מופעים של דיון
דף זה יוקדש לסיכום מופעים שונים של דיון ותהליכי למידה.
אסיפת עם - גור סלע
מאמר המסכם את הרציונליזציה לטובת אספת עם ולטובת החלטות קונצנזוס. בעקרון המאמר טוען כי השימוש בקונצנזוס, מונע שיח-ווכחני, כי בצעקות או במגוגיה, אין אפשרות להגיע להסכמה רחבה. כמו כן, קונצנזוס, נותן יתרון לאלו שפועלים בשקט ובמתינות.
עיקר הביקורת היא שהאספה לוקחת זמן, ומשאבים וקשה להגיע להחלטות, אלא אם כן יש זמן רב מאד, ומשאבים נפשיים גדולים. דבר שמשאיר את ההחלטות בידי אליטות אינטלקטואליות, והדיון בעיקר מנוהל על ידי האליטות. ראו את הדיון בפייסבוק, מתוכו אני מביא את הדברים של [יפתח בריל]:
"אני מסכים עם ההסתייגות של אהרון ומאיה (כל זמן שנקודת המוצא היא כפי שגור הציג אותה, כלומר לא להקריב את הדמוקרטיה על מזבח היעילות). ואני רוצה להוסיף הסתייגות נוספת, שגם היא לא חדשה: גור כותב ש"המתנגדים הכי עקביים וקולניים לתהליכים של דמוקרטיה משתפת הם תמיד החזקים שמסרבים לוותר על פריבילגיות של כוח, בעוד החלשים (מוחלשים, ליתר דיוק) – ממשיכים לבחור בצורה שמגבירה את הקול שלהם". הקביעה הזאת נכונה רק אולי כחזון לעתיד. כיום רוב ה"מוחלשים" לא בוחרים לפעול באסיפות. כל מי שנכח באסיפות במאהלים הבחין בפער בין המשתתפים שהסתגלו בקלות לכללי הדיון והצליחו להתבטא בו היטב (בדרך כלל סטודנטים ובעלי מקצועות חופשיים) לבין אלה שקיבלו אותו בלית ברירה או ניסו להתנגד לו (בדרך כלל מעוטי השכלה, חסרי בית, "מעמד נמוך"). הפער הזה התגלה ביתר שאת בזהות המנחים, שתמיד היו נציגי "אליטות", בדרך כלל אנשי חינוך ואקדמיה.
סיבה אחת לכך יכולה להיות מידת הפנאי, בזמן ובמשאבים נפשיים, שתובעת ההשתתפות באסיפה. סיבה אחרת היא המיומנות הנדרשת בניהול שיח מנומק, הנרכשת בעיקר באקדמיה. סיבה שלישית היא שבמציאות הנוכחית, האסיפה לא באמת נותנת "קול" למשתתפיה. היא מאפשרת למשתתפים להתבטא בתוך המעגל, אולם המעגל עצמו אינו מאפשר למשתתפיו להישמע בתקשורת ובמסדרונות השלטון כפי שמאפשרים אפיקים אחרים - פגישות עם פוליטיקאים מקומיים, שריפת צמיגים ברחובות, בריתות עם קבוצות חזקות וממומנות וכדומה. חשוב לזכור את זה, מפני שקל מאוד לבלבל בין הפתיחות העקרונית של האסיפה לקבוצות מגוונות (שוויון הזדמנויות) לבין ההרכב האנושי האופייני שלהן (שוויון בפועל) - והבלבול הזה הופך את האסיפה לגורם המסווה פערים במקום לצמצם אותם."
