הכלוב הפנומנולוגי
(←רמת אישוש (Corroboration level)) |
|||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
ניתן להמחיש את הטענות של דקארט באמצעות הסימולציה של | ניתן להמחיש את הטענות של דקארט באמצעות הסימולציה של | ||
| + | |||
| + | ==החששות מהסולופסיזם== | ||
| + | הוסרל ושפונהוור | ||
| + | |||
| + | עד כמה שהדבר נשמע נורא מבחינה מוסרית, אין לנו בררה אלא לקבל את העובדה שאת הידע שלנו, עלינו לבסס על מודל סולופסיסטי. עלינו לצעוד באומץ אל ההכרה שאין לנו דרך לבנות את הידע, אלא על מודל סולוספיסיט. | ||
| + | |||
| + | ==ביסוס הידע על הכלוב הפנומנולוגי== | ||
| + | |||
| + | עכשיו נשאלת השאלה כיצד מבססים את הידע שלנו על המודל הסולופסיסטי. | ||
| + | לאחר שביררנו היטב ומצאנו כי אהידע שלנו מוגבל לפנומונות בלבד, יהיה עלינו לנסות ולברר מה עוד נוכל לדעת. | ||
| + | על דפנות הכלוב שלנו אנו יכולים לחוש בתופעות. התופעות הללו יכולות או לא יכולות לספר לנו מה נמצא בתוך הכלוב (התודעה?) ומה נמצא מעבר לכלוב (העולם?). כיצד אנו יכולים ללמוד מהתופעות הללו משהו? | ||
| + | |||
| + | ריכנבך הציע במודל ה-A world in a box שלו, שאנו צופים במראות הנשקפים על דפנות הכלוב ומעידים על ארועים שקורים מחוץ לכלוב. אך מה אנו יודעים על התופעות. אנו רואים צורות ואנו נותנים להם משמעות. אך הצורות הן בעלות משמעות כי במחשבה שלנו הן כבר מוכרות. למעשה, צורות נוצרות כאשר אנו מקשרים בין שני סיגנלים או יותר. כך לדוגמא, אנו שומעים רעש ורואים מחיאת כף, אנו לומדים לקשר בין הרעש למחיאת הכף. אנו מניחים גם שיש מנגנון שמקשר בין מחיאת הכף לרעש. המנגנון הזה אמור להיות מחוץ לכלוב. כדי לפשט דברים, אנו נתייחס אל שתי התופעות כאל שתי נקודות המופיעות. לנו בתודעה יש מגנון המסוגל לזהות קרבה בין התופעות, קרבה שאנו נקרא לה קרבת זמן. אם במוח מופיעות שתי תופעות באותו תא-עצב, אזי הם יחשבו ככאלו שקרו באותו זמן. כך מתחיל להיווצר מושג הזמן. מבחינה פילוסופית ניתן לתאר שהתודעה מורכבת מרכיבים הרגישים לאינדוקציות, שכם הניורונים הם למעשה כלים הרגישים לקלטים מהחושים, המגיעים בו-זמנית, ויוצרים בין התופעות קישור. | ||
| + | |||
| + | עכשיו עלינו להתחיל לברר מהי סיבת הקשר. האם יש מנגנון מחוץ לכלוב שיוצר את הקשר? האם בתופעות קשורות? כיוון שאנו כלואים בכלוב, אין לנו דרך לברר זאת. מה שאנו יכולים להניח בתחילת ההערכות שלנו, זה את הפתרון הפשוט ביותר, שאומר שקיים קשר. הסיבה שאיננו בוחרים אפשרויות מורכבות יותר, היא שלמעשה יש אינסוף אפשרויות אחרות. בין כל שתי נקודות, עוברים אין-סוף עקומות אפשריות. כמו כן, בין שתי נקודות לא חייבת לעבור עקומה רציפה. כלומר, אם לא נבחר את הפתרון הפשוט ביותר בתור התחלה, אנו נאלץ להתמודד עם אין-סוף פתרונות אפשריים. הפתרון הפשוט ביותר, הוא גם הקל ביותר למחקר. אם אנו מניחים בתור התחלה כי קיים קשר בין התופעות, אנו יכולים להתחיל לבחון את הקשר. אנו נחכה למחיאת כף, ואז נראה אם הרעש מופיע, או שלחלופין ניזום מחיאת כף (בהנחה שאנו יודעים ליזום מחיאת כף). אנו נבחן את האינדוקציה. אם הקשר ימשך, אז נוכל להמשיך להניח שהפתרון הראשוני שלנו תקף יותר (Corroborated). אם הקשר לא ימשך, אז נדע שהאינדוקציה שהנחנו היתה שגויה, ועכשיו יהיה עלינו להציע אינדוקציה מורכבת יותר. תהליך זה אצל פופר נקרא Conjecture and refutations, אך להבנותו נגיע בהמשך. | ||
| + | |||
| + | |||
| + | |||
==רמת אישוש (Corroboration level)== | ==רמת אישוש (Corroboration level)== | ||
גרסה מתאריך 03:43, 10 בפברואר 2011
מטרת המודל שנקרא "הכלוב הפנומנולוגי" הוא להבין כיצד פעולת הידע האנושית בכלל, וכיצד פועל המדע בפרט. לצורך כך, נהוג להתחיל בתהליך ה-Epoche, תהליך הטלת הספק. תהליך זה נדרש כדי להתחיל למפות את בניית הידע האנושי.
