הפסיכולוגיה של הדיון

גרסה מתאריך 05:44, 10 ביוני 2012

הקדמה

דמוקרטיה דליברטיבית מבוססת על היכולת של הציבור לדון בצורה פתוחה וחופשית על כל נושא שמעניין אותו. מבחינה טוכנולוגית האינטרנט מאפשר בפעם הראשונה בהייסטווריה דיון חופשי של רבים-אל רבים בקבוצות ענק, מבלי שהמדינה או כל גורם אחר יוכל לשלוט בשיח במדינות ליברליות (לדוגמא, שרקי ויובל דרור). באופן עקרוני, עבור הדמוקרטיה הדליברטיבית, אמור היה האינטרנט להוות בסיס מעולה להתפתחות דיון ציבורי רחב היקף. אלא שבפועל מרבית הדיון הוא דיון שאינו מתכנס למסקנות ובפעמים רבות הינו שיח חרשים וזירה להתגוששות אידאולוגית. כדי ליצור דיאלוג פורה בין הזרמים, התפתחו גישות שונות כמו ניהול הפורומים על ידי מודרטרים, קבוצות קבל ותרבות שיח בקוד הפתוח המכריחה את המשתתפים להענות לדירשות נורמטיביות של קבוצה שלטת. כל הגישוטת הללו הן גישות שתלטניות, המאפשרות לאליטה לחסום שיח ולקבוע מה מותר ומה לאמר בפורומים. גישות אלו למעשה פוגעות במידה מסויימת בחופש הביטוי הדרוש לשיח הדליברטיבי. ולכן חיפשנו דרכים שיאפשרו ניהול דיון פתוח, ללא שליטה שיאפשר בכל זאת שיח בונה. כדי לפתור גישה זאת, פיתחתי, לאור ניסיון רב, גישה קוגנטיבית להבנת הדיון ומשתתפיו, המאפשרת שיח דיוני פורה, מבלי צורך בשליטה. במאמר זה תוצג התיאוריית-דיון-קוגניטיבית והשלכותיה על הדיון.

מבוא

עבור התפתחותה של דמוקרטיה דליברטיבית, מהווהים האינטרנט והרשתות החברתיות פוטנציאל נרחב להתפתתחות שיח ציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכולים קהלים של מיליונים רבים לדון בינם לבין עצמם ללא מגבלה ממשלתית או פיקוח אחר. מגוון הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמות המתחרות בינן לביו עצמן על הקהל הרחב ועל הרצון שלו לנהל את הדיון בצורה שתהנה ותמשוך את הקהל. חופש זה, היווה תקווה רבה למי שמעוניין בהתפחות דמוקרטיה דליברטיבית, דמוקרטיה השתתפותית ודמוקרטיה ישירה. אלא שבפועל ניתן לראות כי פוטנציאל זה רחוק מלהיות ממומש בשלב זה. חלק גדול מהשיח הציבורי הוא שיח שאינו מתכנס להסכמות. לפחות בשיח הישראלי, ניתן לראות הרבה מאד שיח פולמוסי, וכחני ולא פעם כוחני, במטרה להכריע את היריב. המצב בטוקבקים לא פעם חמור אף יותר, ואף ניתן להראות בו שיח מתלהם ומסית לשנאה כנגד הצד השני. במצב זה, קשה מאד לנהל דיון רציני על פתרונות שונים ללבעיות בפניהם עומד הציבור או על הסיבות לבעיה. השיח כפי שהוא קיים כיום הוא שיח שיטחי במידה רבה ואינו יכול להוות בסיס מוצק למימושה של דמוקרטיה דליברטיבית.

פורומים רבים שאינם מנוהלים על ידי משגיחים הופכים מהר מאד לשדה קרב מילולי שבמהירות נינטש על ידי החברים המתונים, ולאחר מכן ננטש גם על ידי החברים הלוחמניים, עד שבסופו של דבר הפורום ננטש לחלוטין. כדי להתמודד עם תופעת ה-Flaming הקיימת ברשתות חברתיות, ואשר נוטה לפרק פורומים, התפתחו שיטות ניהול שונות של הפורומים. אחת השיטות המוקדמות ביותר לניהול רשתות הדיון היו קבוצות קבל שניהלו את ה-usnets^[1]. קבוצות אלו ניהלו בהחבא את הפורומים על ידי חסימה של משתתפים בעייתים והערות בהתכתבות פרטית למשתתפים שהתנהגו שלא על פי אמות המידה של חברי הקבל. קבוצות הקבל עוררו בצדק התנגדות, כיוון שהן לא נבחרו על ידי הציבור המשתתף והכללים שהן בחרו לא עמדו לדיון הציבור. פעמים רבות ניסו חברי הקבל להכחיש את קיום קבוצות הקבל כדי למנוע את הביקורת. הדיון על קבוצות הקבל הפך כל כך רווח, עד כי השתרשה בקבוצת הדיון השימוש בראשי התיבות TINC שמציינות את המשפט There Is No Cabal.

גם קבוצות ניטור מוסכמות אינן תמיד נהנות מתמיכת הציבור. דוגמא לכך ניתן היה למצוא באחד השלבים של התפתחות פורום הדיון של שכונת קדומים צפון. במהלך שנת 2010, כאשר הפורום הלך והתרחב, התחילו חלק מהמשתתפים לדרוש לשמור על כללים מוסכמים בפורום. לצורך כך הוחלט כי תקום קבוצה שתפקח על הפורום^[2][3]. לאחר שלושה חודשים כאשר שוב נבדק הצורך בקבוצה, נמצא כי אנשים אינם מרגישים צורך בפורום מנטרים, והם העדיפו לפעול בעצמם כדי לנטר את הפורום. גם בהמשך התפתחות הפורום, העדיפו אנשי הפורום להמשיך לסבול לפעמים קצת מידע לא רלוונטי ובלבד שלא להיות מבוקרים על ידי קבוצה סגורה.

אמצעי אחר ללניהול הפורומים הוא הגדרת מודרטור (מנטר) שאחראי על הפורום. מנטר הפורום הוא בד"כ האדם שהקים את הפורום או מונה על ידי מקימי הפורום כדי שינהל את הפורום. המנטר או המנטרת אינם נבחרים והם מקבלים את הלגיטמציה שלהם מהמשתתפים עצמם שמודעים לכך שהם נכנסים לפורום המנוהל על ידי אדם מסויים. כך קורה שמנטרים טובים מצליחים להגדיל את הפורומים ומנטרים שאינם עושים מלאכתם נאמנה אינם מצליחים להגדיל את הפורומים. אומנם תהליך זה נחשב לגיטמי יותר, אך בפועל למנטר יש יכולת טובה לחסום דעות שאינן מוצאות חן בעיניו ולקבוע את כיוון ורוח הדיון. מצב זה אינו מתאים לדמוקרטיה דיונית שמבקשת להימנע מיכולת של אנשים בודדים להכווין את הדיון ולקבוע את מהלכו. יתרה על כך, קיומו של פורום המנוטר על ידי קבוצות קטנות מאפשר התפתחות של חשיבה קבוצתית והקצנת דעות.

במערך הדיונים של פייסבוק נראה כי התפתחה שיטה אחרת להתמודדות עם ה-fllaming. בפייסבוק אנשים מתחברים או לחברים שהם אוהבים, או שהם חברים בקבוצות ודפים שהם אוהבים. באופן כללי דעות שמקבלות like מחברים אחרים עולות לראש העמוד ודעות שאנשים לא סימנו שהם אוהבים נעלמות בתחתית העמוד ואף נשכחות. כך מושג ניטור על ידי קהלים רחבים מבלי שיש צורך במנטרים בודדים (דפים וקבוצות מנוטרות גם על ידי בודדים. אך זהו אינו מנגנון הכרחי). כך נוצר ניטור חיובי. אך פייסבוק מאפשר גם ניטור שליליעל ידי האפשרות לציין האם משתמש מסויים הוא טרול או ספאמר א ו שהמשתמש שולח חו מר שאינו ראוי לפירסום בפייסבוק. כך יכולים משתמשים למנוע ממשתמשים אחרים את חופש הביטוי. גם הבקרה החיובית וגם הבקרה השלילית, מאפשרות מצב של חשיבה קבוצתית. ההתגודדות של חברים האוהבים להקשיב למשתתפים הדומים להם בדעתם וכן האפשרות לחסום בעלי דעות שונות, עלול להוביל למצב של חשיבה קבוצתית ולהקצנה קבוצתית, כפי שלפחות בפייסבוק הישראלי ניתן לראות לא פעם ^[4]. אלא שמצב זה מעודד הקצנה קבוצתית וקושי לייצר תהליכי דיון והסכמה רחבים.

