(כל התמונות היפות, הן מהפליקר של עירא אברמוב. התמונות הפחות יפות הן שלי).
יום שישי האחרון, ה-1 במאי, הגענו כ-20 אנשים לפגישת האי-כנס בגן מאיר. ישבנו במעגל. הפגישה התחילה בהצגת כל המשתתפים. כל אחד הציג את עצמו, וסיפר איזו דמוקרטיה הוא היה רוצה לראות. התיכנון המקורי היה שיגיעו כ-30 אנשים ולכן תיכננו להתפצל לשתי קבוצות. הינו צריכים לקבל החלטה האם להתפצל או לא. לאחר דיון קצר והצבעה דמוקרטית, הוחלט להישאר בקבוצה אחת. הכיף היה שאת ההחלטה קיבלה כל הקבוצה ולא רק אדם אחד דומיננטי, ושכל הדיון נעשה ברוח טובה.
אז התחיל סבב שיחות. כל אחד שביקש, הציג כ-10 דקות נושא שהיה קרוב לליבו, בתחום הדמוקרטיה. היה פשוט תענוג להקשיב לגישות השונות, ולדיון שהתפתח בין הקהל לדובר. היה זה שיח כמעט אינטמי בין אנשים המעוניינים בדמוקרטיה. זה הזכיר לי במעט את הייד-פארק הלונדוני, אלא שכאן היה יותר מקום לדיון.
לאט לאט הצטרפו עוד אנשים, עד שבשיא הגיעה הקבוצה ל-25 אנשים. בסה"כ היו באותו יום כ-30 אנשים.
ההרצאות שתפסו את ליבי היו ההרצאות של עודד גלעד, ועופרי רביב. את ההרצאות של דרור רשף ואוריאל בורר, על דמוקרטיה דינמית ו"מפלגה ישירה", אני מכיר ומוקיר. עודד הציע כי יש לשאוף אף מעבר לדמוקרטיה ברמת המדינה ולהגיע לדמוקרטיה ברמה העולמית. כלומר להגיע לפרלמנט עולמי, שמייצג בצורה דמוקרטית את כל אזרחי העולם. עודד טוען ובצדק, שהאו"ם אינו גוף דמוקרטי, והוא בפועל נשלט על ידי מעצמות הכוח. לדעתי יש לנו דרך ארוכה עד שנגיע לגוף כזה. לארה"ב אין אינטרס לוותר על האחיזה באו"ם. מדינות רבות יחששו מהשתלטות הארצות הפחות מפותחות, כמו סין, הודו והעולם המוסלמי. אבל כרעיון, זה נשמע רעיון נחמד להגג בו בשלב זה.
עפרי רביב, ציין כי הוא כרגע מפתח תוכנה שתאסוף מידע מאתרי האינטרנט של הממשלה והכנסת ותציע לציבור הנגשה של המידע על תהליכי החקיקה ותמונה ברורה של האיכות הפרלמנטרית של חברי הכנסת. אני יודע שמהלך כזה מתארגן בימים אלו דרך עירא, בני דאון ושי מכנס. אני מקווה כי עפרי יצטרף אליהם וביחד, נוכל לקבל בעוד לא הרבה זמן מידע ברור יותר מה חברי הכנסת שלנו עושים.
אני הרצאתי שתי הרצאות: "דמוקרטיה ישירה מתחילים בשכונה האישית שלך", ו"שינוי עושים באהבה". אני מקווה לפרסם את ההרצאה השניה, בעוד כמה ימים כאן בבלוג.
האי-כנס הוא אירוע עממי, כל כך נחמד, וכל כך קל לארגן אותו. הוא מאפשר לציבור להחליף 
דעות באופן נהדר, וללמוד אחד מהשני. זהו אחד האקטים הכי דמוקרטיים שבהם ניתקלתי בימי חיי.
