הארוע הקשה אתמול, הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה בחברה הישראלית. אנו אומה בהיסטריה. אנו כל הזמן נאבקים. התגובות שלנו הן אגרסיביות, בין אם אנו נמנים על הימין ובין אם אנו נמנים עם השמאל. חבריי בימין מעודדים הפעלת כוח. חבריי בשמאל מתוסכלים מהמדינה, ונאבקים לשלום או נגד הימניים, או עבור מה שזה לא יהיה (לשמאל יש הרבה מאבקים, כך שקשה למנות אותם כבר). כולם כאן במאבק, לחיים ולמוות.
אם החברה הישראלית היתה אדם אחד, אז היתי אומר שהיא משתמשת בעיקר בהיפוטלמוס ובאמיגדלה. שני 
אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל הילחם-או-ברח. כדי לווסת את הפעולות הפשוטות הללו התפתח באבולוציה (הקב"ה יצר, לבריאתנים שבינינו) אזור במוח שנקרא פרפרונטל-קורטקס. זהו האזור הקידמי במוח, והוא מסייע להבין מצבים מורכבים, ולווסת התנהגות מורכבת הרבה יותר. באזור הזה אגורה כנראה רוב החוכמה שיצרנו במהלך חיינו.
ישנם ממצאים המראים כי אנשים הנוטים לאגרסיביות מפעילים פחות את הפרפורנטל קורטקס. על פי הממצאים הללו, נראה ששאנו הישראלים, בין אם אנו אנשי ימין ובין אם אנו אנשי שמאל, כמעט ולא משתמשים בפרפורנטל-קורטקס. אנו מעדיפים את תגובת הילחם-ברח, על פני ניסיונות להבנות כאן מהלך מורכב ומתוחכם.
אני משוכנע כי באופן אישי, אנשים אכן מפעילים את הפרפורנטל-קורטקס. אני בטוח שביום-יום לא כולנו פועלים באגרסיביות. יש בנו חמלה, ויש בנו התחשבות, ויש בנו הקשבה. אך בכל הנוגע לחיינו המשותפים, נראה שאנו בנסיגה חמורה.
מדוע זה קורה? אינני חושב שאנו עם פחות נבון מעמים אחרים (למעשה יש ממצאים אימפרים שמראים את ההפך). אני חושב שלמצב הזה חברו מספר גורמים. אנסה למנות אותם. אשמח אם תמצאו עוד גורמים:
- היסטוריה ארוכה של רדיפות – העם היהודי נרדף במשך 1700 שנה לפחות (ב-300 השנים הראשונות של הגלות, גם הנוצרים נרדפו. אח"כ הם השתלטו והתחילו לרדוף אותנו). זה מפתח תחושת פרנויה קלה.
- משבר מנהיגותי – במשך מאות רבות של שנים, סמכנו על ההרבנים שימצאו עבורינו תשובות. החל מהמאה ה-18, איבדנו בהם אמון. הלכנו לחפש את האמת בהשכלה, אך לא השכלנו למצוא דרך בה ההשכלה תוביל אותנו. אנו נידפים ברוח, ואיננו מצליחים לגבש הסכמות רחבות חדשות. גם מי שחיי כיום בחברה הדתית, מבין שלא כל הפתרונות אצל הרבנים.
- היסטוריה של פלפלנות – במקום שתרבות הגמרא תלמד אותנו כיצד לחפש את האמת, על ידי מחלוקת, חקירה וישוב הדעת, היא התחילה ללמד אותנו סכולסטיקה. המטרה בדיון אינה לחפש את האמת, אלא להראות מי יותר חכם. הפלפלנות הגמרתית, גרמה לנו לאבד את העיקר. כלומר את הענווה הדרושה לחיפוש האמת. את ההקשבה שנועדה כדי ללמוד. את ההתבנונות בעולם בצורה ישירה, ובחינת התאוריות על פי המציאות. במקום להבין כי האמת/הקב"ה גדול/ה מאתנו, אנו חושבים שיש בידינו להשיג את האמת. ואנו נוהגים ביהירות, כאילו אנו המצאנו את האמת.