כדי ליצור דיון המתאים לדיון דליברטיבי, עלינו למצוא דרך לייצר דיון שבו אין שליטה מרכזית, ודעות רבות נשמעות מבלי שנוצר flaming. על מנת להצליח ליצור מצב כזה, התחלתי לפתח בעזרת חברים בתנועה לדמוקרטיה ישירה תהליך שבתחילה כונה תרבות הדיון, ולאחר מכן הפך לתיאוריה שעוסקת בהבנת הצרכים השונים של המתדיינים. באמצעות התיאוריה ובאמצעות הבנת ההבניות אפיסטמיולוגיות פיתחתי גישה שמאפשרת לנהל דיונים ללא שליטה, וללא חסימה של משתמשים. התיאוריה והשיטה שאתאר נובעת מניסיון תצפיתי-התערבותי שנרכש לאורך ארבע שנים של ניהול פורומים, השתתפות בדיונים וניהול דיוני פנים-אל-פנים, כמו כן שיחות אישיות עם מאות אנשים בניסיון להבין את המנגנון הפסיכולוגי שמסתתר מתחת לתהליכי הדיון. במאמר זה אציג את התייאוריה ואציג מיקרי דוגמה לתיאוריה זאת.

התיאוריה

דיון פורה על פי גסטיל^[5] נוצר כאשר מתקיימים תנאים חברתיים(social process) ותנאים אפיסטמיים (Analitic process) מתאימים. בדרך כלל אלו מנהלי הדיון שדואגים להיווצרות התנאים המתאימים. מנהל הדיון דואג לחלוקה שיוויונית של זמן הדיון בין המשתתפים, הוא מעודד הבנה הדדית, והצעת אלטרנטיבות. מבחינה אפיסטמולוגית המנחה מעודד התבססות על ראיות קבילות. התמקדות בנושאים החשובים ומסייע בתהליכי בחירת האפשרויות השונות. תהליך זה אמור לאפשר התפתחותו של דיון רציונלי במרחב ציבורי שוויוני על פי האידליה ההברמאסית^[6]. כתוצאה מהניהוליות של הדיון, התהליך הדליברטיבי, במופעיו הנוכחים הוא תהליך מווסת ומנוהל בצורה מרכזית על ידי מובילי הדיון. מצב זה עלול לפגוע בנטרליות של הדיון והוא פוגע בעקרונות דמוקרטיים של שיוויוןן השפעה ושיוויון ביכולת הביטוי. כאשר מבקשים לנהל דיון דמוקרטי על ידי מנהלי דיון, ריכוז כוח גדול בידי מארגני הדיון יכול לגרום לניתוב הדיון לפתרונות וליעדים הרצויים למארגנים, כפי שמראה בריסון^[7]. כדי למנוע זאת עלינו למצוא דרכים לפתח אצל הציבור יכולות דיון ללא מנהלי דיון. יכולת כזאת מתפתתחת כאשר בציבור קיימת ההסכמה לגבי התנאים המתאימים לדיון פורה ולחשיבות הדיון הפורה עצמו. הנחלה של תרבות דיון פורה, דורשת הסכמה רחבה בקרב הציבור הדן ומוכנות לקבל על עצמו את תנאי הדיון. מניסיוניינו, ככל שתרבות הדיון טבעית יותר למשתמשים והיא מנומקת ומוסברת יותר, כך קל יותר לקהלים גדולים לקבל אותה. אם בסופו של תהליך, משתמשים חדשים גם מרגישים שהדיון ותרבותו תורמים למשתתפים, גם המשתתפים החדשיםיאמצו את תרבות הדיון ויצטרפו אליה בחפץ לב.

על מנת להבנות תרבות דיון טבעית ואיכותית עלינו להבין את הפסיכולוגיה שמסתתרת מאחורי הדיון. על ידי הבנת הגורמים הפסיכולוגים והאפיסטמיולוגים שמאחורי הדיון, ניתן לעצב תרבות שיח שתתאים לפסיכולוגיה הטבעית של המשתתפים וניתן יהיה לבנות תרבות דיונית שתסייע ביצירת השיח הפורה ללא צורך במנהלי דיון.

בבסיס התיאוריה המשמשת להסברת הפסיכולוגיה של הדיון אשתמש בשתי תיאוריות קודמות שצמחו בתחומי ידע שונים, וביחד יכולות להסביר קשת רחבה של תופעות דיוניות. התיאוריה האחת נובעת ממחקרי מוח שנערכים בשני העשורים האחרונים ובמיוחד בשנים האחרונות. מחקרי מוח אלו מסייעים להבין תהליכים קוגנטיבים המתרחשים במוחם של מתדיינים ויסיעו בהבנת המורכבוות של התגובות שלהם. התיאוריה השניה היא ותיקה יותר והועלתה על ידי אברהם מאסלו בשנת 1943. התיאוריה של מאסלו עוסקת בצרכי האדם ובהקשר שלנו אנסה להראות כיצד הדיון מסייע למילוי צרכים אלו וכיצד ניתן לעצב את תרבות השיח כך שהצרכים של המשתתפים ימולאו בצורה אופטימלית ביחד עם השגת דיון פורה.

חקר המוח: שתי מערכות קבלת החלטות

השתתפות בדיון דורשת מהמשתתפים בדיון לרכוש ידע חדש, לאחזר ידע ישן ולבסוף לקבל החלטה לגבי השימוש המיטבי מבחינתנו בידע הזה. בתיאוריה הנוכחית אראה כיצד תהליכי קבלת ההחלטות במוח פועלות וכיצד הן משפיעות על התנהלות הדיון.

חקר המוח מראה כי כדי המוח משתמש במספר מערכות שונות לקבל החלטות. מתוך המערכות הללו ישנן שתי מערכות בולטות, הפועלות במצבים פסיכולוגיים שונים ויוצרות החלטות שונות באופיין. השונות בינהן היא חדה, ולכן קל להבחין בינהן. אם זאת סביר שככל שהידע שלנו בחקר המוח ילך וישתפר, ניתן יהיה להבחין במורכבות הולכת וגוברת של מערכות קבלת ההחלטות של המוח^[8] המערכת הן המערכת לקבלת החלטות במצבי חרום ומערכת המקבלת החלטות במצבי רגיעה.

מערכת לקבלת החלטות בשעת חרום מושפעת בעיקר כנראה מאזור קטן במוח שנקרא אמיגדלה, שהיא חלק קטן בתוך המערכת הלימבית שאחראית על תפקודים יותר "פרימטיביים" במוח. האמיגדלה מעורבת בתהליכי תגובה למצבי חרום,ונראה כי היא האחראית העיקרית על הפעלת מנגנון התגובה לשעת חרום הילחם-או-ברח (fight or flight)^{[9][10][11][12][13][14]}. המערכת השניה נועדה לקבלת החלטות במצב רגיעה וככל הנראה היא מרוכזת יותר באונה הקידמית (Prefontal cortex). מערכת זאת שאכנה אותה לצורך הפשטות מערכת האונה הקידמית (PFC), היא מערכת ששוקלת אפשרויות שונות ובוחרת בין האפשרויות השונות. במערכת משתתפים אזורים בעלי התמחות שאחראים על צדדים שונים של קבללת ההחלטות. שניים מהאזורים הידועים לנו הם האזורים שנקראים dlPFC ו- vmPFC. החלק הגבי-צידי של האונה הקידמית (dlPFC) משתתף בשיקלול מידע ויזואלי^[15]. החלק שנקרא ventromedial PFC אחראי כנראה על חישוב הסתברויות להתרחשות של פעילויות עתידיות^{[16] [17] [18] [19] [20] [21] [22] [23] [24] [25]}. החלקים הללו אינם פועלים לבדם, והם משלבים חלקים אחרים במוח בתהליכי החישוב. ככל שהידע על האזורים השונים ילך ויתרחב, כך נוכל להבין טוב יותר את תהליכי קבלת ההחלטות.

מערכת האונה הקדמית פועל בדרך כלל במצבי רגיעה ונדרשתת לזמן רב י- fight-flight, כדי לקבל החלטות. לעיתים עליה להמתין עד ש"כובד הראיות" מכריע לצד אחד או אחר, ולעיתים עליה לשקול מערך מורכב של מידע כדי להחליט כיצד לפעול^[26].

כיוון שבד"כ בני אדם אינם נמצאים באיום קיומי הודרש הפעלת מערכת החרום של fight or flight היינו מצפים שמשתמשי דיונים ישתמשו במערכת המקבלת החלטות במצבי רגיעה, כלומר ב-PFC. אלא שבפועל, לפחות בדיונים רבים המתנהלים ברשתות החברתיות, אנו מבחינים כי המתדיינים משתמשים פעמים רבות בדיון מתלהם ותוקפני. כמות ההקשבה והלמידה בין משתתפי הפורום נמוכה ונראה כי המשתתפים אינם משתמשים במערכת הפרפונטלית אלא במערכת ה- fight-or-flight. מערכת שקיימת גם במוחות קדומים ונועדה לסייע ליצורים להגיב ביעילות במצבי איום.

מערכת ה - fight or flight היא מערכת קדמונית שנמצאת אצל בעלי חיים רבים והיא נועדה לסייע בהגנה על בעל החיים. כיום מקובל לחשוב כי המערכת מתאפיינת בתגובה ראשונית אופיינית ובבחירה בין שלוש אופציות של דרכי פעולה^[27]. התגובה הראשונה כאשר יש חשש לאיום, היא קפיאה במקום, על מנת להחליש את יכולת הזיהוי שלל הטורף או מקור הסכנה, וכדי לעזור למאויים לנסות לזהות בברור את מקור הסכנה. מצב הקפיאה מכונה - Freeze. בדרך כלל רוב האנשים יעידפו במצב איום לחמוק מהאיום ולא להתמודד איתו (Flight), כיוון שעימות עם אויב מסוכן עלולה לעלות בפציעה או במוות. אם אין מוצא ויש צורך להתמודד עם האיום יוכוון המוח את הגוף למצב התקפה כלפי האיום (Fight) ובמקרה וגורם האיום חזק מידי ואין דרך לברוח או להימנע מהאיום יבחר המותקף להראות סימני כניעה בתקווה כי התוקף יראה במותקף יריב חלש שאין טעם בהתמודדות איתו, או במקרה של טורף, יחליט הטורף שהנטרף חולה או מת ולא בריא לאכול אותו (Fright). כיוון שכיום מקובל השימוש בתיאור המורכב יותר של מערכת ה- fight or flight אני אכנה אותה לצורך הקיצור מערכת ה- FFFF.

