ויקידיון מתכנס

גרסה מתאריך 05:01, 14 באוקטובר 2011

"העם רוצה כל מיני דברים" – יצירת הסכמה רחבה בתנועת המחאה על מחירי המחייה באמצעות אבלוציה של הסכמות מתפתחות

התנועה לדמוקרטיה ישירה,

תקציר

הקריאה "העם רוצה צדק חברתי", הלכה וקנתה שביתה בין משתתפי המחאות. על בסיס הקריאה הזאת, עלתה גם ההלצה "העם רוצה כל מיני דברים". נראה כי הלצה זאת מחביאה בתוכה ביקורת מרומזת על הקושי של מאות אלפי משתתפי המחאה להגיע להסכמות. הקושי הזה, אינו נובע מהעדר רצון טוב. המחאה מתאפיינת ברצון כנה לדמוקרטיה ולשקיפות, אלא שבגלל פרדוקס התיאום (פרדוקס שאומר שככל שמצטרפים יותר משתתפים לדיון, כך עולה הסיבוכיות בריבוע חלקי שתיים) הופך הדיון בין משתתפי המחאה לכמעט לבלתי אפשרי. כדי לפתור את פרדוקס התיאום, יש צורך לפתח דרכי דיון חדשות, שיאפשרו למאות אלפים להשתתף בצורה יעילה. במאמר זה אנו מציעים דרכים לפיתוח שיטת דיון-מתכנסת-מושכלת שתאפשר דיון יעיל בין מאות אלפי אזרחים. המאמר נועד למפתחים, אך גם לציבור הרחב שמעוניין להבין איך ניתן לנהל דיון יעיל בקבוצות של מיליונים.

הצגה

בארבעה-עשר ליולי ירדה דפני ליף לשדרות רוטשילד והקימה את האוהל הראשון. היא דיווחה על כך בפייסבוק והשאר היסטוריה. המחאה סחפה מאות אלפים ברחבי הארץ, במשך מספר שבועות. מתחילתה התאפיינה המחאה כפעולת מאהב (קישור לערך), ולא פעולת מאבק, ולכן ככל הנראה הצליחה בקנה מידה שלא היה ידוע קודם לכן. יתרונו של המאהב שהוא מאפשר הדברות, לעומת פעולות מאבק, היוצר גם מאסקי כוח ושליטה פנימיים, ולכן מוביל להתפוררות הקבוצות הבונות את המחאה. המאהב איפשר לקבוצות הולכות וגדלות, להתגבש סביב הסכמות. כך שגם הימין וגם השמאל התחילו לפעול ביחד למען הורדת מחירי המחיה.

התנועה העממית שנוצרה, הפנימה את ערכי הדמוקרטיה וניסתה לנהל את עצמה באמצעות דמוקרטיה ישירה.כלומר דמוקרטיה בה כולם יכולים להשפיע. השימוש המסיבי בפייסבוק, יצר באופן טבעי הפרדת רשויות ושקיפות. פיסבוק איפשר שלכל אחד להביע את דעתו. הצלחת המאהב, תלויה ביכולת המחאה לאסוף מאחוריה קבוצה הולכת וגוברת של אנשים, שמרגישים שהמאהב נעשה בשמו, ושהמערכת כולה פועלת לטובתו כלל התומכים.

אלא שאז גילו המנהיגים את הקושי בתהליכי התיאום בקבוצות כל כך גדולות. הקושי שבו הם נתקלו, נובע מפרדוקס התיאום. פרדוקס התיאום אומר שככל שיש יותר משתתפים במערכת, כך יותרקשה לתאם תהליכי ההסכמה. מורכבות הדיון עולה אקספוננציאלית ככל שהקבוצה גדלה.

