"ושמשפחתה גורשה מהארץ בנכבה"- הריני מטיל ספק בתקווה הזו: האיש מנהל גם בלוג פוליטי שיושב לו היטב על נרטיב הנאכבה.
התקווה אם כן ששלום יגיע דרך שיח בין אישי היא תקווה שאינה יושבת על תיזה מבוססת והיא אפילו מסוכנת: אתה באמת מוכן להחליט החלטות בנושאים פוליטים של שלום ומלחמה בהתאם לקשרים אישיים? ככה גם מתחילה הסתאבות מערכתית.
אני לא מדבר על קשר יחידי-בין איש, אלא על מערכות חברתיות ענפות מאד. חברויות שיפילו מחיצות, בבוא הזמן.
אני יודע שהתקשורת ההמונית, ומנהיגים עושה הכל כדי ליצור איבה והבדלים בין קבוצות ועמים. זה נכון בין מתנחלים לשמאלנים, וזה נכון בין ערבים ליהודים. מההכרות שלי עם הרבה קבוצות בישראל ומחוץ לישראל, אין מקום למלחמות הללו ולאיבות הללו מחוץ לתקשורת ההומנים ולמוחם הקודח של מנהיגים שוחרי מדון.
לא הנחתי כמובן שאתה מאמין שהודות לחברותם של מר ירון ואדון אבו-טיר יגיע שלום, אך אני מטיל ספק בדבר חברויות בין אישיות כבסיס לשלום: האם לא למדנו מהגולה עד כמה ה"שכנים", איתם היו לנו קשרים מצויינים, ששו לבגוד בנו בהנתן הרגע המתאים? ליל הבדולח הוא דוגמה קלאסית לעניין.
ההבדלים והאיבה בין יהודים לערבים הם עניינים שמתעלים על פני תקשורת ההמונים ומוחם הקודח של מנהיגים שוחרי מדון בדיוק כפי שהדבר היה גם ברואנדה או יגוסלביה לשעבר (כשהפחד שלי הוא שהמצב ידרדר כמו שם) וקשורים ל"עוולות היסטוריות ועכשויות" שהצדדים היו מוצלחים בלגרום אחד לשני.
האם הפלשתינים יוותרו על זכות השיבה אם נהיה איתם בקשרי חברות טובים?
היסטוריה היא סלקטיבי. נוח לנו לזכור את מה שמסוכן, קשה, מאיים.
קח לדוגמא את מאורעות תרפ"ט. כולנו זוכרים את הטבח בחברון. אך איננו זוכרים כי היו כנראה יותר ערבים שסייעו מערבים שתקפו. דוד בן גוריון מספר על הטבח (נדמה לי שב"זכרונות"), כי היו לא מעט מיקרים של ערבים שהגנו על יהודים, ואף סיכנו חייהם כדי להגן על היהודים. בלי אותם מגינים ערביים, היה הטבח רב עוד יותר. גם ליל הבדולח, בוצע על ידי מעטים, על פי ספרו של מייקל ברדלי (הרייך השלישי: היסטוריה חדשה). רוב החברה הגרמנית היתה מזועזעת מהארועים. חלקם אף נחלצו להגן על היהודים באותו הלילה.
אלא שאותו רוב, לעולם, עד כה היה דומם, לא מאוחד, לא יוזם. הוא פעל בספורדיות, ולא כגוף הקם להגן על המוסר האנושי, ועל האנושיות. מול מיעוט מאוחד וממושמע, הרוב הוא חלש ונרפה. החוכמה תהיה לדעת להפוך את הרוב לפעיל ויוזם. הרוב יצטרך לקחת את ההנהגה בידיו, גם בעיתות משבר.
איך עושים זאת? זאת אחת התשובות שאני מחפש. יש לך רעיון?
הרוב מטבעו הוא חלש ונרפה, ככל בהמת ענק שאינה שולטת בעצמה. הדרך היחידה להפכו לחזק, פעיל ויוזם הוא על ידי קבוצות הנהגה שיצטרכו בין השאר להשתמש בדמגוגיה בשביל להלהיט את ההמונים, אך משום שכנראה אין זה הפתרון שאותו אנו מחפשים במסגרת אומה טובה יותר יש לתהות האם "דמוס" כפוף לכל פרט ופרט בחברה, או שלחילופין יש צורך להפוך את ההנהגה למשהו פחות "המוני".
הכלי שניתן ליישמו, נקרא קבוצות דיון (בלוגים, פורומים, גוגל-גרופ ועוד) + תרבות הדיון. + דיון מוסר. בתוך קבוצות הדיון, מעלים נושאים עקרוניים לדיון, ומעצבים עקרונות מוסריים. ככל שהולכים ומתגבשים העקרונות, כך בשעת צרה וצורך, אנשים יפעלו בתיאום רב יותר אחד עם השני. כמו כן, יכולים להיווצר שיתופי פעולה.
ראה את ההתכתבויות הארוכות בינינו. לאט לאט נוצרות בינינו הסכמות. אנו כבר שיתפנו פעולה בנושא המחקר על הקוים הפולטיים. אני מניח שמרגע שיווצרו הסכמות נוספות, ובמקרה הצורך נשתף שוב פעולה.
כך גם במקרה של מתיחות אתנית. אם הרוב ינהל דיון ויקבע ביחד כללים מוסרים, הרי שבשעת צרה, הוא ידע להגיב מיד וביד חזקה.
שים לב ששנינו חולקים דברים רבים במערכת האמון שלנו: שנינו באים מימין מדיני (מי יותר מי פחות), חולקים אמון ברעיון הדמוקרטי (גם אם בגישות שונות) ובחשיבותה של היהדות לעולמנו. חשוב מה היה קורה אם שנינו היינו משני צידי המתרס? היינו אולי יכולים לשתף פעולה בנוגע לאבחונים פוליטים, אך לא בכל הקשור לקונפליקטים פוליטיים.
אותו הדבר תקף לדיונים בכללם: עקרונות מוסר נובעים מנקודות המבט שאנו בוחרים, נקודות מבט שאינן נובעות רק מסיבות רציונאליות (ראה את המאמר הקצרצר שלי בנידון: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=493183&blogcode=11736710) ולכן הרגש הכללי בציבור הוא שיכתיב את העקרונות המוסריים, גם אם הם אינם טובים ללאום- האם אתה בוטח בהמון העם ההדוניסטי בעיקרו שיבחר עקרונות מוסריים שניתן למדינה לשגשג לפיהם? כי אני לא ואינני חושב שיש להשאיר זאת בידיהם, לא פיתוח של עקרונות מוסר ולא של כל החלטה מדינית מדוקדקת: דמוקרטית נציגים חייבת להיוותר, גם אם הנציגים יהיו כמעטה דקיק על פני הדמוקרטיה.
אנו אכן חולקים נקודת מוצא משותפת. אך עליך לזכור שאני משתף פעולה גם עם רבים וטובים אחרים. חלקם שמאל-לאומי, חלקם סוציאל-דמוקרטים, חלקם גם שמאל מאד רדיקלי. יש לי לפחות עוד שני חברים אנרכיסטים שחטפו מצה"ל בבילעין, וכמובן שיש לא מעט אנשים שאני משתף איתם פעולה בקדומים. איך זה קורה?
כי אני מאמין באנשים, אוהב אותם, ומוכן לשתף איתם פעולה בדברים שאנו מסכימים, ומוכן לשמור את המחלוקת שלנו ברמה הביקרותית-דיונית. כך יוצא שאולי לא אצא עם חבריי מהשמאל-הרדיקלי להפגנות בבלעין, אך בהחלט נוכל לשתף פעולה במקומות בהם קיימת בינינו הסכמה גבוהה (בעיקר בצד הדמוקרטי). ואולי לא יצאתי למסעות נגד הגרוש יחד עם חבריי הכתומים, אך בהחלט נשתף פעולה בכל מה שקורה בקהילה.
ניתן לעשות זאת, בקלות, מרגע שאתה לומד להיות אוהב אדם, באשר הוא אדם. ואתה לומד את מימרתא החכמה של ברוריה "יתומו החטאים, לא החוטאים".
לגבי הפוסט הקצר שלך, וה"שמאל-הלאומי". אני חושב שהתנועה הזאת, כפי שהיא מתנהגת בפועל כלפי חוץ, היא דבר איום ביותר. אחד הדברים הגרועים שקרו לנו לאחרונה. היו לא מעט ביקורות גם מתוך השמאל על ההתנהגות של התנועה הזאת. חבריי שנמצאים בתנועה, אמרו לי כי הם מקווים לשנות את ההתנהגות הזאת מבפנים. כלוי תקווה שזה מה שאכן יקרה. התנועה הזאת כרגע, בהתנגות שלה כלפי חוץ, מחזיה את כל מה שרע. את המלחמה באחר. את השלילה והרע. לא לכך יחלנו.
אני מסכים שהרגש הטבעי הוא ששולט כיום בשיח. אך אין זה כי הציבור מטומטם. אלא כי אין לו כלי יעיל לתאם עמדות וערכי מוסר. בהעדר כלי כזה, הוא פונה אל הרגש ואל מסעות השנאה.
מניסיוני, כאשר מדברים עם אנשים הם אינם טיפשים. הם רק לא למדו מספיק ולא בררו מספיק. לכן הריון הליברלי תמיד דיבר על השכלת הציבור ועירובו בפוליטיקה.
כיום הכלי ליצירת דיון ציבורי רחב הוא הבלוגים. אך אליהם יש להוסיף את תרבות הדיון. בהעדרה של תרבות דיון, קשה מאדל הגיע להסכמות רחבות. תרבות הדיון יש לה את המאפיינים שלה, ומניסיוני, היא יוצרת קהילה חכמה יותר, משכילה יותר ומתואמת יותר.
אגב, רעיון הטובים לשלטון הוצע על ידי אפלטון (המדינה), ומאז הוא רק נחל כשלון. ביוונית שלטון הטובים נקרא "אריסטוקרטיה". הבעיה עם אריסטוקריטה היא שהשולטים עושים מה שטוב להם ולא לכלל הציבור. וכמו כן, השארת כוח גדול מאד בידי ציבור קטן מאד, גורמת בהכרח לשחיתות. ואז אנו מגלים שזו אינה אריסטוקרטיה, אלא אוליגרכיה (שלטון המעטים).
כל דיון רציונאלי על עקרונות מוסריים יגיע לגבול האי-רציונאלי ובגבול זה אתה נותר עם הברירה של או לשנות את הבסיס הרגשי של זה הדן איתך (על ידי דמגוגיה במובנה הראשוני) או על ידי הצבעה כשהרגש הכללי הוא שמחליט. במילים אחרות, המנגנון המוצע על ידיך תומך בדיקטטורה אבסולוטית של הרוב ללא שום פרצה משום שהמערכת המוסרית עליה נבנית המדינה מחייבת כל פרט הנמצא בה ללא שום "אוטונומיה", שלא לדבר על הסכנה באם המערכת המוסרית היא הניהליזם המודרני שלנו (ידוע יותר כ"אם הוא לא פוגע בי, יעשה כרצונו").
הרצון אם כן למשוך את כל המון העם ליצירת דמותה של המדינה עד לעקרונותיה הבסיסיים הוא בעייתי משום ש: א' כפי שצויין הדבר יבטיח בסופו של דבר את דיקטטורת הדעה הפופולארית ביותר ו-ב' על אף שההמון בדרך כלל חכם (מבחינת חוכמת יום-יום), אין הוא הצליח להתנתק ממסורות בעברו ומהווה שרשרת של עקרונות ישנים, גם אם מטרת החברה החדשה להיפטר מהם. יש סיבה שתרבות מעצבת המון מוצלח והמון מעצב תרבות מתפוררת.
לבסוף, לטעון שרעיון האריסטוקרטיה של אריסטו נחל מאז הגותו (ועוד לפני כן, כי שלטון הטובים היה גם לפניי) כישלון, הוא להתבונן ברפובליקה הרומאית, באימפריה הבריטית, בתקופת שלטונו של נפוליאון, בממלכה הפרוסית וכו' ולהגיד: "הם כישלונות" והרי זה יהיה שקר ברור למדי.
רעיון האריסטוקרטיה שאני מאמין בו אינו אומר: "קבוצה קטנה שתנהל הכל בינה לבינה" אלא ש: "יהיו דרישות קבלה לאנשים שירצו להיבחר כנציגי העם". חשוב איך תראה הכנסת אם נדרוש מחבר כנסת להציג את עשייתו הציבורית וניקיון כפייו לפני שיושלך לזירה הציבורית בשביל לזכות בבחירתו של ההמון.
דמוקרטיה ישירה עם נציגים מובחרים- האין זה רעיון ראוי יותר מלתת לכל דמגוג תאב כוח להיות חלק מהשלטון? דמוקרטית ההמונים הפכה את המדינה להמונית, עלינו לשאוף עכשיו להחזיר את המצב לכזה בו פוליטיקאי יצטרך יותר ממתק שפתיים בשביל לזכות במשרה שלטונית.
גבול האי-רציונלי:
זה המקום שבו אין דרך להסביר יותר, ומתחילות הרגשות. אחת הדרכים היא כפי שציינת להפעיל בשלב זה מניפולציות ריגשיות. דרך אחרת היא לחקור לעומק יותר את הבעיה, ולמצוא פתרונות עמוקים יותר וטובים יותר.
שמעתי את דסמונד טוטו אומר פעם על התופעה הזאת: "בני, אל תרים את קולך, שפר את הטיעון שלך".
אכן, אתה מציין בעיה קשה של ניהליזם, חוסר יכולת להשפיע וכיוב'. כך זה נראה במבט ראשוני. אך מי שלומד להבין כיצד פועלת הדימניקה של השתנות הדעה הציבורית, יודע איך להפשיע על החברה, כך שדעותיה תשתננה.
זה פרויקט קצת מורכב להסביר כיצד דעת הציבור משתנה. אנסה רק להנחיל קווים ראשים, בעיקר עבור העידן הרביעי של התקשורת (לכל עידן, קוי השפעה שונים).
באופן טבעי, לציבור יש נטיה להאזין לאנשים חכמים ממנו, שאינם מתנשאים עליו. בעידן התקשורת ההמונית (עידן 3), היו אלו העיתונאים הבכירים, הפרשנים הביכירם והשדרנים, אותם "מעצבי דעת קהל" שהשפיעו על דעת הקהל. היה להם קל, כיוון שהם קיבלו במה גבוהה, שממנה כולם ראו אותם, ואף התנגדות אמיתית לדבריהם לא נשמע (כי בעלי אמצעי התקשורת דאגו לנתב את השיח, כך שיתיאם לצרכיהם).
בעידן הרביעי, של הרשתות החברתיות, הבמה הזאת הולכת ומתפוגגת. ההשפעה היא הרבה יותר דיפוזית. באופן כללי, אין אדם אחד המשפיע, אלא רשתות של השפעה. לאנשים יש נטיה להקשיב (במיוחד לאחר דיון) למי שנחשב בעינהם נבון וחכם, והוא אינו נוהג כפלוץ-אינטלקטואל. מישהו שמדברים איתו בגובה העניים. מישהו שמקשיב, ועונה באופן עינייני, ומוסיף להם חוכמה. כל אחד בוחר לעצמו את האנשים שהוא נהנה ללמוד מהם ולדון איתם. וכך, נוצרת רשת של חוכמה אנושית רחבה, המתבססת על חקירה, הקשה וכבוד הדדי. זה אומנם הרבה פחות ברור, אבל זה עובד.
אריסטוקרטיה:
הרומאים קרסו בעקבות השחיתות שיצרה האוליגרכיה (זה טבע הדברים כשמרכזים כוח בידי מעטים)
האימפריה הבריטית קרסה בגלל קיבעון מחשבתי, ומניעת חרות ברחבי האימפריה.
נאפוליון היה דיקטטור (קיסר, סליחה), שהקיז הרבה מאד דם צרפתי ואירופאי (הוא איבד מילוני חיילים ברחבע האין-אימפריה שלו).
הפרוסים, כנ"ל יצרו בסוף את היטלר (בחסות החשיבה הפרוסית הוקמה גמרניה הנאצית).
כל אלו הן אימפריות כוחניות, שקמו ונפלו בגלל שהכוח היה מרוכז בידי מעטים, ואז התפשטתה האיוולת, הסיאוב והשחיתות, עד שקרסו.
לכן דמוקרטיות הן שלטונות עמידים יותר לאורך זמן (המדינות החזקות ביותר כיום הן דמוקרטיות).
גם אם יכנסו לפוליטיקה אנשים בסטאנדרט שאתה מבקש, הכוח, המאבק לשלטון, יגרום להם להסתאב במהירות.
אינני מבין את הרעיון של דמוקרטיה ישירה עם נציגים? האם אתה מתכוון למה שקורה בשוויץ (שם יש פרלמנט נציגים, אך העם יכול לחוקק גם בצורה ישירה, כשהוא רוצה).
לגבי השורה האחרונה, אני מסכים. לכן צריכה להיות לנו מערכת לגילוי אמת. מערכת כמו אקלי, או "כנסת-פתוחה".
התחום האי-רציונאלי מכיל את הסיבות בגללן אתה מגדיר משהו כ"טוב" ואחר כ"רע", הוא זה שגורם לך לבחור את קני המידה לפיהם אתה שופט את המציאות; חקירה של העובדות ומציאת פתרונות "טובים" יותר, מחייב אותך קודם להגדיר מהו טוב ושוב, כאן נכנס השד האי-רציונאלי- אם נסכים למשל שזה טוב לשעבד עמים אחרים, נוכל לדון על דרכים טובות יותר, אך זה כל עוד יש לנו קנה מידה משותף. במילים אחרות חקירה רציונאלית תתן לך תשובות ל"איך", לא ל"למה".
עידן התקשורת הרביעי הוא לפיכך עידן פופולאריות גרוע יותר מהעידן השלישי- אתה בעצמך התייחסת לעניין שכאשר התעסקת בנושאים קשים ונוצרו "ריבים", כמות הכניסות לבלוג הרקיעה לשחקים. שנינו גם מודעים שרבים מהבלוגים המרכזיים בבלוגספירה מבחינת תפוצה (והרי עידן התקשורת כפי שאתה מצייר אותו קושר בין תפוצה להשפעה) הם חבורת דמגוגים שיודעים לעצבן חלק ולגרום לחלק אחר להגיד "הידד! הוא חושב כמונו!". אפשר לומר שפירקנו את השדרנים הגדולים למאות שדרנים קטנים שרבים אחד עם השני על דעת הקהל (ומי יפגע מהעניין? תרבות הדיון ויכולת ההסקה).
לבסוף-
הרפובליקה הרומית משמשת מודל לחקיקה ומשפט עד ימינו, כשהתרבות שלה נחשבת מהאדירות שהיו. לנסות ולתבוע אומה על פי סופה הוא עניין לא הוגן במיוחד שניתן לעשות גם לערש הדמוקרטיה: אתונה, שפיתחה עם השנים תשוקה לכיבושים ושחיתות.
