כשאנו שמים פתק בכלפי, אנו מתכוונים שתוצאה מסוימת תתרחש. הבקיאים בינינו בהיסטוריה הפוליטית, כבר למדו שאכן יש קשר מובהק בין הפתק ששמנו בקלפי, לבין התוצאות המקוות, אך הקשר הזה הוא הפוך. כבר די הרבה שנים מסתובבת בארץ ההבנה שהשמאל עושה מלחמות, והימין מחזיר שטחים. השמאל כבש את יש"ע וסיני, והימין החזיר את סיני ועזה. השמאל נלחם ביום-כיפור, והימין חתם הסכם שלום עם מצריים. עופרת יצוקה ולבנון-2, רשומות על חשבון קדימה והעבודה. שתי מפלגות שמאל-מרכז. החריג היחיד הוא אולי מלחמת לבנון-1.
אבל מילא שזה קורה בארץ. מדוע זה קורה גם בארה"ב. על פי המקובל, המפלגות הדמוקרטיות אמורות להגדיל תקציב הממשלה לטובת סיוע לחלשים. המפלגות הרפובליקאיות, אמורות לקצץ את התקציב לטובת ממשלה קטנה ומשק רחב. אלא שהטבלה הבאה מראה את ההפך:
ניתן לראות בברור כי נשיאים דמוקרטים יוצרים חוב קטן יותר מנשיאים רפובליקאים, ואף יוצרים מאזן חיובי. האם יש לכם רעיונות, מה גורם להתנהגות ההפוכה בפוליטיקה, בארץ ובארה"ב? איך זה שאנו מצביעים דבר אחד, ומקבלים את הדבר ההפוך?
אשמח לשמוע רעיונות.
ואגב, נראה שאובמה, הולך לשנות את המגמה. העדויות אומרו שאובמה הולך לשבור שיאים ביצירת גרעון ממשלתי, דווקא כשארה"ב מתקרבת לחדלון-פרעון (אם כי אני מעריך שאובמה יעצור את הגרעון ויתקן אותו בקדנציה השנייה, אם תהיה כזאת).
כמו שאני רואה את זה, שני הצדדים בארה"ב לא רבים כמה להוציא, אלא למי לתת את הכסף.
בישראל אני מאמין שזה פחות משנה מי ראש הממשלה – מאשר מי נשיא ארה"ב באותה תקופה.
הדרך הכי טובה להצביע ובאמת להשפיע בישראל היא להיות אזרח אמריקאי 😛
טל, הערה צדדית: כשבוחנים את המצב בארה"ב, חייבים להסתכל גם מי המפלגה השלטת בשני בתי הנבחרים, בנוסף למפלגה אליה משתייך הנשיא – זאת במיוחד כשמדובר בנושאים כלכליים. עפ"י חוקת ארה"ב עיקר הכח לצורך הוצאת כספים וייעודם נמצא בידי הקונגרס.
שתי תשובות מהירות (אולי שגויות?)
1. ניקסון ניהל הדרדרות במלחמת ויאטנם. רייגן הסלים את המלחמה הקרה (מלחמת הכוכבים, טילים בליסטיים, וכדומה). בוש האב זה אולי יוצא דופן, אבל בוש הבן עם מלחמות באפגניטסן ועירק. אולי העניין זה הוצאות בטחון שבולעות את התקציב במשטרים ימניים?
2. ניקסון, בוש הבן, ורייגן ניהלו ממשלות שהיו מאוד בוטות בקשרי הון-שלטון ובמינויים פוליטיים. השחיתות היתה יותר חצופה. אולי זה מרכיב נוסף בעניין. נקיון-כפיים, שמירה על חוקים, ומנהל תקין נתפסים כאג'נדות "שמאלניות" גם בארץ וגם בארה"ב.