- פוליטיקה ותקשורת של המונים – אחד הדברים שכל פוליטיקאי מתחיל מבין, זה שהוא צריך לצייר את העולם בסיסמאות קליטות, אם הוא רוצה קהל תומכים. הסיסמאות הללו צריכות לצייר את המחנה שלו בלבן ואת היריב כשחור. כך גם בנויות הכותרות של העיתונים והתקשורת. עולם של שחור ולפעמים טיפונת לבן. פיתחו כל עיתון, ותראו שם תמיד "רצח, שחיתות, אונס,שוד, מעילה, טרור". גם הפוליטיקה הקיצונית, וגם התקשורת ההמונית, פועלות על אותו מנגנון ברח-או-הילחם. אחד הדברים שאנו יודעים שקורה למערכת הזאת, היא שהיא מעוררת ערנות ועניין. היא התפתחה בתקופה שבעלי חיים היו צריכים לזהות טורף או יריב מייד, ולהחליט אם לברוח או להילחם. כל אלו שלא התענינו בסיטואציה, נטרפו או הוכו. כך שאנו מתוכנתים גנטית להגיב לאינפורמציה הזאת. הבעיה היא שהמערכת הזאת כ"כ חזקה וכ"כ ממכרת (כן, ניתן להתמכר לאלימות), שאנו איננו יכולים שוב להפעיל את הפרפרונטל-קורטקס.
מה ניתן לעשות? כיצד מפעילים שוב את הפרפרונטל קורטקס?
לשם כך, עלינו להצטייד בכמה שלבים נפשיים (אתם מוזמנים להוסיף עוד, אם אתם מכירים).
- להיגמל מהאלימות התקשורתית – הימנעו עד כמה שניתן לחשיפה לטלויזיה, לרדיו ולעיתונות הנייר (איך שהוא, העיתונות האינטרנטית הרבה פחות אלימה). מי שלא יודע כיצד נגמלים, מוזמן לפנות למוסד הגמילה הקרוב. אני מבטיח לכם שהאלימות שאתם נחשפים אליה, מסוכנת יותר מסמים אחרים שאתם עלולים לפגוש.
- להיגמל מפוליטיקה אלימה – אם אתם מזהים פוליטקאי שמנאץ אחרים, היו בטוחים שהוא דואג לאינטרסים שלו. עיזבו אותו, באמש'כם, ותתחילו לדאוג לעצמכם ולעתיד ילדכם. אל תחשבו שתצאו למאבק והוא יצליח. מאבק גורר מאבק מן הצד השני. אלימות, מגדילה אלימות. זה נכון אם אתה איש ימין או איש שמאל.
- היו אוהבי אדם – חביב אדם שנברא בצלם. אהבה מגבירה את שחרור הסרטונין. היא מעלה את תחושת העונג, ומחלישה את ההרצון לאגרסיביות.
- תתחילו להשתמש יותר ויותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם. במקום להגיב אוטומטית, תנסו לשפוט את הסיטואציה מהמקום של האדם שעומד מולכם (בצדק תשפוט עמיתך). תתקשרו איתו, תדונו איתו, תנסו להבין איך הוא רואה את הדברים. אל תגיבו מיד. חישבו. באינטרנט היום, ניתן למצוא המון אנשים מעניינים (בעיקר בבלוגים). תלבנו איתם סוגיות.
- ענווה – העיקר הוא לא אתם, אלא חיפוש האמת. הקשיבו, נסו לראות האם הוא רואה משהו שאתם לא רואים. גם אם הוא נראה לכם פחות חכם מכם, עדיין יש מה ללמוד מכל אחד (שהרי, איזהו החכם? הלומד מכל אדם).
