בשבוע האחרון נפלו אצלי שני אסימונים חשובים. הראשון קשור לראיית עולם, והשני ליחסים שבין האינטלגציה, המנהיגות והציבור.
חצי הכוס המלאה
כפי שאלו מכם שמכירים אותי יודע, אני בעל חלומות. יש לי חלום שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה שיוויונית, אנושית, הוגנת וטובה (דמוקרטיה ישירה). אי מאמין שבזכות הדמוקרטיה הזאת, ילך ויתישב הסיכסוך הערבי-יהודי. אני מאמין שאנו יכולים לפתח חברה מוסרית, טובה ומשגשגת.
אלו חלומות גדולים מבחינתי, והדרך אליהם היא ארוכה. בדרך יש לכאורה הרבה מכשולים, קשיים, אנשים שנוהגים בצורה שמחבלת ביכולת להשיג את החזון. כל אלו גורמים לתסכול רב, לכעס ולפעמים אף לשנאה. כאשר אדם חי כך במשך שנים, הוא עלול להפוך לפסימי, נרגן וכועס.
השבוע הסתבר לי משהו. התבוננות על המכשולים, וכעס עליהם הם מסוג הרעלים שאנו מטפטפים לעצמנו לוריד, והוריסים את האופטימיות וההנאה שבתהליך השינוי.
הבנתי, שכמו כל תהליך שינוי, כדי שהוא יקרה, אנו נדרשים להסתכל על ההצלחות. להתעודד ממה שכבר השגנו. לטפוח לעצמנו ולאנשים בקרבתנו, על השכם. לחגוג כל יום מחדש את ההשגים, את ההצלחות, ואת הטוב.
עדיין להסתכל קדימה, אבל מתוך ידיעה שעשינו משהו, ודברים מתקדמים. לדעת שאנו אולי לא נסיים את המלאכה, אבל יהיו כאלו שימשיכו אחרינו. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט). תהנה מהמסע, מהחברים שאתה פוגש, מכל הטוב.
מאז שהאסימון הזה נפל לי, ראיית החיים שלי השתנתה, ואני נהנה מן היום יום.
בקרוב אצל מי שמעוניין בכך 🙂
האינטלגנציה
מידי פעם מתייעצים בי לגבי מאבקים/מאהבים של דמוקרטיה ישירה. כאשר אני נשאל לגבי מבנה הארגון, אני בד"כ מציע להכניס לקבוצה אנשי מחקר, שינסו לברר את הדרך הטובה ביותר למימוש הצלחת המאהב/מאבק. זאת מתוך ההבנה שאלו שניחנו בתכונות מנהיגות, ונדרשים להניע את הציבור הגדול, אינם בהחלט הכי נבונים, מלומדים או יודעים כיצד להוביל את הציבור להצלחת המאהב/מאבק. לעומתם, האינטלגנציה, אמורה לעסוק בשאלות של חוכמה, תבונה וידיעה, והם אלו שאמורים לראות את הדרך בצורה הטובה ביותר (אני יודע שיש פער… אדבר עליו בהמשך).
נראה שאצלנו בארץ לא התפתחה תרבות כזאת של שיתוף בין החוקרים (אני קורא להם אינטלגנציה)למנהיגות. אינני מכיר מספיק מקומות אחרים ואינני יודע מה טיב הקשרים במקומות אחרים. הדבר בארץ נראה כך:
כלומר, ההנהגה (כחול), מובילה את הציבור למאבק/מאהב. האינטלגנציה חושבת שצריך ללכת למקום אחר, או לא בטוחה לגבי דרכה. כך יוצא שאנו כקבוצה, לא מתנהגים בשיא התבונה. כדי להשיג את מטרתונו, אנו נדרשים לכן לא פעם לרטוריקה אלימה, הפגנות כוח וכיוב'.
המקרה המיטבי, להבנתי הוא המקרה הבא:
זה המצב בו האינטלגנציה גיבשה דרך מספיק ברורה לגבי פתרון הבעיה. היא מקיימת קשרים עם ההנהגה. משפיעה ומושפעת מהציבור, ובאופן כללי מעצבת במידה מספקת את התודעה הציבורית. במקרה הזה, אם האינטלגנציה גם מחוברת למציאות, בצורה טובה, אנו כציבור יכולים לנוע ביתר תבונה.
אך בכוונה סימנתי כוכבית. הכוכבית אומרת שצריכה להיווצר התיצבות פרדיגמתית.
התיצבות פרדיגמתית מתרחשת בשתי מיקרים. במקרה הראשון הוא שהפוליטיזציה של הקבוצה גברה על המחקריות. זהו מקרה שלילי, שעלו להוביל להיווצרות קונספציה שגויה, ולהוביל את הציבור לסכנה. מצב כזה נוצר כאשר אין מקום לחופש הביטוי, יש מלחמות אגו, ואי מוכנות לחקור באמת ובתמים.
האפשרות החיובית נגרמת כאשר, האינטלגנציה עסוקה במחקר, תיאורתי ואימפרי טוב עד כמה שניתן. ואז נוצרת הסכמה רחבה לגבי הדרכים שבהם יש לפתור את הקונפליקיטים ובהן יש להוביל את הציבור. במקרה הזה, אכן תיווצר הדרך הנהירה שתאפשר לציבור ולמנהיגיםלבור להם דרך יעילה את התנועה ליעד הרצוי.
פרדיגמה מחקרית טובה שתהיה לנו 🙂
שאלת המיליון:
כל תחום דעת נעשה מעניין בדיוק כאשר התובנות הבסיסיות שלו הן נוגדות אינטואיציה.
מקרה פשוט: פיסיקה ברמה תיכונית דורשת ממך התעמתות לא פשוטה עם הפיסיקה האינטואיטיבית שלמדת בגן הילדים. ולגבי פיסיקה מודרנית… די לחכימא ברמיזא.
אבל זה אומר שבהכרח יש עימות חזיתי בין הציבור לבין המלומדים. המלומדים טוענים טענות נוגדות אינטואיציה. רוב האנשים לא טורחים בלימודים גבוהים בדיוק משום שהם אינם סובלים את הצורך לשנות תפיסות. זה אומר שמבחינת הציבור הרחב, המומחים מקשקשים שטויות – כי העצות שלהם נוגדות אינטואיציה, ולציבור הרחב קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם האפשרות של שינוי אינטואיציות.
יתרה מזאת – מומחה רציני בדרך כלל מודע למגבלות הידע שלו. שרלטן איננו מודע למגבלות כאלה. לכן מדען כנה נמצא מראש בעמדת נחיתות מול שרלטן, כי הוא מודה בטעויות.
אז מה עושים?
שלום עומר,
אין שום טענות נוגדות אינטואיציה בכלכלה ברמה הגבוהה ביותר (הממשלה מדפיסה כסף כדי לתת לחברים שלה) או בביטחון ברמה הגבוהה ביותר (אם נאסראללה חוטף חיילים אז צריך לתת לו בראש). אמנם יש תחומי ידע שבהם האינטואיציה צריכה לחטוף מכות קשות לפני שמתחילים להבין דברים אבל לא כך המעשה השילטוני שרובו ככולו מושתת על אינטרסים וכסף ואינטואיציות נכונות לגבי הללו יש לכולם.
מרק
הי עומר,
אני חושב שהתשובות לשאלות שלך נמצאות כבר על המדף 🙂
אם תשאל ילד בגיל הגן, האם השמש מסתובבת סביב הארץ, או שהארץ מסתובבת סביב השמש, אני מעריך שילד סביר יגיד לך בצורה אינטואיטיבית שהשמש מסתובבת סביר הארץ (שבעיניו היא שטוחה). אם תנסה להראות לו את ההוכחה המתמטית-תצפיתית שמעידות על התשובה הלא-אינטואיטיבית, סביר להניח שאתה בצמך לא תוכל להוכיח זאת. כדי להראות זאת, יש להכיר את מסלולי הכוכבים בכמה השנים האחרונות, וכן להבין במתמטיקה גבוהה.
והנה ראה זה פלא, כמעט כל בני האדם יסכימו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש….. איך זה קורה?
כי הקהילה המדעית מגובשת, לגבי ההשערות הללו. לאנשים הדיוטיות יש חוש להעריך האם מה שמספרים להם הוא נכון או לא. כאשר הם רואים פיצול במדע, הם יגידו שהם לא יודעים. אם כל המדענים יגידו אותו דבר, והציבור ירגיש שזה נעשה בהסכמה, הם ילכו אחרי המדענים.