אליסה, הסתכלות על הקונגרס, נראת לי מסבכת את התמונה. נכון שבאופן רישמי הם בעלי הבית, אך למיטב הבנתי לנשיא יש את הכוח העליון. הוא צריך להתחשב בבתים מאד, אבל בסוף יש לו כוח לא מועט להעביר החלטות. הבתי שלפעמים הוא גם יכול לצאת למלחמה או להוציא כספים בניגוד לרצון הקונגרס.
עומר, נראה לי שתשבותיך מסברות את האוזן. אני בטוח שאלו וגם אלו יש בהם מהשחיתות, האיטריגות וכיוב', אך נראה שאצל הרפובליקאים, יש יותר מזה, ובטח יותר אינטרסים לצאת למלחמה.
שים לב, שאייזנהאואר, שהוא רפובליקאי, הוא יוצא דופן קיצוני. ולא במקרה. מלחמת קוריאה לא הדרדרה כמו וייטנאם. הוא זכור כאדם ישר, והמלחמה הגדולה בימיו היתה על שילוב השחורים בחברה – אג'נדה "שמאלנית" של זכויות אדם, שיש לה תרומה ברורה לכלכלה.
עומר,
אותו אייזנהאואר זכור בנאום שבו הוא מזהיר מפני העובדה שקבלת ההחלטות ברמה הגבוהה ביותר מושפעת בצורה גסה מאינטרסים כלכליים של תעשיות הביטחון. הוא, במילים יפות, אמר "דיר באלאק, אם התעשיה הביטחונית תגדל הוא תקבל את ההחלטות ולא הנשיא או בתי הנבחרים" כשנשיא אמריקאי אומר את זה באופן ברור, והאמירה הזו פוגעת בו ובמיפלגה שלו מבחינה פוליטית, אז זה די ברור שהוא לא אומר את זה כדי לחזק את מצבו הפוליטי אלא ברגע נדיר של כנות של מנהיגים (דומה מאוד לנאום של ג'ימי קרטר על צרכנות יתר שודאי היתה לו תרומה לכך שקרטר לא נבחר לכהונה שניה).
אם נחזור חזרה לנקודה של טל אז נראה שמה שאייזנהאואר אמר הוא שההחלטות החשובות ביותר יתכן שהן מתקבלות על ידי התעשיה ולא על ידי הנבחרים ואז ברור שלא יתכן קשר ישיר בין מה שאנחנו בוחרים לבין הוצאות תקציביות.
מרק
עומר ומרק,
אם ניקח את ההנחה שלכם שאייזנהור היה אדם ישר, אז אפשר להבין שלא הושפע מבעלי ההון. וזה מתאים לחיסכון בקדנציה שלו. בעוד נשיאים רפובליקאים אחרים, כנראה יותר מושפעים מתאגידי הענק של הנפט, התעשיה הצבאית וכיוב'. כך יוצא שבנגוד לציפיות שלנו, רפובליקנים פועלים לטובת אינטרסים של התאגידים ולכן שופכים כספי ציבור, בעוד הדמוקרטים פועלים פחות לטובת אותם תאגידים ושופכים פחות כספי ציבור (למעשה הם נמצאים בד"כ בזכות בסוף הקדנציה שלהם), ועושים פחות מלחמות.
כלומר:
רפובליקנים = כניעה לתאגידים = בזבוז כספי ציבור + מלחמות.
דמוקרטים = פחות כניעה לתאגידים = חסכון בכספי ציבור + פחות מלחמות.
זאת נשמעת טזה מעניינת.
יש דרכים לבסס אותה או לסתור אותה?
