ליברלים
ליברליים, הם על פי רוב אנשים הפועלים באמצעות ה-PFC, ויש להם קישור (attachment) בטוח לסביבה ולאנשים מסביב. הם על פי רוב רגועים יותר, ומוכנים להתנסות. הם מוכנים להעניק אהבה, ומקבלים אהבה. הם מקדמים שיתוף פעולה, מתוך חברות, ומתוך ייצרת הון-חברתי, גם מעבר לתחומי הלאום (התחום המוכר).
הסיבות לליברליות
- מבחינה משפחתית, ליבראלים גדלים במשפחה תומכת, ומחבקת, שבה נוהגים לעודד את הילד, ולא משתמשים בביקורת.
- מבחינה חברתית, ליבראלים יצמחו בחברה, בה ערך החברות הוא גבוה, בו יש נטיה לקבל בני אדם, לאהוב אותם ולגדלם.
- מבחינה בילוגית, נראה כי דופמין D4, גן המעורב גם ב-ADD (כנראה...דורש ברור), משפיע על הליברליות[1]. הגן, כנראה גורם לחקרנות (תת-גריה של תהליכים מנטליים) ול-need for cognition גבוה.
ליברליזם בחברה הישראלית
כיוון שהסיבה לליברליזם היא קישור-בטוח, אהבה, ושימוש ב-PFC, הרי שכל אדם יכול להיות ליברל, בתחום המוכר לו. מה שמבדיל בין ליברלים לשמרנים, הוא גודל המרחב-הבטוח. ליברלים נוטים להיות בעלי מרחב בטוח גדול יותר מאשר שמרנים. כך למשל, בקהילה הדתית-לאומית, מתקיים ליברליזם ברחוב היהודי, אך מעבר לרחוב היהודי, יש חרדה ועוינות גבוהה יותר. לכן כלפי פנים-יהודי, הציבור הדתי-לאומי יכול להיות ליברל, וכלפי פלסטינים שמרן.
כך גם בשמאל-הישן הישראלי (שמאל מאבקי). כלפי הפלסטינים ועובדים זרים, השמאל-הישן מרגישים בטוחים ונוהגים להתייחס כלפיהם בליבראליות גדולה יותר (השמאל-הלאומי, אינו נוהג לפנות אליהם בליבראליות, אלא רק מנסה למצוא פתרונות PFC, ולא פתרונות FFF). לעומת זאת, כלפי הימין-המדיני, הימין-הכלכלי, החרדים והדתי-לאומי, השמאל-המאבקי, מרגיש איום וזרות (הוא לא מסוגל להבין את השפה שלהם, ואת עולם הערכים שלהם ומסמן אותו כאיום "פשיסטי"). לכן כלפי הקבוצות הנ"ל, השמאל-המאבקי מפתח שמרנות. בנוסף, כדי לפתח הסכמה בתוך הקבוצה, הוא נדרש לשיטות השמרניות של אמת מוחלטת. מרקס ואנגלס וסופרים שמאליים אחרים הם האורים והתומים שלו, ולכן בצורה שמרנית הם דבקים ב"אמת" מוחלטת. בשמרנות, הם גם מתייחסים לכל מי שמערער על התפיסות שלהם, כמחלה חברתית. ולכן הם נוטים להקצנה חברתית, לסילוק "כופרים בעיקר" ולשמרנות קשה בתחום התורני שלהם.
השמאל-הלאומי, אינם מרגישים צורך בליבראליות כלפי הפלסטינים או עובדים זרים. למעשה, כאן הם שמרנים. אלא שהם משתדלים לפעול על פי ה-PFC, ולא באלימות. אך מרגע שהם מרגישים מאויימים, גם הם מגיבים ב-FFF והופכים תוקפניים מאד. מבחינה תורתית, השמאל-הלאומי, פחות דוגמתיים, ולכן יותר ליבראליים. הם גם לא מרגישים מאויימים כל כך מהימין הכלכלי ומהימין החברתי, ולא מהדתיים לאומיים, ולכן הם יהיו פחות שמרנים לגביו, מהשמאל-המאבקי. זאת הסיבה, שלאחר משבר אוסלו, השמאל-הלאומי נטה ימינה בקלות יחסית.
ימין כלכלי - ימין כלכלי, בד"כ מחזיק בעמדות שמרניות (החזק שורד, והחלש הוא רע), אך מבחינה מחשבתית, הוא אינו מחפש מנהיגות אחת או אמת אחת, אלא מעדיף את חופש המחשבה. נראה שהימין הכלכלי, נע בין שמרנות כלכלית, ופתיחות-ליברלית מחשבתית. יש גורמים בימים הכלכלי, שכן מעוניינים בתמיכה בחלשים, אך לא דרך התארגנות ממשלתית, שפוגעת בחופש הפרט, אלא דרך התארגנויות פרטיות, הנובעות מהתנדבות. הימין הכלכלי, נעדר את האמפתיות הליברלית.
נראה שימניים כלכלים, כן גדלו בסביבה התומכת בחישול ובעלת ביקורת, אך סביבה שתמכה בחשיבה עצמאית, ובהעדר סמכות.
ימין מדיני - ימין מדיני, בד"כ מגיב ב-FFF כלפי הפלסטינים ומדינות שאינן מיישרות קו עם ישראל. אך כלפי המוכר, הוא נע מאמפטיה, ואהבה ועד עוינות ותוקפנות (תלוי בטווח התחום הבטוח של האדם, ובעיצוב ההתנהגות שעבר).
דתיים-לאומי - דתיים לאומיים, בד"כ, בגלל חולשת הרבנים בעיני רוב הציבור, נמצא בפועל כדי-ליבראלי בהתייחסות הפנימית. כיוון שהוא מאד קהילתי, לחרדתיים בתוך הקהילה, יש נטיה להיות בעליי יצוגיות-יתר ולכן הם עלולים להוביל את החברה הדתית-לאומית לשמרנות. יחד עם זה, בליבה שלהם יש יותר ליבראליות כלפי רוב החברה הישראלית. למעט השמאל, שנתפס בעיניהם כמאיים על מקור הסמכות התורנית שלהם (התורה) וכן פותח דלתות לאיום הפלסטיני והעובדים הזרים.
כלפי פנים, הציבור הזה מחונך לאהבה, ולעזרה ולתרומה אישית, איש לרעהו, ולכן החברה הזאת מאד אמפטית, ותומכת. אם כי בפועל, כמובן יש בעיות. בני נוער שחורגים מהמסגרת, עלולים להתפס כאיום. יש מכאן ומכאן....
עבור רבים, תחום התחום הבטוח, הוא שיגדיר את האמפטיה שלהם או העוינות. כלפי הימין-הכלכלי, נראה שאין אמפטיה, אך מצד שני אין חרדה מחשיבה עצמאית, ולכן שימוש ב-PFC, ולא ב-FFF. כלומר זאת תת קהילה שבה אין אמפטיה, אך אין חרדה.