ככל שהקבוצה גדלה, כך כמות קוי התיאום גדלה בריבוע חלקי שתים (בשאיפה לאינסוף):

קבוצה בת 10 משתתפים דורשת 45 קוי תיאום בין כלל המשתתפים, בעוד קבוצה בת 300 אלף איש דורשת 45 מיליארד קוי תיאום. כלומר, למרות שמספר המשתתפים עלה פי 30 אלף, רמת מורכבות הדיון עולה פי מיליארד! למעשה, פרדוקס התיאום הופך, לכאורה, את הדיון בין 300 אלף איש, לבלתי אפשרי, בשיטות הקונבנציונאליות.

כדי לפתור את הבעיה, מנסה הממשלה לעבוד מול "נציגי המוחים". הממשלה, מתוך הניסיון ההיסטורי הנצבר, למדה כי לא ניתן לתאם בקבוצות גדולות, ולכן היא מנסה לתאם מול קומץ. אלא שהקומץ הזה, לא באמת יכול לייצג את הרבים. בגלל ההיפר-דמוקרטיות של המאהב, אין כמעט שום סיכוי שה"נציגים" אכן יצליחו לייצג את העם.

כדי להצליח לבנות מחאה שתייצג את כל האזרחים, או לפחות קבוצות גדולות מאד מהאזרחים, יש צורך להתגבר על פרדוקס התיאום. יש למצוא דרך לנהל דיון בקבוצות של מאות-אלפים. נכון לרגע זה, לא ידוע לנו על מערכת כזאת שפועלת במקום כל שהוא בעולם. בדמוקרטיה דליברטיבית (דיונית), ישנן קבוצות של 400 איש המשתתפים בדיון מושכל.

בהיסטוריה של האנושות התקיימו דיונים בהם השתתפו אלפי אנשים בו-זמנית. באתונה העתיקה השתתפו בדיונים שבועיים כ- 6000 עד 12000 אזרחים. אלא שבדיונים הללו שלטו בעיקר רטוריקינים ודמגוגים. כתוצאה מכך הפכו הדיונים הללו, לדיונים מתלהמים לא מבוססים ולא מושכלים. הדבר הביא את אתונה לא פעם, לחוסר אחריות מדינית. למעשה, כדי להצליח לייצר החלטות טובות, עלינו לפתח דרך לבנות דיון שבו כולם יוכלו להשתתף,וגם ליצור מצב שבו ההחלטות יהיו מבוססות על מידע אמין ותיאוריות מבוססות. לדיון המושכל יש חשיבות, בעיקר בגלל מגבלות היכולת של המוח האנושי הפרטי להבין את ההשלכות של החלטות שמתקבלות בקבוצות ענק. לכן אנו רוצים לפתח דיון, שמנצל את חוכמת ההמון, אך גם מנצל ידע מחקרי בדוק ומבוסס. לכן יהיה חשוב לבסס את ההחלטות גם על מחקרים, ולא רק על תחושות בטן.

קושי נוסף להגיע להחלטות מושכלות, נובע מהמצב העכשווי של המדעים שאמורים לנבא את ההשלכות של המדיניות של ההחלטות השונות. גם מדע הכלכלה וגם מדעי המדינה, לא הגיעו עדיין לשלב שבו הם יכולים לנבא בצורה סבירה את ההשלכות המדיניות. כל אסכולה תציע ניבוי שונה לגבי כל החלטה של הציבור. לכן, כשאנו מבקשים לנבא את תוצאות של צורת התנהגות מדינית מסויימת, עלינו לתת מקום לכל האסכולות. את כל המידע המורכב הזה, אנו רוצים לסכם כך, שהציבור יוכל להבין בקלות ולקבל החלטה מושכלת ככל הניתן.

איך מייצרים דיון בקבוצות ענק?

לקראת המאמר: על הפער בין הדליברטיבים לציבור הרחב

צריך לבדוק התיחסות אצל אזי וארכון

ארכון: השגת לגיטמציה על ידי שיתוף חלקים נרחבים בציבור.

