לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.
בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.
על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9 שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.
אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.
לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.
כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:
(עמוד 490, כרך ראשון).
צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.
צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.
אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?
זה אנכרוניזם מצידו של צ'רצ'יל ולא מקרי. כמובן שלא היתה בכלל "דעת ציבור" בבריטניה של המאה ה-15 מהסיבה הפשוטה שה"ציבור" כלומר יודעי קרוא וכתוב שהיו מעורבים באיזו צורה שהיא בענייני החצר היו אחוז זעום מהאוכלוסיה.
צ'רצ'יל, בתור שמרן בריטי, מנסה להציג את הדמוקרטיה והמודרניות באור מסוכן, כפי שכמובן ניתן לעשות בקלות ולא בלי צדק מסויים. צריך לזכור כמובן שיש הרבה היתממות במחשבה שבדעות של "הציבור" (כלומר מעמד האצולה ושכבה זעירה מהעירוניים) במאה ה-15 לא היתה מידה רבה של מניפולציה ושימוש ציני ופוליטי, אך אין ספק שאת הנעת ההמונים לביצוע פשעים נוראיים לא ניתן היה להשיג במאה ה-15 (לכל היותר ניתן היה להניע שפטים כאלה ואחרים ברמה מקומית) ובמאה העשרים, לצערנו, אנו יודעים כי הדבר אפשרי.
אלעד,
מפתיעה אותי הערכה שלך את צ'רצ'יל. לאחר שקראתי את הסדרה שלו על מלחמת העולם השניה (וכרגע אני קורא את הסדרה שלו על ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית), התרשמתי שהוא אדם שיסודות הדמוקרטיה חשובים לו. באחד הפרקים על מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל מתאר מפגש בין רוזוולט, סטאלין ובינו, הוא מתגאה בכך שהוא היחיד שניתן לפטרו בכל רגע, והוא היחידי שאינו יכול לתת הוראות לצבא. הוא מתגאה בכך, להערכתי, כדי להראות את היכולת הדמוקרטית של הבריטים. הוא מדבר לאורך כל הספר כדמוקרט. יש לו נאומים על דמוקרטיה, שיכולים להוות דוגמא עד היום. אינני מצליח להתרשם שהוא עויין את הדמוקרטיה המודרנית. האם יש לך מקור אחר לעניין העוינות לדמוקרטיה?
במקרה דנן, אגב, אין המדובר בתככי חצר, אלא בהצטברות של צבאות בני למעלה מ-10 אלפים לוחמים. הצדדים היו צרכים לגייס את הלוחמים מתוך שכבות אוכלוסיה רחבות. והגיוס נעשה לא על בסיס כספים, אלא התגייסות לרעיון. באותה תקופה מרידות של עשרות אלפים היו דבר מקובל למדי.
בנוסף, למעמדות העליונים לא היה אינטרס בהפלת המלך. המלך היטיב עמם, ולא דרך על אצבעות של אף אחד. רק המעשה שעשה, נחשב בעיניי רבים (לפחות מהמעדות הגבוהים), כמעשה מאד לא מוסרי.
היתרון הגדול היה שאז לא היתה מערכת תקשורת ריכוזית, כמו זאת שאיפיינה את המאה ה-20. המידע עבר על ידי שמועות, ולכן המלך לא יכול היה לשלוט באינפורמציה שהועברה לנתינים. היום לעומת זאת המדינה יכולה לשלוט היטב באינפורמציה, כפי שאתה בוודאי יודע.