למרות שבני אדם בחברה המערבית אינם נמצאים באיום קיומי, לא מחיות טרף ולא מבני אדם אחרים, ולכן אינם אמורים להשתמש במערכת ה-FFFF במצבים יומיומיים, נראה כי רבים בציבור משתמשים בה באופן נרחב ביותר. פורומים לא פעם גולשים למצבי מריבה. אנשים ברחוב יכולים להגיב אחד כלפי השני בתוקפנות. נראה גם כי כלי התקשורת למדו להקצין את השימוש במידע המייצג איום וסכנה קיומית כדי להפעיל את המערכת הזאת ולקבל רייטינג גבוה. מרבית העיתונות הישראלית המרכזית, נתפתחת כמעט תמיד בחדשות על אונס, רצח, שוחד, איום בטחוני שחיתות, השגים נמוכים בחינוך וכיוב'. הסיבה שהתקשורת תעדיף לייצר מצגי איום, היא שה- FFFF רגישה לאיומי סכנה וקל מאד לעורר אותה אצל מרבית האוכלוסיה. כתוצאה מכך נוצר אנשים נמשכים לחדשות ונוצר יתרון רייטינג למקורות תקשורת שייצרו תחושה של מציאות מאיימת.

גם בדיונים עצמם דיון יכול להפוך בקלות ל-inflamntory אם אחד המתכתבים יזהה שמשתתפים אחרים מאיימים עליו באופן אישי, על האידאות שלו או על הקבוצת-ההתיחסות שלו. כאשר אחד המשתתפים ירגיש מאויים הוא עלול לבחור לתקוף את גורמי האיום. לתוקפנות יש תכונה מדבקת, כיוון שמי שמותקף בעצמו בדרך כלל גם יכנס לתחושת איום. כתוצאה מכך המשתתפים שמערכת ה-FFFF שלהם נכנסה לאופציה fight, יגיבו אחד כלפי השני בתוקפנות. למצב ה- flaming יש עוד השפעה שלילית. מכיוון שהמערכת מכוונת אצל רוב האוכלוסיה להיכנס למצב flight, התוצאה של תוקפנות בפורומים תהיה בריחה של מרבית האוכלוסיה מהפורומים. זאת אולי הסיבה שעל פי דיווחים של מקורות בעיתונות האינטרנטית המנטרים את כמות הקוראים, רק כאחוז אחד מתוך קוראי הכתבות מגיבים. ואותו אחוז מגיב בדרך כלל בתוקפנות. על פי מודל ה-FFFF, זהו אותו אחוז קטן מהאוכלוסיה שמגיב למידע בתגובת fight. התופעה הזאת מכונה בישראל "תרבות הטוקבקים" והיא דוחה משתמשים רבים מקריאת הטוקבקים בשל האלימות הרבה והולגאריות הנפוצה בה. בתרבות דיון כזאת, קשה מאד להניע אנשים לדיון מורכב. מערכת החרום אינה בנויה להחלטות מורכבות, והיא גם אינה מתאימה ללמידת נושאים חדשים, אלא בעיקר לשמר את הקיום, ומכאן גם את הידע הקיים, ולדחות ידע חדש.

תופעה אופיינית נוספת הנוצרת מהשימוש בידע איומי בעיתונות הכללית, היא תופעה של אדישות. לאחר חשיפה לידע איומי רב, מתקבל הרושם כי הציבור מפתח אדישות. אדישות במודל שלנו מתאימה לדגם של fright, שהיא סוג של דכאון או אפטיה (להרחיב קצת על fright).

הצרכים האנושיים והמוטיבציות שהצרכים יוצרים

מודל פסיכולוגי נוסף החשוב להבנת תהליכים בקבוצות דיון הוא הבנת הצרכים האנושיים. במאמרו המכונן משנת 1943^[28], מראה מאסלו כי המוטיבציה של בני האדם נוצרת על ידי צרכים, שאותם מבקשים בני האדם לספק על ידי פעולות שונות. מאסלו אריגן את הצרכים על פי פרמידה של צרכים, כאשר לטענתו סיפוק הצרכים הנמוכים יותר מאפשר הופעתם של צרכים גבוהים יותר. מאסלו חילק את הצרכים לחמש רמות. ברמה הבסיסית ביותר, מופיעים הצרכים הפיזיולוגים, בינהם הצורך להימנע מצמא, מרעב, ממחלות ואובדן משרע טמפרטורת גוף חיוני לחיים. מאסלו מכניס ברובד זה גם את הצורך ליחסי מין. הרובד השני של הצרכים עוסק בצורך לבטחון. כדי למלא צורך זה על האדם להבין את סביבתו ולהבין כיצד לשרוד בה מבלי להיפגע. הרובד השלישי עוסק בשייכות. ברובד זה אנשים ממלאים צרכים חברתיים ומשתדלים להיות חלק מחברה שבה ירגישו שייכים ואהובים. ברובד הרביעי, אנשים ינסו לספק את הצורך בכבוד ובמעמד. אנשים הפועלים ללמלא אתת הצורך בכבוד ובמעמד, יתנהלו כך, שאנשים ירכשו להם כבודש ויוקירו אותם. לבסוף ברובד החמישי אנשים ינסו להגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם. ברובד זה פסנתרנים ינסו להגיע לשלמות בהופעותיהם, אמנים ינסו לייצר יצירות מופת, ובנאים את הבניין הטוב ביותר שיכלו להפיק. אל רובד זה מגיעים רק מתי מעט, שהצליחו להגשים את כל ארבעת הרבדים הקודמים.

מאז תקופת הכתיבה של המאמר, הלך הידע הפסיכלוגי, הביולוגי והקוגנטיבי והשתפר. ההבנה שלנו על הצרכים השונים, שלבי התפתחותם וגורמיהם הלכה והשתפרה, ואיתם השתנתה ההבנה לגבי האינטראקציה בין הצרכים. ב-2010, הציעו קנריק ואחרים עידכון של המודל של מאסלו לאור הידע שנצבר מאז הצגת המודל הראשוני^[29]. קנריק ואחרים, משאירים את את עיקר הפרמידה של מאסלו על כנה, אך הם משנים את הגורמים המובילים להופעת הצרכים, מהופעה הדרגתית, כפי שמתוארת אצל מאסלו, להופעה של צרכים על פי התפתחות אישית, אונטוגנזה ותגובה לסביבה.

לדוגמא, צרכים אינם רק מדורגים (כלומר יפיעו לאחר שהצרכים הקדומים התמלאו), אלא הם גם תלויים בהתפתחות של האדם וובהיסטורית החיים שלו. חלק גדול מהצרכים הפיזיולוגים מופיעים כבר בשעות הראשונות שלאחר הלידה, כמו הצורך לנשום, לאכול ולשתות, לשמור על טמפרטורת גוף ומניעה מפגיעה פיזית. אבל לא כל הצרכים הפיזיולוגים מופיעים בתקופה זאת של החיים. הצורך במיניות שנחשב אצל מאסלו כצורך פיזיולוגי יופיעו בגיל הבגרות, הרבה לאחר שהצרכים של בטחון ושייכות כבר יופיעו אצל ילדים.

אונטוגנזה היא התפתחות פיזיולוגית של האדם או של בעל חיים, על פי התהליך האבלוציוני שאותו עבר היצור. על פי עקרון זה, אנו מחקים בהתפתחותינו הפיזית את ההתפתחות האבולוציונית שעברנו. כך הצורך באהבה ושייכות מופיע קצת יותר מאוחר מהצורך באכילה ובשתייה, זאת כיוון שמרכזים במוח הקדומים יותר אבולציונית הקשורים לאכילה ולשתיה מתפתחים לפני אזורים אחרים במוח המשפיעים על הצורך באהבה ושייכות.

גם על פי עקרון ההפעלה הסביבתית הצרכים אינם קבועים. צריכים מופיעים בהתאם לסיטואציות שונות ולמידע המצטבר. לדוגמא בזמן שפע במשאבים, לנקבות יש נטיה לריבוי בני זוג, כיוון שרמת התלות שלהן בבן-זוג שיספק להן משאבים יורדת^[30]. בתנאים דומים אנשים בעלי מאפיינים פסיכולוגים שונים יפעילו מערכות צרכים אחרות. לדוגמא אנשים שיש להם חרדות חברתיות יגיבו בהתגוננות כאשר הם ירגישו דחייה מהסביבה החברתית, ואילו אנשים בעלי בטחון חברתי יגיבו בהשתדלות להתחבר לסביבה באותה סיטואציה חברתית עוינת^[31].