לגיטמציה על ידי ביסוס מדעי מבוקר.( זה לא מגיע מארכון)

המשך

בתנועה לדמוקרטיה ישירה, עסקנו בשאלה הזאת מאז הקמתה (ינואר 2008). כדי לפתור את הבעיה ,קמו שתי אסכולות שונות. אסכולה ראשונה פיתחה את תהליכי הדיון על בסיס מדיה-ויקי (הפלטפורמה של ויקיפדיה), ואסכולה אחרת פיתחה תהליך דיון על בסיס אוביקטים מנטליים, ותהליכים דמויי-הגיון. הקבוצה השניה התפתחה להיות המיזם "אקלי" (קיצור של אקלסיה – אסיפת העם באתונה העתיקה), והאסכולה הראשונה, המשיכה לפתח את הויקי-דיון המתפתח. שיטה שמאפשרת אבולוציה של רעיונות והסכמות מעל גבי ויקימדיה. על בסיס האסכולה השניה, קמה בימים אלו, קבוצת מפתחים, שפועלים להנגיש את הויקידיון-המתפתח לציבור הרחב. בין שתי האסכולות מתקיים דיון, והן מפרות אחת את השניה. כיום, אקלי מיועדת לדיון מושכל ומדויק בקבוצות של עשרות, ואילו ויקידיון, נועד לאפשר דיון מושכל כללי בקרב מאות אלפים.

במאמר זה נסקור את עקרונות הויקדיון-המתפתח, וכיצד הוא יכול לאפשר דיון מושכל בקרב מאות אלפי משתתפים. אנו מקווים, כי העקרונות הללו, ועקרונות שיעלו לאור דיונים סביב השיטות השונות לקבלת החלטות, יאפשרו פיתוחם של תהליכי דיון יעילים ומושכלים עבור כלל החברה הישראלית.

הנחות יסוד

ארבעת הרבדים

אחת מהנחות היסוד המקובלת על דמוקרטיים, היא כי כל הציבור צריך להשתתף בדיון. על אף שזאת משאלה רצויה, חשוב להבין שבפועל הציבור מנהג אחרת. אם ננסה לבנות מערכת אחת שתתאים לכולם, אנו עלולים להפסיד רבדים חשובים בתהליך הדיון הציבורי הטבעי. אנו עלולים לשטח את הדיון, ולהפכו ללא יעיל מבחינת היכולת להציב חלופות ישימות.

כאשר מבקשים לפתח דיון ציבורי יעיל, אני מציע שנתייחס לכל רבדי האוכלוסיה השונים המשתתפים בדיון. אני מציע שלכל דיון קיימים ארבעה רבדים באוכלוסיה. כל רובד הוא בעל צרכים שונים, ומשתתף בצורה שונה בדיון הציבורי. אם נבנה את הדיון הציבורי כך שיאפשר לכל רובד להוסיף את הערך המוסף שלנו, נקבל דיון שהתוצרים שלו מקבלים לגיטימציה מציבור רחב.

מתוך הניסיון, למדנו כי קיימים ארבעה רבדים לדיון לגבי כל שאלה. ישנו רובד של אנשים שאינו מעוניין בדיון, ומוכן לקבל כל הצעה סבירה, גם בלי להשתתף בדיון ("פסיביים”). סביר להניח כי ברוב השאלות, קבוצה זאת תהיה הרוב הגדול. רובד זה יצטרף להצעה אם היא תמצא חן בעיניו, או תראה לו לגיטימית.

ישנו רובד שמעוניין להצביע על הפתרונות השונים שהוצעו לו (נקרא "רובניים”). גם רובד זה, יהיה חלק גדול מהציבור, במרבית ההצעות. עבור רוב זה יהיה צורך "לרדד" את הדיון, או למעשה את סיכום הדיון המורכב שיבנו הרבדים שמשתתפים בדיון. קבוצה זאת בד"כ אינה מתעמקת בהבנת החומר, ומעדיפה לקרוא חומר קצר ולהצביע. יתכן כי בעתיד, נוכל לשפר את הדיון, כדי להפוך את הדיון למושך יותר עבור הרובניים, ובכך להכניסם למעגל המתדיינים.

