ה- NYTimes יוצא בכותרת מעוררת חשש:
Europeans Fear Greek Debt Crisis Will Spread.
החשש הזה עלול להפוך לאמיתי, כי מדינות יכולות לחלץ בנקים' אך השאלה היא האם אימפריות יכולות לחלץ מדינות? האם ארה"ב ואירופה יכולות לחלץ את מדינות אירופה מהמשבר. האם האימפריות הללו לא הגיעו קרוב לשיא יכולתן. האם ארצות הברית, כבר לא חייבת כ"כ הרבה כסף לסין ולמדינות אחרות באסיה, עד שהיא לא תוכל לחלץ מדינות כמו אירלנד, יוון, ספרד ופורטוגל.
אני מניח שהמשמעות של העדר יכולת סיבסוד, היא צנע חמור ואולי התפוררות באירופה. בעבר סביב כאלו משברים, אירופה התפרקה ונכנסה למלחמה (משבר 1929 ושנות ה-30, היו הזרז למלחמת העולם השניה). אני חושב שהפעם זה יהיה אחרת. הדמוקרטיות האירופאיות חסונות יותר, ומאורגנות יותר. אבל כדי לצאת מהמשבר, יהיה עליהן להמציא את עצמן מחדש. יהיה עליהן להיאבק ב"חוק הכלים הבלתי שלובים".
חוק זה אומר כי הציבור מעוניין ביותר שרותי ממשלה, בתמורה לפחות מיסים. פולטיקאים יודעים זאת ומנסים לכופף את החשבון. כיוון שאין התאמה בין שתי הדרישות מדינות מעדיפות להיכנס לאינפלציה או/ו ללוות כספים ו/או להוזיל ריביות, ולא להגיד "לא" לאזרחים שלהם. תוסיפו על זה מנגנוני ממשל גדולים ורקובים, ותקבלו בזבזת כספים אדירה שמושכת את המדינה לחובות עצומים.
הדרך לשנות זאת היא על ידי יצירת קשר הדוק וברור בין הוצאות למיסים. בדמוקרטיה ניציגית לא ניתן לשבור את הקשר. הנציגים חייבים להיות פופליסטים כדי להיבחר, ולכן הם אינם יוכלים לאורך זמן לשבור את חוק הכלים הבלתי שלובים. לעומת זאת בדמוקרטיה ישירה דליברטיבית, המתבסס על הסכמות רחבות, הנוצרות בדיונים, ניתן להגיע להסכמות לא פופליסטיות.
איך יוצרים דמוקרטיה כזאת ואיך מקיימים דיונים אפקטיבים במיליונים?
לתורת הידע האנושי יש פתרונות 😉
כתיבת תגובה