בנוסף מציעים קנריק ואחרים, שהצורך העליון שאליו שואפים בני האדם אינו המיצוי העצמי, כפי שהציע מאסלו, אלא הצורך בבחירת בן-זוג, ברביה ובהורות.

הבנת הצרכים של בני האדם והשפעתם על המוטיבציה והפעולות של משתתפי הדיון יאפשרו לנו להבין מדוע ולמה בני אדם מתנהגים בסיטואציות שונות כפי שהם מתנהגים. על מנת לממש את הצרכים השונים על בני האדם לקבל החלטות שיאפשרו להם לפעול כך שהצרכים יתמלאו. כפי שתיארנו בפרק הקודם לבני האדם יש שתי מערכות עיקריות לקבל החלטות. אנשים יכולים להשתמש בשתי המערכות כדי לקבל החלטות אשר נועדו לספק אתת הצרכים. קבלת החלטה באמצעות מערכת ה-FFFF כנראה תוביל להחלטות האם לתקוף אחרים או האם לחמוק מפעולה מסוימת, בכדי לממש את הצרכים, בעוד קבלת החלטות באמצעות מערכת ה-PFC תאפשר קבלת החלטות ממורכבת יותר ושקולה יותר לגבי ההפעולות השונות שיביאו למימוש הצרכים. אנו נצפה כי שימוש בכל אחת מהמערכות לממוש הצרכים השונים תיצור התנהגויות שונות. בסעיף הבא נעסוק בהתנהגויות הטיפוסיות לכל מערכת ובדרכים להעביר את המשתמשים ממצב תוקפני למצב ניהול דיון שלו.

מופעי התיאוריה

זיהוי טיפוסי ההתנהגויות השונות ושיוכן למערכת קבלת החלטות השונה ולצרכים השונים

טרולינג - הצורך להיות מוכר

מצב ה- FFFF התופעה

מצב ה- PFC של התופעה ודרכי התמרת הדיון למצב - PFC

אחת התנהגויות הבולטות שאיתן מצאנו דך להתמודד באמצעות הבנת הצורך הוא התופעה של טרולינג. טרולים ברשת web-trolls, הם אנשים המשתתפים בפורומים ומנסים להציק לאנשים, לעצבן אותם ולהוציאם משיווי משקל, ללא קשר לנושא הדיון. כל ניסיון להרגיע את הטרולים בצורה הגיונית נופלים לא פעם על אוזניים ערלות. בהעדר בקרה על הטרולים יכול הדיון להפוך לצעקני מאד ולהביא לבריחת משתמשים מתונים מהפורומים. כדי לטפל בבעית הטורלינג התפתחו מספר גישות. רבים מהפורומים בהם קיימת אפשרות ניטור יעילה נהוג בד"כ לפסול את הטרולים משימוש בפורום. תרבות אחרת שהתפתחתה לטיפול בטרולינג נקראת "dont feed the troll", הניסיון מלמד שכשאר לא עונים לטרולים הם נעלמים ועוברים למקום אחר שבו הם יכולים להשיג תגובות נזעמות מאנשים. על אף שתהליך זה אפשרי, לא תמיד קל למנוע ממשתתפים אחרים להגיב לטרולים. (ראה מאמר Herring et al. 2002, נשלח מבאריה ב7 לאפריך; בשלב ההצגה מתוארת התנהגות הטרולינג כניסיון להתחזות ולצחוק על טיפשותם של תמימים. השתמש ברפרנס הממוצג שם ולא במאמר) כאשר נתקלתי בתופעת הטרולינג ניסתי מספר שיטות אקטיביות להתמודדות עם טרולינג. ואחת השיטות האפקטיביות ביותר נבעה מהתחושה כי הצורך שהטרוליסטים מנסים להשיג הוא תשומת לב, הכרות ותחושת שייכות, המתוארת אצל מאסלו כצורך בשייכות ואהבה. נראה כי הטרולים מחפשים קשר עם אנשים אחרים, אך הם נעדרים את היכולת להשיג את מבוקשםם באמצעים מחברים, ולכן הם משיגים את מבוקשם באמצעות הרגזה של אנשים אחרים. הדבר דומה לתופעה הפסיכולגית של ילדים שאינם מצליחים ליצור תקשורת חיובית עם הוריהם והסביבה ולכן הם משיגים א התקשורת וההקשבה באמצעות צעקות והרגזת ההורים. בהתאם לתחושה זאת, השתדלתי להפוך את הטרול לחלק מהקהילה. עשיתי זאת על ידי הפננית תשומת לב חיובית לטרול. ברגע שטרול נכנס לקהילה, במקום להתעצבן עליו פניתי אליו בצורה אוהבת ומחברת. השתמשתי במשפטים כמו "איזה יופי שהגעת", "כן, אנו שמחים שבאת ונשמח מאד לשמוע את דעתך". במהלך הדיון, אני משתדל להקצות מקום של כבוד לדדברי הטרול ומעודד את חברי הקהילה להתמודד עם הטענות, גם אם הן נשמעות מוזרות בהתחלה. מילות קרבה וחום הצליחו להפוך כמעט את כל הטרולים לשותפים לדרך יחסית במהירות. גישה זאת היתה יעילה במיוחד. כמעט כל הטרולים הפכו במהירות לחלק מהקהילה ולא המשיכו בהצקות. המקרה היחיד שבו נתקלתי שלא הצליח לטפל בתופעה היה המקרה של טרול המכונה "יוני יקים אנטי ציוני". יוני הוא טרול שנהג להסתובב בקהילות בעלות אג'נדה שמאלית, ונהג להציק לחברים אחרים על ידי העלאת עמדות מאד פרובוקטיביות התואמות את העמדה הפלסטינית. אחת הטענות העיקריות שלו היתה שהיהודים הם כוזרים, ושיהודי מדינות ערב הם היהודים האוטנטים שבזכותם זאת זכאים לחיות כאן, תחת חסות מדינה פלסטינית המשתרעת מהים התיכון ועד נהר הירדן. יוני הצליח להרגיז באופן קבוע משתמשים בפורומים רבים בגלל דעותיו הקיצוניות. בשלב מסויים יוני הגיע לבלוג שלי והתחיל לטעון את טענתו הרגילה. כפי שעשיתי עם שאר הטרול פניתי אל יוני בחיבה. שמעתי את טענותי ושיבחתי אותו על חשיבתו המעניינת. כאשר ניסתי לקיים איתו דיאלוג מוני התגלה כחסין כל תהליך רציונליזציה והסתמכות על ראיות. היה נראה כי יוני מתעקש להשאר בעמדה אנטגוניסטית ויהי מה. אך מוני הוא הטרול היחיד שעמד בפני התהליך המקרב והמשתף ("דמוקרטיות עירוניות – דרך להפוך את המדינה לדמוקרטית", מבט פילוסופי, 28 ליולי 2009)

גישה זאת מתאימה גם למחקרים בתחום המראים, כי לפחות אצל בני-נוער, טרולינג והצקות-רשת מקושרות לחוסר ביכולת אמפטה ^[32] אמפטיה חשובה לפיתוח יכולות בין-אשיות והשתלבות בקבוצה ^[33] ומכאן לחסך ביכולת להתקשר. יתכן כי חסך זה מושלם באמצעותת השגת תקשורת אגרסיבית באמצעות הצקות. סטפגן ואחרים מציעים כי טיפול יעיל בבעיית ההצקות יתאפשר באמצעות שיפור מיומניות האמפטיה. במקרה שלנו מצאנו כי יצירת אמפטיה לטרולים יוצרת את האפקט המתבקש. בכך אנו כנראה מצליחים למלא צורך של הטרול להרגיש שהוא שייך, שמכירים בו ואמפטיים אליו. אנו ממלאים את החסך שנמצא בשלב השלישי של מאסלו - אהבה ושייכות. מרגע שחסך זה ממולא, יכול המציק באינטרנט להרגע ולהנות מהדיון כמו שאר המשתמשים.

נראה כי התנהגות טרולית היא התנהגות המשמשת להשגת תושמת לב, תקשורת ושייכות באמצעות מערכת ה-FFFF. הצקה למשתמשים אחרים גורמת להם להגיב בתוקפנות וכך מאפשרת למשתמש בטרולינג "להנות" מתשומת הלב וההכרה של הקהילה. המציק חווה אינטראקציה חזקה המספקת את צרכי ההכרה בו. בהעדר יכולת לאמפטיה לאחרים המשתמש אינו מסוגל להגיע לתחושת שייכות אמיתית ואהבה מצד האחרים, אך בהעדר יכולת טובה יותר לתקשר בצורה שתנעם לאחרים, הוא פונה לתוקפנות כדי להשיג את מבוקשו. לכן כאשר אנשים בתוך הקהילה מציעים לו גם אהבה וגם תחושת שייכות, הוא יזנח על פי רוב את התוקפנות וילמד להשתתף בתוך הקהילה כחבר מקובל. כחבר שווה השייך לקהילה, גם הטרול ינסה לפעול בשיקול דעת ובהבנה מורכבת יותר של הנושאים הנידונים.