האימפריה הבריטית קרסה והדמוקרטיה הבריטית עומדת לחסל אותה: כיצד ניתן לומר שהמדינות החזקות ביותר הן דמוקרטיות, כשאירופה הדמוקרטית עומדת להיאבד בים מוסלמי וארה"ב נהפכת למשוחתת יותר ויותר, כשתרבות ההמונים מדרדרת יותר ויותר והיכולת של הציוויליזציה המערבית (הדמוקרטית) להגן על עצמה קטנת? לפי איך שזה נראה, דמוקרטיה היא דרך בטוחה להשמיד לאום.
לעניין פרוסיה והיטלר- היטלר היה אוסטרי, כיצד הוא תוצר כפיה של פרוסיה? וניתן גם לציין שרעיונות הנאורות שמניעים את התנועה לדמוקרטיה ישירה הולידו את רוביספייר ושלטון הטרור בצרפת והעניין תקף לכמעט כל אידיאולוגיה/אמונה/השקפת עולם שתצביע עליה; דיקטטורים ורוצחים לא חסר.
המודל שלי מניח שילוב בין דמוקרטית נציגים לדמוקרטיה ישירה, לכיוון הישירה: ינתן מקום לעם לקבוע נושאי חקיקה בדמות משאלי עם, חצי מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות ועל ידי מנגנוני שקיפות (כמו "כנסת פתוחה") הנציגים ימצאו תחת פיקוח העם 24/7. ובתוך המודל הזה יהיו קריטריוני דרישה לנציגים שירצו להיבחר; אריסטוקרטיה של העם, כזו שתלויה רק באיכויות ולא בדם (זה אפילו מתחרז :P).
שלום ניצן,
ניתוח מבריק של מאות השדרנים הקטנים! אהבתי מאד.
אני מסכים שככל שהבלוגים ואמצעי התקשורת החברתיים פופלריים יותר, כך מצב ה- Fight or Flight מעורר אצלהם. אלא שאינני חושב שאלו האנשים שמעצבים דעת קהל לעומק.
מי שעיצבו גם בעבר וגם בעידן הרביעי את הדעות, הם הפילוסופים.
כמה אנשים באמת קראו את דסקארט, את לוק, את הובס, את קאנט, את ליבניץ, את שפינוזה, את רוסו, את הגל?
מעטים. רק מעטים מסוגלים לקרוא את הכתבים ובאמת להבין את המשמעות של דבריהם. ויחד עם זאת, נושאים שאנו מדברים עליהם בשידורי הרדיו, בבלוגים ובפרומים, קשורים לנושאים עמוקים מאד שגילו עבורינו הפילוסופים. נושאי אלו נובעים ישירות מהמשנות שלהם. כאשר עיתונאי או בלוגר מנסה להברר סוגיה או לשפוט סוגיה, הוא שופט אותה על פי עקרונות מוסריים שפיתחו עבורינו הפילוסופים. חופש הביטוי, הזכות לרכוש, חוקי הצדק, צדק חברתי, זכויות אדם, דמוקרטיה ועוד… כל אלו, מקורם במשנת הפילוסופים. אגב, לימין, עד היום לא מצאתי הודי דעות לוגיים. רק אקסטנציליסטיים (ניטשה). התחושה שלי שהימין-מרכז-מדיני אינו ניזון מפילוסופים, אלא יותר מתחושות בטן. זאת הסיבה שבסוף אנשי ימין מתעצבנים מאנשי שמאל ולהיפך. אלו מבוססים על רגשות, ואלו על הלוגיקה (ואינני אומר מי נכון יותר… סביר להניח שהשילוב הנכון של שניהם הוא התשובה המתאימה). אגב, הליברטנים, כן מבוססים על הוגי דעות.
מדוע הפילוסופים משפיעים? הרי כבר אנרנו שרק מעטים יכולים לקרוא את כתביהם. אני חושב שזה בגלל שלפילוסופים טובים יש יכולת להגיע לתובנות עמוקות מאד, ורחבות אופקים מאד. תובנות שאינטלקטואלים שאינם פילוסופים מתקשים להגיע אליהם בעצמם. האינטלקטואלים הגבוהים הם אנשי חוכמה. הם סופגים חוכמה מאחרים, ומעבדים זאת למשה יותר קל לעיכול. הפילוסופים הם אנשי תבונה יותר. הם לומדים יותר מתוך עצמם, ומהתבוננות ישירה (אוטודידקטיים).הם יצרתיים וחדשניים. הטובים שבהם רואים דברים בצורה ברורה, כך שמעטים יכולים לראות אותה.
בכך הם משרתים את האינטלקטואלים הגבוהים, ויוצרים עבורים שדה מחקר והתפתחות. האינטלקטואלים הגבוהים (הם בד"כ חוקרים באוניברסיטה) פונים אל קהל רחב יותר של אינטלקטואלים (סטודנטים ואינטלקטואלים חופשיים). האינטלקטואלים הללו כותבים את הבלוגים ה"מעצבנים וההמונים", והם עושים זאת לא פעם, כיוון שהם מעמידים את הציבור בעל תפיסה פשטנית, ומעמתים אותם עם רעיונות החדים של הפילוסופים. כך יוצר, שרעיונות הפילוספים הם לחם חיי הדעות בבלוגוספירה ובקהילה המערבית מזה מאות שנים רבות.
כך זורומות הדעות במרשת החוכמה-בינה האנושית. כך אני מבין, שמתעצבות הדעות. אשמח לביקורתך.
לגבי מושגי הטוב והרע.
אם תחקור מספיק, אני חושב שתמצא תשובה. שאלות כאלו תמיד הטרידו אותי. לפעמים לקח לי שנים רבות למצוא פתרונות. אבל הפתרונות בסוף באו. ואם הם היו טובים, הם שימשו ליצירת שפה משותפת בין קבוצות. אני בטוח שגם אם אתה תחקור ותתאמץ מספיק, תמצא תשובות מעניינות משלך 🙂
לגבי המודל שאתה מציע: אפשר למצוא אותו בשוויץ. מודל מוצלח בהחלט.
אני מחפש הלאה משם. אני מבקש לברר איך העם כולו, יכול להפוך לריבון לגורלו. אין לי עדיין תשובות ברורות, אך "תרבות הדיון", "רוח התורה", אקלי וכנסת פתוחה, נראים לי חלק מהפתרון הזה 😉
"פילוסוף" הוא תואר מאוד מאוד בעייתי: מי הוא פילוסוף? זה שיש לו תואר בפילוסופיה? מישהו ששואל שאלות? מישהו שהוגה תשובות? מישהו שסתם תוהה אם "עץ שנופל ביער שומם משמיע רעש?". אם הגדרה כזו נוזלית, ניתן להגדיר כמעט כל מעצב דעת קהל כ"פילוסוף" ואין הדבר גם אומר שההגדרה מתאימה:
דעת הקהל, ממה שראיתי, ניזונה משאריות הוויכוחים בין פילוסופים גדולים, כשהדעות שמנצחות הן הכוחניות יותר (אני מפנה אותך לניטשה, שעוד אתייחס אליו בהמשך)- לוק היה מאמין שהגה את עקרונותיו לפי האמונה באל והתנ"ך; כיום כשאתאיסטים שופטים בסוגיה לפי המחשבה שלו, הם מעוותים את הפילוסופיה שלו בלי אפילו לדעת. כך גם רעיונות כמו של הגל, רוסו ושאר האסכולה הנאורה: הרעיונות שלהם מופצים בכול מפני שכולם רוצים לחשוב ש"לכל אדם יש אפשרות לעשות ה-כ-ו-ל", גם אם הדבר לא בהכרח נכון או אפילו יעיל לחברה.
בשורה התחתונה, הפילוסופים הפופולארים מעצבים דעת קהל, הפחות פופולארים מגורשים הצידה (מקיאבלי כדוגמה).
לעניין ימין ושמאל- האם הרב קוק אינו הוגה דעות? מה עם ז'בוטינסקי? מקיאבלי? ואלה רק שמות שעולים בראשי כרגע, למרות שחייבים להיות עוד: תנועות הלאומיות שקמו באירופה לא אפשרי שנוצרו בלי פעילות אינטקטואלית תומכת, גם אם זו לא יצרה אותם.
בנוגע לניטשה, כמי שלקח פרוייקט אישי להתחקות אחרי מחשבת האיש, עליי להעיר שתי הערות:
א. לקשר בין ניטשה לבין הימין הוא לחטוא לא מעט לפילוסוף: ניטשה היה אנטי-דוגמה, אנטי-אידיאולוגיה ואנטי-איזמים למיניהם. התיאורים בהם תיאר את המדינה (מפלצת בעלת תיאבון עצום לבני אדם) הופכים אותו למתנגד לכל אמירת כן למדינה; ללאום אולי פחות, אך הבה נזכור שהוא שפך גם קיתונות ביקורת על בני עמו שלו.
ב. ניטשה היה פילוסוף לוגי, אולי אחד הגדולים שבהם- העובדה שהוא מדבר בלשון ספרותית יותר מחבריו (ובטח יותר מבן זמנו הגל שנראה שתכנן את מאמריו כך שיבטלו כל אפשרות להבין אותו) היא ההבנה הלוגית ש"כל מילה היא דעה קדומה". המחקר שלו בנוגע לאמת, למקורות המוסריות, התרבות והמחשבה הופכים אותו לאדם שמבחינת הרציונאליות והכנות גדול אפילו יותר מקאנט.
לעניין מושגי הטוב והרע-
פתרונות טובים למה? למהו טוב ורע? אינך יכול לקבוע פתרונות כאלה ללא קנה מידה, ללא איזה סט של אקסיומות ואלה באים מתוך היסוד האי-רציונאלי. אם למשל תפגוש בקבוצה של ניהליסטים שחושבים שהיכחדות המין האנושי הוא דבר חיובי, התוכל לשכנע אותם ש"דמוקרטיה ישירה" היא מנגנון שלטוני טוב? כמובן שלא (אלא אם יראו בו דרך מהירה יותר להכחיד את כולנו).
אם תרצה בירור נוסף של הרעיון, חשוב על השאלה- "האם המדע יכול לפתור דילמות מוסריות?". זו שאלה שמדגישה באופן הברור ביותר שמוסר הוא משהו שבבסיסו הינו עניין אי-רציונאלי.
לבסוף, בכדי שהעם יהיה הריבון של עצמו על כל פרט בו לדעת כיצד להתנהל כ"ריבון"; דבר זה מחייב חינוך מעמיק בלוגיקה (בשביל שלא ימשיך להתקיים "חוק הכלים הבלתי שלובים") תוך עידוד אקטיביות אזרחית ואישית. דברים כאלה מחייבים לא רק תורת מידות חדשה אלא גם ממשל שיעשה זאת- "ממשל מעבר" מסוג כלשהו.
מיהו פילוסוף:
כדי להיות פילוסוף, אין צורך באקדמיה, או כל תנאי מקדים. התנאי היחידי, הוא שאינטלקטואלים רבים אחרים, רואים בו הוגה דעות יחודי. מומלץ שהוא יהיה גם הוגה שיטטתי. כלומר הוגה המשתמש בהיגיון כדי להסביר את משנתו. אגב,בעניין הזה, שמעתי זאת למלא מעט מרצים בחוגים לפילוסופיה. מי שעושה דוקטורט בפילוסופיה, אינו בהכרח פילוסוף. למסלולי האקדמיה של הפילוספיה, יש יכולת מרשימה לחנוק חשיבה יצרתית, הדרושה ליצרתיות של הפילוסופים.
זרימת הרעיונות הפילוסופים:
דעת הקהל אכן ניזונה משברי רעיונות הפילוסופים. וכל אדם עושה בהם כבשלו. אינני רואה בכך פגם. כדי שרעיונות יזרמו,הם צריכים להתאים לשיח הספציפי, וזה בסדר גמור שהרעיונות הללו יעברו מודיפקציה. ובתנאי שהנבונים שבינינו, ידעו תמיד להעמיד לבסוף את הדברים על דיוקם (כלומר, יחזרו לספר המקורי של הפילוסוף ויעמתו את הדעות מול כתביו המקוריים של הפילוסוף). לנטישה יש פיסקא מקסימה על זה (נדה לי שב"מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר). בפסקא הוא כותב משהו כזה "אני מרשה לחבריי לטעות בהבנתי, כדי שיעבירו הלאה את הרעיונות שלי". יש בכך אמת גדולה לדעתי. הרעיונות הם לא של הפילוסוף. הם אומצו על ידי אחרים, וכרגע הם עוברים מודיפקציה להתאמה למציאות 🙂 זה יוצר כוח העברה גדול לרעיונות.
לגבי הרעיונות, ו"האדם יכול הכול". הרעיונות של הפילוסופים משרתים פולטיקה. לכך הם נועדו. הצד הליברלי, והסוציאליסטי עשו בכך שימוש מוצלח. הפילוסופים שלהם הם רציונלים, ולכן ניתן להביהר באמצעותם סוגיות פוליטיות. לעומתם הפילוסופים הלאומיים הם בעיקר אקסטיניאליסטים, ולכן לא ניתן להשתמש בדעתם בקלות.
הוגי ימין ושמאל:
הרב קוק – מעולם לא חשבתי עליו כפילוסוף ימני. הוא בהחלט פילוסוף חזק. מהקריאה שלי אותו, הוא נמצא דווקא במקום של מהטמה גנדי. אומנם הוא נותן מקום יחודי לרוח ישראל, ואת עיקר העבודה הוא עושה באמצעות העם היהודי. אך הוא פונה לדרכי שלום ואהבה, לכל העולם. הוא גם ניזון מהמדע.
להערכתי אלו ממשיכיו, שלקחו את קטעים מאד צרים מהמשנה שלו, והפכו אותה למשנה ימנית. את כתביהם לא קראתי, אך את מעשיהם אני רואה כל יום 🙂
ז'בוטינסקי – לא קראתי את כתביו. הוא נחשב הוגה ימני, אך השאלה היא האם הוא פילוסוף (כלומר הוגה יחודי וחדשני).
מיקיאווולי – היה דמוקרט. הוא היה חוקר שהסביר איך פועלת הפוליטיקה באמת (והוא צודק). הוא היה חוקר שהקדים את זמנו, אך המליץ לקוראיו המנהיגים לפנות לדמוקרטיה רחבה ככל הניתן.
ניטשה ימני:
מהקריאה שלי את ניטשה, נראה שהוא אקטניציאליסט, שניסה לשחרר את האדם מכבלי המוסר הנוצרי המשתק. באמת לא ראיתי אצלו רעיונות לאומיים. אולי הוא לא היה תומך בנאצים, אך הם בהחלט השתמשו בתורה שלו, כדי לגבש את העוצמה הנאצית.
הם השתמשו בתיאוריית העל-אדם שלו, ובהשתחררות מכבלי המוסר הנוצרי, כדי להצדיק את כל הרשעה שלהם. אגב, הם דוגמא טובה לתנועת ימין שניתן לזהות את השורשים הפילוסופים/רעיוניים עליהם קמה. הם קמו על הרעיונות של העל-אדם של ניטשה, על רעיון האאוגניקה (תורת הגזע, המדעית של אותה תקופה), על מסורות פאגניות-גרמאניות, על תיאוריות כלכליות של אימפריאליזם. מי שאיחד את כל הדעות הללו למקשה אחת, היה ככל הנראה היטלר.
לגבי הלוגיקה של נטישה:
קראתי את כה אמר זרוטוסטרא, ואת מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר,ולא ניתקלית בשום טיעון הגיוני או לוגי של ניטשה. לעומת זאת, אומרים כי ניטשה היה פרספקטיביסת, שזאת גישה דומה לגישה שלי, של הכלוב הפנומנולוגי. אולי פיספסתי משהו. היכן מצאת את המחקר שלו לאמת?
טוב ורע:
את בחינת הטוב והרע יש להבנתי לבחון על פי המטרה. המטרה של רוב בני האדם, להבנתי היא להגיע לאושר. עכשיו נשאלת השאלה, כיצד מגיעים לאושר? יש דברים שיזיקו לאושר, ולהם ניתן לקרוא "רע", ויש דברים שיועילו להשגת האושר, ולהם ניתן לקרוא טוב.
השאלה מהו טוב ומה הוא רע, נובעת מהתיאוריה של המתבונן, לגבי הדרך להשיג את האושר. אם אני חושב שכדי להשיג אושר, אני צריך הרבה כסף, וכל האמצעים כשרים, הרי שלגנוב ולרצוח, כדי להשיג כסף, זה טוב. אם אני אזרח שומר חוק, שמבין שכדי לשגשג, ולחפש את האושר, צריכה להיות חברה שומרת חוק, אזי הגנבה והרצח הם רע, ושמירת החוק היא טובה.
לגבי חינוך העם… מסכים לחלוטין. לכן בתנועה לדמוקרטיה ישירה אמצנו את "תרבות הדיון" כשיטה. ואני מאמין שהדמוקרטיה צריכה לצמוח גם מלמטה. מהתנהגות דמוקרטית ברמת השכונה. לאחר שבני אדם לומדים לנהוג בדמוקרטיה בעירם ובשכונתם, הם יכולים להמשיך ולהתפתח לרמה המדינית. בבית ובשכונה, יחונך העם לדמוקרטיה.
היכולת של הדיונים האלה להתנהל בין כמה וכמה נקודות בלי שנאבד את קו המחשבה או/ו ננסה לתקוף אחד את השני היא אחת הסיבות שהבלוג הנהדר שלך נמצא אצלי בהזנות; אם יש פרס לתרבות דיון- אצביע בשבילך ;).
התנאי שנתת לפילוסוף הוא בעייתי: "אינטלקטואלים רבים אחרים, רואים בו הוגה דעות יחודי"- זו הגדרת פופולאריות: מה נחשב בתור "רבים"? 10? 20? 1? אני מציע להוריד את החלק הזה ולהיוותר עם ההגדרה של הוגה דעות- פילוסוף הוא אדם שהוגה את דעותיו באופן מודע, כלומר מודע לתהליך ההגייה (למרות שגם עם ההגדרה הזו אינני שלם).
לעניין המודיפיקציה: הנאצים הם דוגמה נהדרת ללקיחת רעיונות פילוסופים של הוגה שתיעב את כל מה שהם ייצגו ולהשתמש בו. הדבר מראה שרבות הפעמים שלא "משדרגים" את הרעיונות, אלא מעוותים אותם עד תום; העל אדם הניטשאני ואידיאל האדם הנאצי רחוקים כרחוק מזרח ממערב.
כמו כן אף אתה מכיר בכך ש"שהנבונים שבינינו ידעו תמיד להעמיד דברים על דיוקם"- כלומר השיח בנוגע להגות פילוסופית אמיתית הוא לא מנת חלקו של כל הציבור ואם לא כל הציבור באמת הוגה וחושב בסיסמאות שהם "מודיפיקציות" של רעיונות אחרים, דיון המוני על עקרונות מוסר יעלה בתוהו.
"הרעיונות של הפילוסופים משרתים פולטיקה, לכך הם נועדו"- מה?! ממתי רעיונות פילוסופים נועדו לשרת פוליטיקה? כלומר כן, יש את הפילוסופים הבינוניים ומטה שיוצרים הגות כמו שפורד ייצר מכוניות בשביל שיהיו "פופולארים" ו"משפיעים" וכו', תוך שהם לובשים את אדרת הכבוד של "היותם פילוסופים", אך אני מסרב ומתנגד לרעיון שהגות פילוסופית בכללותה נועדה לשרת פוליטיקה.
