בעקבות הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים המתמודדים בדרכם הם עם הצורך להחזיק אוכלוסיה. אינני יודע מה הפתרון, וכיצד ניתן לפתור אותו. אני יודע שעל האדם, במצבים אלו, לחפש את הדרך המוסרית ביותר בה הוא יכול לפעול. מבחינת שנינו, המוסר כלל המשך קיומה של מדינת ישראל, מתן מקום לפוליטיקאים לבצע את מלאכתם, ושמירה על צלם אנוש שלנו ושל אותה אוכלוסיה. זה המכתב של אבי.
—-
שבת שלום
כמה תגובות ספונטניות –
- לא ממני למדת את מה שלמדת. מעצמך למדת. אני רק שמתי את זה על השולחן לדיון ושיחה. אתה ההחלטת לקבל, להפנים במידה שחפצת בה ולהטמיע בסגנונך ועל פי שיקול דעתך. שיקול דעתך ניזון ממקורות שונים נוספים = שורשים.
- הרע והטיפשות שוכנים בכל אחד מאיתנו. חשוב להלחם בהם ולטפח את התכונות האחרות החיוביות השוכנות
בתוכנו. בסביבה המעודדת רע וטיפשות – הם ילבלבו וירימו ראש. זכורה הטרגדיה של כפר ויאטנמי (מאי ליי), כאשר סגן קליי החליט לטבוח בהם רק בגלל מקדם ביטחון היסטרי שיכול היה להווצר במוחו הקודח רק במציאות רעה ומטומטמת של צבא לוחם מול אוכלוסיה וצבא גרילה, כאשר הוא חסר קודים ברורים ונעלים של מוסר אנושי. קודים מוסריים (כמו השבת בנושא אחר) שומרים על הלוחם הרבה יותר מהברזלים והאפודים שסביבו. ההסתאבות והשחיקה של חיילים ישראליים במחסומים, היא מקום קלאסי להווצרות וירוסים אנושיים או מוגלה חברתית ( על תקן של ניסוי ממוקד בהשפעת הטפשות והרוע על תפקוד חברתי).
- זוכר ימים רחוקים, כאשר שרתתי כקצין צעיר (מ"מ) בגדוד 12 בגולני בסוף שנת 68 (שנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים). השרות ברצועת עזה לא היה פשוט אף פעם. באותם ימים החלה להווצר ההתקוממות הלאומית של הפלסטינאים. הם נהגו להוציא לרחובות ילדים להפגנות מעט אלימות ( רק נוכחות ומעט אבנים – לא היו אז יורי הקלע, בקט"בים וזורקי אבנים). לאחר שלמדו את דרך תגובתנו המהוססת כלפי ילדים בבתי ספר (בהתחלה היו רק תצפיות מגגות בתים או זחל"מים בצמתים ותו לא), החלו בהפגנות מאסיביות יותר בשומרון. כאשר הפקוד העליון נתן לנו הוראה 'לשבור' את הפגנות הילדים, נשלחו אלינו מהאפסנאות בצריפין מאות מקלות המשמשים כידיות לטוריות. אנו הקצינים ראינו זאת, קיימנו דיון ערכי באשר להצדקה בשימוש במקלות שהם נבוט כבד וקשיח לכל דבר. ידענו כי מכה רצינית של נבוט שכזה יכולה לרוצץ גולגולת. זוכר בבהירות כמו היום היה הויכוח, חשבנו שהפיקוד העליון לא נתן דעתו לצד המוסרי שבדרך בה נבצע את משימתנו, אך זה בפרוש לא פוטר אותנו מלקיימו ולעומק. בחרנו פה אחד לצאת החוצה ולגזום ענפים רכים יותר של עצים מקומיים. מכתם לא תהייה מכת אלה או נבוט, מכתם תהייה הצלפה. למחרת בצהריים, כאשר עם תום הלימודים הם החלו לצעוק מתוך חצרות בתי הספר ולזרוק מכל הבא לידם, פרצנו אל תוך בית הספר והפלאנו בהם את מכותינו – בהגיון, בידיעה ששום ילד לא מת ממכה מענף רך והצלפה ( אז עוד היה נהוג אפילו להצליף בבתי הספר שלנו או בבית – כאקט חינוכי). ותשקוט הארץ לתקופת מה. היינו גאים בעצמנו עד הגג. מלאנו את חובתנו בהגיון אנושי אלמנטרי. התפרצנו אל בית הספר בכוח סביר, רדפנו אחרי הפורעים המרכזיים בפרוזדורי בית הספר והפלאנו בהם את מכותינו – 'הרגנו אותם ברכות'.
- במקביל להפגנות הילדים, הוציאו הפלסטינאים את נשותיהם להפגנות, שוב כדי לנסות אותנו וללמוד את דרכי הפעולה שלנו. באותו פורום מפקדים זוטרים הבאים למלא פקודות בשכל ובאחריות (לרעיון והצורך שלנו מבלי לאבד מוסר אנושי), זוכר כמו היום שהטבעתי סלוגן שהוביל אותנו כבר אז – המכה אם ערבייה יכה אם עבריה. ידעתי ששלטון (ישראלי) שילמד כי ניתן לעשות שימוש לא מבוקר במערכת הצבאית נגד אדם אחד, לא יהסס לעשות זאת שוב, במקום אחר ונגד אדם אחר. לא רצו אז אחרי מתנחלים על הגבעות ולא פינו יישובים, שכן מדובר על התקופה הפרה-היסטורית של ההתישבות החדשה. זה היה דיון עקרוני. באותה תקופה היה כאן שלטון כאילו דמוקרטי זו הייתה עדיין תקופת שלטון ללא מצרים ועוררין של מפא"י, ההסתדרות ותאגידיה (בנק הפועלים, קופת החולים). היה ברור שבהעדר אלטרנטיבה שלטונית, מנהיגי המדינה עלולים לקבל החלטות אגוצנטריות, בעלות שיקול דעת צר ואינטרסנטי, ללא ביקורת של ממש מצידה של אופוזיצייה ראלית ובעלת סיכוי לשנות ולהחליף – ומכאן הדרך קצרה להשתמש בצבא לפיזור הפגנות פועלים, להכנס לנמלים בעת שביתה וכן הלאה. גם במקרה הזה השארנו את הנבוטים באפסנאות הפלוגה, ויצאנו לכרות ענפים אחרים ( הקודמים הושלכו מייד לאחר השימוש). החלטנו בעיקר לחסום את דרכן של הפגנות הנשים, להוות איום ולנסות להמנע ממגע ומכות.