תהליך הטלת הספק מהווה עבור רבים איום פסיכולוגי קשה מנשוא. לאחר יותר משלוש-מאות שנים של מחקר מדעי, הידע הזה נראה ברובו נכון מעבר לכל ספק סביר. אנו טסים במטוסים בגובה 11 אלף ק"מ ובמהירות הקרובה לאלף קמ"ש. האינטרנט מאפשר לנו להעביר אינפורמציה ממקום אחד בעולם למקום אחר, בשברירי שניות. הידע המדעי עוטף אותנו מכל כיוון, עד שבתחומים רבים, הוא הפך לכמעט וודאי. גם בתחומים שבהם הוא אינו כה וודאי, כמו הפסיכולוגיה, הבריאות והחברה, עדיין הידע הזה נחשב וודאי יותר מכל ידע אחר.
לכן חשוב להבין שהטלת הספק אינה מיועדת לערער על הידע המדעי, אלא להבין את תהליך יצירת הידע לעומק. להבין כיצד הוא נבנה, ממה הוא מורכב, וכיצד הוא פועל. איך עובדת המכונה הזאת שנקראת מדע. אם נבין כיצד היא עובדת, נבין איך לשפרה וליעלה. אם נבין את הדרך בה המדע פועל, נדע להתגבר על מכשולים רבים שכיום אנו עומדים בפניהם. נוכל לראות כיצד ניתן להתמודד עם טענות פסאודו-מדעיות, ונוכל להבין טוב יותר את עקרון ההפרדה בין מדע לשאינו מדע. נוכל להסתכל על אסכולות מדעיות, ולהבין מה עוד דרוש כדי לשפרן. ויתכן מאד, כי במידה גדולה, נוכל לשפר את תהליך המחקר המדעי עצמו.
בבואנו לייסד נדבכים מוצקים לידע, עלינו לנסות להטיל ספק בכל יסודות הידע שלנו. להטיל ספק, עד שנהיה בטוחים, שהידע שנשאר לאחר הביקורת, הוא ידע יציב שעליו אפשר להתחיל לבנות מחדש את מבנה הידע שלנו.
תחילת המסע שלנו יהיה בהטלת הספק.
המפורסם שבמטילי הספק הוא דקארט שכתב על כך בהגיונות[1]. במדטציה הראשונה והשניה הראה דקארט, כי לא ניתן לסמוך על החושים וההגיון, כדי לדעת מה באמת קורה מחוץ לתודעתנו. החל מהמדטציה השלישית, ניסה דקארט להראות שניתן לסמוך על האל שלא יטיל מום בהגיון שלנו, ולכן באמצעות ההגיון ניתן להתחיל לחקור את העולם. טענה זאת היא טענה תיאולוגית שלא ניתן להסתמך עליה ואין דרך להראות את נכונותה. לכן למעשה את המדטציות המבוססות של דקארט מסתימות במסקנה שלא ניתן לסמוך על ההיגיון והחושים כדי שיספרו לנו מה מתרחש מחוץ לתודעתנו. המסקנה היום, המקובלת מדקארט היא לכן הידיעה היחידה של הקיום "אני חושב, משמע אני קיים".
