שותפים לכתיבת הפוסט: ירדן וניצן

ביקורת: יונתן שחם.

תקשורת ההמונים נוטה לתאר את המאבק בין הימין לשמאל כמאבק בין לאומיות/ציונות לבין זכויות אדם. ככל שהדובר נוטה יותר שמאלה, כך הוא נוטה להדגיש את זכויות האדם, ופחות את הלאומיות או הציונות, ואילו דובר מהימין יתמקד פחות בזכויות אדם, ויותר בציונות ולאומיות. החלוקה הזאת היא כמעט נכונה מבחינה סמנטית, אבל לא מבחינה רעיונית.

ארגוני שמאל, מרבים לתאר את עצמם כארגוני זכויות אדם. בימין יש מעיוט זעיר שמשתמש בשם "זכויות אדם" ומנסה להגן על זכויות תושבי יש"ע. מבחינה סמנטית, אין ספק שארגוני שמאל לוקחים כאן בגדול. אבל האם רק השמאל עוסק בזכויות אדם, בעוד הימין עוסק בהפרתן?

ראשית, מה הן זכויות אדם?

"זכויות אדם", הוא מושג קצת מבלבל. ג'ון לוק, טוען כי האדם בטבע, כשהוא אינו בחברה, יכול לנסות להגן על עצמו. הוא יכול לנסות להגן על חייו, על חרותו מפני שיעבוד, ועל רכושו. אלו זכויותיו הטבעיות, עליהן הוא אחראי בטבע. לוק ממשיך וטוען, כי כאשר אדם נקשר לחברה באמנה, על החברה לדאוג ששלושת הזכויות הללו לא יורעו. אחרת, אין לאדם כל טעם להישאר באותה חברה, כיוון שהוא יכול להתקיים טוב יותר ללא החברה הגוזלת זכויות אלו.

מעבר לזכות לחיים, הזכות לחרות והזכות לקניין, מתקיים דיון רחב, מהן הזכויות שחברה צריכה להעניק לאדם. הויכוח הזה משתרע על הקשת שבין שמאל לימין. אבל שני הצדדים, מדברים על זכויות אדם. רק שאין בינהם הסכמה מה הן אותן זכויות.

בימין הליברלי, שמושפע מג'ון לוק וג'ון סיטוארט מיל, שלושת הזכויות הללו מהוות הנדבך לזכויות אזרח. הימין מגביל את הזכויות לחברים בתוך החברה. חברים, שלוקחים חלק פעיל בחברה, תורמים לחברה, ומסיעים לחברים האחרים לשמור על שלושת הזכויות הללו.

כך לדוגמא, הפלסטנים, שאינם אזרחים במדינה, ולפעמים אף נחשבים לאיום, אינם זכאים לזכויות חברתיות. כל היחס אליהם הוא כאל יחס לאויב. המאבק עם הפלסטינים הוא מאבק על שטח אדמה (קניין), על החרות ועל החיים. בציבור הימני חוששים שאם הפלסטינים או הערבים ינצחו, הם ינצלו זאת לפגיעה בחיי תושבי המדינה.

מנגד יש ציבור הדוגל בהרחבת זכויות האזרח לקהלים שאינם בהכרח בני לאומם (קרי, יהודים). (עריכה ירדן: מה בעצם רצית להגיד?) ארגוני שמאל מאמינים כי יש להרחיב את הזכאות לזכויות אזרח גם למהגרים ולפליטים שחיים בארץ תקופה ארוכה ונקשרו אליה חברתית וכלכלית. יש בשמאל וגם בימין המבקשים ליצור מדינה נוספת בשטחי א"י, כדי לאפשר לפלסטינים להקים לעצמם מדינה, בה יוכלו לדאוג לזכויות שלהם באופן מלא (אם כי פה מדובר בחיפוש פיתרון על מנת לפתור סכסוך והרג, לא מתן זכות בהכרח). אחרים, מבקשים ליצור מדינה רב-לאומית, שבה לכל מי שגר בין הים לירדן, יהיו זכויות שוות (זהו רעיון לא פופולרי בקרב שני המחנות, וגם הוא נובע מהמחלוקת סביב הגדרת האדם את הקהילה שלו והקשר בינה לבין המדינה).