אנשים לא משכילים, מרגע שאתה מסביר להם הסבר מורכב, בד"כ יעשו את הדבר הבא: הם יגידו שאתה פרופ', ויסכימו לכל מה שתרצה. אלא אם כן, הם יפגשו פרופ' שיסתור את כל מה שאמרת להם.
לכן, הדרך לשכנע היא גיבוש של פרדיגומות בתוך הקהילה האינטלקטואלית. אין כאן קיצורי דרך.
זאת בדיוק הסיבה ששרלטנים מתקשים לשכנע. הם פועלים לבד. הקהילה המדעית לא תומכת בהם. ולכן לבסוף, רמת האמינות שלהם תהיה נמוכה בעיני הציבור. על זה נאמר "אתה יכול לרמות חלק מהאנשים כל הזמן. אתה יכול לרמות את כל האנשים חלק מהזמן. אך אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן"… במיוחד שבעידן הרביעי של התקשורת.
מרק…. ברמה האינטואיטיבית, אנשים פשוט חושבים שאינפלציה זאת גזרה משמיים. הם לא מבינים את המנגנון….כדי שהם באמת יבינו מהיכן נובעת האינפלציה, צריכה להיות קהילה אינטלקטואלית מגובשת מספיק שתדבר בקול זהה (זה יקרה לאחר שהפרדיגמה תתגבש).
טל,
האם קשה להבין אינפלציה או שאף אחד בציבור מעולם לא עודד על ידי הממשלה להבין את זה? ברגע שאנשים יחיו בדמוקרטיה ישירה הם יבינו מה זה אינפלציה כי מישהוא כבר יסביר להן שזה כדאי למען הכיס הפרטי שלהם להבין מהיכן היא מגיעה. זה יהיה אינטרס אנוכי של הפרט שיגרום לו להבין את זה ולא איזה "פרדיגמה" מתגבשת. ואז מה הם יעשו? הם יגידו לממשלה להפסיק להדפיס כסף ונגמר. מאות שנה של ויכוחים אידיוטיים של כלכלנים יגמרו ברגע בודד של אינטרס ציבורי לעומת אינטרס של כמה בנקאים. בשיטה הנוכחית הציבור מעודד על ידי הממשלה לא להבין כי גם אם הוא יבין אז מה הוא יעשה בקשר לזה? אז ההסבר של "גזירה משמיים" הוא טוב בדיוק כמו ההסבר האמיתי שכן שנייהם לא ניתנים לניסוי או לשינוי. השיטה הנוכחית היא מוטיבציה לחוסר לימוד ודמוקרטיה ישירה היא היא מוטבציה ללימוד. לא של דברים מורכבים כי מדיניות ברמה הגבוהה ביותר היא לא מורכבת אלא של דברים פשוטים ואינפלציה, כמו כל דבר שמערב מיליוני בני אדם, הוא דבר פשוט (לפחות ברמת המאקרו).
מרק
מרק, הרשה לי לחלוק על דעתך. כפי שציין באזני כלכלן לפני מספר שנים, מומחי הכלכלה שלנו הצליחו לנבא בהצלחה שלושים מתוך ארבעת המשברים הכלכליים של המאה האחרונה. כלכלה איננה מדע בשל, והאינטואיציות הבסיסיות של רוב בני האדם שגויות באופן מוחלט. כנ"ל בבטחון.
שתי דוגמאות:
1. כסף איננו אובייקט. הוא איננו אובייקטיבי. הוא איננו מצרך. כסף הוא ערך, כלומר פונקציונאל (ליניארי). בתור שכזה הוא נגזרת של התנאים הכלכליים ולא מצרך. רוב האנשים שאני מכיר חושבים עליו בתור מצרך שיש לו ערך משלו. אינפלציה מרגיזה אנשים משום שמהלכה קורה הבלתי אפשרי לכאורה: הכסף האובייקטיבי (שטר של גולדה, מטבע זהב, מניה) מאבד מערכו. מה עושים? לא הרבה. אינפלציה היתה גם בעולם העתיק. אתה יכול לדאוג שהיא לא תשתולל אבל אינך יכול לבטל אותה. לא הצמדה לערך הזהב ולא סגירת הבנקים – שום דבר לא יביא לחיסול האינפלציה, זולת צמצום הפעילות הכלכלית במשק. אם אתה לא כלכלן ואתה חושב על השטר שבידיך כמציאות אובייטקיבית, לא תבין זאת.
עיין ערך גלבריית ("כסף – מאיפה הוא בא ולאן הוא הלך". יש תרגום לעברית. אני יכול להשיג לך את הספר. הוא משעשע ביותר).
2. בטחון: אני שומע רדיו וקורא עיתונים. ברור לי שלמרבית הציבור (ולעיתונאים בכלל זה) חסרה ההבחנה שבין הרתעה לאכיפה. כל ההצעות שאני שומע להתמודדות עם בעיות (מתאונות דרכים ועד לבטחון לאומי) מתמקדות בהרתעה. אבל אנחנו (המומחים) יודעים שהרתעה ללא אכיפה היא גול עצמי. אני מנסה נואשות להסביר את זה לכל מי ששומע, אבל אין הרבה כאלה.
טל, אני חושב שאתה אופטימי יתר על המידה. הדיון בהתחממות גלובאלית הוכרע בקהילה המדעית מזמן, כמו גם הדיון בחיסונים. אבל קבוצות אינטרסים מגובשות היטב (ומטומטמות למדי) מצליחות לבלבל את הציבור, בעיקר תוך ניצול של מה שאמור להיות נקודת החוזק העיקרית בשיטה המדעית – הצעת אלטרנטיבות והטלת ספק שיטתי. הגישה הנפוצה היא: אם מדענים מציעים תיאוריות אלטרנטיביות ובודקים אפשריות אלטרנטיביות ברצינות, כנראה שיש דברים בגו.
ע"ע התפרצויות חצבת בארץ (ובארה"ב).
עומר,
הרשה לי לחלוק איתך. אנחנו יודעים טוב מאוד מה גורם לאינפלציה ברמה המקרו כלכלית ושוב – זה קשור לאינטרסים של בנקים, ממשלה, סוחרי בורסא חמדניים. כמו שאמר אלן גרינספאן – הדבר היחידי שמשותף לכל המשברים הוא טבע האדם – הוא לא התכוון לטבע האדם ברחוב של האדם ברחוב לא יכול לגרום למשבר אלא דווקא לטבע האדם בהיכלי הכח. נכון שחלק מסוים של האינפלציה קשור למשהוא אחר לגמרי (סוחרים שמדי פעם מעלים מחיר) אבל אתה מנסה לעשות אופטימיזציה של ה10 אחוז ולא של ה90 אחוז. 90 אחוז מהבעיה הוא הממשלה והבנקים והם גם היו 90 אחוז מהבעיה בכל המפולות הגדולות. מה צריך לעשות להם? לתת בראש! לאכוף מורטוריום על הדפסת כסף, תקציב שקוף, חוקים נוקשים בקשר לכמה כסף בנק חייב להחזיק בכספת, כמה מנכלים של בנקים לכלא וטיפלת ב90 אחוז מהבעיה. אני לא צריך טיפול ב100 אחוז – 90 אחוז היא התקדמות אדירה לעומת מה שקורה היום. יתירה מכן – מחירים, על פי כל קנה מידה, אמורים לרדת. כלומר כסף אמור להתחזק ולא להיחלש. למה? כי יש יותר תחרות, כי שיטות היצור משתפרות ועוד ועוד ועוד. כלומר יש גם לחצים שונים להעלאת ערך הכסף אבל הממשלה, בשיתוף עם החברים התעשיינים שלה, חושבת שאינפלציה היא המצב התקין ופועלת באופן נמרץ להחלתה על ידי הדפסת כסף זול (שבדרך כלל הולך לבנקים שהם עשירים ממילא). מכוניות עולות אותו דבר היום כמו שהן עלו לפני 30 שנה (יחסית למשכורת של אדם ממוצע במשק) והמשמעות היא שקרטל מחירים עובד מצוין ולא לטובת האזרח. דירות עדיין עולות אותו דבר כמו שעלו לפני שלושים שנה: מחיר דירה=מחיר עוסף כסף של זוג נשוי ממוצע לאורך 30 שנה. עבדות שכזו ניתן לשבור רק בדמוקרטיה ישירה.
