטומטי למהלכים החברתיים.

לאחר ברור, ראינו כי למעשה הדרך לחבר את הציבור הדתי-לאומי למהלך החברתי, הוא לפנות אל הנושאים שכואבים לנו כציבור. הכאבים שלנו מסתובבים סביב יוקר החינוך, יוקר הדיור (כיום דירות בשומרון עולות 750 אלף וצפונה) שמקשה על זוגות צעירים לרכוש דירה, מחירי המזון, יוקר התחבורה.

אנו מאמצים מודל שניר סוכן כתב עליו בג'14, שבו אם נצליח ליצור ציבור שיודע להתאגד, להיפגש ולפעול ביחד, נשיג את המטרה. הציבור ביהודה ושומרון יכול לפעול במעגליו הוא לקידום נושאים החשובים לו. ובמקביל, הוא יפעל עם קבוצות אחרות ממעגלי התהליך החברתי הכללי, שאיתם הוא יוכל לחבור לקידום מהלך בעל אינטרסים משותפים. לכן יהיה צריך להכיר את שאר פעילות המחאה.

ובהזדמנות זאת לשנות את השם מ"מחאה" שזה שם שמייצג את הזרם הראשון לשם אחר שמייצג את שני הזרמים הקונסטרוקטיביים.

השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.

בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:

הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.

רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.

ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.

דליברציה:

למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.

נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.

השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.

בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.

בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.

לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.

אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.

דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.

באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.

שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.

ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.

הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות.  יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.

כיצד הופכים לדליברטייבים?

דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.

על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.

כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.

ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.

עוד מילה על דיון מחבר:

דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.

אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.

להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?

מאמר חשוב שכתב ניר סוכן, מתאר כיצד החברה האזרחית תקום מתוך חלקי הפאזל השונים הבנויים מהתנועות החברתיות הפועלות למען שינוי. ניר מציג מבט-על שמאפשר לנו לראות את כיצד חלקי הפאזל מתחברים לכדי פעולה אזרחית רחבה, שיכולה בבוא הזמן ליצור שינוי חברתי משמעותי.

בעיני, התמונה הזאת היא אכן הדרך, על פי הבנתי, בה תבנה החברה האזרחית, או הדמוקרטיה היותר ישירה. כדי להשלים את חלקי הפאזל אני מציע עוד שני רכיבים חיוניים הדרושים ליצירת דבק טוב יותר שיאפשר לחלקי המכונה להסתנכרן בצורה יעילה וליצור תוצר-דמוקרטי יותר. שני החלקים הללו הם תרבות הדיון והתרבות הפוליטית.

תרבות הדיון

תרבות הדיון מכירה בכך שכדי ליצור חיבור בין שני אנשים ויותר, צריך להיווצר גשר יעיל בין העולמות. משתתפי הדיון צריכים להבין אחד את השני, להבין את העולם כמו שכל אחד מהצדדים רואה אותו, וביחד לייצר פתרונות שיהיו מוסכמים על כמה שיותר מחברי הקבוצה. פתרונות שלא יפגעו בחברים שאינם מסכימים עם הפתרון. פתרונות מוסכמים אלו, הם שיהוו בסיס לצמיחתה של תנועה הזוכה ללגיטמיות מקהלים הולכים ומתרחבים.

הדרך לעשות זאת עוברת בשינוי מחשבתי עמוק. אולי בגלל ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, אולי בגלל תרבות הרחוב הישראלית, אנו רגילים לחשוב מתוך נקודות מבט לוחמנית. אנו בונים את העולם כמלחמה בין רעים וטובים בין שקר לאמת. יש את בעלי ההון הרשעים והציבור הטוב. יש את המתנחלים הפושעים והשמאל הטהור, ולהיפך. יש את החרדים האיומים והחילונים המתוקים. הציור הזה של עולם טוב ורע מתאים לסרטי הוליווד ולמהפכות שתמיד נכשלו. הוא מעולה בלהניע עוד כמה חבר׳ה לוחמניים, אך לא כדי להניע מאות-אלפים. תרבות שיח לוחמנית, היא תרבות שבה איננו מכבדים את האחר. נקודת המבט שלנו תמיד נראת נכונה יותר מנקודת מבט של אחרים. כתוצאה מכך, איננו יכולים לקבל את דעתו של האחר, ולא יכול להיווצר הסכם בין קבוצות רחבות.

