אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.
אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.
נקודות חוזק פנימיות
אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:
מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים
הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.
מנגנון לקבלת החלטות
ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:
לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.
במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.
כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.
חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.
תהליכי הדחה ופיטורין
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.
החלטות בקונצנזוס
רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.
גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות
כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.
העדר חוקים
כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.
הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.
שימור התודעה
כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.
חדשנות
אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות
העצמה, שותפות, בעלות
ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.
נקודות חוזק חיצוניות
מציאת נישה
המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.
קהילה תומכת
המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.
עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.
המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.
הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.
סיכום
המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות 🙂
Pingback: מבט פילוסופי » ארכיון הבלוג » מאפיית “Wholly Grains” ושימור הדמוקרטיה
השאלה שלי היא מה המניעים שלך לקדם חברה יותר דמוקרטית? האם זה בשביל שהחברה תשגשג יותר? או בשביל שיהיה יותר שויון בין כולם? ואם זה אחד על חשבון השני? מה עדיף?
לא נראה לי שיש תשובה קיצונית אחת נכונה. בסופו של יום, אין שוויון בין כולם וגם לא נכון לעשות שוויון מוחלט בין כולם. מצד שני: מדינה או חברה משגשגת שעובדיה מועסקים בתנאי רעב, היא גם לא הצלחה בעיניי. התשובה היא איפשהו באמצע.
איפה באמצע? זו שאלה מעניינת וגם בפוסט הזה שלך אתה עדיין מודע לכך שיש תפקידים שונים וגם מעמדות שונים.
הי אלעד,
שאלה מצוינת 🙂
מדוע אנו צריכים חברה דמוקרטית?
יש לכך כמה תשובות.
הראשונה מאד פרקטית.
בחברה מעמדית, בה לפרטים מסויימים יש יותר כוח מלאחרים, עודף הכוח הזה גורם להשחתה. זה קורה גם בחברות שיש להן קודי מוסר גבוהים. ביהדות זה קרה לכהנים (אנטיכוס אפיפנאס נכנס לסיפור רק בגלל ששני כהנים התחרו על ליבו וביקשו שימנה אותם לכהן גדול). זה קרה לכנסיה הנוצרית, כאשר היא ריכזה בידיה המון כוח. וזה קורה גם היום לרבנים ברבנות (שכבר יש כאלו שלא סומכים על הכשרות שלהם).
בחברה דמוקרטית אמיתית, הכוח מתפזר בין כולם, וכמעט אין כוח לכפות על אדם דבר, מלבד באמצעות רצונו החופשי, והבחירה החופשית שלו.
במצב כזה אין אדם יכול לנצל את כוחו העודף, כיוון שהכוח מבוזר מאד, ואינו נמצא אצל בודדים.
בקיצור, זה יוצר חברה הרבה פחות מושחתת.
סיבה נוספת היא סיבה מוסרית.
כאשר אין כופים על אדם דבר, הוא נאלץ לחפש את דרכו המוסרית בעצמו. אנו יכולים לסייע לו (כמו שאתה משתדל לעשות בבלוג שלך), אבל עדיין ההחלטה הסופית להתנהגות נמצאת אצלו.
אם תשים לב, הקבוצה בסיפור לא השתמשה בחוקים. היא פשוט השתמשה בדיונים ארוכים וב"חברותות" כבסיס להתנהגות המוסרית של חברי הקבוצה.
נראה לי שזה המצב בו התורה תפרח במלוא עוזה. כאשר רק באמצעות הדיון וההתפלמסות נוכל לברר ת עיקרי המוסר.
ולא כמו שהמצב כיום, שאנו מקבלים פסיקת רבנים, כאורים ותומים. או לחלופין את פסיקת הכנסת.
מסכים.
אך צריך גם לזכור שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. במלחמה של דמוקרטיה מול דיקטטורה, לדוגמא, הדמוקרטיה יכולה למצוא את עצמה לא יציבה מספיק לעומת הדיקטטורה שבה השליט נמצא המון זמן בשלטון ומכתיב התנהלות יציבה וארוכת טווח.