לאחר האי-כנס, חשבתי לעצמי שאולי כדאי להקים קבוצה שתאפשר לאי-כנסים להתארגן יותר בקלות. הקבוצה תיצור ידע על אירגון אי-כנסים וכיצד לנהל אותם. תציע אתר חברתי שמציע אי-כנסים חדשים במקום המגורים. ותעודד אי-כנסים חדשים. האי-כנסים יכולים להיות על כל דבר שבעולם: מגידול ילדים ועד פיזיקה קוואנטית (כשהראשון יותר מסובך מהאחרון). בצורה הזאת מידע מעניין יזרום לציבור לא רק מהעיתונות הממסדית, אלא מהציבור עצמו. כך יצמחו רעיונות חדשים, וכך יוכל הציבור ליצור בעצמו יותר אחווה ואהבה. זה יכול להיות בסיס לצמיחת קהילות בעלות עניין משותף, ועוד. זה יגדיל את ערך הערבות בינינו.
נדמה לי שכל מה שצריך כדי שזה יקרה, זה אתר חברתי טוב בדרופל, וקבוצה של משוגעים לעניין. יש מתנדבים?
למצגת התמונות של עירא אברמוב בפליקר (התמונות של מצעד ה-1 במאי לא קשורות לאי-כנס)
אח שלו, יש לך בעיה רצינית עם החיישן במצלמה… חשבת לתת לתיקון?
לחלופין כוון אותה קבוע לצלם בשחור-ולבן, יכול להיות חוויה מעניינת לראות את העולם קצת אחרת, בצורות במקום בצבעים. נותן דרמה ועוצמה לסצנות מסוימות. אם פילמים שח"לב לא היו עולים מחיר סביבתי כה מטריד של כימיקלים גרועים לביוב, עוד הייתי מצלם בהם ומפתח בעצמי…
לגבי הכנס אכן היה מצוין. הוכח לי מעל לכל ספק שלמרות שאנחנו חבורה מאוד אינטיליגנטית, התקשורת הסינכרונית והבלתי אמצעית של פגישה פנים-אל-פנים, נותנת יותר יתרונות מחסרונות. למשל ויכוחים תקועים של שבועיים עם מרק נפתרו בשתי דקות שיחה והתגלה שאנחנו בעצם דיברנו על אותם הדברים אבל פירשנו את הסמנטיקה לא נכון…
מסקנתי? בינתייים לצמצם דראסטית את כמות התגובות שלי ברשימה כרגע, כי ברור לי שאני מובן שם פחות מאשר ב"ריל לייף" 🙂
אח של אחותו….
לפי דעתי שיחקתי עם איזון הצבעים במצלמה….לך תבין בפלפונים דור שלישי וחצי שמנבים להיות הכל, חוץ מסלולרי נורמלי של בני אדם….
אכן אכן, לפגישות פנים אל פנים יש כוח מניע עצום, ויכולת תקשורת מדהימה. אגב, אם ה"ריל לייף" זה לארגן פגישה לכל מתכנתי השקיפות, אז אני בא! (בתור איש העוסק במטא).
נהדר, תודה טל!
בכיף גלעד 🙂
היה מעניין לשמוע אותך 🙂
אין כמו רוחב פס גבוה (המציאות) כדי להחשף לרעיונות חדשים 🙂
מאוד שמחתי לשמוע את הרעיון של הקמת Google Group לשכונה, אני חושב שהוא מאוד מאוד נכון.
אני בהחלט אנסה אותו בשכונה החדשה שלי…
חבר שלי הקים קבוצה כזו בשכונה שלו – ונחל הצלחה אדירה. טוב לשמוע שזה קורה בעוד מקומות…
תודה לך, ולכל מי שהעלה רעיונות – היה פורה מאוד לדעתי.
ותודה לדרור על הארגון.
הי איתן,
עולה במוחי המחשבה לנסות לבנות קבוצת דיון למארגנים שכונתיים. כך נוכל לצבור ניסיון משותף. נוכל לבנות בסיס ידע שיאפשר ניהול דמוקרטי טוב של השכונות שלנו.
הוספתי את זה לרשימת ה-GTD, אלא אם כן מישהו ישיג אותי 🙂
להת'
טל
אני מעדיף להיות יותר מעשי להשיג תוצאות ממשיות.