כדי להניע מאות אלפים, יש צורך במעגלי שיח שייצגו נאמנה את דעותיהם של מאות-אלפים.  על תוצרי השיח שלנו להיתפס כליגטמיים ולהיות לגיטמיים בעיני ציבורים רחבים, ולכן עלינו לשנות את תרבות הדיון מדיון לוחמני, לדיון מושכל. עלינו להגיע למקומו של האחר. לחשוב ביחד על העולם, על מקומות שבהם אנו יכולים להסכים ועל מקומות שעדיף שנפתור בהזדמנות אחרת. עלינו ביחד למצוא פתרונות אופטימליים, ולכבד איש את רעהו. אולי לא רק לכבד, אלא ממש לאהוב.

רק כדי להדגים זאת, אתאר בקצרה תהליך שהתרחש בשתי קבוצות בהן אני חבר. שתי הקבוצות  "ואהבת" ו"מפגשים-טובים" מחברות בין חלקים באוכלוסיה שבעבר לא יכלו לפעול ביחד, אנשי-שמאל ומתנחלים, ולאחרונה גם חרדים. סוג השיח שיצרנו מפיל חומות, ויוצר חיבורים אנושיים וערכים בין הקבוצות השונות. אנשי השמאל לא הפכו לימניים, וגם המתנחלים לא הפכו לשמאלנים. אך נראה לי כי חברי הקבוצות גילו עד כמה יש בינהן קרבה ערכית, וכמה משותף יש, ושמתוך המשותף הזה ניתן לבנות כאן חברה הרבה יותר דליברטיבית, עם ערבות הדדית וצדק-חברתי. בסופו של דבר את המחלוקות הפוליטיות (וכאלו בוודאי שנשארו) הסכמנו להשאיר לקלפי. השיח הזה, יוצר תחילתו של בסיס טוב לפעולה אזרחית משותפת, בין קצוות של הציבור שלפני כן לא נפגשו.

תרבות-פוליטית

הרכיב השני, הוא השינוי הפוליטי. באופן טבעי, מרבית הציבור לא משתתף בדיונים. תהליכי דיון דורשים משאבים רבים, ולא כולם יכולים להשתתף בהם. לכן, גם אם נוצרו קבוצות של כמה עשרות מתדיינים, אין לנו להשאיר את ההחלטה ביד הציבור הצר המשתתף בדיון, אלא לשאוף להסכמה-דמוקרטית בקרב הקהל הרחב. את תוצרי הדיון שמתקבלים בתוך קבוצות ההתדיינות, עלינו להעביר להצבעת ההמונים.

גם אם בהתחלה נקבל משובים שליליים, אין זה אומר שעלינו להפסיק. עלינו למצוא דרכים יותר ויותר טובות, ליצור פתרונות שיענו על צרכיהם של קהלים הולכים ומתרחבים, ולמצוא פתרונות שיערבו קבוצות הולכות וגדלות בתהליכים הפוליטיים.

מרגע שניצור פתרונות שיהיו מקובלים על יותר ויותר ציבורים, כך גם תזכה התנועה האזרחית ללגיטמציה רחבה יותר, ואיתה יותר כוח פוליטי לשנות את המציאות בהתאם לרצון הציבור.

—-

הכותב הוא חבר במפגשים-טובים, ב״ואהבת״ ובתנועה לדמוקרטיה ישירה.
חבר בקבוצה לחקר תהליכי דיון וקבלת החלטות בקבוצות גדולות.
תושב קדומים.

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.