אם הצד הליבראלי והסוציאליסטי, כפי שאתה טוען, באמת הגו בשביל פוליטיקה הרי שהם תנועות שחייבות לעשות בדק בית מיידי בפילוסופיה של עצמם, או אם להמשיך בקו, לנסות ולפתח משהו חוץ מאידיאולוגיה.
בנוסף, אשמח אם תוכל להסביר לי מה הם ההבדלים לדעתך בין "הוגה רציונאלי" ל"הוגה אקסטיניאליסטי"- ממה שאני יודע הראשון הוא תואר, השני זרם.
הוגים ימניים:
הרב קוק- אני הקטן מכיר רק חופן מאמרים שלו, אך מהיכרותי הקצרה עם כתביו הוא נותן מקום ברור לארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל. לא ברור לי מדוע העובדה שהוא שואב גם מהמדע רעיונות ומתייחס לאהבה ואחווה כדרכים לתיקון עולם אמורים באיזו דרך להפוך אותו ל"הוגה לא ימני".
ז'ובטינסקי- האבא של הימין החילוני בארץ, הוא בהחלט הוגה דעות מרשים שכבר בתחילת המאה הקודמת הבין את הצרות שיהיו לנו עם האחים שישבו כאן בארץ. קיים ספר שמאגד כתבים נבחרים שלו (אינני זוכר את שמו) ויכול להוות היכרות מצויינת איתו. גם מנקודת מבט כללית מדובר באיש רוח משכמו ומעלה.
מקיאבלי- היה רציונאלי. לטעון שהוא היה דמוקרט בעוד שב"נסיך" הוא העלה למעמד של אידיאל את צ'זרה בורג'ה (הדיקטטור האיטלקי שעם אביו האפיפיור כבש ורטש את דרום-מרכז איטליה) הוא מעשה שמנסה "להכפיף" את מקיאבלי לעמדות כלשהן. כמובן שב"עיונים" הוא מדבר רבות על הרפובליקה ויתרונות הדמוקרטיה, אך תמיד תוך הגבלות והמלצות בנוגע לכיצד לנהל את ההמון.
הגניאולוגיה של המוסר הוא כשלעצמו ספר שמעיד על חקר האמת- האם לא צריך להיות לוגיקן חריף בשביל לצאת כנגד המוסר עצמו, בשביל לבצע היקשים בנוגע למקורותיו? אולם תורת המידות שלו היא חלק ממפעל חקר האמת שלו שהקיף את כל תחומי החיים; אם ברצונך להכיר אותו יותר טוב, הייתי ממליץ על "המדע העליז" כהיכרות התחלתית עם חקר האמת הניטשאנית.
בנוגע לטוב ולרע: בחינת אמצעים לפי מטרה מחייבת מטרה, שנובעת (כפי שציינתי כבר) ממניעים אי-רציונאלים. אף האמצעים עצמם נובעים ממקורות אי-רציונאלים: רבים הגדירו את האושר המירבי דווקא בצמצום הסבל עד כמה שניתן, בעוד שאחרים דווקא קיבלו את הסבל הגדול בשביל אושר גדול; תפיסה אחת הולידה את ההדוניזם המשחית, האחרת קרוב לוודאי כמעט כל אדם דגול בהיסטוריה.
לכן כל דיון על עקרונות מוסריים ימצא עצמו במבוי סתום אם ישארו רק בתחום ה"רציונאלי".
"בבית ובשכונה יחונך העם לדמוקרטיה"- נשמע לי כמו משהו שבן גוריון היה אומר, לא ברור לי למה… בכל מקרה- בשביל יעילות מלאה של הצמיחה מלמטה, כדאי לדעתי לדאוג גם לצמיחה מלמעלה: המדינה המערבית שנוצרה לנו כאן מצטיינת בלטמטמם את ההמון עם מערכת חינוך בקרשים ותרבות צריכה שנכנסת להילוך גבוה; ממשל אחר, בתקווה, יוכל לשנות את זה בד בבד עם השינוי מלמטה.
לניטשה יש הערה יפה על כך שמאלוהים השתחררנו כבר, אבל יש להזהר מצלליו של אלוהים המת – הן האידאולוגיות, תחליפי הדת, שהחלו פורחות עם העלמותו של אלוהים מן הספירה הציבורית. אפשר לומר שהוא צפה את העתיד.
מה רע באידאולוגיות? הרי אידאות הן המיצוי של דרך מסוימת בה אנו מתכוונים לפתור את הקונפליקט שבין השפעת החברה לחופש הפרט, בדרך לאושרו של האדם. כל אידאה מציעה פתרון אחר. מה רע בפתרונות? או שמא עלינו לצוף בשדות ניהליסטיים אין-סופיים?
שלום ניצן,
תרבות הדיון:
ראשית, תודה 🙂
הרי מטרת הדיון היא לחקור את האמת. לא להתנגח, או לחפש להפיל איש את רעהו. וזה מה שאנו עושים כאן. אנו דנים לגופו של עניין. משתדלים לעקוב אחר הנושאים (ראה את הכותרות לכל נושא). ולבסוף מודים, כאשר אנו מסיכימים או רואים כי השני צדק מאיתנו. זאת לדעתי הדרך לחפש את האמת, על יד חקירה פרספקטיביסטית (שיש המייחסים אותה לניטשה, ואני מייחס אותה להוסרל ולפופר). וכן, מכל דיון כזה, שבאמצעותו אנוחושפים עוד רבדים באמת, אנו נהנהים מאד מהאמת, ומחברתו של בן שיחנו.
אני משוכנע כי ניתן להשיג זאת כמעט עם כל אדם ברחבי הרשת 🙂 רק צריך להקפיד על הכללים.
פילוסוף:
אדם החוקר באופן מודע? והאם לא רבים הם כאלו? האם החשיבה המודעת היא נכס הקיים רק אצל מתי מעט? אני חושב שאתה מנסה לגשר בין אוטודידקט לפילוסוף. אתה ואני אוטודידקטיים. אנו עוסקים יותר בהתבוננות עצמאית, מאשר ברכישת חוכמה מפי חכמים אחרים (אם כי אנו בהחלט גם משתמשים בחוכמת אחרים). אני חושב שכל הפילוסופים הגדולים היו אוטודידקטיים. אחרת כיצד היו יכולים לייצר רעיונות חדשים ומקוריים. אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלים על אינטלקטואלים אחרים. אינטלקטואלים שיקחו את המישנה החדשה שלו, ויפיצו אותה הלאה, תוך שהם מעבדים אותה עיבוד חופשי ואישי 🙂 בסוף פילוסוף נבחן ביכולת שלו להפיץ את משנתו הלאה… אנו הרי שמענו רק על אותם אוטודידקטטים, שרבים אחרים ציטטו ודיבריהם הגיעו עד עדיינו. אגב, למעט מתמטיקאים, נדמה לי שרוב הפילוסופים עשו את שמם, בגיל מבוגר, שכן ההגות הפילסופית דורשת זמן הבשלה מרובה. ובמיוחד נכון הדבר כיום, כאשר יש כל כך הרבה ידע לרכוש.
מודיפקציה:
נראה שאנו מסכימים. זהו טבע הדברים, אם נרצה ואם לא נרצה 🙂
פילוסופיה ופוליטיקה:
לוק – רעיונותיו שירתו הן את המהפכה הבריטית (קרומוול ושת') הצרפתית, והאמריקאית. רעיונותיו על צדק וממשל היוו את הבסיס להתגבשות שלושת המהפכות הללו.
רוסו – בעיקר המהפכה הצרפתית. הוא היווה בסיס לתורה המגבשת את המהפכה הצרפתית. גם כיום כתבוי יכולים להוות בסיס למהפכה דמוקרטית (הוא אחד ההוגים שלדבריו יש קשר עז לדמוקרטיה ישירה).
מיל – הבסיס לשינויים בזכויות ההצבעה במהלך המאה ה-19 בבריטניה.
אומרים שגם למשנה של קאנט יש השפעה על ההגות המדינית, אך אינני מכיר את רעיונותיו בתחום הממשל.
שלושת הפילוסופים הללו, פיתחו את רעיונותיהם לדעתי, כדי לשנות את העולם, לא רק כדי להגג בינם לבין עצמם. ובכך הם הוריהם של מהפכות פוליטוית.
יש גם כמובן פילוספים שהגותם אינה עוסקת בפוליטיקה באופן ישיר, אך גם לשם מגיעות תורתם:
כך למשך הוסרל, שהפך כנראה נגד רצונו, לאבי הפוסט-מודרניזם. פופר, מדובריה החשובים של הרציונליזם במאה ה-20. ניטשה, שנגד רצונו שימש אב לנאציזם ועוד….
הוגים ימניים:
הרב קוק:
ארץ ישראל, היא רק מקצת משנתו. הספרים שרובנו קוראים, הם אסופה של חלקי מכתבים שאספו תלמידיו. תלמידים שלהבנתי, לא היו יכולים להבין מעט מתורתו הגדולה של רבם. אם תקרא את כל כתביו, המופיעים ב"שמונה קבצים", תראה שהרבה קוק היה ליברל-אנרכיסט (אני מקווה להציג ציטטא בקרוב). ארץ ישראל היא רק תת-סעיף בכל המשנה הגדולה שלו.
אגב, כדי לענות על שאלתך, עלינו לשאול שוב, מהו ימין ומהו שמאל (שאלה שעדיין לא הבהרנו אותה כל צרכה).
אני חושב שההגדרה הבאה של ימין תהיה:
-שמרנים, לאומיים, רואים בכוח פתרון עדיף
שמאל:
-ליבראלים, קוסומפולטיים, רואים בשלום פתרון עדיף.
הרב קוק, נופל לדעתי יותר בכיוון השמאלי של המפה. הוא אומנם רואה בעם היהודי ובארץ ישראל, כבסיס לצמיחת הגאולה, אך הגאולה נועדה לכלל האומות. הוא הדבר ההפוך לחילוטין משמרני. הוא רב רדיקלי ביותר, שראה בחילונות בסיס הכרחי בגאולה. והוא כמובן העדיף את השלום על הכוח.
ניטשה:
אכן ניטשה כופר במוסר הנוצרי. הוא אולי יוצר תשתית מסויימת לחקר האמת. אך לא ראיתי שום דבר הקרוב למה שהוסרל, קאנט או פופר עשו. לגבי המדע העליז, ממה שקראתי עליו בויקיפדיה, גם שם לא ניראה שיש איז מהלך ססיטמתי לחקר האמת. האם תוכל להסביר לי את מהלך חיפוש האמת אצל ניטשה?
טוב ורע (אושר):
אני מגדיר אושר בצורה מאד רציונלית: פרמידת הצרכים של מאסלו. ככל שאדם ימלא יותר את צרכיו, על פי פרמידת הצרכים של מאסלו, כך הוא יהיה יותר מאושר. ואני רואה זאת בצורה אימפרית כמעט מידי יום, כאשר אני מאמן אנשים לאיכות חיים (קרי, לאושר). פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים שכיום ניתן למצוא את מקורם במוח, בצורה ניורונאלית. אין כאן שום דבר א-רציונלי.
חינוך לדמוקרטיה מלמטה או מלמעלה?
גם וגם, כמובן 🙂
לגבי בן גוריון. יצא לי לקרוא את "זכרונות שלו". 2/3 מהחלק הראשון, "דברים כהוויתם", "משנתו של בן-גוריון". בד"כ אני מושפע מאנשים חכמים שאני קורא, ולכן יכול להיות שמילותיו, השתקפו במילותיי.
פילוסוף:
"אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלות על אינטלקטואלים אחרים"- מקובלות? לדעתי פילוסוף הוא קודם כל אדם שמפתח תיאוריות בהתאם להליך מחשבה מודע: הוא בוחן את המציאות, הוא בוחן את תוכנו ומערבב את הדברים ביחד בשביל ליצור (או לכל הפחות לנסות ליצור) משהו הרמוני הנוגע לחיים עצמם. פילוסוף הוא "אוהב חוכמה" ולכן אולי זה שמוסיף חוכמה למאגר האנושי הוא זה שראוי להיקרא "פילוסוף".
פילוסופיה ופוליטיקה:
אינני מתכחש להשפעות הפילוסופיה על החיים- רעיונות היו ותמיד יהיו התרופות החזקות ביותר והנשקים ההרסניים ביותר בארסנל האנושי. מה שצורם לי הוא המחשבה שלוק למשל הגה את תורת הצדק שלו בשביל הפוליטיקה והרי לשנינו ברור שהוא עשה זאת בשביל ליצור תיאוריה של צדק. הדבר תקף גם לכל פילוסוף משפיע אחר: הם יוצרים רעיונות, שיטות, מערכות ועקרונות מהם הפוליטיקה יכולה לשאוב, אך כפי שהפילוסופיה לא הייתה שפחת התיאולוגיה, כך אין לטעות ולחשוב שהיא שפחת הפוליטיקה.
אגב, שאלתי עדיין נותרה ללא תשובה: מה הם ההבדלים לדעתך בין "הוגה רציונאלי" ל"הוגה אקסטיניאליסטי"- ממה שאני יודע הראשון הוא תואר, השני זרם.
לעניין ההוגים הימניים:
היותו של הרב קוק זצ"ל ליבראל-אנרכיסטי, מהפכן מחשבתי, אינה מונעת ממנו להיות הוגה ימני; לחשוב כך הוא ליפול לתעמולה השמאלית וכדוגמה אתן לך את אבי הימין החילוני- זאב ז'בוטינסקי: הוא תמך בזכויות חברתיות לכל אדם (חמשת ה"ממים": מלבוש, מרפא, מחסה, מחנך ומזון), האמין במקומו החשוב של הפרט בחברה, היה תומך נלהב של שיוויון בין בני אדם ("אמת: הנני 'מטורף' לגבי מושג השוויון. אני שונא… כל מושג הרומז להבדלת-ערך בין אדם לחברו") ובאופן כללי היה מה שיוגדר בימינו כליבראל עם נטייה אנרכיסטית. ובכל זאת- הוא היה הוגה ימני.
כך גם כשבחנו את עניין "ימין" ו"שמאל" ביטאנו את הדעה שאלה מושגים ישנים, לא רלוונטים שאין לנסות אפילו ל"עמוד על משמעותם" אלא לזורקם. ראה למשל איך הגדרתך לשמאל נופלת בפח: שמאל מעדיף שלום? בריה"מ הייתה מדינה פציפיסטית? או השלטון בסין? מה עם המהפכה של פול פוט בקמבודיה? תהיו זו טעות לנסות ולשחזר את המושגים הכוללנים והמעורפלים האלה.
מה שמעלה נקודה בנוגע לתגובתו של עומר: הוא מזכיר קטע מ"המדע העליז" שכותרתו "צלו של בודהה" ובו ניטשה מדבר על כך שעם מות האלוהים נפרשים עכשיו מאות צללים, הם האידיאולוגיות השונות של המאה ה-19, אותן מציגים להמון ומבטיחים להם הכול בשביל שיקבלו על עצמם "עול תורה ומצוות" והדבר הוא שמבדיל בין אידיאולוגיה לאידיאות: אידיאות הן עקרונות לא ממומשים. אידיאולוגיה באה ליישם אותם וכל אידיאולוגיה באה להנחיל תפיסת עולם מסויימת, נקודת מבט אחת שנועדה לנצח את האחרות; משום כך ממליץ לנו ניטשה לנהוג כלפיהן לפי הכלל "כבדהו וחשדהו", אחד הלקחים החשובים ביותר שניתן ללמוד מן המאה שעברה עם האידיאולוגיות הרצחניות שלה.
לעניין ניטשה:
מה כוונתך ב"למה שהורסל, קאנט או פופר עשו"? האם הכוונה למתודה מוגדרת, לניסיון לתפוס את האמת בעזרת היקשים לוגים ומילים? אם כן, ניטשה בהחלט לא היה כזה- הוא היה מעל.
מה שניטשה מציג בפני הקורא הוא מאות ניסויי מחשבה, מאות הבחנות, ניתוחים ואמרות שהקורא נאלץ לברור וללקט בשביל לעקוב אחרי ניטשה לתוך האמת. לדוגמה-המדע העליז: הוא משקיע שם פרק שלם רק בשביל להגות בנקודה שכל הלוגיקה שלנו בטעות יסודה, שכל מה שאנו מגדירים כ"הגיוני" הוא לא יותר מצירוף מקרים. תרצה לדמיין את פופר או קאנט חושבים על זה? הם עבדים נרצעים ללוגיקה, בלי שאלות; ניטשה נותן לקורא להביט מבעד ללוגיקה- לנפשו של ההוגה, לסיבות פסיכולוגיות ואי-רציונאליות להגות, לשיטה מוסרית ולמחשבות.
אני ממליץ בחום לא להסתפק רק בקריאה בוויקי ולנסות לאתר עותק של "המדע העליז"; אני בעצמי כרגע מחפש לרכוש אחד, אך קרוב לוודאי שניתן למצוא עותק בספרייה ציבורית. אם מבטך הוא מבט פילוסופי, כלומר מבט אוהב חוכמה, חובה לשזוף עינייך בדרך החקירה הניטשאנית.
אושר:
על פירמידת הצרכים של מאסלו יש לי ביקורת לא קטנה שנובעת בעיקר מ"המבנה ההירככי" הדמיוני שלה- מאסלו קובע שאדם חייב לספק צורך אחד בשביל לעבור לאחר. תמוהה שהוא קובע זאת- פסיכולוג יהודי- כשבמשך 2,000 שנה העם היהודי התקיים בפחד מתמיד ולא הפסיק את חייו הרוחניים. ולא רק הוא- כמה סיפורי גדלות נפש יש לנו מהשואה, שירים וסיפורים שמהווים מימוש עצמי במהלך הזוועות? רבים.
אולם אשוב לנקודה שעל הפרק: "פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים… אין כאן שום דבר א-רציונאלי"- להפך: העובדה שהיא מתבססת על יצרים הוא הא-רציונאלי! רציונאליות מחייבת אובייקטיביות, אובייקטיביות מחייבת אותנו לסרס את היצרים, הסירוס הזה אומר בפשטות שלרדוף אחר אושר הוא לבצע מעשה אי-רציונאלי; וכיצד ניתן להצדיק זאת? מה הנימוק שיהיה לך למרדף אחר האושר? שהמוח שלנו משחרר הורמונים שגורמים לתחושה נעימה? אז אתה מניח שתחושה נעימה היא דבר שיש לרדוף אחריו ושוב אנו יורדים עמוק יותר ויותר בהנחות עד שעלינו להכיר בעובדה פשוטה: להיות אדם עושה, הוא להיות סובייקט; להיות סובייקט הוא לתת לאי-רציונאליות לצאת ולשבור את המערכות הרציונאליות לתוך העולם שלנו.