2. לגבי ביטחון – אני חושב שלרוב הציבור ברורה הרתעה ואכיפה יותר טוב מאשר לשילטון הנציגים. כל בן אדם מפעיל באופן טיבעי אסטרטגיה של מידה כנגד מידה בחייו הפרטיים. חבר עשה לך משהוא רע? להעניש אותו זה האינסטינט הכי בסיסי שלך. הטבע האנושי נצרב בחכמה רבה של מיליוני שנה שרק עכשיו אנחנו מגלים את הגאונות שבה לאור תורת המשחקים. הציבור הי מצליח למנוע את עופרת יצוקה לדוגמא כי הוא היה מעניש את העזתים על כל קסאם בעונשים קטנים יותר וכך לא היינו מגיעים לצורך לעונש כבד על שבה וחצי של קסאמים. המערכת השילטונית פה פועלת בניגוד לאינסטינקט האנושי וזוהי קלקלתה. לגבי הציבור ותאונות דרכים: כל מי שאני מדבר איתו מדבר על כך שצריך לאסור על המשטרה בחקיקה לתת דוחות על שטויות וש*כל* הדוחות יהיו על נהיגה מסכנת חיים. האם המשטרה יכולה לאכוף על עצמה מורטוריום כזה על כסף זול? בטח שלא. האם הציבור יכפה עליה מורטוריום כזה אם תהיה דמוקרטיה ישירה? בטח שכן.
שוב- לא כל בעיה ניתנת לפתרון מוחלט אבל הטענה הבסיסית שלי שהבעיות הקשות ביותר, הן בכלכלה והן בביטחון, קשורות לשילטון הנציגים ולעובדה שהוא שילטון מיעוט ולא שילטון רוב ואותן ניתן להפיג משמעותית. עדיין יהיו דמגוגים שינסו להסיט את לב הציבור או לשכנע אותו לטובת גורמים אינטרסנטים אבל הפעם השיכנוע יהיה מעל השולחן ולא במיזנון הכנסת. זו כבר התקדמות.
מרק
עומר,
עוד נקודה – אתה טוען שאנשים לא יכולים להבין ירידה של ערך כסף. אתה טועה ובענק. הם פשוט מתעניינים יותר מדי בזה כי אין משהוא שהם יכולים לעשות כדי למנוע את הירידה אבל הם מכירים היטב את המושגים של ירידת ערך: כל אדם שקונה רכב לדוגמא יודע שהערך שלו יורד כל שנה למרות שהאובייקט הפיסי הוא אותו אובייקט. כולים מבינים שאם אתה קונה נגן CD ופתאום כולם עובדים לנגני MP3 אז נגן הCD שלך נעשה חסר ערך ולא כי הוא השתנה אלא כי השוק השתנה. כולם מבינים את הכל. השאלה היא מה הם יכולים לעשות בנידון. אני יכול לבחור לא לקנות נגן CD ואז לא להסתכן באיבוד הערך שלו אני לא יכול לבחור שלא לשים את הכסף שלי בבנק ולהסתכן באיבוד הערך שלו (אלא אם כן אני בוחר לגור ביער בחירה שאינה ריאלית בתקופתנו). בקיצור: אינטרסים זה שם המשחק ולא שכל. אחרי שמישהוא יסביר לציבור שהממשלה מדפיסה כסף ונותנת לבנקאים האם הציבור לא יתן להם בראש? יתן גם יתן. האם האינפלציה תצטמצם? ועוד איך. האם הציבור ירוויח מכך והבנקאים יפסידו (באופן יחסי כמובן)? ועוד איך. האם הממשלה היום מסוגלת למדיניות כזו? כמובן שלא.
מרק
עומר,
נקודה אחרונה למחשבה. מדעני מזג אויר לא יודעים לחזות סערות (הם לא יודעים לצפות מתי הן תתרחשנה) אבל הם יודעים להגיד בוודאות מה הגורמים לסערות (שקעים, הצטברות עננים מסוג מסוים, טמפרטורה מסוימת, לחות מסוימת ועוד). זה דומה מאוד למצב של כלכלנים – הם לא יודעים להגיד מתי תהיה הנפילה הבאה במדויק אבל הם בהחלט יכולים להגיד לך למה היא תתרחש: כי השילטון לא מפקח על כסף מדומה שמסתובב ונותן לעצמו ולחברים שלו לשחק במשחקי פירמידה עם הכסף של הציבור. זה ידוע בכלכלה זה מכבר. אנחנו לא צריכים יכולת חיזוי מדויקת כי, לא כמו שקעים ברומטריים שאותם אי אפשר לאסור בחקיקה, את המשחקים המלוכלכים שעושים מנכלי הבנקים בכסף שלנו ואת המשחקים שעושה הממשלה ה"דמוקרטית" שלנו במטבע שלנו ** אפשר ** לאסור בחקיקה אבל זו תעבור רק בדמוקרטיה ישירה. התופעה הכלכלית היא לא מידי שמיים אלא מיד אדם ובני אדם צריכים לטפל בה. ההסבר שכגע נתתי מובן לכל אדם ברחוב והכלכלנים הממומחים מציעים פתרונות אחרים לבעיות הכלכליות (פתרונות שאינם דמוקרטיה ישירה) רק בגלל שהם לא מדמיינים שיטת שילטון אחרת ובגלל מחסום דמיוני שהם הציבו לעצמם בין ה"כלכלי" ל"פוליטי". המחסום הזה לא קיים במציאות.
מרק
ידידי
"לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט).
ללא ספק תאור הוגן של המציאות של גורמי שינוי, המציאות גדולה ומורכבת מאיתנו אבל אנחנו תמיד חלק ממנה, וכשבחרנו/נדבקנו ונרתמנו לשינוי …. משפט זה חשוב מאוד.
אני מצטרף לפסימים בהכרה ששינוי והתפתחות לעולם לא יהיו "מדע בשל" (והציני שבי מאיר כי נדמה לי ש"מדע בשל" הוא מדע מת לא פעיל שמוחזק בעיקר בכח האמונה שהוא מדע….)
שינוי והתפתחות חברתית ופוליטית כמו שעברה האנושות ב70,000 השנים האחרונות מכיל הרבה רמות ותחומי ידע.
אני שייך לאופטימים, שמבינים שאנחנו כישות אישית וגם כישות קולקטיבית צומחים וגדלים עם המציאות כולה. הדחף הזה לא נראה לי בר חסימה, ונסיונות הסתרה ציניים או תמימים תמיד ילוו אותו כי אחד השלבים של הצמיחה הוא ביסוס מוצק של אמונה/ידע מה שלא יתכן בחזית הצומחת הכרחי כדי שצמיחה תהיה אפשרית.
התמונה שאתה מציע נראית לי פשוטה מידי, ואני מציע כמה עדכונים
1) בעוד ש"מציאות יש אחת" ו"חוכמה יש אחת, אך בעלת רבדים רבים" הרי ש"אינטליגנציה יש הרבה". באינטליגנציה אני מזהה את הפירוש של המציאות וככזו אני מכיר שיש ריבוי של פרספקטיבות מכל רמה של חוכמה ולכן בחברה תמיד פועלים מספר "מעגלי אינטליגנציה" שמשרתים ציבורים שונים המחוברים לרמות שונות של חוכמה.
2) לא לשיוויון הצעה – איזון פונקציונלי בריא. הייתי נמנע מחיפוש אחר שיוויוניות, אני חושב שיש פרטים שיש להם מחויבות רבה יותר מלאחרים כמו גם יכולות גדולות יותר. המונח של שיוויון תמיד נשמע לי מאיים בניסיון להפוך את כל האינטליגנציות לאחת בעוד שריבויין הוא הכרח. חברה דמוקרטית אינה חברה שיוויונית בעיני, אלה סוג של אורגניזם אנושי חכם המסוגל לפעול בתחומים פונקציונליים רבים ולאפשר לפרטים בו חיים טובים יותר ולהבטיח את איכות החיים של הכלל. החלוקה הפונקציונלית אינה פוליטית אלה מספקת את "צרכי החיים".
3) מתפתחות אבולוציונית מול התפתחות רבולוציונית של פרדיגמות. מקון ואחרים לא פעם נדמה שהתפתחות היא מלחמה בין פרדיגמות. בהקשר זה אני חושב שאנחנו יכולים להבחין בין פראדיגמות רבולוציוניות שבאות לבטל פרדיגמות קודמות ולהביא חדשות.
