היום ראיתי זאת שוב. את אותם מראות שלא ראיתי כבר 22 שנים.
אז הייתי בן 16, וגרתי בכפר סבא. העיר השכנה לקלקיליה. הייתי עובר במזרח העיר, ורואה את "שוקי העבדים". כך נקראו אז האזורים שבהם התאספו הפלסטינים שחיכו שמישהו יתן להם פרנסה. גם אז, היו נימוקי השוק החופשי חזקים כמו היום. נאמר שאם אינם רוצים לעבוד, יכולים הם לעבוד בערי הפלסטינים. וטענו שאנו משפרים את רמת החיים שלהם. שהכסף שהם מקבלים הוא טוב יותר מאשר הכסף שיקבלו בירדן. כל הטיעונים הללו היו נכונים. אבל המראה הזה לא השתקף בעיני הפועלים. כשהסתכלתי בעיניהם, ידעתי שהם רואים זאת אחרת. הם רואים את ההתיחסות הניבזית של המעסיקים אליהם. את הצורך להאבק כמו כלבים מזים, על חתיכת בשר רקוב. כן, הם הביאו לחם הביתה בסוף היום, אבל עד אז הם עברו השפלות. העיניים שלהם סיפרו אז הכל. ואני,נער בן 16, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. ידעתי, אך ליבי לא ניבא לי מה. כעבור חודשים בודדים, המבט הזה הפך לאניתיפדה אלימה. ואני ידעתי מה.
אני זוכר שכשראתי את המבט הזה בעינהם, ואת התעמרות וההשפלה שספגו ממעסיקיהם, ידעתי שהולך לקרות אסון. ידעתי שהמצב לא היה תקין. אבל לא היתה לי דרך להשפיע. לא ידעתי איך לתקן. כל הטענות שלנו היו נכונות, ובכל זאת בסוף הכל עמד על דבר אחד. על עלבון והשפלה. על תחושה שמעמדך אינו שונה ממעמד של כלב. לפחות כלב מלטפים מידי פעם.
לא. לא הייתי שמלאני יפה נפש. הייתי ימני, וגם היום אני לאומי, אוהב עמי. תושב התנחלות, מאוהב בארצו ישראל אשר מרכזה ביהודה ארץ היהודים, ובשומרון, מרכז חיי ישראל. אך ידעתי כי כאן יש גֵרים, ואסור לנו באיסור חמור לנהוג בהם כפי שנהגנו.
המראות הללו חזרו אלי היום. גם היום עברתי באותו מקום, ופלסטינים המשחרים לעבודה, המתינו בכניעות נרפסת לבוס הישראלי השחצן והמתנשא, שיזרוק להם כמה שקלים, בתמורה לעבודה קשה (אני יודע שיש מעבידים הוגנים וישירים, אך מה לעשות גם מעבידים אגואיסטים ונצלנים לא חסר). אלא שהפעם המראה היה אחר. אלו היו הניצולים הבודדים מהשואה הכלכלית שהפלסטינים כפו על עצמם. אלו היו הנבחרים, שהצליחו לצאת מיו"ש, לגוש דן. הם ידעו שכשהם יחזרו הביתה, הם יהיו מלכים, ביחס לאחיהם העניים. עוני, שהשלטון הפלסטיני הביא עליהם בשאיפתו למלחמה, ובשחיתותו הנוראה.
אינני יודע האם העלבון ישוב ויצוף. ככל שיותר פלסטינים יצאו לשוק הגוש-דני, כך ירגישו העובדים את עצמם פחות בני מזל. וגם ההצע ההולך וגדל של עובדים, מן הסתם יוריד את התשלום שמשלמים המעסיקים. והתחרות על כל מקום עבודה תגדל. ויחד איתה, יגדל העלבון והעליבות אל מול המעסיקים הישראלים.
המראות דומים, אך נדמה לי שכיום אפשר יהיה למנוע זאת. הסיבה לכך שחלק מהמעסיקים משפילים את העובדים, היא שהפלסטינאים אינם מוגנים כמונו או כמו העובדים הזרים, בשכר מינימום ותנאים סוציאלים. הם מועסקים בשחור. אין להם הגנת ממשלה. ההצע הרב של הפועלים מאפשר להעסיקם גם בשכר של 5 ש"ח לשעה. בהעדר חוזה מעוגן, כל יום זאת מלחמה חדש על הפרנסה.
להבנתי, אם אנו רוצים למנוע האינתיפדה הבאה, עלינו לעשות דבר פשוט. עלינו לדאוג שכל פועל שמגיע לגוש דן, יהיה חייב לקבל תנאי מינימום הגיוניים. שמעסיק צריך לקבל אישור כדי להעסיק פלסטיני. כך יווצר חוזה בין הפלסטיני לישראלי, והלז יהיה חייב להעסיקו בשכר הוגן יותר וביחס טיפה יותר אנושי.
בהתנחלויות אגב, יש צורך בחוזה הדדי, בגלל תקנות צה"ל. כך נוצר מצב של תלות הדדית ויחסים סימביוטים יותר. למיטב ידעתי המשכורות בהתנחלויות, הן די סבירות. אינני יודע כמה מרוויחים בגוש דן, אך אני משער שעובדי קבלן בתהנחלות מרוויחים יותר, והיחס אליהם קצת יותר הוגן.
איני יודע את המספרים. זאת רק התרשמות ממראה עיניים. העיניים של הפלסטינים בהתנחלויות, הם עניים של בני אדם. העיניים של הפלסטינים בגוש-דן, הם עיניים עצובות. והעיניים הן ראי הנפש.
כתיבת תגובה