הדמוקרטיה היא גם אחת הסיבות לכך שפרוייקטים לאומיים גדולים בישראל לא נעשים- כי זה לא יושלם בזמן רה"מ הנוכחי.
דרך אגב, מי מקבל את "פסיקת הרבנים"? אם תשים לב: כולם מקבלים את הפסיקה- אך כל דתי מגדיר לעצמו רבנים אחרים…
אם אני מבין נכון, אתה מדבר פה על מעבר לדמוקרטיה ישירה ללא כנסת וללא חוקים. נכון?
אני לא בטוח שזה ריאלי להתנהל במדינה גדולה ללא חוקים בכלל. אם על כל אירוע שאדם יועמד לדין יבואו אנשים וידונו במקרה שלו- זה יצור בלבול ויגרום לכך שאנשים לא ידעו מה מותר ומה אסור. הם יעשו דברים שהם "פסקו" לעצמם שמותר ואח"כ יבואו אחרים ו"יפסקו" שזה אסור ויענשו אותו. אנשים רוצים יותר מוסכמות ווודאות בחיים.
תתחדש 🙂
מהי הסמכות של שני המארגנים ? למשל, אם יש קשיים כלכליים והביקוש יורד וצריך לפטר עובדים, מי מחליט ? או אם צריך להחליט בין קו חדש ללחם דגנים לבין קו חדש ללחם דיאטטי ?
ואיך נרשמים לקבל עדכונים על פוסטים ? ניסיתי את הלינק מימין "להירשם", הוא מדבר על שליחת סיסמה אלי בדואר, לא ברור.
(תתחדש)
מאוד מעניין.
הנקודה המדאיגה (מאוד) היא חוסר היכולת להכיל שחורים בקבוצה.
נ.ב. – למה עזבת את בלוגלי?
גלעד, חוד ויונתן
גלעד,
ההנחה שהעלת, שדיקטטורה יציבה יותר מדמוקרטיה, היא הנחה אינטואיטיבית, שאינה עומדת במבחן המציאות. במלחמת העולם נלחמו מדינות דיקטטוריות (יפן, גרמניה ואיטליה) נגד מדינות דמוקרטיות, שאליהן הצטרפה אחר כך גם רוסיה הדיקטטורית. הדמוקרטיות ניצחו. במלחמה הקרה, ארצות הברית הדמוקרטית נלחמה נגד רוסיה הדיקטטורית. הדמוקרטיה שוב ניצחה.
יש לכך סיבות רבות. הבעיה העיקרית היא שאדם אחד לעולם לא יהיה מספיק חכם, כמו כמה צוותים שעובדים יחד וחושבים יחד, ולכולם יש יכול השפעה דומה.
כדי להבין את התהליך, אני ממליץ לך לקרוא את הפוסט הזה: http://talyaron.com/?p=7
שעוסק בסיבות להפסד גרמניה.
לגבי דמוקרטיה ישירה. אני אכן מאמן שבאחרית הימים תהיה כאן דמוקרטיה ללא שלטון מרכזי. אבל זה עדיין רחוק. כרגע אסתפק בדמוקרטיה מעורבת, כמו בשוויץ, שבה העם לוקח את תפקיד המחוקק מהפרלמנט, רק כשהעם מוצא צורך לכך.
עד כמה שהבנתי במהלך השנים העם חוקק למעלה מ350 חוקים ברמה הפדראלית (הרמה הארצית) וכמה אלפי חוקים ברמות יותר נמוכות. זה הופך את העם לריבון ולשותף מלא בקבלת החוקים, ולכן הוא גם מציית להם.
חוד,
הסמכות של שני המארגנים היא לקבל החלטות מהירות ויומיומיות. הם מדווחים עליהן בדיעבד לוועדה המתאמת, ואם צריך גם לאסיפה הכללית.
את ההחלטות העקרוניות שהם יודעים שלא תהיה הסכמה לגביהם בין כלל החברים, הם ישארו לחברים עצמם בוועדות המתאימות להחליט.