טל,
נראה לי שהמסקנות שלך קצת יותר מדי מרחיקות לכת כי יש מעט מדי נתונים לבסס מסקנה כל כך גורפת. נראה לי שיש יותר קשר למצב. אייזנהואר הוא יוצא דופן וכך גם ניקסון. שניים מתוך עשר זה הרבה ולדעתי אובמה הולך להיות יוצא דופן בכוון השני בגלל רפורמת הבריאות וחילוץ הבנקים. ניתן לתת הסבר אחר לאייזנהאואר: הגירעון אחרי מלחמת העולם השניה היה כה גדול כך שהממשלה חייבת להקטין אותו (הציבור לא מוכן לקנות עוד אגרות חוב ממשלתיות והערך שלהן יורד אז הממשלה חייבת לקנות אותן כדי להחזיר לעצמה את היכולת לגייס כסף בעת הצורך). גורג בוש הבן יצא למלחמה אך אני בספק אם היה יוצא למלחמה או היה מצליח להוציא את אמריקה למלחמה אילולי 9.11 לא היה קורה. אני לא הייתי מסיק מסקנה כל כך גורפת.
מרק
טל, בגדול כסף זה הקונגרס. כמובן שלנשיא גם יש כח לא מבוטל, אבל המערכת בנויה על הנחה של מחלוקת פוליטית כזו או אחרת בין הקונגרס והנשיא, אם על בסיס הבדלים אידאולוגיים, ואם על בסיס פוליטי יותר "מלוכלך", כמו אינטרסים וקשרים שונים שיש לכל פוליטיקאי – כל זאת לצורך יצירת איזון כחות. זה אכן מסבך את העניין, וזו היתה כוונת האבות המייסדים (המצב הנכחי בו גם הנשיא וגם הקונגרס הם בידי הדמוקרטים הוא חריג יחסית ומאד לא בריא). בקיצור, בכל פעם שאתה בוחן מדיניות פיסקלית של נשיא מסויים, אתה חייב לבדוק מי שלט בשני בתי הנבחרים באותה תקופה.
ממליץ לקרוא את הספר של לייקוף
don't think of an Elephant! know your values and frame the debate
בגדול הספר מדבר על התופעה שבה הימין מגדיר את הדיון במונחים מסויימים ובכך הוא מצליח לנצח את הויכוח. (הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא הגדרת קיצוצי מס כ relief מה שיוצר הרגשה אצל הבוחרים שמס כשלעצמו הוא רעה חולה)
בשולי הדברים הוא מסביר שכשיש ממשל ימני הוא נוטה להוציא כסף על בטחון (שזה דבר שקשה להתנגד לו) ובכך כופה קיצוץ של תקציבי רווחה ושאר תוכניות ממשלתיות. (בזמן רייגן התחיל קיצוץ משמעותי של ביטוח לאומי ודמי אבטלה).
מהצד השני הימין מתקיף את השמאל על הגרעונות שהוא יוצר וכיון שהדמוקרטים יותר פגיעים לביקורת כזו הם נזהרים יותר.
מרק, המידע הנ"ל בהחלט מצומצם יותר.
אבל אם ניקח את מה שאנו יודעים על רייגן והבושים, נראה אנשים שדוקטורינת המלחמה והכוח התאימה להם לפתרון הבעיות. מלחמה, היא כידוע מוצר יקר מאד לקופה הציבורית.
מעניין שלינדן ג'ונסון (דמוקרט) שהגביר את העימות בבויאטנם הוריד את הגרעון. רייגן, עד כמה שהבנתי הכניס את ארה"ב ובריה"מ לתחרות מלחמת הכוכבים היקרה מאד. יש אומרים שהיא זאת שמוטטה את כלכלת בריה"מ הכושלת. בעניין של תקיפת עירק, נראה בהחלט שיש כאן אינטרסים כלכלים (פטרו-דולרים), יותר מאשר סיבה צבאית. אסטרטג צבאי, היה אומר לחבר'ה בוושינגון שצריך לתקוף את אירן, כיוון שהיא המקור לאיסלאם הרדיקלי שתוקף את העולם. עירק לא היתה שחקן חשוב במשחק הזה (כמו שסוריה אינה שחקן חשוב). כלכלן היה אומר שכדאי לכבוש את עירק בגלל הנפט שלה…
אליסה,
במגבלות הזמן שלי, אשאיר זאת לתחקרנים רציניים יותר. אם אני לא טועה הנשיא הוא זה שמחליט על המדיניות הכללית, והקונגרס מהווה יותר בלמים-ואייזונים. בכל מקרה, קשה להתעלם מהקשר בין מפלגת הנשיא לגרעון התקציבי. יש לך השערה מדוע נשיאים רפובליקאים יש בתקופתם יותר הוצאות מהקופה הציבורית?