צעקות, וכחנות ואי הקשבה - הצורך לבטחון ולשליטה

מצב ה- FFFF התופעה

מצב ה- PFC של התופעה ודרכי התמרת הדיון למצב - PFC

לא כל משתתף שפועל בתוקפנות כלפי משתתפים אחרים פועל כטרול. פעמים רבות משתתפים בעלי יכולת תקשורת טובה ואמפטיה סבירה הבאים בכוונות טובות מוצאים עצמם שקועים בתוך דיונים צעקניים ותוקפניים. בניגוד לטרולים שעיקר פועלם התססה והרגזת חברי הפורום, משתתפים רבים מגיעים עם כוונות טובות לדון על נושאים. לא פעם מדובר במשתתפים שיכולים להזדהות בקלות עם האחר, להעביר רגשות ולנהל דיון נינוח על נושאים רבים ומגווונים. אלא שבסיטואציות מסויימות, אנשים אלו נסחפים לתוך ויכוחים סוערים שעולים לטונים צורמים ולהאשמות אישיות.

תופעה זאת נוצרת להערכתי כאשר מופיעה תחושת אובדן שליטה אצל המשתתפים. בפרמידת הצרכים של מאסלו אובדן שליטה מוביל לתחושה של חוסר בטחון וחסך בתחושת הבטחון. במיוחד ניתן לראות התנגשויות כאלו סביב מחלוקות אידאולוגיות.

חוסר היכולת לשכנע א הצד השני מרגיזה אנשים וגורמת לעליה בטון הדיון. נדמה כי העליה בטונים נובעת מניסיון להכניע את הצד השני ולהביאו לידי הודאה באלימות כי הצד של המותקף שגה.

בין אם זאת התחושה שהמסקנות של האחר אינן תואמות למסקנות שלנו, ואז היכולת שלנו לשכנע אותו לפעול על פי רצוננו יורדת, ובין אם בפועל המסקנות של האחר מובילות להתנגשות עם תפיסת עולמנו או הדרך שבה אנו חושבים שהעולם צריך להתנהל. אובדן שליטה זה, עלול ליצור תחושת סכנה או איום ולכן לגרום להפעלת מנגנון ה- FFFF. הצורך לשלוט בעולם הסובב אותנו ולייצר תחושת בטחון, הוא אחד הצרכים ברובד השני אותם מתאר מאסלו^[34]. שלב זה שעוסק בתחושת הבטחון חיוני לקיומנו הבטוח. איום עליו עלול לגרום לנו להגיב בתוקפנות. יכול להשפיע רבות על משתתפי הדיון. ... בעיה זאת ניתן לייחס למצב שבו יש תחושת ניסיון לשלוט על הסיטואציה ולהביאה למצב בטוח

לדבר על הרשעה וביטול....

להראות איך ניתן לפתרו את הבעיה....

הערות

לכאן צריך להכניס את אלמנט החרדה שמדגיל את הצורך בשליטה ואלמנט החרדה שיוצר צורך בשמרנות, בטחון. הרבה מחוסר היכולת להעביר דיון ולהפוך אותו פורה, נובע מכך שאנו נכנסים למצב בטוח, מצב של הכרות. עשיה, הכרות וכיוב' --> דורש הרבה הרחבה

האגו והצורך בהוקרה

מצב ה- FFFF התופעה

מצב ה- PFC של התופעה ודרכי התמרת הדיון למצב - PFC

מהלך:

• הכרת הצורך בכבוד - > מה ההשלכות של הצורך בכבוד. כבוד בארגונים הוא תהליך מוכר מאד. אנו ננסה להבין כיצד הצורך בכבוד משפיע על התנהלות הדיון המקוון, וננסה למצוא דרכים למצוא דרכים ליצור דיון פורה (יש צורך להגדיר דיון פורה).
• דרכים להשיג הכרת כבוד
  • באמצעות PFC
  • באמצעות FFFF
    • באופן אישי
    • התפתחות כתות
    • העדר הקשבה, כיוון שרוצה שיקשיבו לי.
• דרכים להתמודד עם אוטרטירים דורסניים.
• תפיסה אפיסטמיולגית המכוונת לתהליך בונה.

(הכרת הצורך בכבוד) הצורך בכבוד והוקרה הוא צורך אוניברסלי. אנשים מבקשים שבני אדם יוקירו אותם, יעריכו אותם ויכבדו אותם. נראה כי צורך זה טמון בכולנו, אלא בגלל מיקומו הגבוה בפרמידת הצרכים, נראה כי חלק גדול מהאוכלוסיה אינה פנויה לעסוק בו, כיוון שהצרכים הבסיסים יותר עדיין לא מומשו. (הערה: אם זאת ייש לסייג: נראה כי הצורך הזה הוא מי שמניע את הרצון להתפרסם ולהיות סלב) אך אף על פי שככל הנראה מרבית האוכלוסיה אינה נדרשת עדיין לצורך זה, או אינה רואה בו צורך בעל קדימות עליונה בסדרי העדיפויות שלה, עדיין צורך זה משפיע מאד על ארגונים ותהליכי דיון. זאת כיוון שכדי לזכות להערכה על אדם להצטיין או לבלוט ביחס לחבריו. כתוצאה מכך, הזקוקים להערכה וכבוד ישקיעו מאמצים רבים כדי לזכות למירב ההערכה. חלקם ינסו להצטיין בתחומם ויקוו להוקרה ולפרסום. נראה כי המקום בו ניתן לזכות להכי הרבה הוקרה, הוא המיקום של ניהול הקבוצה או הארגון. ניהול קבוצה דורש את ההתיחסות כל המנוהלים למנהל, ולכן המנהל נמצא במרכז תשומת הלב. לא פעם, מאבקים על מרכז תשומת הלב, משפיעים על דרכי ההתנהלות של ארגונים, ומאבקי כוח (שמכוונים בשפת הפסיכולוגיה הפופלארית, "מאבקי אגו") משפיעים רבות על התנהלות ארגונים. כתוצאה מחשיבות ההצורך בכבוד (או באגו), לא פעם תהליכי קבלת החלטות מתעוותים כך שבמקום לשרת את הארגון, ישרתו ההחלטות את שיפור מצב האגו של מובילי הארגון.

(ההשפעה היחודית של הצורך בכבוד בפורומים) גם בפורומים כמו בכל ארגון אחר, הניסיון להשיג הוקרה משחק תפקיד לא מבוטל בהתנהלות חברי הפורום. אלא שבפורומים בעלי השררה אינם יכולים להשתמש בכוח איום הפיטורים, כדי לדרוש משאר מאשר חברי הפורום להכיר בהם ולהוקיר אותם. מטבעם, פורומים הם מקום יותר שקוף מממקומות עבודה (אם כי עדיין יש קבוצות קבל שפועלות מאחורי הקלעים לנהל את הפורום). כתוצאה מכך, למנהל בפורומים יש פחות השפעה ותתפקידו אינו מאפשר לו לזכות באופן אוטומטי כמעט בהוקרה. למעשה במקרים רבים האדמינסטטור נחשב אוטסיידר שאינו מהווה מקור להוקרה, אלא יותר כמקור לעימות. אחד התפקידים שזוכים ליוקרה בתהליכי דיון לכן, אינם מנהלי הפורום, אלא ברי-סמכא המוכרים על ידי משתתפי הפורום ככאלו.

(הבר-סמכא כדמות שאליה רוכשים כבוד) בר-סמכא הוא אדם המשתתף בדיון וזוכה להוקרת משתתפים אחרים על ידיעותיו ויכולותיו בתחום הדיון. לבר-הסמכא יש לא פעם ידע עדיף המאפשר לו לפתור קונפליקטים, להציג בעיות ולנהל דיון מיודע ומשכיל יותר. לכן למשתתפי דיון רבים יש צורך בברי-סמכא, שיסיעו בהפיכת הדיון ליעיל יותר. ברי הסמכא מצליחים לא פעם להציג את הדעות של חלק מהמשתתפים או רובם של המשתתפים ביעילות גבוהה יותר ובהשפעה גדולה יותר. למעשה בר-הסמכא הופך להיות לא פעם הדובר של משתתפים החולקים דעות דומות לאלו של בר-הסמכא והוא מייצג אותם טוב יותר מאשר אילו היו מנסים להסביר את הנושא בעצמם. כתוצאה מכך, ברי-הסמכא הם משתתפים הזוכים ללהוקרה רבה ולתמיכה רבה ממשתתפי הפורום.

(שימוש ב-PFC ו- FFFF למימוש הצורך בכבוד; בר סמכא-דיוני ובר-סמכא-תוקפני) (בר-סמכא דיוני) כמו בשאר המקרים, את הצורך בכבוד יכול לספק לעצמו בר-הסמכא באמצעות שתי מערכות קבלת ההחלטות. האחת דורשת תהליכי חשיבה מורכבים והשניה משתמשת בתוקפנות. באופן עקרוני, אם מתבוננים על מטרת הדיון, הרי שתפקידם של ברי-הסמכא לקדם את התובנות הקבוצתיות, ולאפשר לקבוצה לקבל החלטות. לשם כך נדרשים בעלי ידע רב, אשר יאפשרו ויקדמו תהליך לימוד קבוצתי. בר-סמכא דיוני, הוא בר-סמכא שאומנם יביע את דעתו, כאשר נידרש, אך הוא יאפשר לאחרים להביע את דעתם, ויאפשר שיח פתוח. גם כאשר תתכנס הקבוצה לקבלת החלטה, בר-סמכא טובים יסיעו לקבוצה להתכנס להחלטה, מבלי לכפות את דעתם, ומתוך מתן כבוד לתהליך של הסכמה מרצון.