למעשה השיח בין ימין לשמאל , הוא שיח על זכויות, כשלכל אדם יש מערך ערכים קצת שונה ביחס לזכויות שיש להעניק לאולכלוסיות השונות. ניסינו כאן להציג קודם כל דרך חדשה לתייג תנועות פוליטיות, ללא השימוש ב"ימין" ו"שמאל":

ארבעה צירים וליבה ערכית

"ימין" ו"שמאל" הם שניהם מושגים שמביאים לכל דיון בפוליטיקה יותר ערפול מבהירות: מיהו, למשל, שמאלן? בארה"ב הדמוקרט או הליברלי הוא השמאלן, בעוד שבאירופה דווקא השמרן הוא הליבראלי ובישראל השמאלן הוא זה שלדעת הדובר אינו מדגיש מספיק את הלאום במשנתו ואין זה משנה אם הוא קפיטליסט נלהב או לא. ואותו הדבר תקף גם לימין, שלא ברור אם מה שמגדיר אותו הוא עניין הלאום או מבנה השוק המועדף.

לכן החלטנו לנסות ולגבש איזו מערכת חדשה בשביל לתייג תנועות פוליטיות ובכך גם לאפשר לנו לבסס קבוצות הנשענות על מאפיינים אידיאולוגים ברורים ולא סדר ישיבה מהמהפכה הצרפתית:

1. ציר יחיד-קבוצה: המאפיין הראשון של תנועה פוליטית הוא היחס בין חירותו של היחיד לנהל את חייו ובין מידת היכולת המותרת לקבוצה להשפיע או אף לנהל את חייו בהתאם לראיית התנועה. הסיבה בבחירת קבוצה ולא מדינה,חברה,לאום וכו' היא בשביל לתת את המקום גם למפלגות מגזריות או לחילופין גזעניות- המפלגה הנאצית התייחסה ליחס בין היחיד הגרמני לאומה הגרמנית, בעוד שאזרחיה הלא גרמנים של רפובליקת ויימאר טופלו כאישים מחוץ לקבוצה ואף כאויביה.

2. ציר קבוצה-מכלול: עליית המדרגה הבאה היא היחס שעל דעת התנועה יש לקיים בין הקבוצה (זו שאליה מתייחסים בציר הראשון) ובין מכלול הקבוצות שבהם היא נמצאת. למשל מפלגה חרדית תהיה כזו שתהיה קרובה יותר לקבוצה, כלומר תתמוך בהסתגרותה של הקבוצה בפני מכלול הקבוצות החברתיות בארץ. לעומתה, מפלגת העבודה שקבוצת הייחוס שלה היא כלל המדינה תהיה קרובה יותר למכלול במובן של פתיחות תרבותית וקשרים ענפים עם החוץ.

3. ציר קניין שייך למדינה-שייך לפרט: לאחר ההבדלים בין חופש הפרט ו"מדיניות חוץ", מגיעה נקודת המחלוקת השלישית והיא חלוקת הקניין בין המדינה לפרט או לחילופין מידת ההתערבות הממשלתית בכלכלה- ככל שתנועה תנטה לאחד הקצוות היא תרצה להמעיט או בקניין השייך למדינה והתערבותה בקניין הפרטי של האדם ובשוק (מיסים, פיקוח וכו') או להמעטת הקניין הפרטי תוך התערבות הולכת וגדלה. לדוגמאות ראו למטה "זכות הקניין".