- שנים מעטות לאחר מכן – בשנת 70, ההפגנות שככו אך הלחימה הסלימה מאד. הערים הפלסטינאיות היו שדה לחימה קשה. שימוש ברימונים וסכינים היו חזון נפרץ. ספגנו לא מעט אבדות. אריק שרון שהיה אלוף פיקוד דרום, הורה על פתיחת צירים מרכזיים במחנה הפליטים הידוע לשמצה 'ג'בליה'. הוא סימן קווים ישרים החוצים את מחנה הפליטים הצפוף, העמיד בולדוזרים בצד אחד של המחנה ונתן להם פקודה להתחיל לנוע לאורך הקו הדמיוני. התושבים קבלו התראה של 12 שעות לפני הביצוע, כדי שיספיקו לפנות את הבתים שיועדו להריסה. זה היה רע הכרחי בעיננו. הייתי אז מ"פ. שום דרך אחרת לא איפשרה לנו לנוע במרדף אחרי המחבלים בתוך מחנות הפליטים. זוכר שבעת שאבטחנו את הבולדוזרים, מצאתי עמדת תצפית טובה בסימטה צרה מאד. תמרון הזחל"מ לתוכה חייב אותי לפגוע בגדר של בית שלא נועד להריסה. לכאורה, מה הבעיה. הקירות ממילא עשויים מבוץ ותבן. שיתקנו אחר כך. זו הייתה התלבטות של ממש. העמדה הייתה קלאסית ומאפשרת תצפית טובה ומחסה מצלפים וזורקי רימונים. בסופו של דבר השתדלתי לעשות מעט נזק ככל שיכולתי. מה שחשוב בעיני היום – ההתלבטות. כלום במלחמה לא מובן מאיליו ולא הכל מותר. אחרי הפעילות הזו שלנו ברצועת עזה – חדלו כמעט לגמרי פעילויות הפח"ע בתוך הערים. ג'בליה חדלה לגבות מאיתנו מחיר חיי אדם.
- ובאשר לטוהר מידותינו וטוהר הנשק היום – דורות של מפקדים ערכיים, אוירה ציבורית לאורך שנים והשענות על שורשנו התרבותים וספיגתם – מוסר הנביאים, הובילו אותנו לפסגות אמיתיות בעיני – אילו שהושגו ב'עופרת יצוקה'. בכל העולם מקובלת מאד הסטטיסטיקה של 1 הרוג מתוך אזרחיים חפים מפשע מול 3 הרוגים לוחמי גרילה, באזורי לחימת צבא סדיר בצבא גרילה מקומי הממוקם בערים מיושבות (ויאטנם, עירק, אפגניסטן, סומליה – בכולן נלחמים לוחמים מארה"ב הגדולה, בריטניה הצבועה, איטליה, צרפת, אוסטרליה ועוד). ב'עופרת יצוקה' היחס היה 1/3 מכל 'נורמה' בעולם. המוסר שלנו טבוע בתוכנו. המוסר מקבל ביטוי ומקום כבוד כבר בשלב התכנון, בקורסים וההשתלמויות בכל הדרגים. חייבים להמשיךולטפח התייחסות נאותה של המפקדים בכל הדרגים, לשמירה עליו כבר בעת תכנון הלחימה והקצאת כוחות ואמצעים.
- זוכר כמו הרגע זה קרה – במלחמת יום הכיפורים, בעת הפריצה לסוריה ( לאחר כמה ימי קושי לא מבוטל של לחימה בתוך שטחנו ברמה"ג), אני פקדתי על כוח שפרץ לתוך מוצב סורי שמעל לכפר חדר. כאשר המתנתי בפאתי הכפר שהארטילריה תסיים את הריכוך על המוצב טרם כניסתנו אליו באש, זהינו דמות מתגנבת מאחורי גדר אבנים כ-50 מ' מימין לשדרת הזחל"מים. נתתי פקודת אש למקלען שלימיני. מיד לאחר מכת האש הראשונה, התרומם גבר כבן 40 לבוש אזרחית וידיו מורמות. עצרתי את המקלען. הסורי התכופף והרים את בתו בת ה-3-4 על ידיו. היא הייתה פצועה קשה מאד בחזה העליון. מסכנים, הם נקלעו לתוך קרב ומלחמה שלא בטובתם. קראתי לרופא הגדודי ובקשתי שיעשה כל שניתן לסייע להם. מבט קצר אחד הספיק כדי לדעת, היא לא תשרוד. למרות זאת בקשתי שיבצע פעולות החייאה בזמן הקצר שנותר לנו טרם הפריצה ליעד. רציתי שהסורי יבין שאנו בני אנוש. רציתי שאולי מתי שהוא אחרי המחמה הוא יתן לעצמו דין וחשבון ויבחין שאנו בעלי מוסר גבוה. לוחמים ללא חת המחרפים נפשם מבלי לאבד צלם אנוש.
כתיבת תגובה