בפעם שעברה שאלתי על בלוגים ותפקידם (או יותר נכון, על הבלוג שלי ותפקידו).
כחבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, חשוב לי ללמוד כיצד הציבור הרחב יכול להשפיע על חייו המדיניים. כיצד האדם הקטן ברחוב, זה שאין לו חברים בכנסת, יכול להשפיע על מציאות חייו. היו לי מחשבות בעבר כי בלוגים יכולים להוות פלטפורמה לשינוי הזה. מחשבה זאת נבעה מהדימיון שבין בלוג לטור בעיתון. הערכתי שהבלוג הוא סוג של עיתון פרטי, שבאמצעותו ניתן להשפיע על העולם.
טל גלילי, אורי אמיתי וניצן, כנראה מאמינים שיש בכך משהו. טל גלילי כתב "למעשה, כל בלוגר הוא "מוביל דעה" בזעיר אנפין. שגורר אחריו מספר אנשים. ואז בהינתן מצב של התאגדות, שורה של בלוגרים מאגדים סביבם (אולי או שלא) את קוראיהם לפעולה." אבל טל מוסיף וטוען כי לבלוגרים עצמם יש מעט השפעה "בפועל, אין מספיק בלוגרים, אין מספיק קוראים של בלוגרים, אין מספיק שיתוף פעולה (כללי) בין בלוגרים. ואין מספיק הבנה (תרבותית/ פסיכולוגית) על מהם הגורמים המאפשרים התאגדות ברשת". כותב אחר, כתב לי כי "בלוגרים הם עצלנים, זה לא יעבוד."
הרעיון שאני מקבל מטל גלילי, הוא שצריך לקרות עוד משהו כדי שבלוגים יוכלו להשפיע בצורה אפקטיבית. בארה"ב לבלוגים יש השפעה גדולה, וזאת כיוון שיש להם קהל קוראים גדול יחסית, והעיתונות מחוברת מאד לבלוגרים.
בארץ, נראה כי העניין שונה. מעבר להצלחות בודדות של שוקי גלילי, ויואב לרמן, נראה שקשה מאד להרים קמפיינים ותנועות סביב בלוגים. יש לנו פחות קוראים, פחות השפעה בתקשורת (כי היא נשלטת על ידי קבוצות משפחתיות קטנות וריכוזיות מאד?). וכן, חסר לנו רכיב X, הדרוש לשיתוף פעולה.
אחת הסיבות שלדעתי לרמן ושוקי הצליחו להרים קמפיינים היא כי בשמאל יש שילוב של ציבור טכנולוגי גדול יחסית, סדרה של בלגורים ואמנים בעלי יכולת רטורית שמאפשרת העברת מסרים, וכן תחושת מחויבות פוליטית. כך שבשמאל כן ניתן להרים ארועים של 50 – 500 אנשים בקלות יחסית. אבל נדמה כי אלו תמיד אותם 500 איש. בניסיון הפוליטי שלי, ראיתי כי מהר מאד, אתה מתחיל להכיר את כל מעגל הפעילים בשמאל.
בימין, יש הרבה פחות מודעות טכנולוגית, יש מחסור ניכר ביכולות רטוריות וביכולות שיכנוע, והמחנה הדתי-לאומי נמצא כיום במשבר אידאולגי מסויים. כתוצאה מכך, קשה יותר לארגן פעילות בימין הדתי-לאומי.
יחד עם זאת, דווקא לדתיים לאומיים, יש לדעתי את הרכיב החסר שיכול להביא לגיבוש קבוצות. הציבור הדתי והחרדי, ניחן בתרבות קהילתית חזקה יותר מהקהילתיות בתרבות החילונית. ביהדות המסורתית, יש נשמה והלכה קהילתית. יש את הצורך להתפלל במניין, לעזור ליולדות. מגיל קטן ילדים דתיים מחונכים לעזרה לזולת (בתיאוריה ובפועל). יש גמ"חים לכל דבר ועניין, וריבוי הילדים גורם לאמהות להיפגש בגני השעשועים לאורך כמעט 20 שנים ברציפות. כל אלו יוצרים פרלמנטים קבועים וחוזק חברתי יציב. אומנם לא הכל מושלם. תופעת הרכילות ומשפטי השדה שנערכים על שולחנות השבת, והביקורתיות הגדולה מידי כלפי שלוחי ציבור, גורמת להחלשת הקהילה. אבל בסה"כ נראה כי הקהילות הדתיות חזקות בהרבה מהקהילות החילוניות, והן יכולות להתאגד בשעת הצרוך בקלות רבה יותר. אני זוכר שהייתה פעם תוכנית ריאלטי של "המרוץ ל…", שאנשים היו צרכים להזמין המון חברים כדי להצליח במשימה. החבר'ה הדתיים הצליחו בקלות גדולה יותר לאגד חברים. כל דתי, מכיר את "חוק דתיים שלובים", שאומר שכל דתי מחובר לדתי אחר דרך מקס' שלוש הכרויות.