4. ציר טוטליטריות רעיונית-פלורליזם מוחלט: הציר פורש את התנועות הפוליטיות לפי מידת הסובלנות וחופש הביטוי שלהם- מצד אחד עומדת טוטליטריות רעיונית המרשה אך ורק לתנועה הפוליטית עצמה להתבטא ולפעול וכל שאר המתנגדים והמבקרים הסוטים מהנושא ראויים לענישה (דיקטטורה). בקצה השני עומד פלורליזם מוחלט שנותן את החופש לכל תנועה ודעה להשמיע את קולה. המפלגות בישראל למשל נמצאות עם נטייה לעבר טוטליטריות רעיונית, כל אחד וסיבותיה- הימין מעוניין להוציא אל מחוץ לחוק תנועות שמאל מסויימות ותנועות שמאל מעוניין לבטל תנועות וגופי ימין (כמו כ"ך של כהנא או ערוץ שבע).

5. ליבה ערכית: המאפיין האחרון הוא אינו ציר אלא מציג את העקרונות והערכים של התנועה בשביל להבדיל ביניהן- תיאוקרטיה דתית ודיקטטורה לאומנית יהיו קרוב לוודאי בעלי אותן מיקומים בצירים אך ללא אותם ערכים ולכן הליבה הערכית תתן לנו את האפשרות להבדיל ביניהן על אף הדמיון.

לאחר שהבהרנו את הקטוגריות החדשות לתנועות פוליטיות, ניתן לדון במחלוקות שביניהן וביחס של כל אחת לזכויות השונות. בשביל נוחות הדיון נשתמש בהמשך ב"שמאל וימין" בהקשר הבא: בכלכלה- ימין הוא זה הנוטה יותר לעבר קניין השייך לפרט והמשאל להיפך ובחברה- ימין הוא זה הנוטה יותר לעבר הקבוצה בעוד שהשמאל יותר לעבר המכלול.

זכויות טבעיות

זכויות טבעיות הן זכויות שהאדם עסוק בשמירתן גם בהעדר חברה, והחברה אמורה לדאוג לזכויות אלו.

זכות הקניין

הצדדים השונים מתייחסים אל זכות הקניין בצורה שונה:

על פי אנשי הלסה-פר, שממוקמים בקצה של הימין הכלכלי, הקניין שייך אך ורק לפרט. במידת הצורך ילקחו מיסים, אך ורק לשמר מוסדות חיונים לשימור המדינה, כמו צבא. הניאו-ליברלים מנסים להמעיט את מיסי המדינה, ככל הניתן, ומנסים להגביר את השוק החופשי, אך הם פשרנים קצת יותר ביחס למיסים ולגודל הממשלה. הסוציאל-דמוקרטיים טוענים כי יש לקחת מיסים, ובעיקר מיסים פרוגרסיבים, שיצרו יותר שיוויון באוכלוסיה, ויאפשרו למדינה לתת יותר זכויות חברתיות. בקצה השמאלי, קיימים הקומוניסטים, שטוענים שיש לבטל את הקניין הפרטי. הם מניחים כי עודף קניין פרטי, אצל חלק מהפרטים מאפשר לאותם פרטים לשלוט בפרטים שיש להם מחסור בקניין פרטי.

חופש הביטוי, הזכות לחיים וחופש התנועה

בשלושת הזכויות הללו, אין מחלוקת עקרונית בין כלל המפלגות הדמוקרטיות. אלו כללים מוסכמים על כלל הקבוצות, באופן עקרוני. אלא בתלוי במידת הסבלנות של המפלגה או נושאי האידאולוגי, יהיו כאלו שיבקשו לצמצם את הזכויות הללו.

לדוגמא, במפלגות הימין, תהיה טענה כי יש להגביל את חופש הביטוי של אירגוני שמאל, הפוגעים במדינה, או בלאומיות. מנגד, יהיו כאלו בשמאל שיטענו כי יש להגביל את חופש הביטוי בימין, כדי למנוע רעיונות שתפסים בעינהם כלא דמוקרטיים.במחנה הסוציאליסטי, מזההים את היכולת להחזיק במשאבים רבים, עם היכולת להגביר את כוח הביטוי, ולכן מנסים לצמצם את המשאבים של בעלי, ההון כדי ליצור שיוויון בכוח הביטוי.