- אם בדקתם, וחקרתם וראיתם שאדם טועה, ואף פוגע באחרים העמידו אותו במקומו. אהבה, אינה סיבה לא להוכיח אדם כשצריך. חינוך ילדים טוב, נבנה על אהבה, אך גם על גבולות של אמת. הדבר נכון גם בבני אדם בוגרים. הוכיחו רק לאחר שבררתם היטב איתו שאכן כך הם פני הדברים. ואם עדיין הוא ממשיך בהתנהגות פסולה, פשוט הוכיחו אותו. הדבר גם נכון למדינות ולעמים אחרים.
- תכתבו בפייסבוק, אבל אל תשכחו את הבלוגים – מטבעם, הבלוגים הם מקום לדיון יותר מורכב, ולהבעת עמדות יותר מורכבת. אם אתם מעוניינים להשתמש יותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם, אמצו לכם בלוגרים. במיוחד אמצו כאלו שהם ברי-פלוגתא שלכם. כך תזכו לראות את המציאות מכמה פרספקטיבות.
- גבשו חזון לפתרון הסכסוך – הפרפרונטל-קורטקס, נועד למצוא עבורינו דרכים להתנהלות מוצלחת בעולם. הוא לא נועד רק לשעשועי חשיבה. תחשבו, ותאמצו את הראש למצוא פתרון טוב. העלו אותו לבלוג שלכם, תדונו איתו עם אחרים. אם רעיון של מישהו אחר מצא חן בעיניכם, תעתיקו, ותשפרו קצת. כמובן אל תשכחו לציין מהיכן לקחתם את הרעיון (כל המביא דבר בשם אומרו, כאילו הביא גאולה לעולם (מסכת אבות)). מתוך הדיונים הללו, אולי יעלה פתרון שיהיו לו הרבה תומכים, מקרב אנשי המעשה. אם הוא יהיה ממש טוב, הם ילכו על זה, וישנו את המדינה.
- השתמשו במנגנון- ברח-או-הילחם רק כשממש צריך. הפעילו אותו כשמישהו מאיים ישירות על החיים שלכם. ממילא כאשר האיום הוא חברתי, לא תצליחו להשפיע באמצעות מנגנון ברח-הילחם, מלבד בשעת קרב. לכן מנהיגים גדולים, הם אנשים רגועים, היודעים את הדרך, ויודעים לצעוד בה בבטחה. הם יובילו את אנשיהם לקרב, רק כשלא תהיה ברירה.
מדוע שזה ישנה?
אם אתם קוראי בלוגים, אז אתם נמנים עם מה שנקרא אינטלגנציה (אינטלגנט יחשב בעיניי ככל מי שמוכן לחשוב או לכתוב מעבר לשורה בטוקבק או בפורום). אנו אומנם מיעוט, אך אנו מיעוט שמוכן להפעיל את הפרפורנטל-קורטקס שלו ברמה הפוליטית. אם נגבש הסכמות רחבות בתוכנו, והן יהיו מוסכמות על ציבורים גדולים, המידע הזה ידלוף הלאה, וישפיע מחוץ למעגלי הבלוגים. הוא ידלוף לפייסבוק ולעיתונות ההמונים, ומשם לשאר הציבור. ככל שנצליח לגבש הסכמנות רחבות יותר על חיינו המשותפים במדינה ועם הפלסטינים, כך גם ילכו ויתפשטו ההסכמות הללו בכלל האוכלוסיה. הבלוגוספירה היא סוג של בולה (מועצת 500) שיש לה כוח השפעה רב, מרגע שגיבשה הסכמה רחבה.
המון אהבה,
טל
נ.ב.
מותר להעתיק את הפוסט הזה, לשנות אותו, ולעצב אותו כך שתאהבו את הטקסט יותר, ולפרסמו עם או בלי ציטוט המקור (כרצונכם).
כתיבת תגובה