דוגמאות הן למשל פרדיגמות קיצוניות של "מדע ודת" או "מהפכה פמיניסטית" ולא פעם פרדיגמות מרקסיסטיות שרואות את הצורך בהרס של הפרדיגמות האחרות המזוהות כישנות ומנצלות. לעומתם פרדיגמות אבולוציוניות אינן מבטלות את התפיסות האחרות אלה מארגנות אותם מחדש. בהתפתחות האבולוציונית אינה רק "השרדות החזק" אלה גם "הכלת ההשלבים הקודמים" במובן זה כמו שתורת היחסות מכילה התייחסות למודל המכונה של ניוטון כמקרה פרטי.
ההבחנה ההתפתחותית נראית לי חשובה מאוד, כי אם אנחנו פועלים לביסוס פרדיגמה חדשה באופן רבולוציוני אנחנו עלולים אולי לעשות נזק יותר מלהביא התקדמות, ואחרי הכל המטרה אינה לנצח עם הפרדיגמה שלנו אלה לפתח פרדיגמה חדשה ומתאימה יותר לתנאי החיים שלנו.
כתבתי די. 🙂 מקווה שמשהו מכל זה ימצא בעל ערך
נרי
עומר,
אינני בטוח שההתחממות הגלובלית הוכרעה. ראיתי את סיכומי המחקרים לכאן ולכאן, ואינני משוכנע כי ההתחממות הגלובלית היא אכן דבר מוכרע.
אבל גם כך, ברור לי, שבעלי אינטרסים ינסו להטות את התוצאות המדעיות, או יציגו דעה שולית כדעת ביקורת מרכזית.
הדרך מבחינתי להתמודד עם זאת, היא דרך הבנת הלוגיקה המדעית, ופיתוחם של מודלים שיאפשרו לנו להבחין בתקפות הטענות של כל אחד מהטוענים. זה בדיוק אחד הדברים שאנו מנסים לברר באקלי, ומקווים לישם.
אגב, איך אתה למשל מבחין בתקפות העדיפה של אסכולה אחת בתחומך, על אסכולה אחרת? איך אתה יכול לדעת שאותו נודניק קנטרן, אינו צודק יותר מאנשי הזרם המרכזי בתחומך? אני חושב שאם נדע לפתור דילמות אלו, נדע גם לתת לציבור מידע אמין יותר על טיב הטענות. יש לך רעיון איך יודעים זאת?
מרק,
נושא הבטחון. מהניסיון שרכשתי בבטחון, בטענות בטחוניות, ובהבנת הציבור, לציבור אין מושג קלוש בבטחון. אלו מאיתנו שגדלו בשכונות עוני, או שהלכו מכות, יודעים שצריך להכניס אגרוף, לפני שבכלל נותנים למישהו להתקרב אליך. אילו מאתנו שקיבלו מכות, או חמקו ממכות, חושבים שצריך פשוט להיות טוב ונחמד, ואז לא יתעסקו איתך. זאת ידיעה אינטואיטיבית שמגיעה מניסיון אישי בחיים. אין לה שום קשר, למערכת המורכבת שנקראת החברה האנושית, ולסיבוכיות הגדולה שיכולה לנבא מתי יפרוץ סיכסוך, ומתי הוא יעלם. בפועל חוסר ההבנה שלנו, גורם לנו להתרסק פעם אחר פעם מול המציאות. בין אם אנחנו אנשי שלום, ובין אם אנו אנשי קיר הברזל, הקם להורגך השקם להורגו…
גם כאן, אני חושב שהפתרון נמצא בהתפתחות מודלים מספיק מוסכמים להבנת סיכסוכים, והפצתם בתוך הקהילה האינטלקטואלית. כיום, לא נראה שיש מודלים מוסכמים כאלו עדיין.
נרי ידידי 🙂
אכן, פרקי אבות מכילים חוכמה רבה 🙂
לגבי תיאור הפרספקטיבות, אני מסכים לחלוטין. ההתיחסות לאינטלגנציה, היא פשטנית לגמרי, ונועדה להצורך ההתיחסות באופן כללי אל קבוצת האנשים המשכילים.
לגבי פרדיגמות: אני מחבר את מה שאמרת לדבר אחד. אכן קון, טען שפרדיגמו מתחרות. זה נכון להבנתי. אבל זה נכון כשאין התגבשות פרדיגמה מספיק יציבה. אז כל תקופה פרדיגמה מתחלפת באחרת. זה מה שקורה במדעי החברה והרוח. זה גם קרה בביולוגיה עד שנות ה-40 של המאה ה-20. זה קרה בכימיה עד אמצע המאה ה-19, וזה קרה בפיזיקה עד שניוטון עלה לתהילה.
אך מרגע שנוצרת פרדיגמה יציבה ומוסכמת (תודות להתאמת התצפיות, ולא תודות לפוליטיזציה), אז מתחיל תהליך גדילה של פרדיגמות. הפרדיגמה החדשה צריכה להסביר את כל התצפיות של הפרדיגמה הישנה וגם תצפיות חדשות (שלא התאימו לפרדיגמה הישנה, כיוון שיכולת התבוננות השתכללה). כך יוצא שפרדיגמות חדשות הולכות ומסבירות תחומי ידע רחבים יותר. אז יש צמיחה של הידע. זה מה שקרה בפיזיקה (ניוטיון –> תורות היחסות ומכניקת הקוואנטים), ובכימיה (הטבלה של מנדליאב –>כימיה קוואנטית) בביולוגיה (תורת המחלות, האבולוציה, פיזיולוגיה, ביולוגיה מולקולרית ועוד…). זהי קורה כיום לדעתי בפסיכולוגיה, עם התבססות חקר המוח. זה יקרה בסוציולוגיה, לאחר שהפסיכולוגיה תבשיל.
אגב, להבשיל, אין משמעו לסיים את העבודה. מרגע שיש פרדיגמה יציבה, כאן מתחיל המחקר האמיתי. כאן מתחילות השאלות האמיתיות, וכאן בנה הידע החדש.
בנושא של SDi, אני חושב שזאת פרדיגמה מעניינת. נצטרך לפתח אותה עוד 🙂
טל,
המציאות לא כל כך מורכבת. מידה כנגד מידה היא דווקא אסטרטגיה שמובילה לשיתוף פעולה ולפתרון סיכסוכים. קרא את רוברט אקסלרוד – THE EVOLUTION OF COOPERATION שבו הוא מסדר את העיניינים. מסתבר שדווקא מידה כנגד מידה שהיא האסטרטגיה שטבועה ברובנו (ותובע בדמוקרטיה ישירה בגלל הפעמון של גאוס) היא גם האסטרטגיה האידיאלית למקסם את הסיכוי לשיתוף פעולה.
מרק
מרק
על פי מה שמופיע בספר של דוקינס הגן האנוכי בנושא של מדה כנגד מדה, מדה כנגד שתי מידות יותר מוצלחת אבולוציונית.
כלומר התברר שסלחנות מסויימת מצליחה יותר מאשר מדה כנגד מדה. השאלה היא כמובן כמה סלחנות משפרת.
ארן,
כמובן שיש ואריאציות אבל החידוש הרציני הוא פה לא האסטרטגיה עצמה אלא העובדה שהאסטרטגיה הדרושה היא פשוטה ולא מסובכת (כפי שסבורים בטעות כל מדעני המדינה). מה המשמעות? לא צריך להיות גאון בשביל מדיניות חוץ וביטחון – רק צריך ביצים להפעיל אסטרטגית מידה כנגד מידה. שילטון הנציגים שלנו לא מסוגל לכך אבל דמוקרטיה ישירה צעשה זאת באופן טיבעי. הנה מאמר שכתבתי בנושא:
http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-1616.htm
מרק
מרק,
אקסלרוד מודע לכך שהתיאוריה שלו מוגבלת לקבוצה בת 15 פרטים לכל היותר. למשל, כאשר הקבוצה גדלה ליותר מ20 פרטים, חלק מהפרטים מתחילים לאבד זיכרון לגבי מי שיתף איתם פעולה ומי בגד באמון שנתנו בו…. כך יוצא שבקבוצות גדולות מתחילות להיווצר בעיית טפילים. לכן יש צורך במנגנונים חכמים יותר ומורכבים יותר שישמרו את החברה מתפקדת ובריאה.