שני הרבדים הנותרים, הם מיעוט מתוך הציבור, אך הם אלו שמפתחים את הרעיונות השונים. ישנו רובד שמעוניין לדון על הבעיה ולהשתתף בעיצוב הפתרונות השונים (נקרא "דליברטיביים”) ברובד זה נמצא אנשים האוהבים לדון, לבקר ולהציג דעות שונות. סביר כי רובד זה יהיה מיעוט.

הרובד האחרון, הוא רובד ההוגים ("הוגים”), ומייצרי הפתרונות. רובד זה יהיה מיעוט זניח, אך הוא הרובד האחראי על יצירת הפתרונות השונים, ועל הצעת פתרונות חדשים. רובד זה זניח מספרית בתוך האוכלוסיה, אך יש לו חשיבות ניכרת ברעננות השיח, וביכולתו ליצור מחשבה חדשה.

ההריבוד הזה משתנה משאלה לשאלה. ישנן שאלות שבהן אזרח ירגיש צורך להשתתף בדיונים, ולכן יהיה חלק מהדליברטייבים או ההוגים, ובשאלה אחרת אותו אזרח לא ירגיש צורך להשתתף או להצביע, והוא יחשב פסיבי. כאשר אנו מפתחים מערכת דיון עממית, עלינו להתיחס לרבדים השונים ולהרכביהם השונים. ולהתאים לכל אחד מהם את הפלטפורמה והמידע הדרושים לו לקבלת החלטות מיטבית.

הדבר פותר גם את בעיית השטחת הדיון. כאשר מנסים להתאים את הדיון רק לרובניים ולפסיביים (שהם הרוב בד"כ), הדיון הופך לשטחי, ובעלי הרעיונות החדשים או המגיבים הרציניים, קולם כמעט אינו נשמע. דיון שייתן מענה לכל ארבעת הרבדים, יאפשר לדליברטיביים ולהוגים להכניס יותר השפעה לדיון, ולקבל לגיטימציה מהרוב הפסיבי-רובני, וגם יאפשר לשני הרבדים הגדולים, להביע את דעתו בצורה ברורה על הרעיונות שמצמיחים שני הרבדים התחתונים.

כולם משתתפים בדיון

כדי שדיון יהיה מייצג וכדי שכולם ירגישו מרוצים מתוצאות הדיון, יהיה על האזרחים להרגיש כי הדיון איפשר לכל דעה להישמע, ושהפתרון המוצע לקח בחשבון את מכלול ההצעות. על האזרחים להרגיש שהפתרון המוצע, תואם לרצון רוב האוכלוסייה, והוא מעורר מינימום התנגדות בקרב אלו שלא בחרו בהצעה.

האבולוציה של הסכמות-מושכלות

הויקדיון-המפתח בנוי כך שיאפשר התפתחות של רעיונות. הויקידיון מורכב משני אלמנטים עיקריים: אבולוציה של הסכמות ו-דיון מושכל. שני האלמנטים מתגבשים לכדי מערכת אחת שיוצרת התפתחות של ידע מבוסס ומוסכם.

אבולוציה של הסכמות

אחד היעדים של הויקידיון, לאפשר לכל אחד/ת להציע פתרון לבעיה מולה הציבור עומד.כך אנו מוודאים כי הדיון אינו סגור בפני חלקים מהחברה, ואינו נשלט על ידי אליטות. לכן, כאשר יש שאלה שאיתה הציבור מתמודד, פותחים לצורך זה דף שאלה או דף הצעת פתרונות (לדוגמא, דף הפתרונות למחירי המחיה http://bit.ly/qMVX0k) . בעקרון, כל אחד יכול לפתוח דף שאלה. אבל כדי לרכז את הדיון כדאי לאחד את כל השאלות לכדי שאלה אחת מוסכמת, שממנה יצאו כל הפתרונות. מתוך דף השאלה, כל אחד/ת יכול לפתוח הצעה משלו. כך מתוך שאלה אחת, יכולות להתפתח מאות אלפי הצעות.