השאלה היא לאן הדיונים האלו מובילים אותנו ברמה המעשית. אלו דיונים מצומצמים של מספר אנשים בודדים. אם המטרה שלך היא חברה יותר דמוקרטית- אז גם זה אתם לא כל כך משיגים, אלו בסך הכל קבוצות קטנות של אנשים. ואם תסתמכו על כך שתהיו יותר קולניים ותשפיעו יותר- אז הנה גם אתם חרגתם מהדמוקרטיה והשפעתם יותר מהאדם הרגיל.
כשאני יוזם משהו, זה בדרך כלל אד-הוק למטרה ספציפית ומאוד מוגדרת שביכולתי להשיג. על בסיס מטרה זו אני מקים קבוצה שעוסקת בהשגת היעד הספציפי הזה. לדעתי כדאי להיות יותר פרקטיים, אחרת זה סתם אתגר אינטלקטואלי אישי או קבוצתי, אך לא משהו שמשפיע על המדינה או החברה.
הי גלעד,
זאת שאלה מצויינת.
יש מהפכות קצרות ויש מהפכות ארוכות טווח.
מהפכות קצרות הן מהפכות בהם משתמשים בכל כללי הרטוריקה, ביח"צ ובכספים של בעלי הון, כדי להקים עמותות, לפרסם מאמרים וכיוב'. אלו מהפכות דלות, שבהן לא גובש הרעיון עד הסוף, וסופן שהן מתרסקות. כאשר הרעיון לא עבר ביקורת, ולא תפס לעצמו דוברים והוגים רהוטים שיכולים לנתב את המהפכה בדרכי המציאות הקשה, היא אולי תעבור, אבל הרעיונות לא יהיו מבושלים מספיק וסופה שהיא תתרסק מול המציאות. תנועות בזק כאלו היו "ארבע אמהות", "שיחרור גלעד שליט" (שלדעתי רק מעקבת את שחרור גלעד). "ההתנגדות לכביש שש" ועוד. כולן התבטאו במשאבים כספיים ותקשורתיים רבים, ואחריתם לא הייתה מוצלחת.
עדיף מהמפכה שמתרחשת לאורך זמן, שבה הרעיונות הולכים ומתגבשים במשך שנים. בהם יש שדרה מחשבתית שמאפשרת שינויים, כאשר המציאות משתנה. דוגמא טובה לכך, היתה הדמוקרטיה, שהוגים התחילו לגבש אותה במה ה-18, והיא הולכת ומתגבשת גם כיום.
מחקרים בהיסטוריה של מהפכות מדעיות, מראים שדווקא המהפכות ששוקדות הכי הרבה זמן, הן מהפכות שמתחילות לאט. הבעיה שלנו, היא שאצה לנו הדרך, ואנו רוצים לראות תוצאות מהירות, כאן ועכשיו. לפעמים צריך חזון ואורך רוח, כדי שדברים יקרו.
אל תשכח שכשאתה יזמת את השומר המתחדש, זאת היתה קבוצה קטנה שהיתה צריכה לבצע משימה ברורה ומוגבלת (להקים ארגון שמירה). אנחנו מדברים כאן על שינוי שצריך להתרחש בקרב מילונים. יש לכך דינמיקות אחרות. האם אתה יכול מחר בבוקר להקים תנועה שתסחוף את עם ישראל?
תנועת "ארבע אמהות" הצליחה במטרתה, לצערי. בסופו של דבר נסגנו מלבנון.
יתרה מכך, עקב תנועת זו כל השיח השתנה. פתאום החיילים כבר לא נקראים "חיילים", אלא "בנים". הם כבר לא "גברים", אלא "ילדים". אלו הגדרות חדשות שנכנסו לדו- שיח הישראלי. אלו הגדרות המרתיעות ישראלים רבים מלסכן חיילי צה"ל, לפעמים אפילו במצבים בהם זה נחוץ לבטחון המדינה. כבר לא כל כך ברור לאנשים שעדיף שחיילים יהרגו בקרב מאשר שאזרחים יהרגו בעודף. כבר לא כל כך ברור שצריך לתקוף בעזה ולסכן את חיי חיילי צה"ל בשביל להפסיק את מטחי הקסאמים.