פילוסוף:
אכן יש כאן תהליך מחשבתי כל שהוא (אין לי מושג מה זה תהליך מודע). אם התוצרים של ההליך הזה יהיו טובים, סביר להניח שיהיו אחרים שיקשיבו לו ויעבירו את המסר. אבל אני מניח שבהיסטוריה היו רבים וטובים שהעלו רעיונות טובים, אך איש לא שמע עליהם. כדי שידע פילוסופי ישרוד, חייבת להתקיים קהילה. אחרת איך הידע יגיע אלינו?
פילוסופיה ופוליטיקה:
אני מניח שפילוסופים הם קודם כל אנשים סקרנים, והם פועלים מתוך עניין. אך רבים מהם עסקו גם בפוליטיקה או בפיתוח תורה פוליטית. סביר להניח שבעיות פוליטיות העסיקו אותם, אחרת לא היו מעוניינים בחלקים הללו. אני גם מניח שמרגע שמצאו פתרון, הם רצו שאחרים יאצמו אותו.
פילוסוף רציונלי ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי:
אצל פילוסוף רציונלי ינתן למצוא חוט לוגי קוהרנטי. דבר מוביל לדבר. כך היו דסקארט, בייקון, יום, קאנט, מיל, מאך ועוד.
אצל פילוסוף אקסיטנציאליסטי, אין חוט לוגי קוהרנטי. לדוגמא ניטשה (לפחות בספרים שקראתי: מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר, וכה אמר זרתוסטרא), אינו מספק הסבר קוהרנטי לוגי. הוא אינו מסביר מדוע אלוהים מת, או מדוע לפעול עם חברים, ולא עם קהל (מעבר לניסוי אימפרי אחד). הוא אינו מסביר מדוע יש לבוא לאישה עם מקל? הוא אומר שכך זה, ובזה נגמר הטיעון שלו. הוא דמגוג במידה רבה.
הרב קוק הוא יותר אקסיטנציאליסט מאשר, לוגי. יש לו משנה שכאשר מפרקים אותה, היא די סדורה וברורה. אך קשה למצוא את הנחות היסוד, ובמהלך הספרים שלו הוא אינו בונה שיטה ברורה בצורה סדורה.
הוגים ימניים:
אם תראה את הפוסט על הרב קוק, תראה שהוא היה איש קודש-לאומי-ליבראל. בשנים החלקים הראשונים הוא ימני. בחלק האחרון הוא מרכז. הוא גם מגיע עד אנרכיה, אך זאת אנרכיה הנובעת מוסר גבוה. קשה להגדיר אותו במדיוק. לדעתי.
לגבי ז'בוטינסקי: הסיבה שמיקמו אותו בימין, היא מסיבות פוליטיות. הוא היה רביזיוניסט. כלומר שייך לזרם שפרש מהקומוניסטים, בגלל שאנשי הזרם האמינו שיש ערך ללאום. ביסודם היו הרביזיוניסטים, סוציאליסטים. הסיבה שסימנו את הרביזיוניסטים כימין, היא מטעמים פולטיים דמגוגיים. הרביזיוניסטים היו מה שאנו נקרא כיום שמאל-לאומי.
תורת הידיעה של הוסרל ופופר:
הוסרל ופופר הבינו שאין לנו גישה ל"דבר כלשעצמו" וגם לא תהיה לנו גישה. ולכן שניהם הסתמכו על התופעות. פופר אמר כי מן התופעות ניתן רק לבצע השערה והפרכה, ולהצמיח תיאוריות שעמדו במבחן ההפרכה. הוסרל, לא המשיך הרבה מעבר לתופעות. הוא ניסה למצוא דרך לצאת מהתופעות, אך לדעתי הוא נכשל.
ניטשה:
מה זה אומר שהוא מעל?
לגבי חוסר תקפות הלוגיקה, גם אני מסכים 🙂 כשיהיה המודל בנוי בצורה סדורה, אראה לך כיצד ניתן לבנות עולם סדור ללא לוגיקה תקפה. לגבי קריאה במדע העליז, אנסה… (אתה יודע, עומס אין-סופי של ספרים ומאמרים).
לגבי מאסלו:
זה לא מה שהבחור אמר. זה מה שאנשים אמרו שהוא אמר. ממליץ לך לקרוא את המאמר המקורי שלו A theory of human motivation – ניתן למצוא בקלות באינטרנט. הוא אמר שבדרך כלל יש הגשמה של צורך אחד והתפתחו האחר במדרגות. כלומר, נניח שהצרכים הפיזקלים שלי מולאו ב-80%, אז יש לי צרכים ב-60% לגבי בטחון, ו-40% לאהבה, ורק 20% לכבוד. אך זה לא המצב תמיד. לפעמים אדם גדל בשפע בכל הרמות, ואז כשמגיע מחסור, הוא אינו צריך לספק את הצרכים. הוא מרגיש מספיק חסון להמשיך לממש את עצמו, למרות סכנה ורעב.
האיזון בין הרצינוליות מתבצע בין המערכות הקמאיות של המוח, לבין הפרפרוטנטל-קורטקס. החלק החושב וההגיוני הוא הפרפרונטל קורטקס, והחלק האמוציונלי, התאוותני הוא המערכת הלימבית. אצל אדם מווסת, הפרפרונטל קורטקס מווסת היטב את המערכת הלימבית. וכך הוא לו נותן לרגשות לשלוט בו ולנווט אותו, אלא להפך. הוא מאפשר להגיון להשתמש בתבונה ברגשות (הוא לא מבטל אותן, אלא רק משתמש בהן נכון). אדם בשליטה, ומודעות לרגשיותיו, הוא האדם שאותו אנו מחפשים ליצור. הוא האדם שיודע לנווט את עצמו בבטחה יחסית לאושר.
כמאמן לאכות חיים, אני מעלה את היצרים, ואת ההרגלים הישנים למודעות, ומפתח יחד עם המאומנים שימוש נבון יותר ברגש. שימוש ישאפשר לאדם להשיג השגים טובים בהרבה.
הדיון מתפרק לו לתת דיונים קטנים. אקלי לא אמור להתחיל לעבוד כבר? 😛
פילוסוף:
הכוונה באופן מודע היא שהפילוסוף מודע להיותו הוגה- הוא מבין את האקסיומות שלו (גם אם לא את כולן), מבצע היקשים מתאימים ומנסה להעניק למאגר החכמה האנושי מבנים ונקודות מבט שתוכננו כך שלא יכילו סתירות פנימיות. אין בין העניין הזה ובין שרידות המשנה הפילוסופית שלו אף קשר- האם להיות פילוסוף הוא עדות לפופלאריות או להסכמה? זו עמדה מסוכנת שמציגה את התפיסה הישנה ש"אם רעיון הוא עתיק ופופלארי הרי שהוא בהכרח נכון".
פילוסופיה ופוליטיקה:
אולי ביקורתי לא הייתה ברורה או שלא הבנתי את דברייך- מחיתי בנושא הקשר פוליטיקה-פילוסופיה כקשר בו האחרונה ממציאה צידוקים בשביל הראשונה. אין שום רע או גנאי בפילוסוף שהוגה במדיניות וניהול המדינה ומשקיע מזמנו בשביל לפתור את בעיות האומה והאנושות; להפך- אני הראשון לשבח. הפילוסוף שאני כן רואה לגנאי הוא זה שמשרת משנה פוליטית כלשהי ומנסה במרץ להצדיק התנהלות איש כזה או אחר על ידי ייצור בהזמנה של רעיונות ושיטות.
לעניין ניטשה:
אלוהים מת, בעיניי ניטשה, משום שלא שיחק עוד תפקיד בחברה האירופאית של המאה ה-19. זהו אבחון סוציולוגי, לא תיאולוגי.
לעניין הדמגוגיה: משום שאינו מביא נימוקים סדורים וברורים תוך הצגת שיטת הקשה כמעט מתמטית הוא מעל! רוב הדיון שלנו כאן נסוב בדיוק סביב הנקודה שהרעיון המדעי התמים שטיעונים רציונאלים יכולים לשכנע בני אדם הוא טעות.
ניטשה מיישם זאת באופן יוצא מגדר הרגיל- הוא פונה מעבר להבאת טיעונים ונימוקין ומנסה להעלות מחשבות ורגשות בתוך האדם בשביל לבצע בו מטמורפוזה רגשית; הנני יכול להעיד שמאז "אנושי, אנושי מדי" הפילוסוף הזה מעלה בי הלכי רוח שנובעים מרגשות ושינויים בבסיס האי-רציונאלי שלי.
הוגים ימניים:
ז'בוטינסקי היווה חלק מן הימין- הוא מאמין בהקמת אומה יהודית, בהדר צבאי-תרבותי יהודי תוך קנאות (שבימינו הייתה זוכה לתיוג כ"קיצוניות משיחית") לארץ ישראל, עם ישראל ושפת ישראל. הוא היה מתנגד חריף של הקומוניזם והסוציאליזם והרוויזיוניסטים הציונים שלו יצאו מהתנועה הציונית, לא הקומוניסטית (אלא אם אינני מכיר את העניין הזה- אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות בנושא).
לכן אני מתנגד ל"ימין", "שמאל" ושאר תיוגים מאובנים מפני שההיסטוריה האנושית הוכיחה לנו שיש ליצור קטגוריות מדוייקות יותר: אינני צריך להיות שמרן בשביל להיות ימני-מדיני או מהפכן בשביל להיות שמאל-כלכלי.
לוגיקה:
אם המודל שלך נבנה בעזרת לוגיקה, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לנסות ולבטל אותה. אינני באופן אישי מתנגד לשימוש בה, רק מתנגד להפיכתה ל"שליטה היחידה" במרחב האנושי.
מאסלו:
תודה על התיקון, אדאג לקרוא את המאמר ולתקן את המעוות :).
מוח, רגשות ורציונאליות:
אתה נכנס לשאלת "הביצה והתרנגולת"- מה קדם למה: השליטה הרציונאלית ברגשות או רגשות שהובילו לשליטה רציונאלית? ושוב, בבסיסה הלוגיקה שלנו היא תמיד לוגיקה של "איך". בשביל "למה" יש ליצור אקסיומות ואלה, כידוע, מצריכות בסיס שחלקו שקוע עמוק עמוק באזורים האי-רציונאלים שלנו. חשוב על זה כך: האם אדם באושר תמידי ואדם בצער תמידי יהגו אותו דבר?
אקלי: עדיין בעבודה לקראת ניסיויים ראשונים. נצטרך בינתיים להסתדר עם מה שיש 🙂
פילוסוף: הבנתי. נוטה להסכים. בכל מקרה, משנתו לא תשרוד ולא תעבור לאחרים, אם לא יהיו לה ממשיכים.
פילוסופיה ופוליטיקה: מוסכם.
ניטשה:
רגש הוא דבר אישי. רציונל, היא דרך לשתף מחשבות, ולמצוא דרכי פעולה משותפות.כיוון שהרגש הוא אישי, אין לו אלא להתנגש עם רגשות אחרים, לא לעבור תיאום, וסופו להביא לאלימות. וזה אכן מה שיצר לבסוף ניטשה, גם אם לא התכוון.
אני אישית, מוצא את האפשרות לקיום בשלום עם אחרים, כאשר נילמד להכפיף את הרגש שלנו לרציונל.
ז'בו:
הרויזיוניזים היא תנועה עולמית. נראה שז'בו הושפע מהם. הם למעשה סוציאל-לאומיים. כל התיאורים שתיארת עד כה של ז'בו, אכן מתאימים להגדרה זאת.
אגב גם מפלגת העבודה היתה סוציאל-לאומית. אך היא שמה דגש קודם על הפועלים והעבודה, ורק אח"כ על הלאומיות. זה עניין של דגשים.
לוגיקה:
הלוגיקה נועדה לשלוט על הרגש. אבל הרגש קיים, ובלעדו אי אפשר, ולא כדאי.
מוח, רגשות ורציונאליות:
אין לי ספק שלרגשות תפקיד נכבד בתפיסת העולם שלנו. השאלה היא איך לאפשר אושר? להערכתי בלי שימוש בחשיבה הגיוית, אין דרך להגעי לאושר. בלא חשיבה הגיונית, אנו עבדים לתאוותינו הבסיסיות ביותר. את אלה תמצא בקרה המכורים הכבדים לסמים. שם התאוות שולטות בהגיון, והם אינם יכולים לצאת ממסלול היסורים שאליו נכנסו.
אין שום בעיה, מצפה להשתתף בניסויים האלה כשיתחילו (אני באמת צריך לשלוח מייל בקשה בנושא).
פילוסוף:
ההערה האחרונה היא נכונה אם אנו מניחים שפילוסוף, כתנאי סף, חייב שרעיונותיו ימשיכו הלאה ויהיו ידועים; הדבר בעצם שולל את היותו של איזה הוגה שנגלה בהיסטוריה האנושית כ"פילוסוף", גם אם הוא הגה על הקיום ברמה שלא נראתה כמותה, רק משום שנעלם בין דפי ההיסטוריה. שנינו, אני חושב, לא רואים באפשרות כזו משהו טוב.
ניטשה:
גם חשיבה היא עניין אישי וגם רעיונות התנגשו בכדי יצירת אלימות כמו הקומוניזם והקפיטליזם לאורך המאה ה-20 (ויש גם קבוצות אידיאולוגיות אלימות וכו').
רגש הוא בסופו של דבר האסואציה שמקשר המוח שלנו עם גירוי חיצוני והאסואציה, כמו תהליך חשיבה לוגי, יכולה בהחלט להיות חלק מהציבור הרחב: אם אראה לקבוצת דתיים אדם בן 95 שקם ב5:30 לתפילת שחרית בתפילין וטלית הם יחושו ברובם כבוד והשראה; אראה את אותו דבר לאתיאסטים וחלקם יחוש לעג קל בנוגע לזקן שקם ב5:30 בשביל ללבוש בגדים מיוחדים ולדבר עם "החבר הדמיוני" שלו.
משום שמדובר בהליך שאינו שונה מחשיבה (כשאני שואל "1+3" הלוגיקה המתמטית מחייבת אותך להגיד "4" ולא "טווס") ניתן לבצע בו מניפולציות וזה מה שעשה ניטשה- התעלות מעבר לשרשרת הטיעונים הלוגית אל עבר הבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שבסופו של דבר אחראי לרוב העקרונות שלנו.
הביקורת הניטשאנית מובהרת יותר אם אעמיד אל מול חזון האושר שלך, שקרוב לוודאי כולל הגשמה עצמית ולכן גם סבל לא קטן (כי בשביל לעשות משהו יש גם לסבול את התהליך), את החזון ההדוניסטי: אלקטרודה תהיה מחוברת למוחנו והיא תגרה את אזור העונג במוח שלנו; הדבר מקביל להכנסת בני האדם למעין "מטריקס" בו כולם מאושרים ושמחים גם אם אף לא אחד עושה משהו.
עכשיו אמור לי, בעזרת הלוגיקה, מדוע הרדיפה אחר רידוד כל הציווליזציה האנושית לעכברים שמענגים את עצמם בעזרת חשמל היא משהו שלילי? או משהו שאין לשאוף עליו? איננו יכולים להשיב. הסיבה שאנו בוחרים לפעול ולעשות, להשיג אושר על ידי מאמץ וכיבוש אתגרים במקום לשבת בפינה ולדגדג לעצמנו את מרכזי העונג היא מהבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שלנו.
פילוסוף:
יכול להיות אדם בעל יכולות חקירה מופלאות. יכול הוא לגלות רזים וצפונות שאף אחד לא גילה אחריו. אך הוא לא יקרא פילוסוף. כדי שאדם יהיה פילוסוף, אחרים צריכים להכיר בו ככזה. אין אדם יכול להעיד על סגולותיו. אלא אם כן, נגלה את הסגולות המיוחדות לפילוסופים הגדולים.
עד אז, יש לנו רק את ההיסטוריה שתשפוט.
מטריקס עונג:
אין בכך שום דבר שלילי. זה מה שבני אדם מחפשים, ואם תעניק להם את זה, הם יהנו מאד. המשמעות היא שהם יפסיקו לפעול, ולתפקד. האושר, הוא הכוח המניח הגדול ביותר שלנו. אם המכונות ילמדו להתשלט על המרכזים הללו, האנושות תפסיק להתקיים, והמכונות יוכלו להפיק חשמל (כמובן שזאת שטות… איננו יכולים לייצר אנרגיה יש מאיין). למעשה אם נספק את העונג, הכל יקרוס.
קח לדוגמא סמים. הם בדיוק עושים את זה. הבעיה היא שככל שהם מתחברים לסמים, הנאות החיים הרגילים נחלשות, והם מפסיקים לתפקד. הם מפסיקים להתפרנס ממקצועות סבירים, ומתחילים בגנבה ובזנות. לבסוף הם הופכים לעניים מרודים, ומתים ממנת יתר או ממחלות.
לכן העונג צריך לבוא מהחיים עצמם, אם אנו רוצים לתפקד.
פילוסוף:
מדוע? מה הנימוק הלוגי לכך שהגדרת אדם כפילוסוף חייב לכלול גם הכרה של אחרים? הדבר יהיה כמו לטעון שאדם בשביל להיות צייר צריך הכרת אחרים או שלחילופין אם מישהו מכיר באדם אחר כשוטה הרי שהוא שוטה; אבסורד וזה עוד לפני שלא ניתנה הגדרה כמותית ל"כמה בני אדם צריכים להכיר בפילוסוף" לפני שהוא יכול להיות פילוסוף.
מטריקס עונג:
האנלוגיה לסמים אינה נכונה- מטריקס עונג אינו קשור לשימוש בחומרים כימיים להפקת הנאה ואינו תלוי בהכנסה פיננסית. כל שיהיה הוא שהאנושות כולה תהיה מחוברת לאלקטרודות שיגרו באופן ישיר את העצבים ובחינם.
שים לב אגב לאקסיומה שלך: "אם אנו רוצים לתפקד"- המרדף אחר אושר, אם הוא באמת הדבר המניע את האנושות, אינו מרדף אחר תפקוד. אתה מניח, מסיבות שאינן בהכרח לוגיות בכללותן, שיש לקשור בין חזון אושר לתפקוד בעולם הממשי. אך ההדוניזם מציע משהו אחר- הוא אינו מעוניין באושר מתוך עשייה, הוא רוצה לחבר את כולנו לאקלטרודות ולהרקיב עם חיוך על הפנים.
כיצד אם כן נשיב לשליח ההדוניסטי כשיעמוד על בימת החברה ויציע לכולם אושר בחינם ולנצח?
טל,
"ושמשפחתה גורשה מהארץ בנכבה"- הריני מטיל ספק בתקווה הזו: האיש מנהל גם בלוג פוליטי שיושב לו היטב על נרטיב הנאכבה.
התקווה אם כן ששלום יגיע דרך שיח בין אישי היא תקווה שאינה יושבת על תיזה מבוססת והיא אפילו מסוכנת: אתה באמת מוכן להחליט החלטות בנושאים פוליטים של שלום ומלחמה בהתאם לקשרים אישיים? ככה גם מתחילה הסתאבות מערכתית.
הי ניצן,
אני לא מדבר על קשר יחידי-בין איש, אלא על מערכות חברתיות ענפות מאד. חברויות שיפילו מחיצות, בבוא הזמן.