תפקידו של כל מציע הצעה, לצבור תמיכות בהצעה שלו. התמיכות מאפשרות, הן להציג את כמות התמיכה לה זוכה כל הצעה, והן כדי לאפשר לציבור לבחור את ההצעות שזוכות למירב ההסכמה. כדי להבליט את ההצעות המוסכמות ביותר, יש לסדר את ההצעות השונות על פי סדר יורד, מההצעות שצברו הכי הרבה הסכמה, אל ההצעות עם הכי פחות הסכמה. אימות ואבטחה: הן תהליך התמיכות והן תהליך ההצבעה על ההצעות השונות, ידרוש תהליכי אבטחה ואימות סבירים. נראה שכרגע, לצורך המחאה, נסתפק בפרופילים בפייסבוק שעברו אימות על ידי פיסבוק, או אלגוריתם שיפותח בעתיד ויבדוק שהפרופיל אמיתי.

עריכה: כדי לאפשר לכל מציע הצעה לנהל את ההצעה שלו ולשלוט בפיתוחה, מצאנו שיש צורך לאפשר ליוצר הדף להגדיר מדיניות עריכה בדף שלו. לכל יוצר דף, יש אפשרות להגדיר מדיניות משלו, שתהיה נוחה לו לפיתוח הדף ולהתאים את העריכה לשלבי ההתפתחות של הדף. יהיו יוצרים שיבקשו לנהל את כל השיחות בדף נפרד (דף שיחה בויקי) ולאפשר ליוצרים לערוך את הדף בהתאם למסקנות מהשיחה. אחרים, יכולים לאפשר עריכה ישירה בדף התוכן. וחלק יעדיפו למנות קבוצה מוסכמת שתערוך את ההצעה. דוגמה למדיניות עריכה כזאת:

פיצול: במידה, ובין העורכים לבין המגיבים לא תתקיים הסכמה, יכול כל אחד מהמגיבים, ליצור פיצול להצעה (Fork), ולפתוח הצעה משלו, המבוססת על ההצעה הקיימת. הפיצול, הוא מנהג מקובל בעולם התוכנה בקוד פתוח. הפיצול מאפשר לרעיונות חדשים לצמוח, על בסיס עבודה שעשו רבים לפני כן. הוא מאפשר איסוף של חוכמת הציבור מצד אחד, ופיתוח רעיונות חדשים מן הצד השני.

גם בויקידיון הפיצול מאפשר לרעיונות חדשים להתפתח על בסיס עבודה טובה שנעשתה על ידי הקודמים. הוא מונע קפיאה. הוא מחייב את העורכים של ההצעה להיענות להצעות טובות יותר, כדי לא לאבד תמיכה. ובכך יוצר מתח מתאים בין חוכמה, יצירתיות והסכמה רחבה ככל הניתן.

המחיר שמשלם אדם על פיצול, הוא שעליו לגייס תומכים חדשים להצעה שלו. כאשר אדם מפצל, הוא לא לוקח את התמיכה יחד איתו, אלא צריך לצבור תמיכה חדשה סביב ההצעה החדשה שלו.

בתוכנה שאנו מפתחים, אנו חושבים על אפליקציה שתאפשר לכל אדם שהביע תמיכה בהצעה, לבחון מידי כמה זמן את ההצעות שהתפתחו מההצעה שבה תמך, ולבחור מחדש באיזו הצעה הוא תומך.

כך נוצרת אבולוציה של הסכמות, כאשר ההצעות הולכות ומתפתחות אחת מהשניה, על ידי העברה של חלק גדול מה-meme שלהם (רעיונות שעוברים אבולוציה), מתפתחים בתוך המערכת, עד התפתחותם של רעיונות המוסכמים על מאות אלפים. רעיונות מושכלים.