רק במפלגות או אידאולוגיות לא דמוקרטיות, תהיה נטיה להשתיק לגמרי מחנה אחר. הדבר מתרחש במדינות לא דמוקרטיות.

הזכות לחיים, גם היא נובעת ממידת הסובלנות. בעיקר בימין, יש נטיה לבקש עונש מוות למחבלים. אך זאת על מנת להרתיע את המחבלים מרציחת אזרחים.

מעמדן של שלושת הזכויות הללו, ובע גם מאיזון הכוח שבין המדינה לאזרח. ככל שהמדינה מבקשת לרכז יותר כוח, כך היא יכולה להקטין את יכולת הפעולה של האזרח, על יד הגבלת כל אחת מהזכויות הללו. לכן ניתן לראות במדינות דיקטטוריות ביטול כמעט מוחלט של חופש הביטוי, הגבלת חופש התנועה של אזרחים שאינם פועלים בהתאם לרוח המדינה, ולקיחת חיים מאזרחים שהשלטון רואה בהם אויבים ליציבותו.

אבל גם בחברות דמוקרטיות, יש הגבלה של הזכויות הללו, כלפי גורמים שנחשבים מסוכנים ליציבות השלטון, כמו גורמי פשיעה, קיצונים המסיתים לאלימות ולפעולה נגד המדינה. במדינות דמוקרטיות, יש דגש רב יותר על שיח ציבורי, ועל השגת אורח חיים משגשג, כדי להשיג את היציבות השלטונית והן פחות מששתמשות בהגבלת הזכויות הללו כפי שעושות דיקטטורות.

יצויין, כי במדינות דמוקרטיות ישנה עיתונות, שבמקרים רבים מווסתת על ידי אליטות הממון, או אילטות אחרות, המסוגלות "לעצב" את השיח הציבורי, כך שהשיח יראה דמוקרטי, אך בפועל הוא יוטה כדי ישרת את האינטרסים של קבוצות השליטה. בכך נפגע במידת מה חופש הביטוי של הפרטים, שאין באמצעותם תקשורת המונית.

זכויות חברתיות

זכויות חברתיות הן זכויות שיישומן דורש השקעת משאבים חברתיים ובהן: הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד. כאן קיימת מחלוקת משמעותית בין השמאל והימין הכלכלים.

למעשה גם המחלוקת על זכות הקניין וגם המחלוקת על זכויות חברתיות הן אותה מחלוקת על איזון בין משאבי הפרט והמדינה. הימין הכלכלי, יעדיף לשמור את הרכוש בצד של הפרט, והשמאל הכלכלי יעידף להעביר חלק ממשאבי הפרט ועד כל משאבי הפרט, לחלוקה מחדש על ידי המדינה (ראו ערך על צדק חלוקתי, במקרה כזה).

יש לציין כי ריכוז משאבים ברמת המדינה, יכול, בהעדר יכולת השפעה יעילה של איזונים ובלמים, להפוך את המדינה לחזקה מידי, ובכך להביא לירידה ברמות הדמוקרטיה של המדינה.

