רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.
לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.
—
רביב שלום,
אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.
נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.
הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.
אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.
אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.
אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.
התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).
גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.
דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.
לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.
אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.
אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.
שלך,
האזרח הקטן מאד, טל.
טל, קראתי את דעתך ולמרות שאני סבור שרביב טועה, הריני סבור שגם אתה טועה באופן חלקי. ראשית, מהם בדיוק "צדק ומוסר" שעל פיהם יש לשפוט? מי ירד מהשמיים וקבע לנו מה מוסרי ומה לא? מה צודק ומה לא? מה שמוסרי בעיניך אינו מוסרי בעיני.
זכות הציבור לדעת עומדת בכל מקרה בחברה דמוקרטית, למעט מקרים ספורים יוצאים מהכלל, כמו בטחון המדינה וכו'. אם היינו צריכים לחכות להכרעות בית משפט בכל נושא, היינו צריכים לחכות שנים כדי שדברים יובאו לעיני הציבור. נהפוך הוא. דווקא התקשורת היא זו שחשפה מחדלים ושערוריות רבות. עם זאת, המכשלה הראשונה של אילנה דיין הייתה תחקיר אינסטנט לא יסודי.
בעיה נוספת היא, שלרוב ציבור אין את הכלים לשפוט ולהעריך את המידע. פה המכשלה השנייה של התחקיר של אילנה דיין. התחקיר לא הודפס בעיתון באופן יבש ועובדתי, אלא נערך למשדר טלביזיה שנועד לעורר רגשות. להערכתי, לעורכי המשדר היה ידוע היטב כי הקטעים שהם שידרו לא היו קשורים לאירועים והציגו מצגי שווא.
שלום דורון,
שמח על הביקורת.
מוסר: כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק טוב. הכוונה לדיון על המוסר… דיון ציבורי, שבו הציבור או כותבי הטורים הם אלו שמעצבים את המוסר החברתי. לא מוסר שיורד משמיים. .
להבנתי, לכל זכות יש סיבה וטעם. תפקידה של הזכות הציבור לדעת הוא למיטב שיפוטי, לשמור את המערכת הפולטית שקופה, ולאפשר לציבור מידע, שיאפשר לו מידע מהימן על הקורה במדינה. כך מחוזקת היכולת לטפל בבעיות בצורה ציבורית. אין זכות הציבור לדעת, יכולה לפגוע בפרטיות של אדם לא ציבורי. אין הציבור צריך לדעת מה אני עושה בביתי, כל עוד לא פשעתי. במקרה הנוכחי, יש גם זכות לאדם לשמור על שמו הטוב, עד שלא יוכח אחרת. אינני רואה במה תיפגע היכולת של הציבור לשמור על הדמוקרטיה וטוהר השלטון, בכך שהמידע על נאשמים יובא לידעתו, רק לאחר המשפט?
אם רוצה התקשורת לזרז תהליכים משפטיים, יתקפו נא את איטיות בתי המשפט (שהיום יכולים לענות בדין אנשים במשך שנים). בכך יעניקו לנו שרות טוב.
אני מבין שהתקשורת היא כלי לחשיפת שחיתות. אני בהחלט בעד להפעיל את התקשורת, כאשר המערכת המשפטת-משטרתית לא פועלת. לכן, אם אזרח פונה בתלונה, למשטרה, ואין תלונתו מטופלת, יכול הוא לפנות לתקשורת. כך יובטח שהמשטרה תדאג לטפל בבעיות.
עדיין במציאות של היום, ברור שיש צדק בדבריך. המערכת המשפטית נראת מסואבת ביותר, כך גם המשטרה. חושפי שחיתויות נפגעים, בעוד המושחתים ממשיכים לכהן. במצב קשה זה, יש צורך בעיתוות לוחמת.
אבל במקום לפגוע בשמם הטוב של מאות או אלפי אנשים חפים מפשע מידי שנה, לא הגיע הזמן לעשות בדק בית במערכת המשפט והמשטרה? האם לא הגיע הזמן שהעיתונות תבקר את המערכות הללו, במקום לשפוך דמם של אנשים כל כך רבים? (והרי נאמר, המלבין פניו של חברו ברבים, כאילו שפך דמים).
מה דעתך?