עד כאן, דיברנו רק על אבולוציה של רעיונות. בשיטה זאת, יתכן שתיווצר עדיפות לרעיונות פופוליסטיים יותר, ולאו דווקא המושכלים ביותר, כיוון שהם ישאו מסרים קליטים ונוחים יותר לעיכול, בעוד רעיונות מושכלים, יהיו כבדים ולא קריאים מספיק. לכן, אנו מטמיעים במערכת גם רובד של פתרונות מושכלים, שניתן לשלבו עם הרעיונות המתפתחים.

לדוגמא, יכול אזרח להציע שהמדינה צריכה לסבסד את מחירי הדירות, כך שעלותן לא תעלה על 400 אלף ש"ח. להצעה זאת יש השלכות כלכליות נרחבות, שאותן אזרח, ללא השכלה מתאימה, לא יכול לצפות. לכן, הצעה זאת תידון כרכיב מושכל, שיהיה נפרד מההצעה עצמה. בהצעה עצמה יופיע הפתרון (ושילוב של עוד פתרונות), אך הדיון על הפתרון הספציפי, ינוהל כדיון מושכל, בדומה לדפים בויקיפדיה.

הדיון המושכל יהיה דף דיון, ויתקיימו לגביו שיחות וכתיבה, כמו בויקיפדיה. כאן לא יהיו עורכים להצעה, והדיון יהיה שווה. במידת הצורך, כדי למנוע מלחמות עריכה, יפנו הדנים לבוררות על ידי קבוצת שפיטה שתמונה בנפרד ותעמוד בכללי הפרדת הרשויות.

הדיון יתפתח ויקבל ערך של דיון מושכל, כמו בויקיפדיה. תוצרי הדיון יצטרכו לציין השפעות הפתרונות, ביחס לשאלה הכללית. כך למשל יצטרכו תוצרי הדיון לציין מה תהיה עלות ההצעה לסבסד דיור למדינה. מה ההשפעה לטווח קצר ולטווח ארוך על המשק, ועוד.

במידה ויהיו אסכולות שונות לגבי תוצאות הפתרון ומשמעותו, יינתן מקום לכל אחת מהאסכולות, והן כולן תופענה. כדי לקבוע מי תופיע לפני מי , יש להתייחס לתמיכה שהן קיבלו, ואולי עדיף, לראות מי מהן יותר מבוססת. ניתן יהיה להעריך על אילו מדדים כל אחת מהן מתבססת (הפניה למקורות מהימנים כמו מחקרים מצוטטים או מקורות מידע מוסכמים כמו האו"מ או הלמ"ס, יזכו בניקוד גבוה יותר).

במקרה של מחלוקת, יפנו משתתפי הערך לוועדת בוררות שתוקם לשם כך על פי עקרונות צוותי-הממשל של הויקידיון.

תת-רעיונות

לעיתים, יתקימו תתי רעיונות לפתרון כללי יותר. כך לדוגמא להצעה מהסעיף הקודם לסבסד את הדירות כך שיעלו רק 400 אלף ש"ח, היה תת-רעיון של הצעה כללית יותר שהממשלה תסבסד דיור לאזרחים. יהיה חשוב, כאשר נכתבות הצעת-על או תת-הצעה, לקשר ביניהן, כך שהמשתמשים יוכלו לראות במהירות דיונים לגבי ההצעות קשורות. כדי למנוע פרגמנטצייה של רעיונות, יהיה חשוב גם כאן לסדר את הקשרים בין הרעיונות על פי מידת התמיכה בהם. לכל ערך-פתרון יהיה קישור לתת-פתרונות או פתרונות-על על פי מידת התמיכה שכל פתרון כזה זוכה.