ההחלטות הסופיות והעקרוניות ניתנות בידי מה שמכונה אצלינו "האסיפה הכללית". כלומר כלל החברים. במאמר אין הסבר כיצד מפתרים עובד, בגלל קיצוץ. יש כן תהליכים שבהם החברים מפטרים עובד, כיוון שלא עמד בדרישות הקבוצה.
לגבי פיטורים בזמן משבר הם לא פירטו, כיצד זה קורה.
ההחלטות לגבי לחם דיאטטי ללחם מלא, מתקבלות בשני מקומות. קודם כל בתוך צוות האפיה. לאחר מכן הדיון עולה לוועדת התיאום, שבה חברים נציגים מכל הצוותים וההוועדים. אם הנושא הוא קריטי ועקרוני, ניתן להעלות את זה לאסיפה הכללית (כלל החברים).
במאמר עצמו יש תיאור מעניין, של מקרה בו אחד החברים רצה להכין לחמים מקמח מלא וקמח לבן. כיוון שהעניין היה עקרוני, הבעיה נידונה באסיפה הכללית, ולאורך תקופה. לבסוף האופה שרצה לערבב עזב את המאפיה ועבר למאפיה אחרת שאינה מקפידה על קמח מלא.
לגבי הרשמה בדוא"ל, עדיין לא התקנתי את הרכיב הזה. אשתדל לעדכן במהרה. בינתיים יש עידכונים ב-RSS. האם לא הצלחת להירשם אליו?
יונתן,
זאת אכן נקודה חשובה ומעניינת. לטענת כותב המאמר, הסיבה היתה צורך בהתאמה מנטלית.
אצלי זה מחזק את התחושה ההולכת ומצטברת, שמי שיצליח לעשות את המהפכה יהיו אנשים בעלי השכלה גבוהה, בעלי יכולות כלכליות טובות, וכולת חיברות גבוהה.
כבר כיום אני רואה איך אצלנו בתנועה, החבר'ה המפוטרים, כמעט שאין להם זמן לפעול. הם עסוקים במלחמת קיום. גם משיחות עם פעיל שכונות, נראה שלשכבות הסוציואקונמיות אין את הזמן והיכולת לצור שינוי. רובם עסוקים במלחמת קיום. אלו שכן מנסים לשנות, אינם ניחנים ביכולות של מנהגות שקטה, ובסבלנות הנדרשת לפעולה קונסטרוקטיבית בקבוצה. אני פועל עם אנשים מהשכבות הסוציאקנומיות הבינוניות והנמוכות, ולרבים מהם אין את הגינונים הדרושים לשימור קבוצה. צעקות והתבטאויות פוגעניות, מפרקות את הקבוצה מהר מאד.
בקיצור, אם אנו רוצים לקדם את המהפכה, עלינו ליצור חברת שפע, שיש בה אנשים שאכפת להם מהזולת. ולהחדיר תרבות של גינונים חברתיים טובים ומקרבים 🙂
בלוגלי:
עזבתי את בלוגלי כי אי אפשר היה להוסיף רכיב שיאפשר למתדיינים לעקוב אחר התגובות בדואר אלקטרוני. וכך נוצר מצב שלא התפתחו דיונים.
חוץ מזה, בלוגלי לא דאגו לעדכן היכולות של הבלוגים שלהם, ונתקעו עם גרסת וורד-פרס ישנה ומוגבלת.
אם לפתוח בלוג חדש בוורד-פרס, אני ממליץ על wordpress.com או פשוט לפתוח בלוג עצמאי.
תתחדש!
מעניין מאוד.
שאלה: כמה עובדים יש במאפייה הזו? מה המחזור השנתי?
אני שואלת כי אני תוהה אם סוג כזה של מערכת לא מוגבל בגודל שאליו הוא יכול לגדול. וחייתי בקליפורניה בשנות ה-80 והייתי חברה גם בסופרמרקט קואופרטיבי וגם בבנק קואופרטיבי :)))) – לא נכנסתי אז לעומק המבנים של הארגונים האלה. יכול להיות שאני עדיין שומרת את פנקס ההפקדות של הבנק הקואופרטיבי – אם זה מעניין אותך אני אחפש.