ארן (וברוך הבא לבלוג),
מסכים. דמגוג או פוליטקאי טוב, יודע לנסח את התשובות או השאלות כך שיפעלו על התת-מודע של המאזינים. היום יש שקוראים לזה NLP. בישראל גם השמאל יודע לנסח את עצמו בצורה כזאת (למשל הפיכת המילה "מתנחלים" למילת גנאי, או "קורבנות השלום" של אוסלו.
לסיכום, לדעתי יש כאן עוד המון מקום לחקירה ותהיה, מדוע מתקיים הקשר ההפוך הזה…
חומר למחשבה טל, אני אנסה לחקור את העניין קצת יותר (במגבלות הזמן שלי:-))
אשמח לשמוע, כאשר יעלה לך רעיון טוב 🙂
אל תצפה לרעיונות ממני, אני פשוט אשאל אנשים יותר ידענים משנינו ואקווה לתשובה:-)
אגב, לגבי קונגרס/נשיא: אני לא מדברת על מדיניות כלכלית כוללת, אלא אל איפה תכל'ס הולך הכסף, שזה בסופו של דבר מה שאנחנו רואים לאחר מעשה בנתונים מהסוג שאתה מסתכל עליהם. בגדול ובעיקר הקונגרס הוא זה שמחליט איפה הולך כל דולר ודולר.
באמת חיפשת איך יודעים לאן הולך הכסף. יש אתר שמתאר את חלוקת הכסף בשנתיים האחרונות, אך נדמה לי שאין שם אפשרות לבדוק לאן הלך הכסף ב-70 השנים האחרונות, ומה ההבדלים בחלוקת הכסף לפי מפלגות שליטה… זה יהיה מעניין מאד לגלות.
שאלתי את רדלר, והיות ששנינו מנסים להתפרנס בדוחק, הסכמנו על חלוקת עבודה: הוא מספק תשובה, אני מדביקה אותה להלן:
בהכללה, כל ניתוח של מה שהתרחש בתקופת נשיאות מסוימת הוא שטחי מאוד, שכן הוא לא מביא בחשבון את המצב בבית הנבחרים ובסנאט. לדוגמה, קלינטון היה בעידן ניוט גינגריץ' עם בית נבחרים עוין, ועם רסן חריף ביותר על הוצאות; ולעומת זאת ג'ונסון נהנה מבית נבחרים וקונגרס אוהדים וללא רסן על הוצאות.
עניין שני הוא ההשוואה לתוצר הלאומי: ההשוואה הזו קצת חסרת ערך, שכן היא מתעלמת מכך שלעתים קרובות יש צמיחה שגורמת למראית עין של הקטנת הגירעון ביחס לתמ"ג, כאשר הגירעון גדל בפועל. ההשוואה צריכה להיות של הגידול/קיטון בגירעון ביחס לתקבולים בתקציב.
עניין שלישי הוא סוגיית המלחמות. המלחמות העיקריות בתקופה (השנייה, קוריאה, וייטנאם) התרחשו תחת נשיא דמוקרטי דווקא. גם בעיון בתקציב הבטחוני אפשר לראות בקלות שאין שום משמעות לכהונה של דמוקרט או רפובליקאי כנשיא. זה בערך אותו דבר בכל מקרה.