שילוב הצעות-מתפתחות ופתרונות מושכלים

על מנת ליצור שילוב מתאים בין רעיונות מתפתחים לרעיונות מושכלים, מתקיים ממשק בין שני הרבדים. מצד אחד, כל אחד יכול להעלות הצעה משלו, אך מצד שני, עליו לקשר את חלקי הפתרון שלו, לאלמנטים מושכלים. כך לדוגמא, אם אזרח מציע סדרת פתרונות, כמו סיבסוד המזון, ביטול חברות הקבלן, ופיקוח על מחירי הדיור, עליו ליצור קישור מההצעה שלו לדיונים מושכלים על כל אחת ואחת מההצעות. בסיכומו של תהליך צריכים כל המשתתפים בדיון לקיים דיון מוסכם, לאור הדיונים המושכלים, לגבי ישימות הפתרון, והמשמעויות הכלכליות-חברתיות של ההצעה.

ביקורת על הצעות

לגבי כל הצעה, צריכה להתקיים גם ביקורת, כדי לקיים דיון מושכל. לכן, תחת כל סעיף בהצעה, יהיה גם מקום לביקורת. כדי ללאפשר למתנגדי ההצעה לפעול בצורה חופשית, את הביקורת יערכו מתנגדי ההצעה.דיון על הביקורת, יתקיים בדף שיחה לביקורת, שיאפשר לנהל דיון יעיל על סעיפי הדיון. כאשר תבנה התוכנה, ניתן יהיה להגדיר, שאת ערכי כתיבת הביקורת יוכלו לכתוב רק אלו שרשומים כמבקרי ההצעה.

שיפור ההצעה

בסעיף מיוחד ניתן גם יהיהלהוסיף אלמנטים שאינם ביקורות, אלא שאלות או הצעות ניסוח או כל הערה אחרת, שתעזור למנסחי ההצעה לשפר את ההצעה שלהם.

מדידת התמיכה בהצעה

מדד הצלחה של הצעה, יחשב על פי כמות התומכים, ומינימום היחס לכמות המתנגדים. יהיה צורך לפתח אלגוריתם מתאים שיקבע בדיוק, מהן הצעות המוסכמות ביותר.

התכנסות המערכת

אם יש צורך לקבל החלטה ציבורית, עלינו לאלץ את המערכת להתכנס לשני פתורנות, שיועמדו להצבעת הרובניים. כדי לאלץ את המערכת להתכנס להסכמות רחבות, אנו מגדירים כי בתאריך יעד מסויים, יעלו לבחירת הציבור (הרובנים, הדליברטייבים וההוגים) שתי ההצעות בעלות התמיכה הרחבה ביותר, ומיעוט ההתנגדות. כתוצאה מכך, יתאמצו בעלי ההצעות המוסכמות ביותר, לנסות להתכנס להצעה אחת או שתיים מוסכמות,מבלי לאבד תומכים במהלך האיחוד. כיוון שהבחירות יעשו בעיקר על ידי הרובניים (סביר להניח כי הם החלק הגדול ביותר מקרב המצביעים), יש להכין את ההצעות בעלות התמיכה הרבה ביותר לשימוש הרובניים. בדרך כלל הרובניים אינם מעוניינים בדיון מפורט, ומבקשים לקבל מידע פשוט ואינטואיטיבי עד כמה שניתן.

לכן, על בעלי שתי ההצעות הנתמכות ביותר, לכתוב ביחד פסקאות קצרות שיסבירו את עקרונות המרכזיים של כל אחת מההצעות, ומה מבדיל ביניהן. במידה ובעלי ההצעות לא יצליחו להגיע לניסוח מוסכם, יש להעביר את הניסוח לקבוצה שתבחר בצורה אקראית, ותנסח תמצית של שתי ההצעות.