אני יודע שהתקשורת ההמונית, ומנהיגים עושה הכל כדי ליצור איבה והבדלים בין קבוצות ועמים. זה נכון בין מתנחלים לשמאלנים, וזה נכון בין ערבים ליהודים. מההכרות שלי עם הרבה קבוצות בישראל ומחוץ לישראל, אין מקום למלחמות הללו ולאיבות הללו מחוץ לתקשורת ההומנים ולמוחם הקודח של מנהיגים שוחרי מדון.
טל,
לא הנחתי כמובן שאתה מאמין שהודות לחברותם של מר ירון ואדון אבו-טיר יגיע שלום, אך אני מטיל ספק בדבר חברויות בין אישיות כבסיס לשלום: האם לא למדנו מהגולה עד כמה ה"שכנים", איתם היו לנו קשרים מצויינים, ששו לבגוד בנו בהנתן הרגע המתאים? ליל הבדולח הוא דוגמה קלאסית לעניין.
ההבדלים והאיבה בין יהודים לערבים הם עניינים שמתעלים על פני תקשורת ההמונים ומוחם הקודח של מנהיגים שוחרי מדון בדיוק כפי שהדבר היה גם ברואנדה או יגוסלביה לשעבר (כשהפחד שלי הוא שהמצב ידרדר כמו שם) וקשורים ל"עוולות היסטוריות ועכשויות" שהצדדים היו מוצלחים בלגרום אחד לשני.
האם הפלשתינים יוותרו על זכות השיבה אם נהיה איתם בקשרי חברות טובים?
שבוע טוב,
ניצן.
ניצן,
היסטוריה היא סלקטיבי. נוח לנו לזכור את מה שמסוכן, קשה, מאיים.
קח לדוגמא את מאורעות תרפ"ט. כולנו זוכרים את הטבח בחברון. אך איננו זוכרים כי היו כנראה יותר ערבים שסייעו מערבים שתקפו. דוד בן גוריון מספר על הטבח (נדמה לי שב"זכרונות"), כי היו לא מעט מיקרים של ערבים שהגנו על יהודים, ואף סיכנו חייהם כדי להגן על היהודים. בלי אותם מגינים ערביים, היה הטבח רב עוד יותר. גם ליל הבדולח, בוצע על ידי מעטים, על פי ספרו של מייקל ברדלי (הרייך השלישי: היסטוריה חדשה). רוב החברה הגרמנית היתה מזועזעת מהארועים. חלקם אף נחלצו להגן על היהודים באותו הלילה.
אלא שאותו רוב, לעולם, עד כה היה דומם, לא מאוחד, לא יוזם. הוא פעל בספורדיות, ולא כגוף הקם להגן על המוסר האנושי, ועל האנושיות. מול מיעוט מאוחד וממושמע, הרוב הוא חלש ונרפה. החוכמה תהיה לדעת להפוך את הרוב לפעיל ויוזם. הרוב יצטרך לקחת את ההנהגה בידיו, גם בעיתות משבר.
איך עושים זאת? זאת אחת התשובות שאני מחפש. יש לך רעיון?
הרוב מטבעו הוא חלש ונרפה, ככל בהמת ענק שאינה שולטת בעצמה. הדרך היחידה להפכו לחזק, פעיל ויוזם הוא על ידי קבוצות הנהגה שיצטרכו בין השאר להשתמש בדמגוגיה בשביל להלהיט את ההמונים, אך משום שכנראה אין זה הפתרון שאותו אנו מחפשים במסגרת אומה טובה יותר יש לתהות האם "דמוס" כפוף לכל פרט ופרט בחברה, או שלחילופין יש צורך להפוך את ההנהגה למשהו פחות "המוני".
אני בעד מציאת דרך שבה הדמוס ילמד להנהיג את עצמו.
יש כרגע כלי אחד שניתן ליישמו וכלי אחד בפיתוח.
הכלי שניתן ליישמו, נקרא קבוצות דיון (בלוגים, פורומים, גוגל-גרופ ועוד) + תרבות הדיון. + דיון מוסר. בתוך קבוצות הדיון, מעלים נושאים עקרוניים לדיון, ומעצבים עקרונות מוסריים. ככל שהולכים ומתגבשים העקרונות, כך בשעת צרה וצורך, אנשים יפעלו בתיאום רב יותר אחד עם השני. כמו כן, יכולים להיווצר שיתופי פעולה.
ראה את ההתכתבויות הארוכות בינינו. לאט לאט נוצרות בינינו הסכמות. אנו כבר שיתפנו פעולה בנושא המחקר על הקוים הפולטיים. אני מניח שמרגע שיווצרו הסכמות נוספות, ובמקרה הצורך נשתף שוב פעולה.
כך גם במקרה של מתיחות אתנית. אם הרוב ינהל דיון ויקבע ביחד כללים מוסרים, הרי שבשעת צרה, הוא ידע להגיב מיד וביד חזקה.
הכלי האחר עדיין בפיתוח, ואנו כבר יודעים את שמו.
מה דעתך?
טל,
שים לב ששנינו חולקים דברים רבים במערכת האמון שלנו: שנינו באים מימין מדיני (מי יותר מי פחות), חולקים אמון ברעיון הדמוקרטי (גם אם בגישות שונות) ובחשיבותה של היהדות לעולמנו. חשוב מה היה קורה אם שנינו היינו משני צידי המתרס? היינו אולי יכולים לשתף פעולה בנוגע לאבחונים פוליטים, אך לא בכל הקשור לקונפליקטים פוליטיים.
אותו הדבר תקף לדיונים בכללם: עקרונות מוסר נובעים מנקודות המבט שאנו בוחרים, נקודות מבט שאינן נובעות רק מסיבות רציונאליות (ראה את המאמר הקצרצר שלי בנידון: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=493183&blogcode=11736710) ולכן הרגש הכללי בציבור הוא שיכתיב את העקרונות המוסריים, גם אם הם אינם טובים ללאום- האם אתה בוטח בהמון העם ההדוניסטי בעיקרו שיבחר עקרונות מוסריים שניתן למדינה לשגשג לפיהם? כי אני לא ואינני חושב שיש להשאיר זאת בידיהם, לא פיתוח של עקרונות מוסר ולא של כל החלטה מדינית מדוקדקת: דמוקרטית נציגים חייבת להיוותר, גם אם הנציגים יהיו כמעטה דקיק על פני הדמוקרטיה.
הטובים ביותר לשלטון, הלא כך?
ניצן,
אנו אכן חולקים נקודת מוצא משותפת. אך עליך לזכור שאני משתף פעולה גם עם רבים וטובים אחרים. חלקם שמאל-לאומי, חלקם סוציאל-דמוקרטים, חלקם גם שמאל מאד רדיקלי. יש לי לפחות עוד שני חברים אנרכיסטים שחטפו מצה"ל בבילעין, וכמובן שיש לא מעט אנשים שאני משתף איתם פעולה בקדומים. איך זה קורה?
כי אני מאמין באנשים, אוהב אותם, ומוכן לשתף איתם פעולה בדברים שאנו מסכימים, ומוכן לשמור את המחלוקת שלנו ברמה הביקרותית-דיונית. כך יוצא שאולי לא אצא עם חבריי מהשמאל-הרדיקלי להפגנות בבלעין, אך בהחלט נוכל לשתף פעולה במקומות בהם קיימת בינינו הסכמה גבוהה (בעיקר בצד הדמוקרטי). ואולי לא יצאתי למסעות נגד הגרוש יחד עם חבריי הכתומים, אך בהחלט נשתף פעולה בכל מה שקורה בקהילה.
ניתן לעשות זאת, בקלות, מרגע שאתה לומד להיות אוהב אדם, באשר הוא אדם. ואתה לומד את מימרתא החכמה של ברוריה "יתומו החטאים, לא החוטאים".
לגבי הפוסט הקצר שלך, וה"שמאל-הלאומי". אני חושב שהתנועה הזאת, כפי שהיא מתנהגת בפועל כלפי חוץ, היא דבר איום ביותר. אחד הדברים הגרועים שקרו לנו לאחרונה. היו לא מעט ביקורות גם מתוך השמאל על ההתנהגות של התנועה הזאת. חבריי שנמצאים בתנועה, אמרו לי כי הם מקווים לשנות את ההתנהגות הזאת מבפנים. כלוי תקווה שזה מה שאכן יקרה. התנועה הזאת כרגע, בהתנגות שלה כלפי חוץ, מחזיה את כל מה שרע. את המלחמה באחר. את השלילה והרע. לא לכך יחלנו.
אני מסכים שהרגש הטבעי הוא ששולט כיום בשיח. אך אין זה כי הציבור מטומטם. אלא כי אין לו כלי יעיל לתאם עמדות וערכי מוסר. בהעדר כלי כזה, הוא פונה אל הרגש ואל מסעות השנאה.
מניסיוני, כאשר מדברים עם אנשים הם אינם טיפשים. הם רק לא למדו מספיק ולא בררו מספיק. לכן הריון הליברלי תמיד דיבר על השכלת הציבור ועירובו בפוליטיקה.
כיום הכלי ליצירת דיון ציבורי רחב הוא הבלוגים. אך אליהם יש להוסיף את תרבות הדיון. בהעדרה של תרבות דיון, קשה מאדל הגיע להסכמות רחבות. תרבות הדיון יש לה את המאפיינים שלה, ומניסיוני, היא יוצרת קהילה חכמה יותר, משכילה יותר ומתואמת יותר.
אגב, רעיון הטובים לשלטון הוצע על ידי אפלטון (המדינה), ומאז הוא רק נחל כשלון. ביוונית שלטון הטובים נקרא "אריסטוקרטיה". הבעיה עם אריסטוקריטה היא שהשולטים עושים מה שטוב להם ולא לכלל הציבור. וכמו כן, השארת כוח גדול מאד בידי ציבור קטן מאד, גורמת בהכרח לשחיתות. ואז אנו מגלים שזו אינה אריסטוקרטיה, אלא אוליגרכיה (שלטון המעטים).
טל,
כל דיון רציונאלי על עקרונות מוסריים יגיע לגבול האי-רציונאלי ובגבול זה אתה נותר עם הברירה של או לשנות את הבסיס הרגשי של זה הדן איתך (על ידי דמגוגיה במובנה הראשוני) או על ידי הצבעה כשהרגש הכללי הוא שמחליט. במילים אחרות, המנגנון המוצע על ידיך תומך בדיקטטורה אבסולוטית של הרוב ללא שום פרצה משום שהמערכת המוסרית עליה נבנית המדינה מחייבת כל פרט הנמצא בה ללא שום "אוטונומיה", שלא לדבר על הסכנה באם המערכת המוסרית היא הניהליזם המודרני שלנו (ידוע יותר כ"אם הוא לא פוגע בי, יעשה כרצונו").
הרצון אם כן למשוך את כל המון העם ליצירת דמותה של המדינה עד לעקרונותיה הבסיסיים הוא בעייתי משום ש: א' כפי שצויין הדבר יבטיח בסופו של דבר את דיקטטורת הדעה הפופולארית ביותר ו-ב' על אף שההמון בדרך כלל חכם (מבחינת חוכמת יום-יום), אין הוא הצליח להתנתק ממסורות בעברו ומהווה שרשרת של עקרונות ישנים, גם אם מטרת החברה החדשה להיפטר מהם. יש סיבה שתרבות מעצבת המון מוצלח והמון מעצב תרבות מתפוררת.
לבסוף, לטעון שרעיון האריסטוקרטיה של אריסטו נחל מאז הגותו (ועוד לפני כן, כי שלטון הטובים היה גם לפניי) כישלון, הוא להתבונן ברפובליקה הרומאית, באימפריה הבריטית, בתקופת שלטונו של נפוליאון, בממלכה הפרוסית וכו' ולהגיד: "הם כישלונות" והרי זה יהיה שקר ברור למדי.
רעיון האריסטוקרטיה שאני מאמין בו אינו אומר: "קבוצה קטנה שתנהל הכל בינה לבינה" אלא ש: "יהיו דרישות קבלה לאנשים שירצו להיבחר כנציגי העם". חשוב איך תראה הכנסת אם נדרוש מחבר כנסת להציג את עשייתו הציבורית וניקיון כפייו לפני שיושלך לזירה הציבורית בשביל לזכות בבחירתו של ההמון.
דמוקרטיה ישירה עם נציגים מובחרים- האין זה רעיון ראוי יותר מלתת לכל דמגוג תאב כוח להיות חלק מהשלטון? דמוקרטית ההמונים הפכה את המדינה להמונית, עלינו לשאוף עכשיו להחזיר את המצב לכזה בו פוליטיקאי יצטרך יותר ממתק שפתיים בשביל לזכות במשרה שלטונית.
ניצן הגדרת יפה את הבעיה.
גבול האי-רציונלי:
זה המקום שבו אין דרך להסביר יותר, ומתחילות הרגשות. אחת הדרכים היא כפי שציינת להפעיל בשלב זה מניפולציות ריגשיות. דרך אחרת היא לחקור לעומק יותר את הבעיה, ולמצוא פתרונות עמוקים יותר וטובים יותר.
שמעתי את דסמונד טוטו אומר פעם על התופעה הזאת: "בני, אל תרים את קולך, שפר את הטיעון שלך".
אכן, אתה מציין בעיה קשה של ניהליזם, חוסר יכולת להשפיע וכיוב'. כך זה נראה במבט ראשוני. אך מי שלומד להבין כיצד פועלת הדימניקה של השתנות הדעה הציבורית, יודע איך להפשיע על החברה, כך שדעותיה תשתננה.
זה פרויקט קצת מורכב להסביר כיצד דעת הציבור משתנה. אנסה רק להנחיל קווים ראשים, בעיקר עבור העידן הרביעי של התקשורת (לכל עידן, קוי השפעה שונים).
באופן טבעי, לציבור יש נטיה להאזין לאנשים חכמים ממנו, שאינם מתנשאים עליו. בעידן התקשורת ההמונית (עידן 3), היו אלו העיתונאים הבכירים, הפרשנים הביכירם והשדרנים, אותם "מעצבי דעת קהל" שהשפיעו על דעת הקהל. היה להם קל, כיוון שהם קיבלו במה גבוהה, שממנה כולם ראו אותם, ואף התנגדות אמיתית לדבריהם לא נשמע (כי בעלי אמצעי התקשורת דאגו לנתב את השיח, כך שיתיאם לצרכיהם).
בעידן הרביעי, של הרשתות החברתיות, הבמה הזאת הולכת ומתפוגגת. ההשפעה היא הרבה יותר דיפוזית. באופן כללי, אין אדם אחד המשפיע, אלא רשתות של השפעה. לאנשים יש נטיה להקשיב (במיוחד לאחר דיון) למי שנחשב בעינהם נבון וחכם, והוא אינו נוהג כפלוץ-אינטלקטואל. מישהו שמדברים איתו בגובה העניים. מישהו שמקשיב, ועונה באופן עינייני, ומוסיף להם חוכמה. כל אחד בוחר לעצמו את האנשים שהוא נהנה ללמוד מהם ולדון איתם. וכך, נוצרת רשת של חוכמה אנושית רחבה, המתבססת על חקירה, הקשה וכבוד הדדי. זה אומנם הרבה פחות ברור, אבל זה עובד.
אריסטוקרטיה:
הרומאים קרסו בעקבות השחיתות שיצרה האוליגרכיה (זה טבע הדברים כשמרכזים כוח בידי מעטים)
האימפריה הבריטית קרסה בגלל קיבעון מחשבתי, ומניעת חרות ברחבי האימפריה.
נאפוליון היה דיקטטור (קיסר, סליחה), שהקיז הרבה מאד דם צרפתי ואירופאי (הוא איבד מילוני חיילים ברחבע האין-אימפריה שלו).
הפרוסים, כנ"ל יצרו בסוף את היטלר (בחסות החשיבה הפרוסית הוקמה גמרניה הנאצית).
כל אלו הן אימפריות כוחניות, שקמו ונפלו בגלל שהכוח היה מרוכז בידי מעטים, ואז התפשטתה האיוולת, הסיאוב והשחיתות, עד שקרסו.
לכן דמוקרטיות הן שלטונות עמידים יותר לאורך זמן (המדינות החזקות ביותר כיום הן דמוקרטיות).
גם אם יכנסו לפוליטיקה אנשים בסטאנדרט שאתה מבקש, הכוח, המאבק לשלטון, יגרום להם להסתאב במהירות.
אינני מבין את הרעיון של דמוקרטיה ישירה עם נציגים? האם אתה מתכוון למה שקורה בשוויץ (שם יש פרלמנט נציגים, אך העם יכול לחוקק גם בצורה ישירה, כשהוא רוצה).
לגבי השורה האחרונה, אני מסכים. לכן צריכה להיות לנו מערכת לגילוי אמת. מערכת כמו אקלי, או "כנסת-פתוחה".
טל,
התחום האי-רציונאלי מכיל את הסיבות בגללן אתה מגדיר משהו כ"טוב" ואחר כ"רע", הוא זה שגורם לך לבחור את קני המידה לפיהם אתה שופט את המציאות; חקירה של העובדות ומציאת פתרונות "טובים" יותר, מחייב אותך קודם להגדיר מהו טוב ושוב, כאן נכנס השד האי-רציונאלי- אם נסכים למשל שזה טוב לשעבד עמים אחרים, נוכל לדון על דרכים טובות יותר, אך זה כל עוד יש לנו קנה מידה משותף. במילים אחרות חקירה רציונאלית תתן לך תשובות ל"איך", לא ל"למה".
עידן התקשורת הרביעי הוא לפיכך עידן פופולאריות גרוע יותר מהעידן השלישי- אתה בעצמך התייחסת לעניין שכאשר התעסקת בנושאים קשים ונוצרו "ריבים", כמות הכניסות לבלוג הרקיעה לשחקים. שנינו גם מודעים שרבים מהבלוגים המרכזיים בבלוגספירה מבחינת תפוצה (והרי עידן התקשורת כפי שאתה מצייר אותו קושר בין תפוצה להשפעה) הם חבורת דמגוגים שיודעים לעצבן חלק ולגרום לחלק אחר להגיד "הידד! הוא חושב כמונו!". אפשר לומר שפירקנו את השדרנים הגדולים למאות שדרנים קטנים שרבים אחד עם השני על דעת הקהל (ומי יפגע מהעניין? תרבות הדיון ויכולת ההסקה).
לבסוף-
הרפובליקה הרומית משמשת מודל לחקיקה ומשפט עד ימינו, כשהתרבות שלה נחשבת מהאדירות שהיו. לנסות ולתבוע אומה על פי סופה הוא עניין לא הוגן במיוחד שניתן לעשות גם לערש הדמוקרטיה: אתונה, שפיתחה עם השנים תשוקה לכיבושים ושחיתות.
האימפריה הבריטית קרסה והדמוקרטיה הבריטית עומדת לחסל אותה: כיצד ניתן לומר שהמדינות החזקות ביותר הן דמוקרטיות, כשאירופה הדמוקרטית עומדת להיאבד בים מוסלמי וארה"ב נהפכת למשוחתת יותר ויותר, כשתרבות ההמונים מדרדרת יותר ויותר והיכולת של הציוויליזציה המערבית (הדמוקרטית) להגן על עצמה קטנת? לפי איך שזה נראה, דמוקרטיה היא דרך בטוחה להשמיד לאום.