מרק, מזל טוב על הפרסום באי-מאגו 🙂
טל,
אנחנו מדברים פה על יחסי חוץ וביטחון. יש רק 5 מדינות שאיתם אנו מנהלים מגעים ישירים ושאיתן צריך לנהל מידה כנגד מידה. אף אחד לא שוכח לא את השמות שלהן ולא את ההיסטוריה איתן. בכל מיקרה כמות המדינות היא כל כך קטנה שכשבדמוקרטיה ישירה הציבור ירצה לדון ביחסים עם מי מהן יהיו הרבה מאוד קופצים להזכיר לציבור את ההיסטוריה.
מרק
מרק, מידה כנגד מידה אינה אסטרטגיה אופטימלית. למעשה, איננו יודעים נכון לשלב זה מהי האסטרטגיה האופטימלית למשחק החוזר של דילמת האסיר. מידה כנגד מידה היא אסטרטגיה טובה למדי – ובוודאי בהנתן הפשטות שלה. אבל היא רחוקה מאוד מלהיות אופטימלית. ידועות אסטרטגיות שמנצחות אותה (ספציפית). לא ידועות אסטרטגיות שבממוצע מהנהגות טוב יותר, אבל ידעו שהיא רחוקה מאופטימליות.
על כן – ביחסי חוץ כמו ביחסי אנוש – כל מקרה לגופו. אין שום טעם לרוץ ולממש אסטרטגיות גרועות, תוך כדי התעלמות מעשרת אלפי שנות ניסיון, רק משום שהמחקר המדעי בתחום עדיין נמצא בחיתולים.
עומר,
אם רוצים לדייק אז אין אסטרטגיה "אפוטימלית" כי אנו לא יודעים לאיזו קלחת אסטרטגיות זורקים אותה. אבל גם במציאות איננו יודעים מה האסטרטגיות שבתוכן אנו חיים (מה האסטרטגיה של אסאד ?!? אף אחד לא יודע ויתכן שגם הוא לא!). כלומר אנו מחפשים אסטרטכיות שהן טובות נגד מגוון רחב של אסטרטגיות כי אנחנו חיים בתנאי אי ודאות לגבי האסטרטגיות של השכנים – זה *** בדיוק *** מה שמידה נגד מידה בו. היחידות שמנצחות את מידה כנגד מידה בתחום הזה הן ואריאציות על מידה כנגד מידה. בכל מיקרה *כל* האסטרטגיות שנופלות לקטיגוריה הזו הן אינטואיטיביות לבני אדם מהיותם בני אדם (תעניש על בגידה, תתגמל על שיתוף פעולה עם ואריאציות).
אנא אמור מה אומרות אלפי שנות נסיום כי אני מסתכל על ההיסטוריה ורואה רק דיקטטורים שיוצאים למלחמות מתי שבא להם. זה לא מלמד כלום על אסטרטגיה לשלום כי אף אחד לא יכול לעשות שלום עם נפוליאונים והיטלרים. למעשה רק כשנוצרו הדמוקרטיות שלא שואפות למלחמה באופן טיבעי אפשר לדבר על "אסטרטגיה" לשלום. ואיפוא שהדמוקרטיה מפשלת הם בדיוק המיקרים כשהיא לא מפעילה מידה כנגד מידה (או אסטרטגיות פשוטות שינצחו אותה שכולן חייבות להיות מענישות על בדידה ומתגמלות על ידידות שזה בסיסית אותה אסטרטגיה).
מה אני אומר: האסטרטגיה הנידרשת היא *פשוטה* !!! למעשה כאשר מנהיגים מנסים לשכנע אותנו שהם צודקים למרות שהאינטואיציה שלנו אומרת שהם טועים זה כי הם:
– יצאו למלחמה כשלא צריך (לא כעונש). ויאטנאם היא דוגמא.
– לא יצאו למלחמה כשצריך (לא הגיבו כבר לקסאם הראשון לעזה ויצרו מצב בהמשך שדרש תגובה חריפה בהרבה).
בקיצור – האינטואיציות של הציבור הרחב טובות יותר מהתחכום של הקיסינגרים שבעצם מחפשים פילוסופיה שתעזור להם להצדיק מלחמה בשם תאגידים ומוקדי כח אחרים.
דמוקרטיה ישירה אמרתי?
מרק
זה הולך להיות ויכוח מעניין. ואולי גם עמוק. אולי כדאי לנו להתווכח על כוס קפה איפשהו.
נתחיל בכמה הערות כלליות (שאני לא ארחיב בהן בינתיים):
1. הוויכוח הכלכלי בינינו לא נגמר. אני לא מסכים גם עם הטענות הכלכליות שלך.
2. עשרת אלפי שנות הסטוריה הן בעיקר הסטוריה של מלחמות, ענישה, וחקיקה. יש תוצאות.
לגבי אופטימליות:
1. יש כמה מדדים ל"אופטימליות" של אסטרטגיות. המודל של נאש הוא הנפוץ ביותר, והוא אומר שאסטרטגיה היא אופטימלית אם, לא משנה מה השחקנים האחרים עושים, לא משתלם לך להחליף אותה.
גם במשחקים פשוטים (כמו שחמט) לא תמיד יש אסטרטגיות פשוטות כאלה. אבל כשאתה לוקח בחשבון "אסטרטגיות מעורבות", שהן תערובות הסתברותיות של אסטרטגיות "טהורות" (כלומר, אתה נותן להטלת קוביה לקבוע איזו אסטרטגיה תבחר), אז תמיד יש אסטרטגיות אופטימליות. במקרה המציאותי יותר של משחקים חוזרים, המצב מסובך יותר.
במשחקים כאלה יש אסטרטגיות שהן בטוחות יותר (אתה יכול למזער סיכונים) ואסטרטגיות שהן "מועילות" יותר (כלומר, אתה מבטיח רווח גדול יותר בסיכוי טוב יותר). נוצר קח-ותן מעצבן בין מזעור סיכונים והגדלת רווח. אבל, תיאורטית, אפשר לעשות אופטימיזציה לבעיה. המצב דומה לבדיקת השערות בסטטיסטיקה. אתה יכול, בהנתן רמת סיכון נתונה p, להבטיח נצחון בסיכוי 1-p (אבל הפסד בסיכוי p).
עכשיו מגיעה העובדה הקריטית: אם יש מעט שחקנים (פחות מארבעה), יש "אסטרטגיות p-אופטימליות" שהן פשוטות, כמו מידה כנגד מידה. למצוא אותן זה כבר הרבה יותר מסובך מלהוכיח את קיומן. מידה כנגד מידה איננה אחת מהן. אבל היא לא רעה, וכנראה שאסטרטגיה אופטימלית תהיה וואריאציה עליה.
אבל (!!!) אם מספר השחקנים גדול מארבעה, בדרך כלל אין לך אסטרטגיות אופטימליות פשוטות. אתה צריך להתחיל להתייחס למקום הספציפי שלך במשחק, להסטוריה שלו, לאופן שבו השחקנים מארחים מגיבים אליך, וכו'.
לקח:
אני אוהב מאוד את אקסלרוד. מאוד. אני חושב שהוא נפלא ושהוא צודק. מידה כנגד מידה מראה לך כיצד מהנחות פשוטות ביותר (אנוכיות רציונאלית של אינדיבידואלים) נובעת התנהגות מוסרית בסיסית. מה שאקסלרוד מראה הוא כיצד הנחה פשוטה גוררת יצירה של חברה-מוסרית מורכבת עם שיתוף פעולה.
אבל אתה לוקח אותו שלושה צעדים רחוק מדי. לא נובע מהעבודות הללו שהאסטרטגיה הפשוטה הזו אכן אופטימלית בכל הקשר שהוא. לא נובע שהחיים הפוליטיים פשוטים, ובוודאי שלא נובע שכל המשחקים הפוליטיים זהים ודורשים אותה התייחסות. המסקנות הללו שגויות.
תיקון קטן:
בשח יש אסטרטגיה אופטימלית "טהורה". זה לא אומר שאנחנו יודעים מה היא. רק שהיא קיימת.
בדילמת האסיר יש כזו ואנחנו מכירים אותה (המשחק פשוט כל כך).
ב"אבן, נייר ומספריים" אין אסטרטגיה אופטימלית שאיננה הסתברותית.
והערה הסטורית נוספת. בפרק הראשון של "נפילתה של האימפריה הרומית", גיבון מסביר למה דווקא הרפובליקה הרומית היתה זו שניהלה המון מלחמות התפשטות, ושמרגע שהאימפריה הפכה להיות טוטאליטארית (קיסרות), היא הפכה הרבה פחות אלימה (כלפי חוץ).