קביעת מדיניות על פי ההצעות

על שתי ההצעות תערך הצבעה, והצעה שתבחר, היא זאת שתהווה מדיניות בתקופה הקרובה עבור הציבור. טבעי הוא שככל שעובר הזמן, יהיה צורך להתאים בין ההצעות הנבחרות למציאות המדינית. ולכן למציעי ההצעה תנתן אפשרות לעדכן את ההצעה, כל עוד נמשך האמון של הציבור שבחר בהצעה. לכן, לציבור תהיה אפשרות לעקוב אחר התפתחות ההצעה וישומה, והציבור יוכל לבטל את תמיכתו בהצעה. במידה וההצעה תאבד תמיכה מתחת לסף מסויים, וההצעה הנגדית תזכה לתמיכה רחבה, יוחלף המצע ותתקבל ההצעה החליפית. במידה ושתיהן תאבדנה תמיכה, יפתח התהליך מחדש לפיתוחן של הצעות חדשות.

לוח שליטה של המשתמש

כדי שהמשתמש יוכל לעקוב בקלות אחר ההצעות שמעניינות אותו או יכולות לעניין אותו יש צורך באתר שיותאם למשתשמש.

באמצעות אתר המשתמשים יוכלו לעקוב אחר תהליכי החקיקה באמצעים הבאים:

• כל שאלה (מקור ליציאת ההצעות) מסומנת בתגיות. גם ההצעות שיצאו מההצעה יסומנו בתגיות. כך משתמש יוכל להגדיר לעצמו לעקוב אחר תגיות מסוימות. ניתן גם לסמן בתגיות נוספות את ההצעות שיוצאות מהשאלה.
• כל משתמש יוכל להגדיר (או יוגדר כברירת מחדל) שמרגע שהוא עוקב אחר הצעה, הוא יוכל לעקוב אחר ההצעות הפופלריות שמתפתחות מההצעה שהוא עוקב אחריה.
• כל משתמש יוכל להגדיר סף חשיפה: אם הצעות בתגית מסוימת עוברות סף תמיכה (שהוא בוחר) הוא יוכל לראות את ההצעות שעברו את ההצעה.
• עבור רוב הציבור, יופיעו רק ההצעות שהגיעו לבשלות (כלומר שתי-חלופות שעומדות להצבעת הציבור).
• אפשר להגדיר קבוצות (כמו בפייסבוק) העוסקות בנושאי חקיקה מסויימים. ומשתמש יכול לעקוב אחר נושאי החקיקה של קבוצות שמעניינות אותו.
• הצעות אחרות?

שילוב המערכת בדיוני המאהלים

תוכנה זאת מתאימה לקבוצות המונות אלפי משתתפים ועד מיליוני משתתפים. ההצעות נבנות לאור תהליכי דיון ארוכים, הבונים את חלקי הדיון וההצעה. היא אינה מתאימה להחלטות מהירות הנדרשות מקבוצות קטנות. לצורך כך הוקמה קבוצת אקלי, שבונה פתרונות להחלטות מהירות. למידע נוסף על אקלי, ניתן לפנות לכותב המאמר (טל: tal.yaron@gmail.com).

הכנות למאמר

בעיות איתן אנו מבקשים להתמודד

יצירת מסמך או מסמכים משותפים, בעלי רמת הסכמה גבוהה

מסמך שיצבור הסכמה רחבה בין מאות אלפים. כדי להבטיח המנעות הפער בין הציבור הרחב לקבוצה שעברה דליברציה. (מסמך שיכיל גם הסברים עבור הציבור הרחב שךא השתתף בדיון, וגם רמות הבנה מתרחבות(רמת התמחות הולכת וגוברת)).

המנעות ממלחמות עריכה

מסמכים משותפים, עלולים להוות מקור למלחמות, ואנו רוצים ליצור סביבה תומכת הסכמה.

התאמות

רבדי הדיון השונים

כל שאלה ופתרון, צריכים להכיל כמה רבדים, שיאפשרו גם להדיוטות וגם למומחים לקרוא את המאמר ולהתייחס אליו. ברור כי בתחילת הפיתוח של מאמר, המידע יהיה דל, אך הוא ילך ויתפתח, ככל שיצובר יותר תמיכה.