לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.
בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.
על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9 שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.
אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.
לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.
כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:
(עמוד 490, כרך ראשון).
צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.
צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.
אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?
כתיבת תגובה