זה נוגד אינטואיציה חזק.
נוגדי אינטואיציה חזקים דורשים ראיות חזקות.
ובכן, שים לב ראשית שהתפשטות האימפריה נבלמה כמעט לחלוטין מרגע שרפובליקה הוחלפה בקיסרות. קיסר ופומפיוס היו הכובשים הגדולים האחרונים בהסטוריה של האימפריה הרומית. למה? משום שזו היתה תחרות ביניהם. מרגע שקיסר ניצח בתחרות, ההתפשטות נבלמה. לדיקטטור מסוכן לצאת ולנהל מלחמות, ומסוכן עוד יותר להרשות לגנרל אחר לנצח במלחמה (הפופולריות שלו מאיימת על השלטון). בריפובליקה מלחמה מוצלחת מרפדת את דרכו של המנצח לשלטון.
האם הכלל הזה מוחלט? לא. ע"ע שתי מלחמות העולם.
האם הוא גרוע? לא. ארה"ב השתתפה בהרבה יותר מלחמות מאשר ברה"מ, בזמנו. אנחנו משתתפים ביותר מלחמות ממרבית השכנים שלנו. (לא מכולם).
ולגבי מדע "בשל" ו"לא בשל". הייתי מציע את המבחן הבא: האם המדע מייצר טכנולוגיה *עובדת*?
מבחינה זו, מדעי הטבע בשלים. גם סטטיסטיקה וכן, במידה פחותה יותר, לא מעט ממדעי החברה.
מטאורולוגיה? כן. לא לפני 50 שנה, אבל היום כן.
כלכלה? למראית עין, כן. בפועל, לא.
טל, לגבי נצחון של גישות מיעוט במדע, אם היתה דרך פשוטה לברר מי צודק, לא היה וויכוח. אני שמרן לא קיצוני. זה אומר שאני מאמין גדול בעקרון שלפיו "טענות מרחיקות לכת דורשות ראיות מרחיקות לכת".
אוקי,
צריך בהחלט בית קפה תחת הסגר כדי לדון בכל הנושאים שהעלית. אתה תפיץ את העובדה שיש מגיפת כולירה ואני אביא בירות.
מה לגבי הטענה הבאה: המרחק בין האסטרטגיה שמפעילים שילטונות הנציגים לבין "מידה כנגד מידה" הוא מספיק גדול להצדיק שינוי שיטת שילטון לדמוקרטיה ישירה? שוב – קשה מאוד להוכיח אבל מצד שני גם את השלום הדמוקרטי שהוא די נכון סטטיסטית היה קשה לי להוכיח ללא עדויות מהשטח אם הייתי חי לפני כמה מאות שנה…
לגבי האימפריה הרומית. לא קראתי את גיבונס (אני יודע שאני צריך, אתם יכולים לרדת עלי בקבוצות) אבל אולי יש הסברים פשוטים בהרבה? אולי האימפריה הגיע לגבולות שתרבותית נראו כגבולות של העולם הנאור? או אולי תחת תנאי התקשורת של לפני אלפיים שנה אימפריה חוותה קשיים לא ליניאריים בהתפשטות מעבר לגודל מסוים? המציאות היא הרכבה של פונקציות מאוד מורכבות שיציאה למלחמה או שלום הן רק מרכיב אחד שלהן. זה עדין לא אומר שלא כדי לנסות לאפטם את המרכיב הספיציפי הזה מתוך כלל המרכיבים של המציאות. למעשה לא נראה כיצד ניתן בכלל לשפר את המציאות אם לא מנסים לשפר אותה מרכיב אחר מרכיב.
לגבי הכלכלה: אני חולק עליך אם אתה טוען שהמפולות הגדולות לא היו יכולות להימנע ללא חקיקה קפדנית יותר ופיקוח על החברים של השילטון – פיקוח שאין כל אינטרס אמיתי של השילטון לשמור עליו רציני.
מרק
אני אביא את הבייגלה 🙂
האם דמוקרטיות הן יותר או פחות אלימות?
המידע מראה לכאן ולכאן. אתונה היתה הרבה יותר אלימה מספרטא. הספרטנים פחדו לצאת למלחמות ארכות כי בבית חיכה להם עם שהם כבשו, והם פחדו שאם יצאו למלחמה, העם הזה ימרוד. האתונאים לא כבשו, אלא רק יצרו בריתות (לפחות בהתחלה), ולכן היו עסוקים בכיבושים יותר. הם גם היו עשירים יותר, והיה חשוב להם לשמר את העושר שלהם, ולכן לצאת למלחמה.
לגבי בריה"מ וארה"ב אני מסכים. אם כי אני חושב שזה בגלל שהסובייטים השתמשו במהפכות שקטות כדי לכבוש עוד שיטחי השפעה, בעוד האמריקאים השתמשו בכוח בולט.
שוויץ לעומת זאת, היא דמוקרטיה ישירה, והיא מהרגועה והעשירה במדינות אירופה.
לכן, אני חושב שנדרשת תיאוריה אחרת שתסביר, מדוע מדינה היא יותר או פחות אלימה. לי זה נראה כמו מאזן כוחות בתוך קבוצה, ובין קבוצות.
טל,
סטטיסטית הדמוקרטיות בעולם שקטות מאוד יחסית לדיקטטורות וזו עובדה ידועה. נכון שיש יוצאים מן הכלל (כמו שיש שחקנים נמוכים בNBA) אבל אלו יוצאים מן הכלל והכלל בעינו עומד. למעשה כלל זה שידוע בשם השלום הדמוקרטי הוא היחיד ששווה משהוא בכל מדעי המדינה.
הנה הרבה סטטיסטיקות שמאשרות זאת:
http://www.hawaii.edu/powerkills/MIRACLE.HTM
מרק
עומר,
לגבי מספר השחקנים. האמנם מספר השחקנים משנה מהקצה לקצה את האסטרטגיה שיש להשתמש בה? והאמנם השחקנים פה באיזור הם שחקנים שונים? האם סוריה ועזה הם לא קשורים באסטרטגיה שלהם עד כדי שנאמר שהאסטרטגיות שלהם הן אסטרטגיה אחת? ואולי ניתן לומר זאת על עוד שחקנים באיזור? איך אנחנו יודעים כמה שחקנים יש באיזור? הרי לבטח לא צריך לקחת את ארגנטינה בחשבון כשחושבים על היחס לסוריה?
בכל מיקרה זו לא הפואנטה שלי. אני לא רואה את הגאונות הגדולה של שילטון הנציגים בכל הקשור לאסטרטגיית חוץ וביטחון (אני אשמח אם תראה לי אחרת) וכל עוד אני חושב ששילטון הנציגים פשוט לא משחק אסטרטגית כלל ואפילו עושה טעויות חמורות אז מידה כנגד מידה (שהיא תהיה בערך האסטרטגיה של ציבור רחב בגלל דטרמיניסטיות של עקומת הפעמון) הרי שדמוקרטיה ישירה עדיפה על שילטון נציגים.
אנחנו מאוד רחוקים מהאופטימום ודמוקרטיה ישירה מקרבת אותו טוב הרבה יותר משילטון הנציגים. זו לפחות דעתי.
מרק
מרק
1. יש לנו אי הבנה קטנה. כשמתמטיקאי אומר "אסטרטגיה" הוא מתכוון לשיטת קבלת החלטות כלשהי. לצורך העניין, גם הטלת קוביה היא אסטרטגיה (ולפעמים היא גם אסטרטגיה טובה). גם "להוציא מהבטן" תגובות היא אסטרטגיה. אתה מדבר על העדר חשיבה אסטרטגית, כלומר על העדרה של מדיניות. אני מסכים שחסר ממנה בארץ.
2. שחקנים שונים יכולים להיות בעלי ברית זמניים. אבל הם שונים. סוריה ועזה הם שחקנים שונים מאוד שכרגע יש להם אינטרסים משותפים. אינטרסים כאלה נוטים להתחלף.
3. הוספת שחקן בודד למשחק מקפיצה את הסיבוכיות שלו במידה עצומה. הזירה הבין לאומית היא משחק של מאות שחקנים (שלא כולם מדינות). דווקא משחק עם מליוני משתתפים (כמו כלכלה מודרנית) יכול לפעמים (לפעמים!) להיות פשוט יותר, כי כשיש כל כך הרבה שחקנים אתה יכול להפסיק להתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים.