מצד שלישי, לדתיים יש בעיה של אמונת היחיד. כלומר לא אמונה בקב"ה, אלא האמונה שהוא (המאמין) ורק הוא מחזיק באמת. רק מנהגי הכשרות שלו, ורק הדרך שבה הוא מקיים את המצוות היא הנכונה. הדבר הזה, גורם להפירדות והחלשות בציבור הדתי למיניו.
הקהילתיות ושיתוף הפעולה הם רכיב X החסר, לדעתי בבלוגוספירה הישראלית, כדי לאפשר יכולת פעולה רחבה וגדולה.
בחלק מהמקרים חלק מהבלוגרים חושב שויכוחים ומריבות הן הבסיס לגדילה אישית. יכול להיות שזה נכון כאשר בוחנים את מספר הכניסות בסטטיסיטקה של הבלוג שלי:
כל ויכוח שהיה לי עם דובי ונמרוד, או סביב הנושא השנוי במחלוקת של פסח, או סביב ויקיפדיה, הקפיץ את כמות הקוראים אצלי בצורה משמעותית. דווקא אות ההצטיינות שקיבלתי מאורי קציר, כבלוג מבטיח, לא הכניסו יותר מידי צפיות.
מכאן היה ניתן ללמוד אולי שהכי כדאי לבלוגר להיות שנוי במחלוקת, לריב עם בלוגרים אחרים, לעצבן חצי עולם, ולכתוב בצורה שנונה, כדי לזכות ברייטינג גבוה.
אבל השאלה שבלוגר שמחפש שינוי, ורוצה באמת לשנות את העולם, צריך לשאול היא האם התנהגות זאת תוביל לשינוי עולם?
עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם אנשי ויקיפדיה (אם אני רק מחפש להתנגח בהם)? עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם נמרוד ודובי? אם אנו מתנגשים? עד כמה נפעל ביחד, עם אנו דורסים אחד את השני כדי לקבל רייטניג גבוה יותר?
התשובה לדעתי, שזאת לא הדרך לשינוי. הדרך לשינוי, עוברת סביב היכולת לפעול ביחד, ולשם כך דרושה הסכמה על הדרך ורצון לפעול מתוך אהבה. אהבה שבין חברים, והסכמה שבין שותפים לדרך.
אני חושב שכדי שבלוגרים יוכלו להתחיל לשנות את העולם, עליהם לקרב ולחפש את המשותף. ואם יש להם מחלוקת, רצוי שיעשו זאת בשפה מכבדת, מתוך אהבה בסיסית של בר הפלוגתא שלהם.
אולי יהיו לנו קצת פחות קוראים, אבל יכולת ההשפעה שלנו תגדל בצורה משמעותית.
כי באהבה משנים את העולם 🙂
גם אני ראיתי בבלוג שלי שבפעמים בהן שפכתי דמגוגיה ושנאה בנדיבות לב זכיתי לקפיצה בביקורים, אך את סדרת המאמרים המנומקת על פתרון לסכסוך הפלשתיני אני חושב שראו 5 אנשים (וזה מניחוש, כי בדרך כלל רק חוד התער הגיב).
אולם אני חושב שבסופו של דבר עלינו להיות שלמים עם עצמנו- מאמרים דמגוגים ונוטפי שנאה אינם מסבים לי באופן אישי אושר ואני חש שכל פעם בו אני כותב מאמר ברוח זו, מדובר במעידה נוראית. עלינו לזכור שאנו עדיין במעבר בין העידן השלישי לרביעי ולכן דמגוגיה וסיסמאות זוכות לבמה נרחבת ולא דווקא מאמרים מנומקים ורציניים.
טל – אחלה פוסט.
בנוגע לגרף – הוא סופר ביקורים או מבקרים (unique visitors per day)?
ניצן,
אני כל כך מסכים איתך, שאנו צריכים להיות שלמים עם עצמנו. אני גם חושב שבסוף, החביבות והעניניות ישרתו אותנו בצורה טובה. תראה, איך שנינו מכירים את חוד, ואני בטוח שעוד כמה בלוגרים משותפים. יתכן מאד, שכשנצטרך, יהיה לקבוצת הבלוגרים שמכירה אחד את השני, כיף לשתף פעולה, כפי שטל גלילי אמר. ואני חושב שגם נבנה מידע טוב יותר ובדוק יותר. בוא נמשיך כך 🙂
יונתן,
תודה על המחמאה 🙂
הגרף מציין ביקורים, ולא יוניקים. היוניקים קצת יותר נמוכים (בערך %20 – 15% פחות).