לעניין פרוסיה והיטלר- היטלר היה אוסטרי, כיצד הוא תוצר כפיה של פרוסיה? וניתן גם לציין שרעיונות הנאורות שמניעים את התנועה לדמוקרטיה ישירה הולידו את רוביספייר ושלטון הטרור בצרפת והעניין תקף לכמעט כל אידיאולוגיה/אמונה/השקפת עולם שתצביע עליה; דיקטטורים ורוצחים לא חסר.
המודל שלי מניח שילוב בין דמוקרטית נציגים לדמוקרטיה ישירה, לכיוון הישירה: ינתן מקום לעם לקבוע נושאי חקיקה בדמות משאלי עם, חצי מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות ועל ידי מנגנוני שקיפות (כמו "כנסת פתוחה") הנציגים ימצאו תחת פיקוח העם 24/7. ובתוך המודל הזה יהיו קריטריוני דרישה לנציגים שירצו להיבחר; אריסטוקרטיה של העם, כזו שתלויה רק באיכויות ולא בדם (זה אפילו מתחרז :P).
שלום ניצן,
ניתוח מבריק של מאות השדרנים הקטנים! אהבתי מאד.
אני מסכים שככל שהבלוגים ואמצעי התקשורת החברתיים פופלריים יותר, כך מצב ה- Fight or Flight מעורר אצלהם. אלא שאינני חושב שאלו האנשים שמעצבים דעת קהל לעומק.
מי שעיצבו גם בעבר וגם בעידן הרביעי את הדעות, הם הפילוסופים.
כמה אנשים באמת קראו את דסקארט, את לוק, את הובס, את קאנט, את ליבניץ, את שפינוזה, את רוסו, את הגל?
מעטים. רק מעטים מסוגלים לקרוא את הכתבים ובאמת להבין את המשמעות של דבריהם. ויחד עם זאת, נושאים שאנו מדברים עליהם בשידורי הרדיו, בבלוגים ובפרומים, קשורים לנושאים עמוקים מאד שגילו עבורינו הפילוסופים. נושאי אלו נובעים ישירות מהמשנות שלהם. כאשר עיתונאי או בלוגר מנסה להברר סוגיה או לשפוט סוגיה, הוא שופט אותה על פי עקרונות מוסריים שפיתחו עבורינו הפילוסופים. חופש הביטוי, הזכות לרכוש, חוקי הצדק, צדק חברתי, זכויות אדם, דמוקרטיה ועוד… כל אלו, מקורם במשנת הפילוסופים. אגב, לימין, עד היום לא מצאתי הודי דעות לוגיים. רק אקסטנציליסטיים (ניטשה). התחושה שלי שהימין-מרכז-מדיני אינו ניזון מפילוסופים, אלא יותר מתחושות בטן. זאת הסיבה שבסוף אנשי ימין מתעצבנים מאנשי שמאל ולהיפך. אלו מבוססים על רגשות, ואלו על הלוגיקה (ואינני אומר מי נכון יותר… סביר להניח שהשילוב הנכון של שניהם הוא התשובה המתאימה). אגב, הליברטנים, כן מבוססים על הוגי דעות.
מדוע הפילוסופים משפיעים? הרי כבר אנרנו שרק מעטים יכולים לקרוא את כתביהם. אני חושב שזה בגלל שלפילוסופים טובים יש יכולת להגיע לתובנות עמוקות מאד, ורחבות אופקים מאד. תובנות שאינטלקטואלים שאינם פילוסופים מתקשים להגיע אליהם בעצמם. האינטלקטואלים הגבוהים הם אנשי חוכמה. הם סופגים חוכמה מאחרים, ומעבדים זאת למשה יותר קל לעיכול. הפילוסופים הם אנשי תבונה יותר. הם לומדים יותר מתוך עצמם, ומהתבוננות ישירה (אוטודידקטיים).הם יצרתיים וחדשניים. הטובים שבהם רואים דברים בצורה ברורה, כך שמעטים יכולים לראות אותה.
בכך הם משרתים את האינטלקטואלים הגבוהים, ויוצרים עבורים שדה מחקר והתפתחות. האינטלקטואלים הגבוהים (הם בד"כ חוקרים באוניברסיטה) פונים אל קהל רחב יותר של אינטלקטואלים (סטודנטים ואינטלקטואלים חופשיים). האינטלקטואלים הללו כותבים את הבלוגים ה"מעצבנים וההמונים", והם עושים זאת לא פעם, כיוון שהם מעמידים את הציבור בעל תפיסה פשטנית, ומעמתים אותם עם רעיונות החדים של הפילוסופים. כך יוצר, שרעיונות הפילוספים הם לחם חיי הדעות בבלוגוספירה ובקהילה המערבית מזה מאות שנים רבות.
כך זורומות הדעות במרשת החוכמה-בינה האנושית. כך אני מבין, שמתעצבות הדעות. אשמח לביקורתך.
לגבי מושגי הטוב והרע.
אם תחקור מספיק, אני חושב שתמצא תשובה. שאלות כאלו תמיד הטרידו אותי. לפעמים לקח לי שנים רבות למצוא פתרונות. אבל הפתרונות בסוף באו. ואם הם היו טובים, הם שימשו ליצירת שפה משותפת בין קבוצות. אני בטוח שגם אם אתה תחקור ותתאמץ מספיק, תמצא תשובות מעניינות משלך 🙂
לגבי המודל שאתה מציע: אפשר למצוא אותו בשוויץ. מודל מוצלח בהחלט.
אני מחפש הלאה משם. אני מבקש לברר איך העם כולו, יכול להפוך לריבון לגורלו. אין לי עדיין תשובות ברורות, אך "תרבות הדיון", "רוח התורה", אקלי וכנסת פתוחה, נראים לי חלק מהפתרון הזה 😉
טל,
"פילוסוף" הוא תואר מאוד מאוד בעייתי: מי הוא פילוסוף? זה שיש לו תואר בפילוסופיה? מישהו ששואל שאלות? מישהו שהוגה תשובות? מישהו שסתם תוהה אם "עץ שנופל ביער שומם משמיע רעש?". אם הגדרה כזו נוזלית, ניתן להגדיר כמעט כל מעצב דעת קהל כ"פילוסוף" ואין הדבר גם אומר שההגדרה מתאימה:
דעת הקהל, ממה שראיתי, ניזונה משאריות הוויכוחים בין פילוסופים גדולים, כשהדעות שמנצחות הן הכוחניות יותר (אני מפנה אותך לניטשה, שעוד אתייחס אליו בהמשך)- לוק היה מאמין שהגה את עקרונותיו לפי האמונה באל והתנ"ך; כיום כשאתאיסטים שופטים בסוגיה לפי המחשבה שלו, הם מעוותים את הפילוסופיה שלו בלי אפילו לדעת. כך גם רעיונות כמו של הגל, רוסו ושאר האסכולה הנאורה: הרעיונות שלהם מופצים בכול מפני שכולם רוצים לחשוב ש"לכל אדם יש אפשרות לעשות ה-כ-ו-ל", גם אם הדבר לא בהכרח נכון או אפילו יעיל לחברה.
בשורה התחתונה, הפילוסופים הפופולארים מעצבים דעת קהל, הפחות פופולארים מגורשים הצידה (מקיאבלי כדוגמה).
לעניין ימין ושמאל- האם הרב קוק אינו הוגה דעות? מה עם ז'בוטינסקי? מקיאבלי? ואלה רק שמות שעולים בראשי כרגע, למרות שחייבים להיות עוד: תנועות הלאומיות שקמו באירופה לא אפשרי שנוצרו בלי פעילות אינטקטואלית תומכת, גם אם זו לא יצרה אותם.
בנוגע לניטשה, כמי שלקח פרוייקט אישי להתחקות אחרי מחשבת האיש, עליי להעיר שתי הערות:
א. לקשר בין ניטשה לבין הימין הוא לחטוא לא מעט לפילוסוף: ניטשה היה אנטי-דוגמה, אנטי-אידיאולוגיה ואנטי-איזמים למיניהם. התיאורים בהם תיאר את המדינה (מפלצת בעלת תיאבון עצום לבני אדם) הופכים אותו למתנגד לכל אמירת כן למדינה; ללאום אולי פחות, אך הבה נזכור שהוא שפך גם קיתונות ביקורת על בני עמו שלו.
ב. ניטשה היה פילוסוף לוגי, אולי אחד הגדולים שבהם- העובדה שהוא מדבר בלשון ספרותית יותר מחבריו (ובטח יותר מבן זמנו הגל שנראה שתכנן את מאמריו כך שיבטלו כל אפשרות להבין אותו) היא ההבנה הלוגית ש"כל מילה היא דעה קדומה". המחקר שלו בנוגע לאמת, למקורות המוסריות, התרבות והמחשבה הופכים אותו לאדם שמבחינת הרציונאליות והכנות גדול אפילו יותר מקאנט.
לעניין מושגי הטוב והרע-
פתרונות טובים למה? למהו טוב ורע? אינך יכול לקבוע פתרונות כאלה ללא קנה מידה, ללא איזה סט של אקסיומות ואלה באים מתוך היסוד האי-רציונאלי. אם למשל תפגוש בקבוצה של ניהליסטים שחושבים שהיכחדות המין האנושי הוא דבר חיובי, התוכל לשכנע אותם ש"דמוקרטיה ישירה" היא מנגנון שלטוני טוב? כמובן שלא (אלא אם יראו בו דרך מהירה יותר להכחיד את כולנו).
אם תרצה בירור נוסף של הרעיון, חשוב על השאלה- "האם המדע יכול לפתור דילמות מוסריות?". זו שאלה שמדגישה באופן הברור ביותר שמוסר הוא משהו שבבסיסו הינו עניין אי-רציונאלי.
לבסוף, בכדי שהעם יהיה הריבון של עצמו על כל פרט בו לדעת כיצד להתנהל כ"ריבון"; דבר זה מחייב חינוך מעמיק בלוגיקה (בשביל שלא ימשיך להתקיים "חוק הכלים הבלתי שלובים") תוך עידוד אקטיביות אזרחית ואישית. דברים כאלה מחייבים לא רק תורת מידות חדשה אלא גם ממשל שיעשה זאת- "ממשל מעבר" מסוג כלשהו.
הי ניצן,
הרבה נקודות 🙂
מיהו פילוסוף:
כדי להיות פילוסוף, אין צורך באקדמיה, או כל תנאי מקדים. התנאי היחידי, הוא שאינטלקטואלים רבים אחרים, רואים בו הוגה דעות יחודי. מומלץ שהוא יהיה גם הוגה שיטטתי. כלומר הוגה המשתמש בהיגיון כדי להסביר את משנתו. אגב,בעניין הזה, שמעתי זאת למלא מעט מרצים בחוגים לפילוסופיה. מי שעושה דוקטורט בפילוסופיה, אינו בהכרח פילוסוף. למסלולי האקדמיה של הפילוספיה, יש יכולת מרשימה לחנוק חשיבה יצרתית, הדרושה ליצרתיות של הפילוסופים.
זרימת הרעיונות הפילוסופים:
דעת הקהל אכן ניזונה משברי רעיונות הפילוסופים. וכל אדם עושה בהם כבשלו. אינני רואה בכך פגם. כדי שרעיונות יזרמו,הם צריכים להתאים לשיח הספציפי, וזה בסדר גמור שהרעיונות הללו יעברו מודיפקציה. ובתנאי שהנבונים שבינינו, ידעו תמיד להעמיד לבסוף את הדברים על דיוקם (כלומר, יחזרו לספר המקורי של הפילוסוף ויעמתו את הדעות מול כתביו המקוריים של הפילוסוף). לנטישה יש פיסקא מקסימה על זה (נדה לי שב"מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר). בפסקא הוא כותב משהו כזה "אני מרשה לחבריי לטעות בהבנתי, כדי שיעבירו הלאה את הרעיונות שלי". יש בכך אמת גדולה לדעתי. הרעיונות הם לא של הפילוסוף. הם אומצו על ידי אחרים, וכרגע הם עוברים מודיפקציה להתאמה למציאות 🙂 זה יוצר כוח העברה גדול לרעיונות.
לגבי הרעיונות, ו"האדם יכול הכול". הרעיונות של הפילוסופים משרתים פולטיקה. לכך הם נועדו. הצד הליברלי, והסוציאליסטי עשו בכך שימוש מוצלח. הפילוסופים שלהם הם רציונלים, ולכן ניתן להביהר באמצעותם סוגיות פוליטיות. לעומתם הפילוסופים הלאומיים הם בעיקר אקסטיניאליסטים, ולכן לא ניתן להשתמש בדעתם בקלות.
הוגי ימין ושמאל:
הרב קוק – מעולם לא חשבתי עליו כפילוסוף ימני. הוא בהחלט פילוסוף חזק. מהקריאה שלי אותו, הוא נמצא דווקא במקום של מהטמה גנדי. אומנם הוא נותן מקום יחודי לרוח ישראל, ואת עיקר העבודה הוא עושה באמצעות העם היהודי. אך הוא פונה לדרכי שלום ואהבה, לכל העולם. הוא גם ניזון מהמדע.
להערכתי אלו ממשיכיו, שלקחו את קטעים מאד צרים מהמשנה שלו, והפכו אותה למשנה ימנית. את כתביהם לא קראתי, אך את מעשיהם אני רואה כל יום 🙂
ז'בוטינסקי – לא קראתי את כתביו. הוא נחשב הוגה ימני, אך השאלה היא האם הוא פילוסוף (כלומר הוגה יחודי וחדשני).
מיקיאווולי – היה דמוקרט. הוא היה חוקר שהסביר איך פועלת הפוליטיקה באמת (והוא צודק). הוא היה חוקר שהקדים את זמנו, אך המליץ לקוראיו המנהיגים לפנות לדמוקרטיה רחבה ככל הניתן.
ניטשה ימני:
מהקריאה שלי את ניטשה, נראה שהוא אקטניציאליסט, שניסה לשחרר את האדם מכבלי המוסר הנוצרי המשתק. באמת לא ראיתי אצלו רעיונות לאומיים. אולי הוא לא היה תומך בנאצים, אך הם בהחלט השתמשו בתורה שלו, כדי לגבש את העוצמה הנאצית.
הם השתמשו בתיאוריית העל-אדם שלו, ובהשתחררות מכבלי המוסר הנוצרי, כדי להצדיק את כל הרשעה שלהם. אגב, הם דוגמא טובה לתנועת ימין שניתן לזהות את השורשים הפילוסופים/רעיוניים עליהם קמה. הם קמו על הרעיונות של העל-אדם של ניטשה, על רעיון האאוגניקה (תורת הגזע, המדעית של אותה תקופה), על מסורות פאגניות-גרמאניות, על תיאוריות כלכליות של אימפריאליזם. מי שאיחד את כל הדעות הללו למקשה אחת, היה ככל הנראה היטלר.
לגבי הלוגיקה של נטישה:
קראתי את כה אמר זרוטוסטרא, ואת מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר,ולא ניתקלית בשום טיעון הגיוני או לוגי של ניטשה. לעומת זאת, אומרים כי ניטשה היה פרספקטיביסת, שזאת גישה דומה לגישה שלי, של הכלוב הפנומנולוגי. אולי פיספסתי משהו. היכן מצאת את המחקר שלו לאמת?
טוב ורע:
את בחינת הטוב והרע יש להבנתי לבחון על פי המטרה. המטרה של רוב בני האדם, להבנתי היא להגיע לאושר. עכשיו נשאלת השאלה, כיצד מגיעים לאושר? יש דברים שיזיקו לאושר, ולהם ניתן לקרוא "רע", ויש דברים שיועילו להשגת האושר, ולהם ניתן לקרוא טוב.
השאלה מהו טוב ומה הוא רע, נובעת מהתיאוריה של המתבונן, לגבי הדרך להשיג את האושר. אם אני חושב שכדי להשיג אושר, אני צריך הרבה כסף, וכל האמצעים כשרים, הרי שלגנוב ולרצוח, כדי להשיג כסף, זה טוב. אם אני אזרח שומר חוק, שמבין שכדי לשגשג, ולחפש את האושר, צריכה להיות חברה שומרת חוק, אזי הגנבה והרצח הם רע, ושמירת החוק היא טובה.
לגבי חינוך העם… מסכים לחלוטין. לכן בתנועה לדמוקרטיה ישירה אמצנו את "תרבות הדיון" כשיטה. ואני מאמין שהדמוקרטיה צריכה לצמוח גם מלמטה. מהתנהגות דמוקרטית ברמת השכונה. לאחר שבני אדם לומדים לנהוג בדמוקרטיה בעירם ובשכונתם, הם יכולים להמשיך ולהתפתח לרמה המדינית. בבית ובשכונה, יחונך העם לדמוקרטיה.
טל,
היכולת של הדיונים האלה להתנהל בין כמה וכמה נקודות בלי שנאבד את קו המחשבה או/ו ננסה לתקוף אחד את השני היא אחת הסיבות שהבלוג הנהדר שלך נמצא אצלי בהזנות; אם יש פרס לתרבות דיון- אצביע בשבילך ;).
התנאי שנתת לפילוסוף הוא בעייתי: "אינטלקטואלים רבים אחרים, רואים בו הוגה דעות יחודי"- זו הגדרת פופולאריות: מה נחשב בתור "רבים"? 10? 20? 1? אני מציע להוריד את החלק הזה ולהיוותר עם ההגדרה של הוגה דעות- פילוסוף הוא אדם שהוגה את דעותיו באופן מודע, כלומר מודע לתהליך ההגייה (למרות שגם עם ההגדרה הזו אינני שלם).
לעניין המודיפיקציה: הנאצים הם דוגמה נהדרת ללקיחת רעיונות פילוסופים של הוגה שתיעב את כל מה שהם ייצגו ולהשתמש בו. הדבר מראה שרבות הפעמים שלא "משדרגים" את הרעיונות, אלא מעוותים אותם עד תום; העל אדם הניטשאני ואידיאל האדם הנאצי רחוקים כרחוק מזרח ממערב.
כמו כן אף אתה מכיר בכך ש"שהנבונים שבינינו ידעו תמיד להעמיד דברים על דיוקם"- כלומר השיח בנוגע להגות פילוסופית אמיתית הוא לא מנת חלקו של כל הציבור ואם לא כל הציבור באמת הוגה וחושב בסיסמאות שהם "מודיפיקציות" של רעיונות אחרים, דיון המוני על עקרונות מוסר יעלה בתוהו.
"הרעיונות של הפילוסופים משרתים פולטיקה, לכך הם נועדו"- מה?! ממתי רעיונות פילוסופים נועדו לשרת פוליטיקה? כלומר כן, יש את הפילוסופים הבינוניים ומטה שיוצרים הגות כמו שפורד ייצר מכוניות בשביל שיהיו "פופולארים" ו"משפיעים" וכו', תוך שהם לובשים את אדרת הכבוד של "היותם פילוסופים", אך אני מסרב ומתנגד לרעיון שהגות פילוסופית בכללותה נועדה לשרת פוליטיקה.