לא תמיד זה הפקיד שממלאים ברי סמכא. הסיבה לכך היא שאין זה קל להגיע לעמדת בר-סמכאיות. הפיכתו של אדם לבר-סמכא דורשת שליטה ריגשית מעולה, ידע נרחב מאד בתתחום הדיון ולפעמים ידע נרחב אף מעבר לנושאי הדיון של הקבוצה. ולכן הפיכה לבר-סמכא דורשת אלפי שעות קריאה של חומרים מקצועייים, התנסות וניסיון רב מאד בתחום, פיתוח יכולות אינהיבציה-עצמית (self-control). כתוצאה מכך, הדרך להפוך לבר-סמכא גם דורשת מאמצים רבים ויכולות גבוהות, שאינם זמינים לרוב האוכלוסיה. כתוצאה מכך, אנשים רבים המבקשים להגיע לעמדת בר-סמכא במהירות, מחפשים דרכים עוקפות.

(בר-סמכא תוקפני) בפני מי שמחפש להיות בר-סמכא שלא מתוך ידע והתנסות עמוקים, עומדים קיצורי דרך רבים. תחום הרטוריקה מעמיד בפני השואף להראות בר-סמכא מגוון כלים נרחב מאד, המאפשר לאדם להראות כבר-סמכא. גם ללא כל צורך בלימוד מעמיק או בניסיון הנדרש. הסיבה לכך שניתן להראות בר-סמכא גם ללא ידע ויכולות אמיתיות, היא התכונה שמרבית האוכלוסיה ההדיוטה שאינה מצויה בתחום הידע נוטה לוותר על הערכת הידע של הדובר, בהעדרה הבנה מספיקה, והיא נוטה להשתמש ברמזים חברתיים כדי להעריך את יכולות הדובר. לכן נדמה כי עיקר הכלים שמעניקה תורת הרטוריקה בפני המבקשים קיצורי דרך מתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה מתבססת על כך שלמרבית בני האדם שאינם בקאים בתחום הידע שעליו מתקיים הדיון, אין יכולת להבחין האם לדובר יש ידע אמיתי בתחום הנידון. כדי להתגבר על החסרון הזה הצופים בדרך כלל מתבססים על קריאת שפת גוף ואינטונציה, כמו כם על שימוש בז'רגון המעיד על מקצועיות בתחום. ולכן בקבוצת הכלים הרטורים הראשונה נמצאים שפת הגוף, האינטונציה והז'רגון ככלי ליצירת מיצג סמכותני. מערכת הכלים השניה מתבססת על ערעור אמינותם של ברי-הפלוגתא של הדובר ובכך למעשה חיזוק הדובר עצמו. באמצעות שני סוגי כלים אלו, יכול היה בעבר דובר רהוט לייצר מייצג שווא המעיד על היותו בר-סמכא, בעוד הוא אינו באמת בר-סמכא. בכך מתאפשר קיצור הדרך שמעניק לאדם הזקוק להוקרה, את הדרוש לו.

אלא שכאשר בוחנים את טובת הקבוצה, לברי-סמכא אלו יש מספר השפעות שליליות על הדיון. הראשונה שבהן היא בכך שלא פעם הם תוקפים משתתפים המתנגדים לדעתם. ההתקפה שלהם כל כך לא נעימה והיא מגיעה ממקור שנראה חזק וסמכותי, עד שהיא גורמת לבריחה או לשיתוק של מתנגדים. הדבר מגביר את הסיכוי ליצירת חשיבה קבוצתית ויחד איתה גם להקצנה של הקצנה הקבוצה (צור קישור), שאלו תופעות הידועות כפוגמות ביכולת שיקול הדעת של הקבוצה. ברובד השני ברי-הסמכא מכניסים לא פעם מידע לא מספיק מבוסס, ובהעדר ביקורת המידע הזה נכנס לשיקולי הקבוצה ועלול להשפיע לרעה על היכולת של הקבוצה לקבל החלטות מבוססת על מידע אמין.

(ההבדלים בין דורשי הכבוד PFC ו FFFF) כאן אולי חשוב להגדיר את שאלת הגבול בין בר-סמכא המבסס את עצמו בעיקר על רטוריקה-תוקפנית ופחות על ידע מבוסס לבין בר סמכא הניחן בדיע מבוסס, אשר משתמש ככלי לקידום החלטות מושכלות של הקבוצה. הבחנה זאת אינה קלה ואינה ניתנת לקביעה על פי הכלים שבר-הסמכא משתמש בהם. שהרי לעיתים בר-סמכא אמיתי בתחום יכעס על הדיוטות שלא למדו מספיק, ומבזבזים את זמן הפורום, ולעיתים בר-סמכא שיקרי יכול להשתמש במילות מתיקה כדי להעביר את דעת משתמשי הפורום לצידו. הכלים הרטוריים מהווים בסיס לכל הדוברים המשפיעים בפורום ויהיה קשה להבדיל על פי השימוש בהם מי הוא בר-סמכא-אמיתי ומי הוא בר-סמכא-שיקרי (או לפחות כזה שדעתו אינה מבוססת כפי שהוא מציג אותה). כדי לפתור את הסוגיה ניתן להערכתי להתבסס על תחום הפילוסופיה של המדע. תחום זה העוסק בהבנת המדע הצליח לייצר אמירות מאד מעניינות על דרכי הפעולה האופטימליות של הידע האנושי. פילוסופים חוקרים את תהליכי הידע האנושי עוד מתקופתו של סוקרטס, ושאלה זאת לא משה מתחום הפילוסופיה במשך 2500 השנים האחורנות. בתוך הפילוסופיה של המדע עלתה והתבססה ב-80 השנים האחרונות תיאוריה שיכולה לסייע לנו בשאלת ההבחנה בין סוגי ברי-הסמכא. תיאוריה זאת נקראת "קריטריון ההפרדה" (demarcation criterion) שפיתח קארל פופר (להכניס יחוס ספר של פופר). קרטריון ההבדלה מציע כי הדרך להבדיל בין תיאוריות מדעיות לתיאוריות שאינן מדעיות הוא באמצעות האפשרות שלנו להעמידן למבחן הפרכה (Falsifability of Theories). בעיברית יצרו קיצור של שני המהלכים ונהוג לכנות את קרטריון ההפרדה כ "עקרון ההפרכה". על פי עקרון זה, תיאוריות שבנויות כך שניתן לבחון אותן ולהפריכן, יהיו תיאוריות מדעיות, ותיאוריות שאינן ניתנות לבחינה אינן תיאוריות מדעיות. לדוגמא, תיאוריה הטוענת כי חיידקים הם גורמי המחלות, ניתנת לבחינה בידי ציבור רחב מאד. באמצעות הפוסטולטים של קוך (סדרה של תהיליכי העברת מחלה) ולכן ניתן לאשש או להפריך את הטענה שחיידקים מעבירים מחלות. לעומתה, תיאוריה כי קיימים ישויות על-טבעיות שאינן ניתנות לבחינה של בני האדם, איננה תיאוריה מדעית. כך משמש עקרון ההפרכה, כבסיס להבחין בין מה שמדעי ואינו מדעי.

למרות שעקרון ההפרכה נועד עבור המדע, אציע כי הוא יכול לשמש גם להבחנה לברי-סמכא בפורומים כללים,. הסיבה לכך שניתן לבחון את ברי-הסמכא על פי עקרון ההפרכה היא שבר-סמכא בתחום כל שהוא הוא אדם שאמור להיות בעל ידע מבוסס בתחומו. כל ידע מבוסס צריך להיות ידע שניתן לבדוק אותו ולהעמידו למבחני הפרכה. כך למשל נוכל לבחון מומחה הטוען כי סוציאל-דמוקרטיה משפרת את תוחלת החיים של בני אדם. גם המומחה וגם משתמשים אחרים בפורום יכולים להעלות לנסות להראות שקימות מדינות סוציאל-דמוקרטיות שבהן תוחלת החיים נמוכה ממדינות שבהן אין משטרים סוציאל-דמוקרטים, או שמבחינה סטטיסטית לא נמצא קשר כזה. טענה כזאת היא ברת-הפרכה. לעומתו. מומחה שיטען כי יש גלגול נשמות, אך הוא אינו מציע דרכים שבהם משתתפי הדיון יוכלו להציע ראיות סותרות, הוא למעשה בר-סמכא-בלתי-הפרכתי.

ההבחנה בין ברי סמכא אינה רק האם הם מציגים מידע הניתן לבחינה, אלא האם התנהגותם מעודדת ניסיונות הפרכה. חוקר מוסמך בתחום הכימיה-האורגנית אשר ישתתף בדיון וישתמש באמצעים רטוריים כדי לדכא התנגדיות יהיה בר-סמכא-בלתי-הפרכתי, בדיוק כמו בר-סמכא שמשתמש בתיאוריות בלתי ניתנות להפרכה. בר-סמכא שילגלג על מתנגדיו, שיחפש כל טעות זניחה בהצגת העמדה שלהם וידכא את הרצון או את היכולת של מתתנגדיו להביע דעה, על אף שיתכן כי הוא בעל ידע רב בתחום, גם הוא דובר-בלי-הפרכתי.