הי "אתון עיוורת",
(אגב, האם מותר לדעת את שמך האמיתי?)
תשובות:
במאפיה היו בזמן המחקר 20 חברים. לא דיברו על מחזור שנתי, אך נראה שהוא היה די גדול, כיוון שהם מכרו לרשת סופרמרקטים גדולה.
התההיה שלך אכן במקום. אני חושב שבגלל בעיות של קושי לנהל דיונים באפקטיוביות בקבוצות גדולות, בכל הארגונים הדמוקרטים שאני מכיר, יש חלוקה לתת-קבוצות. ולכן ככל שהארגון גדל, כך נוצרת באופן טיבעי אליטה.
למרות שבסיפור הנ"ל מדובר על 20 חברים, עדיין הם השתמשו בטכניקות שונות שאיפשרו שיוויון. למשל, תחלופה והתנסות בוועדות השונות. (כל אחד חייב לקחת חלק בכמה וועדות). ועדיין די ברור שלארגונים דמוקרטיים, כרגע יש מגבלת גדול.
אחד הדברים שאנו מנסים לחקור ולקדם היא תהליך דיון המבוסס על ויקימדיה. ויקימדיה מאפשרת באופן תיאורתי לנהל דיון בין מילוני אנשים. אנו מנסים לגלות כיצד ניתן לבצע זאת בפועל. אם נצליח, אז אנו מאמינים שניתן יהיה להגדיל את קבוצות הבסיס למאות ואפילו אלפים, ואת האסיפה הכללית למיליונים.
ויקידיון: http://tinyurl.com/cdopxg
דוגמא לויקדיון: http://tinyurl.com/dejo8c
לגבי השהות שלך בקואפרטיב:
איך זה היה? זה נשמע לי חוויה מעניינת מאד.איך זכית לחוויה הזאת? אשמח לשמוע עליה. אם תכתבי בבלוג שלך על החוויה, אשמח להפנות אליך.
אגב שאלה, אחד הדברים המוזרים שהיה בקופארטיב המואר היה חוסר היכולת של אפרו-אמרקיאם להיקלט בו. האם יש לך הערה מדוע זה קרה?
להת'
טל
אני לא צריך להמשיך מעבר לנקודה הראשונה שמועלית פה. מבחינתי זה פוסל את כל הניסוי הזה כמודל חיובי למשהו.
אה, ואין דבר כזה "המדעים הפוליטיים". יש מדע המדינה, בעברית. באנגלית – political science.
דובי,
האם אתה מחפש עולם מושלם?
יש כאן קושיה. יש כאן קבוצה של חבר'ה שמאמינים בשיוויון, ואכן גם קיבלו למאפיה אפרו-אמריקאים. אך מאיזה שהיא סיבה, האפרו אמריקאים לא נקלטו. במקום לפסול את כל השיטה, אני הייתי מנסה לברר את הסוגיה. זה נשמע יותר מעניין מאשר לפסול משהו.
חוץ מזה, האם יש לך מערכת שעובדת, טובה מזאת? אשמח לשמוע.
אגב, אתה שוב נתפס למילים. המדעים המדוברים היו Political science, אנטופלוגיה (שכפי שאני מכיר את החבר'ה הללו יש מאחוריהם לא מעט אג'נדה פוליטית, ולימודי שלום.
לא ממש הייתה שהות ב"קואופרטיב" אלא הייתי חברה בו. בסופרמרקט – אני כבר לא זוכרת הרבה, אבל בסופרמרקט המשמעות של להיות חברה בקואופרטיב הייתה באופציה שניתנה לי לשלם בכסף תמורת המצרכים או לשלם בעבודה וגם שהייתה לי זכות הצבעה בלקבל החלטות ובלבחור בעלי תפקיד וגם לקחת חלק בהפעלה ובניהול הקואופרטיב. היתרונות היו מצרכים זולים ואיכותיים ויחודיים ( כל מיני מוצרים אורגניים בתקופה שזה עוד לא ממש היה הההיפ שהיום.
