במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.
הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.
על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".
כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.
בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.
פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים
חלוקה אתנית בקרואטיה: אדום = קרואטים (נוצרים קתולים), כחול = סרבים (נוצרים אורתודוקסיים)
ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.
ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.
טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.
הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק. אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.
התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.
התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.
אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.
בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?
כמה הערות בנוגע למודל:
א. המודל יוצא מתוך נקודת הנחה שלאום אינו בעל רצון לביטוי עצמי נפרד מלאומים אחרים וללא "האחר" שיאיים עליו יעדיף להיטמע במדינת-על אי-לאומית. כשידועות לנו מהפכות לאומיות כה רבות שאינן בהכרח נגרמות מעשיקת השליט המודל הזה אינו מספק.
ב. המודל מתייחס רק לזמן לפני הקמת מדינה בה אמורים לחלוק "כמה לאומים". כיצד יסביר אם כן המודל סכסוכים בין קבוצות אתניות שנמצאות במדינות לאום שונות? הג'יהאד הערבי מאז המאה ה-7 למודל הזה הוא אניגמה.
ג. אני מעריך שעם הטיעון בדבר "סיכון זכויות שוות" תנסה להתאים את הסכסוך בן מאה השנים למודל; אינני חושב שהוא יתאים: המאבק כנגד היהודים היה חלק ממאבק ערבי גדול יותר ללאומיות. משום שהמודל כה לוקה בחסר שהוא אפילו לא יכול להסביר מניעים פנימיים של קבוצות לאומיות חוץ מ"איומים", הוא יהיה חסר כל יכולת להסביר מה עיראקים,סורים,מצרים וירדנים עשו פה חמושים כנגד היישות הציונית.
הי ניצן,
לצערי, אני מסכים עם כל מה שכתבת (אני מצטער, כי אין לנו על מה להתפלמס).
במודל המשופר, אנסה לתת תשובות להשגות שהעלת.
טל,
אין צורך להצטער. מי שמפיק הנאה רק מלהתווכח, בלי להשיג משהו, הוא כמו אדם שמוצא הנאה בלטחון מים.
אצפה בדריכות לראות את המודל המשופר :).
ראית…. גברתי על יצירי, והסתפקתי בכך שאנו מסכימים 🙂
שטחי (וטיפשי) ביותר. מצטרף להערותיו של ניצן.
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » כיצד נגרמים סיכסוכים אתניים? – ראיה מורכבת יותר
אני מסופק אם יש סיבה אחת לפרוץ סיכסוכים. לסכסוכים (אתם מתכוונים למלחמות נכון?) יש סיבות רבות ויש סיכסוכים שאין להם סיבה אמיתית. למשל סיכסוך הנובע מרצונו של אדם כריזמטי לשלוט. לדעתי גם אי אפשר לדון בסיבות לסיכסוך בין עמים בלי להגדיר מהו 'עם'.
אחת הסיבות לסיכסוכים… (בואו נחזור למושג המקובל) למלחמות, היא מלחמות תרבות (מה שנקרא בעבר מלחמות דת). מלחמות אלו הן בדרך כלל הגדולות והנוראות ביותר (אנשים אידיאולוגים יכולים להיות מאד אכזריים, ראה התנהגות הערבים המוסלמים). אנו, לפי ראייתי, נמצאים בתחילתה של מלחמה כזו. את הסיבה העיקרית לכך שאנשים מוסתים פועלים ביחד נגד קבוצות של אנשים אחרים אני תולה בטבע הדואלי של המין האנושי שהתפתח באבולוציה של שנים רבות. המין האנושי שרד והתפתח לא מעט בגלל היכולת של האדם הפרטי לעבוד בהרמוניה עם פרטים אחרים וכך בעצם ליצור גוף אטונומי הפועל כייצור אחד, לצד האינדיוידום. יכולת שהתעצמה ככל שהתקשורת השתכללה (מהדיבור, לכתב, להדפסה ועכשיו לאינטרנט). התקשורת בתוך קבוצת אנשים חזקה ככל שהם חולקים את אותה תרבות (אותם ערכים). היום ברמת התקשורת הגבוהה הקיימת, הסכנה למלחמת תרבויות גדולה מאי פעם.
יורם,
ברור שבכל מערכת יש הרבה סיבות. מה שניסתי לעשות, הוא לבחון המון סיכסוכים, ולראות את המכנה המשותף להם. את המנגנונים הגדולים שמובילים לסיכסוך. הן בסכסוכים מקומיים והן בסכסוכי דת, אני מוצא תמיד את אותו מנגנון המתואר לעיל.
מלחמות דת:
יש הנחה מקובלת בציבור שמלחמות דת הן המלחמות הגדולות ביותר. זאת לדעתי אשליה, שהפיצו תועמלנים קומוניסטים ותועמלנים של הנאורות. למעשה כאשר בוחנים את ההיסטוריה מסתבר שמלחמות דת, הן זניחות לחלוטין. מלחמת העולם הראשונה והשניה, לא נסבה סביב דת, אלא סביב רעיון ההתפשטות הכלכלית-טכנולוגית של גרמניה. כך היה גם בכל המלחמות האירופאיות של המאה ה-19. ולמיטב ידעתי, רוב המלחומות האירופאיות, מאז היוונים, דרך הרומאים דרך ימי הביניים, הם מלחמות סביב שטחים בין מלכים.
מלחמות הדת המפורסמות, הן מסעי הצלב, שהיו פסיק בהיסטוריה של המלחמות, ומסעות הכיבוש של המוסלמים, שלמרות גודלם, אינם שונים בעוצמתם מהתפשטות אימפריות אחרות בהיסטוריה האנושית. הן גם לא היו האכזריות שבהן.
תרבות ומלחמה:
כדי ליצור אידאולוגיה אחידה המוציאה למלחמה יש צורך בסיפור משותף וברור. לצורך כך, צריך מערכת תקשורת הנשלטת על ידי האליטות, ואינה ניתנת לערעור. כך היה במאה ה-20 כשהטלויזיה והרדיו נשלטו בידי האליטות. כיום אנו רואים מערכת הרבה יותר מבוזרת, ולכן יותר מגוונת של סיפורים. ולכן יש פחות מקום למלחמה.
זה נראה שהאיסלאם הקיצוני מצליח לספר אחיד, ולגייס הרבה כוח. יכול להיות, אך זה נובע מהיכולת לספר סיפור מעניין-ויראלי, ששובה את לב המאמינים. סיפור שהמערב לא למד להתמודד איתו, ולפרק אותו. זאת בגלל שהמערב, הוא עדיין במקום שיטחי מאד, ואינו יודע לספר סיפורים מערביים ברורים מספיק, כדי לדבר עם האיסלאם-הקיצוני.
העידן הפוסט-מודרניסטי, מפרק את יכולת הסיפור האמיתית, ולכן יש חולשה.
כדי להתמודד עם האיסלאם, עלינו לחפש את האמת, וכדי לעשות זאת עלינו לדעת איך מחפשים את האמת. זה המסע שלי, לברר איך מוצאים אמת מוסכמת (אינטר-סובייקטיבית).