כאן חשוב לשים הסתייגות. פורומים המהווים מקור למידה והתפתחות קבוצתית, הם פרומים שבהם קבוצה של משתתפים יכולם להבין אחד את השני ולבחון אחד את דברי השני. לכל פורום באופן טבעי יש רמת לימוד שונה. יש פורומים שבהם רמת ההתמחות גבוהה מאד, בעוד שיש פורומים שבהם משתתפים הדיוטות או אנשים שרמת ההתמחות שלהם היא בסיסית מאד בתחום הדיון של הפורום. לא פעם כאשר לפורום בעל רמת התמחות גבוה, נכנסים אנשים בעלי רמת התמחות נמוכה, יכולים בעלי הידע הנמוך להאט ולהפריע את הליך הלימוד של הקבוצה המתמחה. הדיוטות יכולים להעלות תיאוריות לא מבוססות, או לא להיות מסוגלים לעקוב אחר מהלך הטענה ולכן להשיב שלא לעניין. כתוצאה מכך, אנו רואים לא פעם תהליך של הדרת של הדיוטות. תהליך זה הוא הכרחי לקיומו של פורום בעל רמת התמחות גבוהה. על פניו נראה כי בפורומים בעלי התמחות גבוה, יש מקום למנוע מהדטיות להפריע למהלך הדיון. אך כדי למנוע יצירת חשיבה קבוצתית ולאפשר ביקורת חיצונית, חשוב כי לפורום יהיו כלים לאפשר למשתתפים חדשים להצטרף לפורום כדי לאתגר את התיאוריות של משתתפי פורום המומחים. דוגמא לכלים כאלו, ניתן לראות בקהיליות המדעיות, המכשירות סטודנטים, מפרסמות ירחוני מדע-פופלרי המסייעים לחינוך ההמונים, ומפתחת אצל הציבור יכולת לחקור ולערוך ניסויים ביתיים. גם פורומים אחרים, המבקשים לשמור על הרוח הביקורתית, צריכים ליצור כלי הכשרה שיאפשרו למשתתפים חדשים להצטרף לדיון ללא מכשולים רבים מידי.

אמצעי נוסף חשוב שעומד לראשותם של פורומים מומחים לאפשר ביקורת של הציבור ההדיוט לגבי התפיסה של בעלי הפורום, היא להעמיד את טענות ברי-הסמכא לבחינה בלתי אמצעית. כך יוכל המדען להראות להדיוט ביקרותי כי יכולת המדען לנבא הן משופרות לעין ארוך ביחס לאלו שאין להם את הידע המדעי. מגוון כזה של ניבויים, בדרך כלל יכריע את הכף עבור צופים מהצד, ויציג את המדענים כברי סמכא אמיתיים בתחומם. כמובן שעדיין הדיוט ביקורתי שכל השקפת עולמו מתנגד למדע, יכול למצוא טענות כנגד הממצאים הישירים הללו, אך כלפי הצופים מן הצד, שאין להם זיקה מובהקת לעמדתו של המתנגד, יראו המדענים כברי סמכא אמיתיים. וכפי שעקרון ההפרכה נכון לגבי מדענים הוא גם נכון והדבר לגבי כל תחומי הידע הקיימים, שבהם אדם מתיימר להיות בר-סמכא. אסטרולוג-מומחה יכול לנבא ארועים, ולאפשר לבוחניו, אף על פי שאין הם מבינים את תורת האסטרולוגיה לבחון האם בר-הסמכא מחזיק ידע אמין.

(תופעת ההתגודדות) לא פעם התמודדות עם ברי סמכא-בלתי-הפרכתיים, היא קשה במיוחד כאשר נוצרת סביבם התגודדות של תומכים. תופעה זאת יוצרת מבנה של כתות, שקשה מאד להפריך את טענתן, והן מהוות בסיס שיכנוע חזק מאד עבור אוכלוסיה רחבה, שאינה מסוגלת לבקר את הידע שאותה התגודדות יוצרת. בד"כ כתות כאלו משתמשות במניפולציות רטוריות שיוצרת מצג של ידע נכון יותר, טוב יותר ועדיף, על מקורות הידע האחרים. הן מתמחות בעיקר בצד הרטורי, ולכן לא פעם נשמעות יותר טוב מידע שנוצר בתהליך ביקורותי. לאפ עם לכתות כאלו יש נטיה להשפיע על ציבורים רחבים ולמנוע דיון ביקורתי, הדרוש לחקירה הפרכתית.

להערכתי, מקור התופעה הוא בנטיה של בני אדם לדבוק באמונות הפנימיות שלהם. כתוצאה מכך, הם יבחרו לחזק את המידע המאושש את האמונות שלהם ולהתעלם ממידע סותר. לתופעה של חיזוק הידע הקיים והתעלמות מידע סותר ניתנו שמות רבים, בינהם Theory Dependent Observation. בגלל תופעת ה-TDO, אנשים נוטים לקבל בקלות רבה יותר טענות של אנשים התומכים בדעתם, ולחפש פגמים או להתעלם מטענות הנוגדות את דעתם. כתוצאה מכך, דובר שיביע בצורה מדוייקת וטובה את האמונות הפנימיות של אנשים, יזכה לתמיכתם ולחיזוקם. דובר נתמךך, עלול לזכות לנקודות גבוהות, ככל שהוא יראה יותר סמכותי ויותר בעל ידע, גם אם הוא סמכותן-בלתי-הפרכתי. דובר סמכותן-בלתי-הפרכתי עלול לנסות לחזק אתת מעמדו, על ידי ביטול כל ביקורת סביב טענותיו באמצעות אמצעי מניפולציה רטורית, ובמיוחד הוא עלול לשאוף ליצור סביבו קבוצת מעריצים שעבורם הוא יבנה תיאוריות שאינן ניתנות להפרכה, אשר יאפשרו למעריציו לעמוד בביקרות חיצונית. המעריצים עצמם יגננו על הסמכותן וישמרו עליו ועל תורתו מפני הפרכה. כך מי שמגיע להפריך את התיאוריה מוצא את עצמו מול נאמנים רבים שיתישו אותו וימנעו ממנו לנהל דיון יעיל לצורך ההפרכה וביקרות. דוגמה לכך היא בהבניה של דתות רדיקליות, שבהן כל ידע ביקרותי שמגיע מחוץ למסורת של כהני הדת, מוגדר על ידי כהני הדת כידע מזהם או כפירה, ויש להתעלם ממנו, ואף לפעמים לתקוף את מעליי הביקורת ככופרים. המאמינים עצמם שאינם מסוגלים פעמים רבות להתמודד עם הידע של רבותיהם והידע של מפריכי טענות רבותיהם, יסמכו על דברי הרב וכקבוצה יזניחו את דברי הביקורת.

(התמודדות עם כתות) אך לא הדתות הרדיקליות יוצרות כתות. תופעת הכיתות קיימת במרחבי הפעילו האנושית תהליכי ואף במקומות שבהן אמור להתנהל דיון ביקרותי כבאקדמיה. ההתמודדות עם תופעת הכתות הכרחית למבקשים לייצר שיח-ביקרותי, המקדם למידה ומציאת פתרונות חדשים. מניסיונינו, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם תופעת ההתגודדות בפורומים וברשתות חברתיות, היא להוציא את הדיון ממעגל הדיון הטבעיים של הכתות ולהעבירן לפורום ניטרלי בו קיים קהל רחב ונטרלי, המוכן להאזין לשני הצדדים ללא עמדות מוקדמות. המצב האופטימלי הוא דיון שבו חברי הפורום הנטרלי מבינים בנושא המדובר ויכולים לשפוט את טיב הטענות של הצדדים. כך אנשים שאין ללהם אינטרסים בדיון יכולים להשתתף ולהתחיל להכריע את הדיון לקראת הצד שטענותיו מבוססות. כיוון שכתות משתמשות בד"כ ביצירת חוסר ביקורת והקצנה קבוצתית, הרי שבפורום ניטרלי הטענות הלא מבוססות שמתחבאות תחת החשיבה הקבוצתית נראות אבסורדיות בעיני המשתתפים הניטרלים ולכן טיעוני הכת הולכים ומתפוררים.

גם פורום ניטרלי בו למשתמשים אין מספיק הבנה בנושא המדובר, יכול להוות בסיס לריכוך החשיבה הקבוצתית של הכתות. כפי שאמרנו, גם אם למשתתפים בדיון אין ידע מספיק כדי לשפוט, הם משתמשים ברמזים חברתיים כדי להעריך את טיב הדוברים. כיוון שלא פעם סמכותן-לא-הפרכתי משתמש באגרסיביות כלפי יריביו, כדי להכניעם, התנהגותו ההתקפית, נחשבת על פי קהלים נטרילם כתהליך שלילי לקבוצה, ולכן בד"כ יצאו הניטרליים להגנת המותקף. אם המותקף ישמור על טון שקט, שאר חבר הפורום יזהו בו כדובר לגיטמי ויתמכו בו.

לסכם?