ביחס לבנק אני זוכרת עוד פחות. לבנק קראו Credit Union כאן תמצא מידע נוסף.
http://en.wikipedia.org/wiki/Credit_Union
אם כבר, אנטרופולוגיה בדרך כלל מקובצת עם סוציולוגיה, לא עם מדע המדינה (אפשר לחשוב שלכלכלנים אין אג'נדה פוליטית). לימודי שלום זה יותר תחום אינטרדיסציפלינרי מאשר מדע בפני עצמו.
ולא, אני לא מחפש עולם מושלם, אבל בשביל מקום שכולל קבוצה קטנה ומובחרת של אנשים עם יכולת מוגבלת מאוד לקבל אנשים חדשים, וגם זאת רק תוך הליכי קבלה קפדניים (להבדיל ממוסדות דמוקרטיים אמיתיים, שצריכים לקבל הרבה אנשים שלאו דווקא מאמינים בעקרונות היסוד של המשטר), אני לא צריך להרחיק עד איזו מאפיה בלמי אכפת איפה. גם הקיבוצים עבדו לא רע במשך כמה שנים טובות. ואז הגיע הדור השני וחירב את הכל.
דובי מספר הערות מתודלוגיות:
1. אתה מניח שזה שהאנשים בקבוצה שאינם מסוגלים לקבל אנשים חדשים (אני מניח שהתכוונת ל"שחורים"). אולי אלו "השחורים", שלא הצליחו להיקלט? אני הייתי גם מנסה לברר מדוע השחורים לא נקלטו.
2. קריאת המאמר מראה כי אזור המפרץ בקליפורניה מהווה כר פעולה נרחב לקואפרטיבים (הנה, גם "אתון עיוורת", חייתה בקואפרטיב בקליפורניה). העקרון של הקואפרטיבים הקטנים, הוא שניתן לעבור בינהם, וכל אחד יוכל למצוא את המקום שבו הוא נהנה לחיות, ולהישאר עם האנשים שאיתם הוא נהנה לחיות. אני חושב שגם בקיבוצים, נוצרו מצבים שחברים שלא למדו להתאים את עצמם לחברה נטשו.
3. אני חושב שאתה יוצר לגבי הקיבוצים הכללה רחבה מידי. נדמה שתהליך הקריסה לקח שלוש דורות ולא שני דורות. דבר שני, ישנם קיבוצים ששרדו, ועדיין מהווים חברה שיוויונית ולא מופרטת. שווה לנסות ללמוד כיצד הם הצליחו לשרוד. מכאן ניתן ללמוד על חברות שיוויוניות מצליחות יותר.
ככלל, אני חושב שכדאי ללמוד מכמה שיותר גורמים שונים. מכל גורם ניתן ללמוד אילו רכיבים חיזקו את החברה הדמוקרטית ואילו החלישו. אני בהחלט משתדל ללמוד מהחברה הקיבוצית. אישתי היא בת קיבוץ שיתופי, שעדיין משגשג מאד. יש לי חברים בקיבוץ שנמצא בדרך להתפרקות, ומהם אני גם משתדל ללמוד על הבעיות של הקיבוץ שלהם, ויצא לי גם לדבר עם חברי קיבוץ שהתפרקו, ועדיין שימרו חברה סוציאליסטית עם מיסים פרוגרסיבים מאד. אני גם שמח כמובן לקרוא מחקרים על חברות שיוויוניות אחרות שהצליחו יותר או פחות.
אני מקווה כי בסוף נוכל להבין איך ליצור כאן חברה יותר דמוקרטית ויותר שיוויונית (לפחות בערך האדם, ובביטוי רצונותיו).
טל כתבתי לך תגובה שמחכה לאישור כנראה
הי אתון,
תודה על ההפניה למידע על הבנק.
אולי עוד יום אחד, נזכה לראות כאן בארץ קואפרטיבים כאלה משגשגים 🙂