הכללת פרטים בקבוצה (לאומיות ואוניברסליות)

ישנו הבדל בין האידאולוגיות השונות ביחס למי הוא אזרח במדינה, ולגבי רמת השיוויון בין חברי המדינה. בימין הלאומי ובשמאל הלאומי יש נטיה לזהות את היהודים, ובני לאומים אחרים, הרואים עצמם אזרחי מדינה-יהודית נאמנים, כאזרחים מלאים של מדינת ישראל. בחלק האידואלוגי הזה של המפה, יש יחס אמביוולנטי אל ערביי ישראל. אזרחותם מותנת בהפגנת נאמנות ברורה. וגם אז, עדיין יתקיים חשש. ככל שפונים אל הלאומיות, כך יש נטיה לפעול בצורה תקיפה כלפי מי שאינם נחשבים אזרחים נאמנים, ויש נטיה לנסות להיפטר מהם. כך לדוגמא, תוכנית החלפת השטחים, שיזם ליברמן, לחילופי אוכלוסין ושטחים, נועדה להוריד את מספר האזרחים הערביים-ישראלים, ולהגדיל את כמות ההיהודים שנמצאים בתוך קוי המדינה המוסכמים.

לכל קבוצה יש ראיה אחרת על מי הם חברים לגיטמיים במדינה. ישנן קבוצות זהות, שהן למעשה קבוצות של אנשים בעלי ערכים זהים, המכירים אחד בשני כבעלי ערכים זהים. כך קיים הימין החילוני, ימין מסורתי,דתי-לאומי, שמאל-לאומי, מרכז, שמאל-אוניברסלי, חרדים וכיוב'.

אפשר לראות את ההבדלים ביחוס, על פי שני מעגלי-קבוצות משוערים של הימין החילוני לאומי, והשמאל-הלאומי (הדגשה, המעגלים הללו הם משוערים כממוצע כלל הקבוצה. לכל אדם יש מעגל שונה משלו):

תפיסת האמת והסובלנות

מידת תחושת השייכות או " והחוזק החברתי", ינבעו מתכונות של תפיסת האמת והסובלנות. ההון החברתי של הקבוצה ינבע ממאפינים נוספים, הקשורים למידת החברתיות, והיכולת להתנהל כקבוצה.

תפיסת האמת

לכל אדם יש תפיסת אמת שונה. בצד האחד קיימת תפיסת אמת אבסולוטית. כלומר, רק אני יודע את האמת, וכל השאר טועים. מן הצד השני, קימת ההנחה הניהליסטית-פלורליסטית, שבה אין אמת אחת, ולכל אחד אמת משלו. אין כל דרך לשפוט בין האמיתות. בתווך קיימת התפיסה הפרספקטיביסטית, שאומרת כי אם קיימת אמת (ובין אם לאו), הדרך להגיע אליה, היא על ידי שיתוף של כלל הפרספקטיבות של משתתפי הדיון. הפרספקטיביזם, מזמן דיון משותף, וניסיון משותף לחפש את האמת (או את האמת החברתית).

מידת הסובלנות

מידת הסובלות מציינת את היכולת של אדם לסבול אנשים החולקים עליו, וכן את מידת האיום שאדם מתאר, כאשר לאחרים יש מחלוקת על דעותיו. מידת הסובלנות, גם תכריע עד כמה כוח המדינה יהיה גדול ביחס לאזרח. במדינות דיקטטוריות (שבהן תפיסת העולם של השלטון היא הקובעת), תהיה מידת הסובלנות כלפי דעות אחרות נמוכה מאד. לעומתן בדמוקרטיות, מידת הסובלנות תהיה גדולה יותר לחילוקי דעות. אך גם במדינות דמוקרטיות יתקיים גבול מסויים, כאשר נראה כי אזרחים מסויימים עלולים לפגוע בשלטון או באזרחים אחרים.

ככל שאדם או משטר יהיו פחות סובלניים, הם יפעלו יותר באלימות ובמניפולציה כדי לדאוג לשימור הליגטימיות של דעותיהם. ולהפך, ככל שאדם או משטר, יהיו יותר סובלניים, כך הם יפעלו באמצעים דיוניים שיוויוניים יותר, כדי להשיג לגיטמציה לדעת השלטון (שיכול להתחלף בהתאם לדעות האזרחים).