הצרכים הפיזיולוגיים

מצב ה- FFFF התופעה

הצרכים הפיזיולגים מהווים את התשתית לקיום האנושי. אוויר, שתיה, אוכל, שמירה על טמפרטורת גוף, בריאות ומחסה, הם צרכים בסיסיים בלעדיהם הגוף האנושים אינו יכול להתקיים. אנשים המרגישים מחסור בצרכים אלו, יתקשו מאד להשיג צרכים גבוהים יותר, ואף יתקשו לנהל דיון מורכב. ידוע כי תחושת רב מעלה את הרוגז. גם מחקרי מוח מראים כי בזמן רעב, המערכת הלימבית פעילה יותר, בעוד שבזמן שובע המערכת הפרפרונטלית פעילה יותר^[35]. כתוצאה מכך נצפה כי אוכלוסיות ממעמד סוציואקונומים נמוך, ישתתפו פחות בדיונים, ואם יעשו זאת יהיה זה ממצב של רוגז, דבר זה יחוזק גם על ידי העדר השכלה רחבה, ולכן בסופו של דבר נראה ככל הנראה את אנשי השכבות החלשות-כלכלית, מיוצגים פחות בתהליכי דיון, ויתכן כי היצוג שלהם יהיה פחות יעיל מיצוג של שכבות חזקות יותר מבחינה-כלכלית (לחפש יחוס של החוקרת במרכז שלנו).

מצב ה- PFC של התופעה ודרכי התמרת הדיון למצב - PFC

ניתן לשפר את תהליך הדיון על ידי כך שצרכים בסיסיים אלו יסופוק. לכן, כנראה באינטואיצה או לאור ניסיון מתמשך, בתהליכי דיון הספקת אוכל ושתיה למשתתפים, ושינה טובה, הם חלק חשוב והכרחי בקיומו של תהליך דיון פורה. דבר זה נכון בעיקר לדיונים במפגשי פנים אל פנים. בדיונים מקוונים כנראה שעדיין לא פיתחו דרכים להעביר אוכל למשתתפים דרך האינטרנט.

ההצורך במימוש עצמי

הצורך במימוש עצמי, הוא צורך אישי שבו רק האדם עצמו יכול לחוש את תחושת המיצוי העצמי. כתוצאה מכך, אין לאינטראקציה בין חברי הפורום השפעה על מימוש צורך זה. לכן אני מציע כי צורך זה אינו משפיע על האינטראקציות בין חברי הדיון, למעט מיקרים יחודיים. מיקרים שבהם אנשים שתחומי העיסוק שלהם קשורים בידע ובאינטראציות חברתתיות, יכולים להנות מאד ולהרגיש תחושת מיצוי עצמי כאשר הם תורמים ידע לחברי הקהילה או מסייעים בניהול הקהילה. במקרים מיוחדים כאשר הקבוצה פועלת ביעילות גבוהה וכל אחד מסוגל לתרום את יכולותיו היחודיות ולמצות אותן בתחום הקבוצה, נוצרת ככל הנראה תחושה כזאת אצלצ המשתתפים. במקרים כאלו האנשים מרגישים התעלות נפש ותחושת מוטיבציה גדולה מאד. במעט המקרים שבהם השתתפתי בקבוצות כאלו, היו חברי הקבוצה בתחושת יכולת גבוהה ואושר רב, כל עוד הקבוצה תפקדה ביעילות.

התיחסות אפיסטמולוגית לפסיכולוגיה של הדיון

הצורך להבנות את הדיון כדי שיהיה רגוע (לא נסיים כאן את הדיון, לא נכריע, רק ננסה ללמוד ולקבל החלטות מושכלות וכיוב...

דיון אמת והשלכתו על חרדתיים.

דיון

מסקנות

יחוסים

1. ↑ See Wikipedia:Cabal groups in usnets
2. ↑ [https://groups.google.com/forum/?fromgroups#!forum/northkedumim-cn קבוצת הניטור ]
3. ↑ מכתב ההודעה על הפתיחה
4. ↑ טל ירון, 2011, שיח-קיצונים,מבט-פילוסופי, 11 לדצמבר 2011
5. ↑ Gastil J. 2008, Political communication and Deliberation, London, Sega
6. ↑ Habermas, 1981
7. ↑ Mauro Barisione (2012) "Framing a Deliberation. Deliberative Democracy and the Challenge of Framing Processes," Journal of Public Deliberation: Vol. 8: No.
8. ↑ Paper in Science from 2009
9. ↑ S. Bracha at al, 2004, Does "Fight or Flight" Need Updating?, Psychosomatics 45:448-449, October
10. ↑ Davis, M., Whalen, P.J., 2001. The amygdala: vigilance and emotion. Mol. Psychiatry 6, 13 – 34.
11. ↑ Halgren, E., 1992. Emotional neurophysiology of the amygdala within the context of human cognition. In: Aggleton, J.P. (Ed.), The Amygdala: Neurobiological Aspects of Emotion, Memory and Mental Dysfunction. John Wiley and Sons, New York, pp. 191 – 228.
12. ↑ LeDoux, J.E., 1998. The Emotional Brain: The Mysterious Underpinnings of Emotional Life. Touchstone, New York.
13. ↑ Phan, K.L., Wager, T., Taylor, S.F., Liberzon, I., 2002. Functional neuroanatomy of emotion: a meta-analysis of emotion activation studies in PET and fMRI. NeuroImage 16, 331 – 348.
14. ↑ Zald, D.H., 2003. The human amygdala and the emotional evaluation of sensory stimuli. Brain Res., Brain Res. Rev. 41, 88 – 123.
15. ↑ Causal role of dorsolateral prefrontal cortex in human perceptual decision making. Marios G Philiastides, Ryszard Auksztulewicz, Hauke R Heekeren, Felix Blankenburg (2011) Current biology : CB 21 (11) p. 980-3
16. ↑ Gläscher J, Hampton AN, O’Doherty JP (2009) Determining a role for ventromedial prefrontal cortex in encoding action-based value signals during reward-related decision making. Cereb Cortex 19:483–495.
17. ↑ Hampton AN, O’doherty JP (2007) Decoding the neural substrates of reward-related decision making with functional MRI. Proc Natl Acad Sci USA 104:1377–1382.
18. ↑ Hampton AN, Bossaerts P, O’Doherty JP (2006) The role of the ventromedial prefrontal cortex in abstract state-based inference during decision making in humans. J Neurosci 26:8360–8367.
19. ↑ Daw ND, O’Doherty JP, Dayan P, Seymour B, Dolan RJ (2006) Cortical substrates for exploratory decisions in humans. Nature 441:876–879.
20. ↑ Knutson B, Taylor J, Kaufman M, Peterson R, Glover G (2005) Distributed neural representation of expected value. J Neurosci 25:4806–4812.
21. ↑ Blair K, et al. (2006) Choosing the lesser of two evils, the better of two goods: Specifying the roles of ventromedial prefrontal cortex and dorsal anterior cingulate in object choice. J Neurosci 26:11379–11386.
22. ↑ Kable JW, Glimcher PW (2007) The neural correlates of subjective value during intertemporal choice. Nat Neurosci 10:1625–1633.
23. ↑ Fellows LK, Farah MJ (2007) The role of ventromedial prefrontal cortex in decision making: judgment under uncertainty or judgment per se? Cereb Cortex 17: 2669–2674.
24. ↑ Chib VS, Rangel A, Shimojo S, O’Doherty JP (2009) Evidence for a common representation of decision values for dissimilar goods in human ventromedial prefrontal cortex. J Neurosci 29:12315–12320.
25. ↑ FitzGerald TH, Seymour B, Dolan RJ (2009) The role of human orbitofrontal cortex in value comparison for incommensurable objects. J Neurosci 29:8388–8395.
26. ↑ A mechanistic account of value computation in the human brain.Marios G Philiastides, Guido Biele, Hauke R Heekeren (2010) PNAS, 107 (20) p. 9430-5
27. ↑ S. Bracha at al, 2004, Does "Fight or Flight" Need Updating?, Psychosomatics 45:448-449, October
28. ↑ Maslow HA, A theory of human motivation, psychological Review, 1943 (50) , 370-396
29. ↑ Douglas T. Kenrick, Vladas Griskevicius, Steven L. Neuberg and Mark Schaller, Renovating the Pyramid of Needs: Contemporary Extensions Built Upon Ancient Foundations, Perspectives on Psychological Science, 2010, 5(3) 292–314
30. ↑ Orians, G.H. (1969). On the evolution of mating systems in birds and mammals. American Naturalist, 103, 589–603.
31. ↑ Maner, J.K., DeWall, C.N., Baumeister, R.F., & Schaller, M. (2007). Does social exclusion motivate interpersonal reconnection? Resolving the "porcupine problem." Journal of Personality and Social Psychology, 92, 42–55
32. ↑ Rebecca & Dion 2010, Steffegen et al. 2011
33. ↑ The Role of Empathy in Improving Intergroup Relations, Walter G. Stephan, Krystina Finlay, Journal of Social Issues, Volume 55, Issue 4, pages 729–743, Winter 1999
34. ↑ Maslow 1943
35. ↑ Neuroanatomical correlates of hunger and satiation in humans using positron emission tomography, P. Antonio Tataranni, Jean-François Gautier, Kewei Chen, Anne Uecker, Daniel Bandy, Arline D. Salbe, Richard E. Pratley, Michael Lawson, Eric M. Reiman, and Eric Ravussin, PNAS April 13, 1999 vol. 96 no. 8 4569-4574