לשם השוואה, הבלוג של הני, שיש לו חשיפה גם בנענע, מקבל כ- 100 ביקורים ביום בממוצע.
תגובה באיחור יותר מאופנתי –
ראשית לכל, צריך לזכור שבלוגים הם בסך הכל כלי אחד מתוך מגוון רחב של כלים ברשת, המאפשרים לאנשים להביע דעה וליצור קשר. אין טעם לדבר על "מהפכה באמצעות בלוגים" לעומת "מהפכה באמצעות פייסבוק". יש טעם לדבר על "מהפכה (גם) באמצעות האינטרנט".
לבלוגים יש כל מיני שימושים. בתחום יצירת הקשר, למשל, אביא כדוגמא אותך ואותי. נפגשנו לראשונה, כנראה, אצל יונית. משם הגעת לבלוג שלי, ומשם הכל התגלגל הלאה. על אף שרוב התקשורת בינינו עדיין כתובה, ולצערי לא יוצא להתראות יותר מדי, בכל זאת אני גאה ושׂמח למנות אותך בין חברי היקרים. איפה וכיצד היינו מכירים ללא בלוגים?
עוד עניין – בלוג הוא במה מצויינת להביע דעה, להבין כיצד להתנסח, לקבל ביקורת ולנהל דיון, לשכלל רעיונות. כתבת בטור: "בימין, יש הרבה פחות מודעות טכנולוגית, יש מחסור ניכר ביכולות רטוריות וביכולות שיכנוע…". הדברים שלובים זה בזה. יותר בלוגים דתיים-לאומיים ישכללו את יכולת הטיעון ואת טיבו, ויאפשרו דיון. כמה טוב יהיה אם במקום להתוכח כל היום אחד עם השני נוכל אנו, השׂמאלנים, להתוכח עם מישהו שדעותיו שונות באופן מהותי? ואולי אפילו נצליח להגיע לאי-אילו תובנות והסכמות חדשות מתוך הדיון? לא בלתי-אפשרי.
לסיום – הרבה למדתי מהעיסוק בשבועיים האחרונים בפרשת דרורי-ביטון-נוגה. לא רק שסייעתי באופן ממשי להגברת המודעות לעניין, גם הפכתי למעין שליח ציבור בזעיר אנפין. הבלוג העניק לי אפשרות לפרסם דיווח רשמים מהדיון בעליון, עוד באותו יום. מילא שהדיווח זכה למספר ביקורים גבוה ביותר. הגיבו לו אנשים שחיים בחו"ל, שסתם לא יכלו להגיע לדיון – אבל כאלה שגילו עניין רב במתרחש.
בקיצור, לא צריך לתלות יותר מדי בבלוגים דוקא, אבל אין ספק שהם כלי שימושי ביותר במהפכה.
הי אורי,
אכן, אני נזכר עכשיו, שללא הבלוג שלך או של יונית, לא היינו נפגשים. ובעצם, גם הבלוג של מקס הזועם, והבלוג של ירדן, והבלוג של אתון עיוורת… כל אלו איפשרו לי להכיר אנשים מדהימים, שבלעדי הבלוג, לא הייתי פוגש. ועם חלקם, אנו אכן מקדמים את המפכה.
לגבי הבלוגים הלואמיים-ימניים, אני מסכים איתך במאה אחוז. אני עדיין מקווה לפתח אותם. יש לי מזימות בעניין הזה, אני מקווה כי הקב"ה יאפשר לי לעזור.
שיהיה שבוע טוב, חברי הטוב. אני מקווה מאד שיתאפשר לנו להיפגש בקרוב פגישה לא-וירטואלית
Pingback: לאן הלכה כיכר העיר? | יהודית, דמוקרטית, ישירה
רק רציתי לציין שאת מירב הכניסות שלי אני מקבל לא כתוצאה מויכוחים עם אנשים, אלא דווקא כשאנשים מקשרים אלי כי הם מסכימים עם מה שאני אומר ורוצים להוסיף משהו משלהם. אולי תנסה לכתוב פוסטים כאלה.
שלום דובי,
אני חושב שיש צדק בדבריך. אולי כשאבשיל עם הרעיונות שלי, אוכל להגיע למצב שלך. בינתיים, אני חושב בקול רם, כשאני מייצר רעיונות. לא תמיד אני מסכים עם עצמי, ולא תמיד הרעיונות שלי מגובשים מספיק. אני חושב שיש משהו שגוי בחשיבה הקונבנציונלית, ולכן אני "מעורר מהומות". להבנתי, הבלוג שלך יותר מינסטרים ממני, ומתבסס על מסורות אינטלקטואליות מקובלות הרבה יותר.
בכל מקרה, תודה על העצה 🙂