כל העיוות הזה התחיל מארגון "ארבע אמהות". הפרויקטים המכווני מטרה האלו, כשהם נשמעים הם מעלים לתודעה את האידיאולוגיות העומדות מאחוריהם. גם אם מטרתם היא לא תודעתית אלא מטרה פיזית כלשהי, להחלטות ולפעולות הפיזיות יש השלכות תודעתיות רבות.
אני מעדיף חזון ואורך רוח, עם תוצאות מעשיות לטווח הקרוב והרחוק…
נ.ב.
אני לא יזמתי את ארגון השומר החדש אלא הצטרפתי אליו. חשבתי על הקמת ארגון שכזה וכששמעתי שהוא קיים אז הצטרפתי. לצערי אינני מסכים אם הדרך בה הוא מתנהל ולדעתי הוא לא יגיע רחוק. אולי בעתיד אקים ארגון בדרום המקביל אליו.
גם משימה זו שהיא ברורה ומוגדרת, היא יכולה להתפשט ולהפוך למשימה גדולה במיוחד: מיגור הפשיעה כנגד חוות הבקר. אם זה ינחל הצלחה, אפשר להתקדם אף יותר למיגור הפשיעה בכלל בארץ.
זאת בדיוק הבעיה.
תנועת ארבע אמהות הופעלה על ידי קבוצה קטנה מאד ורעשנית, שלא ערכה בירור טוב על ההשפעות שיהיו לקמפיין שלהם. קבוצות יעילות כאלו אכן גורמות שינוי, אך הן מכניסות אותנו לצרות גדולות, כיוון שהן לא חשבו על הכל. לעומתם, אם היו הולכים על מערך רחב ככל הניתן של דיון ציבורי, ובונים יסודות שיתקבלו על יד רוב גדול, המחקר מראה לנו שהפתרון שיתקבל יהיה טוב בהרבה. אולי זה לוקח יותר זמן, אבל הפתרון לטווח רחוק עדיף.
לכן אני מעדיף שנבנה דברים לאט לאחר שהם עברו עשרות ומאות כאלו דיונים כמו באי-כנס. אני מעדיף שמדיון לדיון נבנה יותר ידע, ונצליח לעמוד בהצלחה יותר טובה בביקורת. כך אני מאמין שהשינוי יצליח לטווח ארוך יותר.
לגבי נ.ב.
עצמאות זה דבר טוב 🙂
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת - אהבה
שלום טל!
הבעיה היא שאותם קבוצות קטנות כשכאלו תמיד יהיו ותמיד יביאו אותנו לתוצאות שאינם בהכרח חיוביות. לכן אני אעדיף שאני אזום את אותם קבוצות קטנות ואעשה שינויים גדולים (למרות שגם אני יכול לטעות לפעמים) מאשר שאחרים יזמו. אני מעדיף לא להשאיר את הכלים העוצמתיים האלו רק לאנשים שחושבים הפוך ממני.
השינוי שאתה מדבר עליו הוא מאוד יסודי ואיכותי, אך השינויים שהתארגנויות מונחות מטרה מבצעות הם גדולים ועוצמתיים וחשוב להשתמש בכלים אלו.
גלעד, אני לא מבין למה יציאה מלבנון לא היתה דבר רצוי,
וטל – האם דיברת עם נציגות "ארבע אמהות" והבנת בדיוק מה היו השיקולים שלהן לפעול כפי שפעלו, למרות התוצאות הבעיתיות האפשריות? כי לי ברור שהן ידעו בדיוק מה זה עלול או לא עלול לגרום, השאלה אם יש להן הסבר מנומק או רציונאליזציה לא משכנעת, ולכן הבעת העמדה הזו קצת מחפפת ומזלזלת באינטיליגנציה של אנשים.
גלעד,
נדמה לי שהכלל אומר שכדי שהתארגנות קטנה תצליח ברמת המדינה, היא צריכה להשתמש במדיית המונים, בכספים (שנועדו לקדם פירסומות, יח"צ וכיוב). ההתארגנויות הללו דורשות משך זמן ארוך (לארבע אמהות לקח כמה שנים לגרום את השינוי). המשמעות היא שאתה צריך לגייס, הון, לצאת עם מסרים חזקים וקלטים. אינך מנהל דיון רציני על המהלך לפני שאתה יוצא. ובעיני זה בעיני לב ליבו של הצרה. לצאת למהלך כזה בלי שגיבשת תורה מאד טובה, תביא ברוב המיקרים לתאונות קשות.
