במשך שנים ארוכות אינני זוכר שחלמתי חלומות. כלומר חלומות כאלו שחולמים בלילה. אהובתי שנמצאת כרגע במהלך התואר השני בפסיכולוגיה מחקרית, טענה כי אין זה נכון שאינני חולם, אלא שאינני זוכר את החלומות. גם אני שמעתי את התאוריה הזאת, וניסיתי להסביר את הסתירה בין תצפיותיי לתיאורה, בכך שאינני זוכר את החלומות. אך הדבר לא הסתדר לי, כיוון שאני קם בשעות שונות, והולך לשון בשעות שונות. אני קם לפעמים לשמירה בשתיים לפנות בוקר, ושעת היקציה שלי משתנה בין 5 – ל 7. ולא תמיד היקיצה מגיעה מרצוני החופשי, ואף פעם אינני זוכר שחלמתי.
הסתירה הזאת לא הציקה לי במיוחד, כיוון שאין זה אחד מתחום עיסוקיי. אבל הלילה היה דבר ששינה עבורי את המחשבות על היחס בין התיאוריה לתצפיות. הלילה חלמתי חלום עצוב. לא ישנתי טוב, והייתי ער-לא-ער. הרגשתי שהשינה היתה קלה יותר, ופחות טובה ומעמיקה. קמתי עייף מהרגיל. בד"כ אני ישן כמו בלוק, ומתעורר עם הרבה כוחות. הלילה הזה היה שונה.
ניסתי להבין מהיכן הגיע החלום העצוב הזה. הוא הטריד אותי. הוא עסק במותם של חברים קרובים, ובהישארות
ילידהם היתומים מאחור. ניסתי להסביר את החלום בפעילויות השגרתיות שלי, שלפעמים יש בה סכנות. אך לא גילתי מה שונה היום מכל יום אחר. ואז נזכרתי בדבר שהיה שונה. אתמול בערב ראינו ביחד עם חברים את הסרט Law Abiding Citizen. התמונות בתחילת הסרט היו איומות. ראו שם אב שבתו ואישתו נרצחים, והאב מוטל קשור על הרצפה, מדמם וחסר אונים. התמונות היו קשות, אך המשכנו לצפות. לאחר "כמה שנים", האב התחל לנקום בצורה המזעזעת ביותר האפשרית. כאן נשברנו וסגרנו את הטלויזיה, ופנינו לעיסוקים יותר משמעותיים, כמו שיחה על חוויות החיים.
מזה שנים שאינני רואה כמעט סרטים. אינני רואה טלויזה ואני ממעט מאד לשמוע רדיו. מעט האינפורמציה על העולם מגיעה מקריאה של פעם בכמה ימים בעיתונות האינטרנטית ובבלוגים. אני קורא עיתון רק אצל חותניי בשבת פעם בכמה שבועות. חושיי לא הוכהו על ידי רצף האלימות אליו נחשפים כל מי שקורא בקביעות עיתונים, שומע רדיו וצופה בטלויזיה. הסרט הזה, עבור אדם כמוני, שאינו רגיל בדברים כאלו היה חזק מידי.
החשש ממוות של חברים ויתמות של ילדיי חברים, כנראה היה הביטוי לאנרגיה השלילית שהסרט שתל בי. ומזה שנים, חלמתי. חלמתי חלום עצוב, שבהחלט זכרתי עד בוא הבוקר.
נכון, זאת תצפית אחת, ואינני מתכוון לחזור עליה. אבל פתאום עלתה במוחי השערה, שאני כלל לא חולם בלילה. במהלך היום אני עוסק בפילוסופיה ובאימון לאיכות חיים. אני מנתח את הבעיות שבהן אני נתקל, על בסיס יום יומי. אני מעלה הכל על הכתב (במחברות מחקר רלוונטיות). הכל מעובד, הכל משתדל להיות מפוענח. על בסיס יום-יומי. ואז בלילה, המוח שלי פנוי לעסוק בדבר העיקרי שהוא נזקק לו. בשינה עמוקה וטובה. שנה מרפאת. זאת בעוד אצל מרבית האנשים, הטרדות והדילמות ממשיכות להעסיק את המוח גם בשינה. והן אלו שמהוות יסוד לחלומות אותם אנו חולמים.
האם יכול להיות שעיבוד טוב יותר של הדילמות שלנו במהלך היום, יכול להביא לשינה יותר טובה ולערנות גבוהה יותר במהלך היום? ואולי יכול להיות שעיבוד במודע טוב מהעיבוד הלא-מודע שמתרחש בחלומות?
זאת כרגע רק השערה פרועה ולא מבוססת דיה. כדי לבסס אותה יש צורך לבחון עוד אנשים שמעבדים את חוויותיהם בצורה מודעת (כמו נזירים בודהיסטים?), ולבחון במעבדות שינה, את ההתנהגות המוחית בזמן שינה של אנשים המעבדים את הדילמות שלהם ביחס לאנשים שאינם מעבדים בצורה מודעת .
מישהו/י רוצה לעשות על כך תזה?
כתיבת תגובה