ולגבי תיאוריית "השלום הדמוקרטי":
דיסקליימר: אני דמוקרט. אני אוהב דמוקרטיות. אני סולד ממשטרים סמכותניים. אני חובב חופש. אבל אני גם אוהב לחקור את האמת, והאמת היא שדמוקרטיות איננה ערובה מוחלטת לשלום. דמוקרטיה זה טוב. שלום זה טוב. בתפיסת עולם אריסטוטלית, חייב להיות להם משהו משותף, שהוא כמובן המידה הטובה.
לצערנו, העולם קצת יותר מורכב. לא כל דבר טוב הוא דמוקרטיה.
הבטתי באתר הזה, מרק, והוא לא מוצלח. הערותי:
1. הוא מגוייס, ויש בו משהו חשוד בעיני. זה רושם אישי, אבל הם נראים כמו מי שיודעים מראש מה הם רוצים להוכיח לפני שהם יוצאים לבדוק את הנתונים.
2. גם אם הסטטיסטיקות שלהם טובות, הן דווקא מפריכות את התזה בדבר שלום דמוקרטי. אם אמנם בין 1816 ל-2005, 3 מכל 7 מלחמות היו בהשתתפות דמוקרטיה, אז בהתחשב במספרן הזעום של דמוקרטיות (בעיקר במאה וחמישים שנה הראשונות של תקופה זו) הרי שהן היו מאוד לוחמניות.
3. הבחירה ב 1816 מאלפת. אחרי המלחמות (העממיות!) של נפוליאון והתחלת ה"שלום האירופאי" הגדול של המאה ה-19 בניצוחו של הארכי-שמרן מטרניך, ראש ממשלת האימפריה האוסטרו-הונגרית. הממ… שים לב גם שבבחירת שנה זו מחקנו את מלחמות המהפכה הצרפתית, את המלחמות הראשונות של ארה"ב, ומחצית מהסכסוכים שבהם אנגליה היתה מעורבת. הממממ….
צר לי, אבל נראה לי שהלך על השלום הדמוקרטי.
רגע, אבל… אחרי מלחמת העולם ה-2?
טוב. הבה נביט יותר מקרוב. אולי נלמד משהו מעניין. אז מאז 1816 אמנם פנו רוב המדינות האירופאיות ממלחמות אלו באלו ופנו להשתלטות פעילה על שאר העולם. קולוניאליזם. וברבע השלישי של המאה ה-20 השתתפו מרבית המדינות האירופאיות במלחמות דה-קולוניאליזציה. זה היה מטרניך האוסטרי שיצר את השלום ה[פנים-]אירופאי של המאה ה-19, והמלחמה הקרה בין ארה"ב וברה"מ שכפו את השלום האירופאי של המחצית השניה של המאה ה-20 (וגם לא מעט מתהליכי הדה-קולוניאליזציה).
ומה על מלחמות בין דמוקרטיות? ההתערבות הגסה-לעיתים של ארה"ב באמריקה הדרומית ובמזרח התיכון לא ממש מעודדת את התיזה הזו. היה זה ממשל של מדינה דמוקרטית שהפיל ממשלות נבחרות באמריקה הלטינית וסיפק נשק לסדאם חוסיין, כמו גם לדיקטטורים באפריקה.
היתה מלחמה קטנה בין איסלנד לאנגליה על זכויות דיג בים הצפוני, ידעת? וכאשר מזכירים את שוייץ יש לזכור שהשוויצרים מאוד אלימים, יש להם צבא מילואים מאורגן וגדול, ושהדוכס האחרון שהתעסק איתם איבד את ראשו בביצות.
מה נשאר מהתיזה על שלום דמוקרטי?
לא מעט, מסתבר. אבל השלום הוא בעיקר שלום בין דמוקרטיות שיש להן אינטרסים משותפים. בעיקר כלכליים. ואם דמוקרטיה היא טובה לעסקים, ועסקים טובים ליצירת שיתוף פעולה בין לאומי, אז יש משהו בתזה שדמוקרטיה מייצרת שלום.
ולגבי משטרים דיקטטוריים, דומני שהם עסוקים בעיקר במלחמות נגד חלשים מהם. ע"ע מוסוליני שנלחם בחבש, והצטרף למלחמת העולם רק כשהיה בטוח בנצחון הצד הנכון (וטעה) ופרנקו, שסירב להסתבך במלחמות. ע"ע החונטה הצבאית הארגנטינה שהסתבכה במלחמה עם אנגליה מתוך חישוב (מוטעה) שהבריטים לא יתערבו בצד השני של העולם. ע"ע נאצר, שלא היתה לו בעיה לשלוח צבא גדול לתימן השסועה, אבל מולנו הוא היה גדול בעיקר בדיבורים (שסיבכו אותו במלחמה). מה שהרשימה הזו מלמדת אותנו הוא אולי שמשטרים סמכותניים נוטים יותר מדמוקרטיות לאמץ תפיסות שגויות של המציאות ולהסתבך בשגיאות אסטרטגיות הרות גורל.
עומר,
אני לא טוען שהשלום הדמוקרטי הוא תיאוריה פשוטה או שהוא לא נובע, לפחות בחלקו, מגורמים אחרים (כמו כלכליים) אבל הוא עדיין עובד (למרות כל דוגמאות הנגד…). הבחינה היחידה היא סטטיסטית ולכן פירוט של מלחמות שיזמו דמוקרטיות הוא לא טענה נגד התיאוריה. לגבי קיסינגר ודרום אמריקה אז אתה בטח זוכר שהוא עשה זאת בהחבא, על ידי הCIA, לא תמיד בהחלטת סנאט ובדחיפה של חברות לכריית נחושת. בדמוקרטיה ישירה היו קורעים לו את הצורה על התנהגות כזו ומחשמלים אותו על כסא ראוי. שוב – המקומות שבהם דמוקרטיות יוצאות למלחמות מיותרות הם, ברובן, בדיוק המקומות שבהם האינטרס של השליטים מרוחק מהאינטרס הציבורי. בדיוק שם דמוקרטיה ישירה תעזור שכן דמוקרטיה ישירה לא תצא למלחמה אלא אם כן פגעו בה ושילכו להזדיין ברוני הנפט והנחושת. או בניסוח מתימטי – דמוקרטיה ישירה תתקפל פחות בפנייהם של אותם ברונים מאשר הנציגים ה"נאמנים" שלנו בכנסת.
לגבי הסיבוכיות שאתה מדבר עליה- עיקר הטענה שלי שגם שילטון הנציגים לא "חושב אסטרטגית". מדיניות החוץ והביטחון של שילטון נציגים היא פשוט סכימה של אינטרסים שונים, לעיתים מנוגדים, ובמיקרים רבים של מיעוט שהאינטרסים שלו נוגדים את האינטרסים של רוב הציבור. ככזה הוא מיצג אסטרטגיות שהם גם לא "חכמות" (על פי ההגדרה שלך שלוחות בחשבון שחקנים רבים, אינטראקציות בינייהם, גורמים רבים וניתוח עמוק של עובדות) אלא פשוט מטומטמות וגרוע מכך – נוגדות במישרין את האינטרס של הרוב.
אני מסכים לגמרי שניתן להתיחס כסוריה (על מיליוני האנשים בה) כשחקן בודד.זו גם הסיבה מדוע הציבור בדמוקרטיה ישירה לא חייב להיות מוסמך אוניברסיטה בתורת המשחקים. יש מעט מדינות וקירוב טוב הוא להתיחס אליהן בנפרד. הציבור גם יכול לעשות שיקולים בזוגות או "מה תעשה איראן". בכל מיקרה אין צורך לקפוץ לחישובים מסובכים מדי. כבר קירוב כזה, כל עוד הוא לא מעשה ממניעים צרים של ברון נפט כזה או סוחר נשק אחר, מנצח בקלות כל אסטרטגיה של שילטון נציגים.
דמוקרטיה ישירה עדיפה.
מרק
עומר,
נקודה אחרת לגמרי. אם תתבונן לא בכמות המלחמות אלא בכמות המתים הסטטיסטיקות קופצות חזק לרעת הדיקטטורה. כלומר לעולם טוב יותר דמוקרטיה. נכון, זו לא ערובה. אני מחפש שיפור של 100%, אני מסתפק ב90.