זה לא משנה כלל אם זה אתה או ארגוני השמאל, מקימים את המסעות הללו. בעיני מסע שלא יצא לאחר דיון רציני, כמעט בטוח שסופו תאונה. הימין אינו חף מטעויות. ראה לדוגמא את כל דרך בניית ההתישבות ביש"ע. אומנם היה כאן ציבור קטן שדחף ופיתח את יש"ע, אך במחיר של אובדן התמיכה של רוב הציבור הישראלי. מצב שיצר מתיחות גדולה מאד בציבור הישראלי. נכון שאנחנו מסבירים לעצמנו שכולם טועים, אבל כך גם אנשי השמאל. אני חושב שמסע עם גיבוי ציבורי רחב יותר, שהגיע לאחר יצירת קונצנזוס נרחב, היה מאפשר תמיכה רחבה יותר בישיבה ביש"ע.
@עירא –
בגדוד שלי היה בחור שהיה אחראי על תחום מסויים בקמפיין של ארבע אמהות. הוא היה ממש מהלב של הקבוצה. וכן, דיברנו.
האמת היא שזה יכול להיות אתגר אינטלקטואלי מעניין מאד לפתוח דיון עם מישהי מארבע אמהות על תוצאות הנסיגה, ועל ההשלכות שלהן. אתה מכיר מישיה כזאת? או האם היית רוצה להציג את הצד של ארבע אמהות? אשמח לפתח על זה מספר פוסטים 🙂
לא, אני ממש לא יודע כמעט כלום על הארגון וחבריו, מצטער.
טל,
מסכים שזו היא דרך הרבה יותר מסוכנת, אך גם הרבה יותר עוצמתית. אפשר להגיע רחוק לטובה, אך גם אפשר להגיע רחוק לרעה.
בע"ה, מקווה שאני וכולנו נכלכל את צעדינו בתבונה…
"שינוי / שלום עושים מאהבה" הוא סיסמה ריקה כי צריכים שפרטנרים לשינוי הזה, ובאין אהבה אצל הפרטנר, אין זוגיות של קיום בשלום. לכן טועה השמאל הישראלי שרודף אחר נשואי האהבתו ומייחל להכניס את הפלסטינים למיטת השלום. בינתיים אתם משיגים רק טרור ומיתה. הגיע הזמן שתבינו שהפלסטינים ככלל, ואינני מדבר על פרטים בודדים, אינם מקבלים את הקיום היהודי העצמאי במזרח תיכון מוסלמי. לא חשוב כמה ליבכם יהיה מלא אהבה לערבים ולשלום, הערבים עצמם אינם מפרשים את המציאות כמותכם. לכן אתם מוליכים את עצמכם שולל אחר אמונות פוליטיות מדיניות תפלות.
ליבוביץ'
אם תקרא ב"אודותי", תראה שאני גר בשומרון. אינני איש שמאל. אנ רק אומר שהדרך לחיות עם אדם היא ללמוד להתחבר אליו.
השאלה היא כיצד מגיעים על הערבים…
זאת שאלה קשה. אינני חושב שזה כה פשוט כמו שאנשי השמאל היו רוצים לחשוב. אבל אם אתה מאמין שהאדם נברא בצלם, ואם יש בך אהבה ביסיסת לאדם באשר הוא אדם, תמצא את הדרכים גם אם הם מסובכות.
לפעמים, כמו אצל ילדים, אין מספיק רק לאהוב. לפעמים צריך להעמיד גבולות. ז'בוטינסקי ייחל לקיר הברזל, שיגדיר את הגבול. יתכן מאד שיש להעמיד את הערבים על המגבלות שלהם, לפני שנוכל לחיות באחווה. אולי אם הערבים יבינו את הגבול שלהם, ואם אנו נתייחס אליהם בכבוד (והם אלינו בכבוד), נוכל לחיות מתוך קירבה ואחווה. אבל זה עוד חזון רחוק.
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » את העולם משנים באהבה, דיון וחיפוש האמת – אהבה