אם הצד הליבראלי והסוציאליסטי, כפי שאתה טוען, באמת הגו בשביל פוליטיקה הרי שהם תנועות שחייבות לעשות בדק בית מיידי בפילוסופיה של עצמם, או אם להמשיך בקו, לנסות ולפתח משהו חוץ מאידיאולוגיה.
בנוסף, אשמח אם תוכל להסביר לי מה הם ההבדלים לדעתך בין "הוגה רציונאלי" ל"הוגה אקסטיניאליסטי"- ממה שאני יודע הראשון הוא תואר, השני זרם.
הוגים ימניים:
הרב קוק- אני הקטן מכיר רק חופן מאמרים שלו, אך מהיכרותי הקצרה עם כתביו הוא נותן מקום ברור לארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל. לא ברור לי מדוע העובדה שהוא שואב גם מהמדע רעיונות ומתייחס לאהבה ואחווה כדרכים לתיקון עולם אמורים באיזו דרך להפוך אותו ל"הוגה לא ימני".
ז'ובטינסקי- האבא של הימין החילוני בארץ, הוא בהחלט הוגה דעות מרשים שכבר בתחילת המאה הקודמת הבין את הצרות שיהיו לנו עם האחים שישבו כאן בארץ. קיים ספר שמאגד כתבים נבחרים שלו (אינני זוכר את שמו) ויכול להוות היכרות מצויינת איתו. גם מנקודת מבט כללית מדובר באיש רוח משכמו ומעלה.
מקיאבלי- היה רציונאלי. לטעון שהוא היה דמוקרט בעוד שב"נסיך" הוא העלה למעמד של אידיאל את צ'זרה בורג'ה (הדיקטטור האיטלקי שעם אביו האפיפיור כבש ורטש את דרום-מרכז איטליה) הוא מעשה שמנסה "להכפיף" את מקיאבלי לעמדות כלשהן. כמובן שב"עיונים" הוא מדבר רבות על הרפובליקה ויתרונות הדמוקרטיה, אך תמיד תוך הגבלות והמלצות בנוגע לכיצד לנהל את ההמון.
הגניאולוגיה של המוסר הוא כשלעצמו ספר שמעיד על חקר האמת- האם לא צריך להיות לוגיקן חריף בשביל לצאת כנגד המוסר עצמו, בשביל לבצע היקשים בנוגע למקורותיו? אולם תורת המידות שלו היא חלק ממפעל חקר האמת שלו שהקיף את כל תחומי החיים; אם ברצונך להכיר אותו יותר טוב, הייתי ממליץ על "המדע העליז" כהיכרות התחלתית עם חקר האמת הניטשאנית.
בנוגע לטוב ולרע: בחינת אמצעים לפי מטרה מחייבת מטרה, שנובעת (כפי שציינתי כבר) ממניעים אי-רציונאלים. אף האמצעים עצמם נובעים ממקורות אי-רציונאלים: רבים הגדירו את האושר המירבי דווקא בצמצום הסבל עד כמה שניתן, בעוד שאחרים דווקא קיבלו את הסבל הגדול בשביל אושר גדול; תפיסה אחת הולידה את ההדוניזם המשחית, האחרת קרוב לוודאי כמעט כל אדם דגול בהיסטוריה.
לכן כל דיון על עקרונות מוסריים ימצא עצמו במבוי סתום אם ישארו רק בתחום ה"רציונאלי".
"בבית ובשכונה יחונך העם לדמוקרטיה"- נשמע לי כמו משהו שבן גוריון היה אומר, לא ברור לי למה… בכל מקרה- בשביל יעילות מלאה של הצמיחה מלמטה, כדאי לדעתי לדאוג גם לצמיחה מלמעלה: המדינה המערבית שנוצרה לנו כאן מצטיינת בלטמטמם את ההמון עם מערכת חינוך בקרשים ותרבות צריכה שנכנסת להילוך גבוה; ממשל אחר, בתקווה, יוכל לשנות את זה בד בבד עם השינוי מלמטה.
לניטשה יש הערה יפה על כך שמאלוהים השתחררנו כבר, אבל יש להזהר מצלליו של אלוהים המת – הן האידאולוגיות, תחליפי הדת, שהחלו פורחות עם העלמותו של אלוהים מן הספירה הציבורית. אפשר לומר שהוא צפה את העתיד.
עומר,
מה רע באידאולוגיות? הרי אידאות הן המיצוי של דרך מסוימת בה אנו מתכוונים לפתור את הקונפליקט שבין השפעת החברה לחופש הפרט, בדרך לאושרו של האדם. כל אידאה מציעה פתרון אחר. מה רע בפתרונות? או שמא עלינו לצוף בשדות ניהליסטיים אין-סופיים?
שלום ניצן,
תרבות הדיון:
ראשית, תודה 🙂
הרי מטרת הדיון היא לחקור את האמת. לא להתנגח, או לחפש להפיל איש את רעהו. וזה מה שאנו עושים כאן. אנו דנים לגופו של עניין. משתדלים לעקוב אחר הנושאים (ראה את הכותרות לכל נושא). ולבסוף מודים, כאשר אנו מסיכימים או רואים כי השני צדק מאיתנו. זאת לדעתי הדרך לחפש את האמת, על יד חקירה פרספקטיביסטית (שיש המייחסים אותה לניטשה, ואני מייחס אותה להוסרל ולפופר). וכן, מכל דיון כזה, שבאמצעותו אנוחושפים עוד רבדים באמת, אנו נהנהים מאד מהאמת, ומחברתו של בן שיחנו.
אני משוכנע כי ניתן להשיג זאת כמעט עם כל אדם ברחבי הרשת 🙂 רק צריך להקפיד על הכללים.
פילוסוף:
אדם החוקר באופן מודע? והאם לא רבים הם כאלו? האם החשיבה המודעת היא נכס הקיים רק אצל מתי מעט? אני חושב שאתה מנסה לגשר בין אוטודידקט לפילוסוף. אתה ואני אוטודידקטיים. אנו עוסקים יותר בהתבוננות עצמאית, מאשר ברכישת חוכמה מפי חכמים אחרים (אם כי אנו בהחלט גם משתמשים בחוכמת אחרים). אני חושב שכל הפילוסופים הגדולים היו אוטודידקטיים. אחרת כיצד היו יכולים לייצר רעיונות חדשים ומקוריים. אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלים על אינטלקטואלים אחרים. אינטלקטואלים שיקחו את המישנה החדשה שלו, ויפיצו אותה הלאה, תוך שהם מעבדים אותה עיבוד חופשי ואישי 🙂 בסוף פילוסוף נבחן ביכולת שלו להפיץ את משנתו הלאה… אנו הרי שמענו רק על אותם אוטודידקטטים, שרבים אחרים ציטטו ודיבריהם הגיעו עד עדיינו. אגב, למעט מתמטיקאים, נדמה לי שרוב הפילוסופים עשו את שמם, בגיל מבוגר, שכן ההגות הפילסופית דורשת זמן הבשלה מרובה. ובמיוחד נכון הדבר כיום, כאשר יש כל כך הרבה ידע לרכוש.
מודיפקציה:
נראה שאנו מסכימים. זהו טבע הדברים, אם נרצה ואם לא נרצה 🙂
פילוסופיה ופוליטיקה:
לוק – רעיונותיו שירתו הן את המהפכה הבריטית (קרומוול ושת') הצרפתית, והאמריקאית. רעיונותיו על צדק וממשל היוו את הבסיס להתגבשות שלושת המהפכות הללו.
רוסו – בעיקר המהפכה הצרפתית. הוא היווה בסיס לתורה המגבשת את המהפכה הצרפתית. גם כיום כתבוי יכולים להוות בסיס למהפכה דמוקרטית (הוא אחד ההוגים שלדבריו יש קשר עז לדמוקרטיה ישירה).
מיל – הבסיס לשינויים בזכויות ההצבעה במהלך המאה ה-19 בבריטניה.
אומרים שגם למשנה של קאנט יש השפעה על ההגות המדינית, אך אינני מכיר את רעיונותיו בתחום הממשל.
שלושת הפילוסופים הללו, פיתחו את רעיונותיהם לדעתי, כדי לשנות את העולם, לא רק כדי להגג בינם לבין עצמם. ובכך הם הוריהם של מהפכות פוליטוית.
יש גם כמובן פילוספים שהגותם אינה עוסקת בפוליטיקה באופן ישיר, אך גם לשם מגיעות תורתם:
כך למשך הוסרל, שהפך כנראה נגד רצונו, לאבי הפוסט-מודרניזם. פופר, מדובריה החשובים של הרציונליזם במאה ה-20. ניטשה, שנגד רצונו שימש אב לנאציזם ועוד….
הוגים ימניים:
הרב קוק:
ארץ ישראל, היא רק מקצת משנתו. הספרים שרובנו קוראים, הם אסופה של חלקי מכתבים שאספו תלמידיו. תלמידים שלהבנתי, לא היו יכולים להבין מעט מתורתו הגדולה של רבם. אם תקרא את כל כתביו, המופיעים ב"שמונה קבצים", תראה שהרבה קוק היה ליברל-אנרכיסט (אני מקווה להציג ציטטא בקרוב). ארץ ישראל היא רק תת-סעיף בכל המשנה הגדולה שלו.
אגב, כדי לענות על שאלתך, עלינו לשאול שוב, מהו ימין ומהו שמאל (שאלה שעדיין לא הבהרנו אותה כל צרכה).
אני חושב שההגדרה הבאה של ימין תהיה:
-שמרנים, לאומיים, רואים בכוח פתרון עדיף
שמאל:
-ליבראלים, קוסומפולטיים, רואים בשלום פתרון עדיף.
הרב קוק, נופל לדעתי יותר בכיוון השמאלי של המפה. הוא אומנם רואה בעם היהודי ובארץ ישראל, כבסיס לצמיחת הגאולה, אך הגאולה נועדה לכלל האומות. הוא הדבר ההפוך לחילוטין משמרני. הוא רב רדיקלי ביותר, שראה בחילונות בסיס הכרחי בגאולה. והוא כמובן העדיף את השלום על הכוח.
ניטשה:
אכן ניטשה כופר במוסר הנוצרי. הוא אולי יוצר תשתית מסויימת לחקר האמת. אך לא ראיתי שום דבר הקרוב למה שהוסרל, קאנט או פופר עשו. לגבי המדע העליז, ממה שקראתי עליו בויקיפדיה, גם שם לא ניראה שיש איז מהלך ססיטמתי לחקר האמת. האם תוכל להסביר לי את מהלך חיפוש האמת אצל ניטשה?
טוב ורע (אושר):
אני מגדיר אושר בצורה מאד רציונלית: פרמידת הצרכים של מאסלו. ככל שאדם ימלא יותר את צרכיו, על פי פרמידת הצרכים של מאסלו, כך הוא יהיה יותר מאושר. ואני רואה זאת בצורה אימפרית כמעט מידי יום, כאשר אני מאמן אנשים לאיכות חיים (קרי, לאושר). פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים שכיום ניתן למצוא את מקורם במוח, בצורה ניורונאלית. אין כאן שום דבר א-רציונלי.
חינוך לדמוקרטיה מלמטה או מלמעלה?
גם וגם, כמובן 🙂
לגבי בן גוריון. יצא לי לקרוא את "זכרונות שלו". 2/3 מהחלק הראשון, "דברים כהוויתם", "משנתו של בן-גוריון". בד"כ אני מושפע מאנשים חכמים שאני קורא, ולכן יכול להיות שמילותיו, השתקפו במילותיי.
טל,
בהחלט נהנים :). ולענייננו-
פילוסוף:
"אבל לא כל אוטודידקט הופך לפילוסוף. לשם כך, עליו לפתח תיאוריות שיהיו מקובלות על אינטלקטואלים אחרים"- מקובלות? לדעתי פילוסוף הוא קודם כל אדם שמפתח תיאוריות בהתאם להליך מחשבה מודע: הוא בוחן את המציאות, הוא בוחן את תוכנו ומערבב את הדברים ביחד בשביל ליצור (או לכל הפחות לנסות ליצור) משהו הרמוני הנוגע לחיים עצמם. פילוסוף הוא "אוהב חוכמה" ולכן אולי זה שמוסיף חוכמה למאגר האנושי הוא זה שראוי להיקרא "פילוסוף".
פילוסופיה ופוליטיקה:
אינני מתכחש להשפעות הפילוסופיה על החיים- רעיונות היו ותמיד יהיו התרופות החזקות ביותר והנשקים ההרסניים ביותר בארסנל האנושי. מה שצורם לי הוא המחשבה שלוק למשל הגה את תורת הצדק שלו בשביל הפוליטיקה והרי לשנינו ברור שהוא עשה זאת בשביל ליצור תיאוריה של צדק. הדבר תקף גם לכל פילוסוף משפיע אחר: הם יוצרים רעיונות, שיטות, מערכות ועקרונות מהם הפוליטיקה יכולה לשאוב, אך כפי שהפילוסופיה לא הייתה שפחת התיאולוגיה, כך אין לטעות ולחשוב שהיא שפחת הפוליטיקה.
אגב, שאלתי עדיין נותרה ללא תשובה: מה הם ההבדלים לדעתך בין "הוגה רציונאלי" ל"הוגה אקסטיניאליסטי"- ממה שאני יודע הראשון הוא תואר, השני זרם.
לעניין ההוגים הימניים:
היותו של הרב קוק זצ"ל ליבראל-אנרכיסטי, מהפכן מחשבתי, אינה מונעת ממנו להיות הוגה ימני; לחשוב כך הוא ליפול לתעמולה השמאלית וכדוגמה אתן לך את אבי הימין החילוני- זאב ז'בוטינסקי: הוא תמך בזכויות חברתיות לכל אדם (חמשת ה"ממים": מלבוש, מרפא, מחסה, מחנך ומזון), האמין במקומו החשוב של הפרט בחברה, היה תומך נלהב של שיוויון בין בני אדם ("אמת: הנני 'מטורף' לגבי מושג השוויון. אני שונא… כל מושג הרומז להבדלת-ערך בין אדם לחברו") ובאופן כללי היה מה שיוגדר בימינו כליבראל עם נטייה אנרכיסטית. ובכל זאת- הוא היה הוגה ימני.
כך גם כשבחנו את עניין "ימין" ו"שמאל" ביטאנו את הדעה שאלה מושגים ישנים, לא רלוונטים שאין לנסות אפילו ל"עמוד על משמעותם" אלא לזורקם. ראה למשל איך הגדרתך לשמאל נופלת בפח: שמאל מעדיף שלום? בריה"מ הייתה מדינה פציפיסטית? או השלטון בסין? מה עם המהפכה של פול פוט בקמבודיה? תהיו זו טעות לנסות ולשחזר את המושגים הכוללנים והמעורפלים האלה.
מה שמעלה נקודה בנוגע לתגובתו של עומר: הוא מזכיר קטע מ"המדע העליז" שכותרתו "צלו של בודהה" ובו ניטשה מדבר על כך שעם מות האלוהים נפרשים עכשיו מאות צללים, הם האידיאולוגיות השונות של המאה ה-19, אותן מציגים להמון ומבטיחים להם הכול בשביל שיקבלו על עצמם "עול תורה ומצוות" והדבר הוא שמבדיל בין אידיאולוגיה לאידיאות: אידיאות הן עקרונות לא ממומשים. אידיאולוגיה באה ליישם אותם וכל אידיאולוגיה באה להנחיל תפיסת עולם מסויימת, נקודת מבט אחת שנועדה לנצח את האחרות; משום כך ממליץ לנו ניטשה לנהוג כלפיהן לפי הכלל "כבדהו וחשדהו", אחד הלקחים החשובים ביותר שניתן ללמוד מן המאה שעברה עם האידיאולוגיות הרצחניות שלה.
לעניין ניטשה:
מה כוונתך ב"למה שהורסל, קאנט או פופר עשו"? האם הכוונה למתודה מוגדרת, לניסיון לתפוס את האמת בעזרת היקשים לוגים ומילים? אם כן, ניטשה בהחלט לא היה כזה- הוא היה מעל.
מה שניטשה מציג בפני הקורא הוא מאות ניסויי מחשבה, מאות הבחנות, ניתוחים ואמרות שהקורא נאלץ לברור וללקט בשביל לעקוב אחרי ניטשה לתוך האמת. לדוגמה-המדע העליז: הוא משקיע שם פרק שלם רק בשביל להגות בנקודה שכל הלוגיקה שלנו בטעות יסודה, שכל מה שאנו מגדירים כ"הגיוני" הוא לא יותר מצירוף מקרים. תרצה לדמיין את פופר או קאנט חושבים על זה? הם עבדים נרצעים ללוגיקה, בלי שאלות; ניטשה נותן לקורא להביט מבעד ללוגיקה- לנפשו של ההוגה, לסיבות פסיכולוגיות ואי-רציונאליות להגות, לשיטה מוסרית ולמחשבות.
אני ממליץ בחום לא להסתפק רק בקריאה בוויקי ולנסות לאתר עותק של "המדע העליז"; אני בעצמי כרגע מחפש לרכוש אחד, אך קרוב לוודאי שניתן למצוא עותק בספרייה ציבורית. אם מבטך הוא מבט פילוסופי, כלומר מבט אוהב חוכמה, חובה לשזוף עינייך בדרך החקירה הניטשאנית.
אושר:
על פירמידת הצרכים של מאסלו יש לי ביקורת לא קטנה שנובעת בעיקר מ"המבנה ההירככי" הדמיוני שלה- מאסלו קובע שאדם חייב לספק צורך אחד בשביל לעבור לאחר. תמוהה שהוא קובע זאת- פסיכולוג יהודי- כשבמשך 2,000 שנה העם היהודי התקיים בפחד מתמיד ולא הפסיק את חייו הרוחניים. ולא רק הוא- כמה סיפורי גדלות נפש יש לנו מהשואה, שירים וסיפורים שמהווים מימוש עצמי במהלך הזוועות? רבים.
אולם אשוב לנקודה שעל הפרק: "פרמידת הצרכים מתבססת על יצרים… אין כאן שום דבר א-רציונאלי"- להפך: העובדה שהיא מתבססת על יצרים הוא הא-רציונאלי! רציונאליות מחייבת אובייקטיביות, אובייקטיביות מחייבת אותנו לסרס את היצרים, הסירוס הזה אומר בפשטות שלרדוף אחר אושר הוא לבצע מעשה אי-רציונאלי; וכיצד ניתן להצדיק זאת? מה הנימוק שיהיה לך למרדף אחר האושר? שהמוח שלנו משחרר הורמונים שגורמים לתחושה נעימה? אז אתה מניח שתחושה נעימה היא דבר שיש לרדוף אחריו ושוב אנו יורדים עמוק יותר ויותר בהנחות עד שעלינו להכיר בעובדה פשוטה: להיות אדם עושה, הוא להיות סובייקט; להיות סובייקט הוא לתת לאי-רציונאליות לצאת ולשבור את המערכות הרציונאליות לתוך העולם שלנו.