התפיסה האבסולוטיסטית, בד"כ דורשת יותר ממידת הסובלנות, כדי שניתן יהיה לקיים חברה. כך למשל, איש שמאל-לאומי, יכול לסבול איש ימין-לאומי, למרות המחלוקת בינהם, והתפיסה האישית שלו, כי הוא בוודאי צודק. כך יכולה להתקיים מדינה, גם כאשר קיים בה ציבור אבסוליטיסת. לעומת זאת חברות שבהן קיים אבסולוטיזם לא סובלני, תהיה פלגנות רבה.

לדוגמא, בציבור הדתי-לאומי והחרדי קיימת גישה שאומרת כי תורת אמת מוחלטת ניתנה למשה בסיני, והוא העביר אותה לחכמים, שברבות הימים העבירו אותה לרבנים, ולכן דבר הרבנים הוא אמת. יש נטיה בקרב הרבנים גם לדאוג לכך שצאן מריעתם יאמין כי דבריהם אמת. זאת הי תפיסה אבסוליטיסטית של האמת. ככל שהציבור הזה פחות סובלני למחלוקות, נוצרים בעקבות תפיסות העולם של הרבנים פיצולים בציבור. כתוצאה מחוסר הסבלונות הגבוה יותר, והאבסולטיזם הגבוה יותר בקרב הציבור החרדי, ציבור זה נוהג להיות פלגני יותר מהציבור הדתי-לאומי.  תופעה דומה מתרחשת או התרחשה בציבור אבסולוטיסטים אחרים, כמו השמאל-הלאומי, והשמאל-האוניברסלי.

במרכז, ובימין שהם פחות אבסוליטיסטים, יש פחות מחלוקת (לימין החילוני ולמרכז אין אידאולגיה ברורה, ולכן אין להם תפיסת אמת מוחלטת כל כך). אולי הציבור הפלגני ביותר, הוא הציבור של האיסלאם הרדיקלי, ששם קיימת חוסר סבלנות לדעות אחרות, ואבסולוטיזם טהור. כתוצאה מכך, קבוצת של איסלאם רדיקלי, נוטות להתפלג, ולהילחם אחת בשניה באלימות (ישנו מידע שמראה כי מי שהורג הכי הרבה מוסלמים, אינן המדינות המערביות, אלא המוסלמים עצמם).

בצד השני, נראה כי הפלורליזם הוא הפתרון הטוב יותר להעדר מחלוקת . אלא שהפלורליזם, שבסיסו הוא ניהלסטי, אינו מהווה כר לדיון משותף. "איש באמונתו יחיה" ("צדיק באומנתו יחיה", במקור, חבקוק, ב', ד'). אין חיפשו דרך משותפת, אין דרך לשפוט אדם על מעשיו. אין דרך לתאם דרך משותפת ביחד לכלל הקבוצה. נדמה כי בעולם המערבי אין באמת חברה פלורליסטית. אולי במזרח קיים פלורליזם אמיתי.

הדרך האמצעית, היא הדרך הפרספקטיביסטית. היא מבוססת על משנתם של פילוסופים רבים, ומתבטאת בחשיבה המדעית. על פי החשיבה הפרספקטיביסטית, אין אדם המחזיק באמת. כל אחד רואה חלק מהאמת, וביחד, על ידי דיון  נוצרת תמונה משותפת רחבה יותר. המהדרים בפרספקטיביזם, יגידו שאין אמת, אלא רק הסכמה קבוצתית. כך או כך, התוצאה היא זהה. היא מאפשרת סובלנות גדולה, ומעודדת דיון ציבורי למציאת דרך משותפת.

סיכום

המאבק בין שמאל לימין הוא למעשה מאבק בין זכויות טבעיות שהחברה מעניקה לחבר בקבוצה, לבין זכויות אוניברסליות שאינן קשורות בחרה. ובתוך כל אחד מהמחנות קיימת סוגים שונים של קבוצתיות, תפיסות אמת וסבלנות.

מאמרים רלוונטים:

• רק לא להיות קיצוני/כבשה שחורה