ניתן להמחיש את הטענות של דקארט באמצעות הסימולציה של
תוכן עניינים |
החששות מהסולופסיזם
הוסרל ושפונהוור
עד כמה שהדבר נשמע נורא מבחינה מוסרית, אין לנו בררה אלא לקבל את העובדה שאת הידע שלנו, עלינו לבסס על מודל סולופסיסטי. עלינו לצעוד באומץ אל ההכרה שאין לנו דרך לבנות את הידע, אלא על מודל סולוספיסיט.
ביסוס הידע על הכלוב הפנומנולוגי
עכשיו נשאלת השאלה כיצד מבססים את הידע שלנו על המודל הסולופסיסטי. לאחר שביררנו היטב ומצאנו כי אהידע שלנו מוגבל לפנומונות בלבד, יהיה עלינו לנסות ולברר מה עוד נוכל לדעת. על דפנות הכלוב שלנו אנו יכולים לחוש בתופעות. התופעות הללו יכולות או לא יכולות לספר לנו מה נמצא בתוך הכלוב (התודעה?) ומה נמצא מעבר לכלוב (העולם?). כיצד אנו יכולים ללמוד מהתופעות הללו משהו?
ריכנבך הציע במודל ה-A world in a box שלו, שאנו צופים במראות הנשקפים על דפנות הכלוב ומעידים על ארועים שקורים מחוץ לכלוב. אך מה אנו יודעים על התופעות. אנו רואים צורות ואנו נותנים להם משמעות. אך הצורות הן בעלות משמעות כי במחשבה שלנו הן כבר מוכרות. למעשה, צורות נוצרות כאשר אנו מקשרים בין שני סיגנלים או יותר. כך לדוגמא, אנו שומעים רעש ורואים מחיאת כף, אנו לומדים לקשר בין הרעש למחיאת הכף. אנו מניחים גם שיש מנגנון שמקשר בין מחיאת הכף לרעש. המנגנון הזה אמור להיות מחוץ לכלוב. כדי לפשט דברים, אנו נתייחס אל שתי התופעות כאל שתי נקודות המופיעות. לנו בתודעה יש מגנון המסוגל לזהות קרבה בין התופעות, קרבה שאנו נקרא לה קרבת זמן. אם במוח מופיעות שתי תופעות באותו תא-עצב, אזי הם יחשבו ככאלו שקרו באותו זמן. כך מתחיל להיווצר מושג הזמן. מבחינה פילוסופית ניתן לתאר שהתודעה מורכבת מרכיבים הרגישים לאינדוקציות, שכם הניורונים הם למעשה כלים הרגישים לקלטים מהחושים, המגיעים בו-זמנית, ויוצרים בין התופעות קישור.
עכשיו עלינו להתחיל לברר מהי סיבת הקשר. האם יש מנגנון מחוץ לכלוב שיוצר את הקשר? האם בתופעות קשורות? כיוון שאנו כלואים בכלוב, אין לנו דרך לברר זאת. מה שאנו יכולים להניח בתחילת ההערכות שלנו, זה את הפתרון הפשוט ביותר, שאומר שקיים קשר. הסיבה שאיננו בוחרים אפשרויות מורכבות יותר, היא שלמעשה יש אינסוף אפשרויות אחרות. בין כל שתי נקודות, עוברים אין-סוף עקומות אפשריות. כמו כן, בין שתי נקודות לא חייבת לעבור עקומה רציפה. כלומר, אם לא נבחר את הפתרון הפשוט ביותר בתור התחלה, אנו נאלץ להתמודד עם אין-סוף פתרונות אפשריים. הפתרון הפשוט ביותר, הוא גם הקל ביותר למחקר. אם אנו מניחים בתור התחלה כי קיים קשר בין התופעות, אנו יכולים להתחיל לבחון את הקשר. אנו נחכה למחיאת כף, ואז נראה אם הרעש מופיע, או שלחלופין ניזום מחיאת כף (בהנחה שאנו יודעים ליזום מחיאת כף). אנו נבחן את האינדוקציה. אם הקשר ימשך, אז נוכל להמשיך להניח שהפתרון הראשוני שלנו תקף יותר (Corroborated). אם הקשר לא ימשך, אז נדע שהאינדוקציה שהנחנו היתה שגויה, ועכשיו יהיה עלינו להציע אינדוקציה מורכבת יותר. תהליך זה אצל פופר נקרא Conjecture and refutations, אך להבנותו נגיע בהמשך.