הי ניצן,
פילוסוף:
אכן יש כאן תהליך מחשבתי כל שהוא (אין לי מושג מה זה תהליך מודע). אם התוצרים של ההליך הזה יהיו טובים, סביר להניח שיהיו אחרים שיקשיבו לו ויעבירו את המסר. אבל אני מניח שבהיסטוריה היו רבים וטובים שהעלו רעיונות טובים, אך איש לא שמע עליהם. כדי שידע פילוסופי ישרוד, חייבת להתקיים קהילה. אחרת איך הידע יגיע אלינו?
פילוסופיה ופוליטיקה:
אני מניח שפילוסופים הם קודם כל אנשים סקרנים, והם פועלים מתוך עניין. אך רבים מהם עסקו גם בפוליטיקה או בפיתוח תורה פוליטית. סביר להניח שבעיות פוליטיות העסיקו אותם, אחרת לא היו מעוניינים בחלקים הללו. אני גם מניח שמרגע שמצאו פתרון, הם רצו שאחרים יאצמו אותו.
פילוסוף רציונלי ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי:
אצל פילוסוף רציונלי ינתן למצוא חוט לוגי קוהרנטי. דבר מוביל לדבר. כך היו דסקארט, בייקון, יום, קאנט, מיל, מאך ועוד.
אצל פילוסוף אקסיטנציאליסטי, אין חוט לוגי קוהרנטי. לדוגמא ניטשה (לפחות בספרים שקראתי: מעבר לטוב ולרע ולגניאולוגיה של המוסר, וכה אמר זרתוסטרא), אינו מספק הסבר קוהרנטי לוגי. הוא אינו מסביר מדוע אלוהים מת, או מדוע לפעול עם חברים, ולא עם קהל (מעבר לניסוי אימפרי אחד). הוא אינו מסביר מדוע יש לבוא לאישה עם מקל? הוא אומר שכך זה, ובזה נגמר הטיעון שלו. הוא דמגוג במידה רבה.
הרב קוק הוא יותר אקסיטנציאליסט מאשר, לוגי. יש לו משנה שכאשר מפרקים אותה, היא די סדורה וברורה. אך קשה למצוא את הנחות היסוד, ובמהלך הספרים שלו הוא אינו בונה שיטה ברורה בצורה סדורה.
הוגים ימניים:
אם תראה את הפוסט על הרב קוק, תראה שהוא היה איש קודש-לאומי-ליבראל. בשנים החלקים הראשונים הוא ימני. בחלק האחרון הוא מרכז. הוא גם מגיע עד אנרכיה, אך זאת אנרכיה הנובעת מוסר גבוה. קשה להגדיר אותו במדיוק. לדעתי.
לגבי ז'בוטינסקי: הסיבה שמיקמו אותו בימין, היא מסיבות פוליטיות. הוא היה רביזיוניסט. כלומר שייך לזרם שפרש מהקומוניסטים, בגלל שאנשי הזרם האמינו שיש ערך ללאום. ביסודם היו הרביזיוניסטים, סוציאליסטים. הסיבה שסימנו את הרביזיוניסטים כימין, היא מטעמים פולטיים דמגוגיים. הרביזיוניסטים היו מה שאנו נקרא כיום שמאל-לאומי.
תורת הידיעה של הוסרל ופופר:
הוסרל ופופר הבינו שאין לנו גישה ל"דבר כלשעצמו" וגם לא תהיה לנו גישה. ולכן שניהם הסתמכו על התופעות. פופר אמר כי מן התופעות ניתן רק לבצע השערה והפרכה, ולהצמיח תיאוריות שעמדו במבחן ההפרכה. הוסרל, לא המשיך הרבה מעבר לתופעות. הוא ניסה למצוא דרך לצאת מהתופעות, אך לדעתי הוא נכשל.
ניטשה:
מה זה אומר שהוא מעל?
לגבי חוסר תקפות הלוגיקה, גם אני מסכים 🙂 כשיהיה המודל בנוי בצורה סדורה, אראה לך כיצד ניתן לבנות עולם סדור ללא לוגיקה תקפה. לגבי קריאה במדע העליז, אנסה… (אתה יודע, עומס אין-סופי של ספרים ומאמרים).
לגבי מאסלו:
זה לא מה שהבחור אמר. זה מה שאנשים אמרו שהוא אמר. ממליץ לך לקרוא את המאמר המקורי שלו A theory of human motivation – ניתן למצוא בקלות באינטרנט. הוא אמר שבדרך כלל יש הגשמה של צורך אחד והתפתחו האחר במדרגות. כלומר, נניח שהצרכים הפיזקלים שלי מולאו ב-80%, אז יש לי צרכים ב-60% לגבי בטחון, ו-40% לאהבה, ורק 20% לכבוד. אך זה לא המצב תמיד. לפעמים אדם גדל בשפע בכל הרמות, ואז כשמגיע מחסור, הוא אינו צריך לספק את הצרכים. הוא מרגיש מספיק חסון להמשיך לממש את עצמו, למרות סכנה ורעב.
האיזון בין הרצינוליות מתבצע בין המערכות הקמאיות של המוח, לבין הפרפרוטנטל-קורטקס. החלק החושב וההגיוני הוא הפרפרונטל קורטקס, והחלק האמוציונלי, התאוותני הוא המערכת הלימבית. אצל אדם מווסת, הפרפרונטל קורטקס מווסת היטב את המערכת הלימבית. וכך הוא לו נותן לרגשות לשלוט בו ולנווט אותו, אלא להפך. הוא מאפשר להגיון להשתמש בתבונה ברגשות (הוא לא מבטל אותן, אלא רק משתמש בהן נכון). אדם בשליטה, ומודעות לרגשיותיו, הוא האדם שאותו אנו מחפשים ליצור. הוא האדם שיודע לנווט את עצמו בבטחה יחסית לאושר.
כמאמן לאכות חיים, אני מעלה את היצרים, ואת ההרגלים הישנים למודעות, ומפתח יחד עם המאומנים שימוש נבון יותר ברגש. שימוש ישאפשר לאדם להשיג השגים טובים בהרבה.
טל,
הדיון מתפרק לו לתת דיונים קטנים. אקלי לא אמור להתחיל לעבוד כבר? 😛
פילוסוף:
הכוונה באופן מודע היא שהפילוסוף מודע להיותו הוגה- הוא מבין את האקסיומות שלו (גם אם לא את כולן), מבצע היקשים מתאימים ומנסה להעניק למאגר החכמה האנושי מבנים ונקודות מבט שתוכננו כך שלא יכילו סתירות פנימיות. אין בין העניין הזה ובין שרידות המשנה הפילוסופית שלו אף קשר- האם להיות פילוסוף הוא עדות לפופלאריות או להסכמה? זו עמדה מסוכנת שמציגה את התפיסה הישנה ש"אם רעיון הוא עתיק ופופלארי הרי שהוא בהכרח נכון".
פילוסופיה ופוליטיקה:
אולי ביקורתי לא הייתה ברורה או שלא הבנתי את דברייך- מחיתי בנושא הקשר פוליטיקה-פילוסופיה כקשר בו האחרונה ממציאה צידוקים בשביל הראשונה. אין שום רע או גנאי בפילוסוף שהוגה במדיניות וניהול המדינה ומשקיע מזמנו בשביל לפתור את בעיות האומה והאנושות; להפך- אני הראשון לשבח. הפילוסוף שאני כן רואה לגנאי הוא זה שמשרת משנה פוליטית כלשהי ומנסה במרץ להצדיק התנהלות איש כזה או אחר על ידי ייצור בהזמנה של רעיונות ושיטות.
לעניין ניטשה:
אלוהים מת, בעיניי ניטשה, משום שלא שיחק עוד תפקיד בחברה האירופאית של המאה ה-19. זהו אבחון סוציולוגי, לא תיאולוגי.
לעניין הדמגוגיה: משום שאינו מביא נימוקים סדורים וברורים תוך הצגת שיטת הקשה כמעט מתמטית הוא מעל! רוב הדיון שלנו כאן נסוב בדיוק סביב הנקודה שהרעיון המדעי התמים שטיעונים רציונאלים יכולים לשכנע בני אדם הוא טעות.
ניטשה מיישם זאת באופן יוצא מגדר הרגיל- הוא פונה מעבר להבאת טיעונים ונימוקין ומנסה להעלות מחשבות ורגשות בתוך האדם בשביל לבצע בו מטמורפוזה רגשית; הנני יכול להעיד שמאז "אנושי, אנושי מדי" הפילוסוף הזה מעלה בי הלכי רוח שנובעים מרגשות ושינויים בבסיס האי-רציונאלי שלי.
הוגים ימניים:
ז'בוטינסקי היווה חלק מן הימין- הוא מאמין בהקמת אומה יהודית, בהדר צבאי-תרבותי יהודי תוך קנאות (שבימינו הייתה זוכה לתיוג כ"קיצוניות משיחית") לארץ ישראל, עם ישראל ושפת ישראל. הוא היה מתנגד חריף של הקומוניזם והסוציאליזם והרוויזיוניסטים הציונים שלו יצאו מהתנועה הציונית, לא הקומוניסטית (אלא אם אינני מכיר את העניין הזה- אשמח אם תוכל להפנות אותי למקורות בנושא).
לכן אני מתנגד ל"ימין", "שמאל" ושאר תיוגים מאובנים מפני שההיסטוריה האנושית הוכיחה לנו שיש ליצור קטגוריות מדוייקות יותר: אינני צריך להיות שמרן בשביל להיות ימני-מדיני או מהפכן בשביל להיות שמאל-כלכלי.
לוגיקה:
אם המודל שלך נבנה בעזרת לוגיקה, קשה לי לראות כיצד הוא יכול לנסות ולבטל אותה. אינני באופן אישי מתנגד לשימוש בה, רק מתנגד להפיכתה ל"שליטה היחידה" במרחב האנושי.
מאסלו:
תודה על התיקון, אדאג לקרוא את המאמר ולתקן את המעוות :).
מוח, רגשות ורציונאליות:
אתה נכנס לשאלת "הביצה והתרנגולת"- מה קדם למה: השליטה הרציונאלית ברגשות או רגשות שהובילו לשליטה רציונאלית? ושוב, בבסיסה הלוגיקה שלנו היא תמיד לוגיקה של "איך". בשביל "למה" יש ליצור אקסיומות ואלה, כידוע, מצריכות בסיס שחלקו שקוע עמוק עמוק באזורים האי-רציונאלים שלנו. חשוב על זה כך: האם אדם באושר תמידי ואדם בצער תמידי יהגו אותו דבר?
ניצן,
אקלי: עדיין בעבודה לקראת ניסיויים ראשונים. נצטרך בינתיים להסתדר עם מה שיש 🙂
פילוסוף: הבנתי. נוטה להסכים. בכל מקרה, משנתו לא תשרוד ולא תעבור לאחרים, אם לא יהיו לה ממשיכים.
פילוסופיה ופוליטיקה: מוסכם.
ניטשה:
רגש הוא דבר אישי. רציונל, היא דרך לשתף מחשבות, ולמצוא דרכי פעולה משותפות.כיוון שהרגש הוא אישי, אין לו אלא להתנגש עם רגשות אחרים, לא לעבור תיאום, וסופו להביא לאלימות. וזה אכן מה שיצר לבסוף ניטשה, גם אם לא התכוון.
אני אישית, מוצא את האפשרות לקיום בשלום עם אחרים, כאשר נילמד להכפיף את הרגש שלנו לרציונל.
אגב, גם מודל הידיעה שלי מתבסס על חוסר יכולת לדעת את האמת: אני מתחיל לכתוב אותו, ותוכל לראות את הבסיס כאן: http://www.ekkli.com/theory/building-knowldge-from-within-the-phenomemological-cage
ז'בו:
הרויזיוניזים היא תנועה עולמית. נראה שז'בו הושפע מהם. הם למעשה סוציאל-לאומיים. כל התיאורים שתיארת עד כה של ז'בו, אכן מתאימים להגדרה זאת.
אגב גם מפלגת העבודה היתה סוציאל-לאומית. אך היא שמה דגש קודם על הפועלים והעבודה, ורק אח"כ על הלאומיות. זה עניין של דגשים.
לוגיקה:
הלוגיקה נועדה לשלוט על הרגש. אבל הרגש קיים, ובלעדו אי אפשר, ולא כדאי.
מוח, רגשות ורציונאליות:
אין לי ספק שלרגשות תפקיד נכבד בתפיסת העולם שלנו. השאלה היא איך לאפשר אושר? להערכתי בלי שימוש בחשיבה הגיוית, אין דרך להגעי לאושר. בלא חשיבה הגיונית, אנו עבדים לתאוותינו הבסיסיות ביותר. את אלה תמצא בקרה המכורים הכבדים לסמים. שם התאוות שולטות בהגיון, והם אינם יכולים לצאת ממסלול היסורים שאליו נכנסו.
טל,
אין שום בעיה, מצפה להשתתף בניסויים האלה כשיתחילו (אני באמת צריך לשלוח מייל בקשה בנושא).
פילוסוף:
ההערה האחרונה היא נכונה אם אנו מניחים שפילוסוף, כתנאי סף, חייב שרעיונותיו ימשיכו הלאה ויהיו ידועים; הדבר בעצם שולל את היותו של איזה הוגה שנגלה בהיסטוריה האנושית כ"פילוסוף", גם אם הוא הגה על הקיום ברמה שלא נראתה כמותה, רק משום שנעלם בין דפי ההיסטוריה. שנינו, אני חושב, לא רואים באפשרות כזו משהו טוב.
ניטשה:
גם חשיבה היא עניין אישי וגם רעיונות התנגשו בכדי יצירת אלימות כמו הקומוניזם והקפיטליזם לאורך המאה ה-20 (ויש גם קבוצות אידיאולוגיות אלימות וכו').
רגש הוא בסופו של דבר האסואציה שמקשר המוח שלנו עם גירוי חיצוני והאסואציה, כמו תהליך חשיבה לוגי, יכולה בהחלט להיות חלק מהציבור הרחב: אם אראה לקבוצת דתיים אדם בן 95 שקם ב5:30 לתפילת שחרית בתפילין וטלית הם יחושו ברובם כבוד והשראה; אראה את אותו דבר לאתיאסטים וחלקם יחוש לעג קל בנוגע לזקן שקם ב5:30 בשביל ללבוש בגדים מיוחדים ולדבר עם "החבר הדמיוני" שלו.
משום שמדובר בהליך שאינו שונה מחשיבה (כשאני שואל "1+3" הלוגיקה המתמטית מחייבת אותך להגיד "4" ולא "טווס") ניתן לבצע בו מניפולציות וזה מה שעשה ניטשה- התעלות מעבר לשרשרת הטיעונים הלוגית אל עבר הבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שבסופו של דבר אחראי לרוב העקרונות שלנו.
הביקורת הניטשאנית מובהרת יותר אם אעמיד אל מול חזון האושר שלך, שקרוב לוודאי כולל הגשמה עצמית ולכן גם סבל לא קטן (כי בשביל לעשות משהו יש גם לסבול את התהליך), את החזון ההדוניסטי: אלקטרודה תהיה מחוברת למוחנו והיא תגרה את אזור העונג במוח שלנו; הדבר מקביל להכנסת בני האדם למעין "מטריקס" בו כולם מאושרים ושמחים גם אם אף לא אחד עושה משהו.
עכשיו אמור לי, בעזרת הלוגיקה, מדוע הרדיפה אחר רידוד כל הציווליזציה האנושית לעכברים שמענגים את עצמם בעזרת חשמל היא משהו שלילי? או משהו שאין לשאוף עליו? איננו יכולים להשיב. הסיבה שאנו בוחרים לפעול ולעשות, להשיג אושר על ידי מאמץ וכיבוש אתגרים במקום לשבת בפינה ולדגדג לעצמנו את מרכזי העונג היא מהבסיס הרגשי והאי-רציונאלי שלנו.
שלום ניצן,
לא שכחתי את מכתבך. הדיון בינינו דורש עיון וחשיבה, יותר מהרגיל (וטוב שכך 🙂 ).
הייתי די עמוס השבוע. אשתדל לענות בתחילת שבוע הבא.
פילוסוף:
יכול להיות אדם בעל יכולות חקירה מופלאות. יכול הוא לגלות רזים וצפונות שאף אחד לא גילה אחריו. אך הוא לא יקרא פילוסוף. כדי שאדם יהיה פילוסוף, אחרים צריכים להכיר בו ככזה. אין אדם יכול להעיד על סגולותיו. אלא אם כן, נגלה את הסגולות המיוחדות לפילוסופים הגדולים.
עד אז, יש לנו רק את ההיסטוריה שתשפוט.
מטריקס עונג:
אין בכך שום דבר שלילי. זה מה שבני אדם מחפשים, ואם תעניק להם את זה, הם יהנו מאד. המשמעות היא שהם יפסיקו לפעול, ולתפקד. האושר, הוא הכוח המניח הגדול ביותר שלנו. אם המכונות ילמדו להתשלט על המרכזים הללו, האנושות תפסיק להתקיים, והמכונות יוכלו להפיק חשמל (כמובן שזאת שטות… איננו יכולים לייצר אנרגיה יש מאיין). למעשה אם נספק את העונג, הכל יקרוס.
קח לדוגמא סמים. הם בדיוק עושים את זה. הבעיה היא שככל שהם מתחברים לסמים, הנאות החיים הרגילים נחלשות, והם מפסיקים לתפקד. הם מפסיקים להתפרנס ממקצועות סבירים, ומתחילים בגנבה ובזנות. לבסוף הם הופכים לעניים מרודים, ומתים ממנת יתר או ממחלות.
לכן העונג צריך לבוא מהחיים עצמם, אם אנו רוצים לתפקד.
פילוסוף:
מדוע? מה הנימוק הלוגי לכך שהגדרת אדם כפילוסוף חייב לכלול גם הכרה של אחרים? הדבר יהיה כמו לטעון שאדם בשביל להיות צייר צריך הכרת אחרים או שלחילופין אם מישהו מכיר באדם אחר כשוטה הרי שהוא שוטה; אבסורד וזה עוד לפני שלא ניתנה הגדרה כמותית ל"כמה בני אדם צריכים להכיר בפילוסוף" לפני שהוא יכול להיות פילוסוף.
מטריקס עונג:
האנלוגיה לסמים אינה נכונה- מטריקס עונג אינו קשור לשימוש בחומרים כימיים להפקת הנאה ואינו תלוי בהכנסה פיננסית. כל שיהיה הוא שהאנושות כולה תהיה מחוברת לאלקטרודות שיגרו באופן ישיר את העצבים ובחינם.
שים לב אגב לאקסיומה שלך: "אם אנו רוצים לתפקד"- המרדף אחר אושר, אם הוא באמת הדבר המניע את האנושות, אינו מרדף אחר תפקוד. אתה מניח, מסיבות שאינן בהכרח לוגיות בכללותן, שיש לקשור בין חזון אושר לתפקוד בעולם הממשי. אך ההדוניזם מציע משהו אחר- הוא אינו מעוניין באושר מתוך עשייה, הוא רוצה לחבר את כולנו לאקלטרודות ולהרקיב עם חיוך על הפנים.
כיצד אם כן נשיב לשליח ההדוניסטי כשיעמוד על בימת החברה ויציע לכולם אושר בחינם ולנצח?