ולדבר עצמו: בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ניתן להבחין בתקופה של חזרה לתקציב אחר-מלחמתי תחת טרומן (דמוקרט, עד 1952). בשנות הנשיא אייזנהאור ניתן להבחין בגרעון מצומצם וגם בגידול מצומצם בתקציב (גידול של 10 מיליארד בשנים 1953-9). בשנות קנדי-ג'ונסון (הדמוקרטים) חלה קפיצה משמעותית בהוצאות התקציב, מ-97 מיליארד דולר בשנת 1961 ל-183 מיליארד דולר בשנת 1969. הגרעון הגיע בשנת 1968 ל-25 מיליארד, שהיו 16 אחוז מהתקבולים בתקציב.
במעבר מעידן קנדי/ג'ונסון לעידן ניקסון ואילך התחולל שינוי משמעותי. ניקסון ירש את תוכניות הרווחה של קנדי וג'ונסון ואת מלחמת וייטנאם שאלו חוללו. מהאחרונה הוא נפטר במהירות האפשרית. מהראשונה ממש לא, ולמעשה הוא אימץ את סדר היום שלהם באופן מלא כאן. בתקופת ניקסון התנתקה ארצות הברית מהסדר ברטון-וודס, שריסן את התקציב, ועד תקופת קרטר הייתה השתוללות אינפלציונית. הגרעון נותר, באופן קבוע, בגובה של 13-15 אחוז מהתקציב.
כשנגיד הבנק המרכזי פול וולקר שם רסן על האינפלציה והעלה את הריבית, עלה רייגן לשלטון. רייגן הוריד את המיסים, אך לא שינה כמעט דבר בתוכניות הרווחה. הפתרון שלו לבעיה היה בהגדלת גרעון: בשנת 1980 היה הגרעון 12.5 אחוז מהתקציב (74 מיליארד לעומת תקציב של 590 מיליארד). רייגן הגדיל את התקציב ואת הגרעון מאוד, במיוחד בכהונתו הראשונה, וכשבוש ניסה להציב מגבלות התחולל מיתון והתחוללה מלחמת המפרץ וליורשו הוא הותיר גרעון בגובה 20 אחוז מהתקציב.
תקופת קלינטון הייתה טובה מאוד לתקציב, בין השאר משום שקלינטון לא הצליח להעביר שום תחיקה מרחיבה חדשה, כי לא היו מלחמות משמעותיות (והמלחמה הקרה הסתיימה), ובעיקר כי בית הנבחרים ריסן מאוד את ההוצאות.
רק סיים קלינטון את כהונתו (עם ארבע שנים רצופות של עודף תקציבי – אירוע ללא תקדים אחרי מלחמת העולם השנייה) ומייד בניין הקלפים של בועת ההיי-טק התמוטט, ועמו גם התקבולים: תקבולי מס ההכנסה מחברות, שעלו ברציפות בשנים 1983-2000) התמוטטו בבת אחת, עם ירידה של 25 אחוז בשנה אחת וירידה מקבילה במס על יחידים. התוצאה הייתה קפיצה בגרעון ל-18 אחוז מהתקציב שנת 2004. בשנים 2005-7 הורגשה התפיחה של הבועה השנייה, עם ירידה בגרעון לשישה אחוז ועם גידול של פי 2.3 במס החברות.
המשבר הנוכחי הכה את מס החברות (שהוא אינדיקציה מסוימת למידת הצמיחה בשוק) והוא צנח בכמעט 70 אחוז והגרעון בתקציב הגיע לשיא של כל הזמנים: 46 אחוז מהתקציב.
אגב, לגבי כל ההשוואה: אם מתוך תשע רצפי כהונה ארבעה (טרומן אחרי המלחמה, אייזנהאור, ניקסון (חלקי), ואובמה) אינם תואמים את התאוריה, התאוריה לא ממש עומדת.
לקחו לי את המילים מהמקלדת:
כל הניתוח שלך מתבסס על ההנחה (המובלעת) שהנשיא האמריקאי/ממשלת ישראל מקבל דף חלק של מדיניות ויכול לעשות מה שהוא רוצה…