לגבי אסטרטגיה – אם אתה רוצה ניסוח אחר אז הנה ניסוח יותר מתימטי: ה"אסטרטגיה" שמפעיל שילטון נציגים היא אסטרטגיה שנראית כלא מתוכננת מראש וכמוכתבת על ידי מיעוט בעל אמצעים שיש לו מניעים שנוגדים את רוב הציבור. האם הניסוח היותר מתימטי משנה את העובדה שצריך לתת להם בראש?
מרק
לעניין המלחמות, הייתי מסכם כך:
1. דמוקרטיה היא מלחמתית יותר. העקרון של גיבון נראה לי נכון. דעת הקהל נוטה למיליטריזם, והמנגנונים של ריפובליקה או דמוקרטיה מעודדים התממשות של המיליטריזם הזה.
2. אבל דמוקרטיה נוטה להיות מציאותית יותר. עקרון קונדורסה: הרבה אנשים יעשו פחות שגיאות גסות מאדם בודד. דמוקרטיה נוטה פחות לשגיאות גסות מאוד בהבנת המציאות (כמו נאצר לפני ששת הימים או החונטה בארגנטינה). אפילו במשטר נשיאותי, בהנתן עיתונות מתפקדת, פרלמנט ואופוזיציה, הנשיא לא יכול להוביל את המדינה לאסון. מישהו יעצור אותו. לכן, דמוקרטיות, גם אם הן נכנסות ליותר סכסוכים, בדרך כלל הן נמנעות מסכסוכים קטלניים, או מכאלה שיעלו ביוקר רב מדי. ארה"ב הרשתה לעצמה להכנס במדינות חלשות יותר, אבל לא ברוסיה או בסין. הם נמנעו ממלחמות העולם כל עוד נותרה להם ברירה. לדמוקרטיות יש נטיה לצאת ממצבים חסרי סיכוי לפני שהם מתגלמים לאסון (ע"ע דה-קולוניאליזציה, והשווה להתנהלות הרוסית). לכן, מלחמות גובות ממשטרים דמוקרטיים מחיר קל יותר. מלחמות של דמוקרטיות הן בדרך כלל פחות אסוניות.
3. יתירה מזאת: היות ודמוקרטיות הן משטרים הרבה יותר יעילים מדיקטטורות, הן נוטות לנצח דיקטטורות במלחמות. דמוקרטיה היא מערכת שיודעת לתקן את עצמה. ראה כיצד אנחנו התאוששנו ביום כיפור כשתפסו אותנו "עם המכנסיים למטה". כנ"ל ארה"ב ב-1941. וכו'. הצד המנצח הוא בדרך כלל הצד שסובל פחות וגם הצד שלא מתמוטט. החונטה בארגנטינה נפלה בעקבות פוקלנד. המחיר ששילמו הארגנטינאים היה הרבה יותר כבד מזה ששילמו הבריטים (גם בחיי אדם) – באנגליה המלחמה כמעט לא הורגשה.
אמור מעתה: דמוקרטיה היא לוחמנית יותר, אבל היא נכנסת מראש לסכסוכים קלים יותר שבהם היא יכולה לנצח, ומנצחת בהם, ולכן המלחמות שלה פחות מורגשות.
יוצא יפה, לא?
ובעניין קיסינג'ר, אני מסכים, ב-90%. אני סבור שמרבית הציבור האמריקאי היה פרו-מלחמה. אבל, כמאמר המשורר, יפה חשכה למעשים חשכים. אני לא מאמין שהציבור האמריקאי היה תומך במפורש בהפצצת לאוס, בהפלת איינדה, או באי אילו דברים מגעילים אחרים. אור שמש יכול היה לשפר משמעותית את התנהלות הפנטגון.
אבל… דמוקרטיה ישירה? טול קורה מבין עינינו: האם הציבור הישראלי לא מסתייג באופן בוטה מחושפי שחיתויות ומשמאלנים מגעילים אחרים שחושפים פשעים של הצבא?
עומר,
לגבי דיקטטורות שלא יוצאות למלחמה: לפני המאה ה-18 כל המדינות היו דיקטטורות ומלחמות היו הרבה מאוד.
הטענה שלי: דיקטטורות לא יכולות היום לצאת למלחמה כי יכולת האירגון והטכנולוגיה של דיקטטורות היא כל כך נמוכה שבהרבה מיקרים הדיקטטורים מסתפקים בהתלהמות ואינדוקטרינציה של הציבור כנגד אויב חיצוני או פנימי על פני מלחמה. הם פשוט מעריכים נכונה שהם יפסידו ולכן מרסנים את הדחף הטיבעי שלהם למלחמה. אם אנחנו רוצים לבודד את פונקציית השאיפה שלהם לצאת למלחמה אז אני חושב שהיא גדולה בהרבה מפונקציית השאיפה של דמוקרטיות לצאת למלחמה. מספיק לחשוב על דיקטטורה עם צבא מודרני וחדיש והרבה חיילים כדי להבין כמה היא הרבה יותר מסוכנת מצרפת לדוגמא. כלומר ההגדרה שלך של "דמוקרטיות הן יותר לוחמניות" לא קשורה לכך שדמוקרטיות רוצות יותר לצאת למלחמה אלא לכך שבפועל אתה מוצא אותן מעורבות ביותר סכסוכים. אבל אני חולק גם על הנקודה הזו. תזכור שבדמוקרטיה שילטון יכול ליפול בגלל מלחמה לא נחוצה ולכן המוטיבציה לצאת היא קצת יותר קטנה והיא נשענת על קהילה עסקית שנפגעת בכל מצב של מלחמה (מלבד סוחרי הנשק אבל אלו קיימים גם בדיקטטורה).
אני לא מסכים אתך שדמוקרטיה יותר לוחמנית. קשה לי לראות סטטיסטיקה שתומכת בזה. הנה נימוק מתימטי: כמות המלחמות בין דמוקרטיות שואפות לאפס ולכן כל המלחמות הן או בין דיק לדיק או בין דמו לדיק. בכל מלחמה צריך שניים (כמו בטנגו). מכאן שבמקרה הכי גרוע יש אותה כמות של דמוקרטיות כמו דיקטטורות שהשתתפו במלחמות (זאת תחת הנחה מקילה שדיקטטורות לא נלחמות בדיקטטורות – הנחה שהיא לא נכונה בעליל). אם אתה ממשיך לטעון שדמוקרטיה היא יותר לוחמנית אז אתה בעקיפין טוען שבמפגשים הצבאיים הללו בין דיקטטורה לדמוקרטיה הדמוקרטיה היא יוזמת יותר את המפגש. יש לך מספרים שמראים את זה? אני נוטה לחשוב דווקא ההיפך. אנחנו במערב נוטים יותר להיות ערים לכל המיקרים שבהם מדינות מערביות פתחו במלחמות מיותרות בגלל שאנחנו אלו שמפגינים נגדם. את ויאטנם כולם זוכרים – את מלחמת איראן עיראק או מלחמות באפריקה שמתנהלות כל יום שני אחר הצהריים אף אחד לא זוכר. בקיצור יש לנו BIAS מאוד כבר לזכור מלחמות שדמוקרטיות משתתפות בהן ולא לזכור או אפילו להכיר מלחמות של דיקטטורות (שדרך אגב יש בהן הרבה הרבה הרבה יותר הרוגים בממוצע).
וגם אם אתה צודק (ואני חושב שאתה טועה), מה לגבי העובדה שדיקטטורות הורגות בציבור שלהם בכמויות שלא מביישות בעלי שפמים ידועים? דמוקרטיות לא עושות את זה. אולי עדיף שילטון שיוצא להתכתשויות אבל לא רוצח המונים בעמו או בעמים אחרים? עכשיו תזכיר את אירופה הקולוניאלית אבל עם כל הכבוד אם היא הייתה דיקטטורית בשלב של הקולוניאליזציה לא היינו שומעים על עבדות של אפריקאים באירופה או בארה"ב אלא פשוט על מחיקה של עמים שלמים אפריקאים.
לדבי דמוקרטיה ישירה. אתה לוקח את מצבו של הציבור כיום ומדמיין מה היה קורה אם היית שואל אותו מחר בבוקר האם להפציץ את איראן בגרעין. זו טעות בסיסית בדמוקרטיה ישירה. במקום לחשוב בקוים הללו תחשוב על הניסוי הבא: בעוד שבועיים הציבור הישראלי צריך להחליט באיזה חודש בחורה צריכה אישור מהמדינה כדי להפסיק הריון. תחשוב על זה ברצינות. על השידורים בטלויזיה. על הדיונים באינטרנט. על התוכניות הביולוגיות בערוץ הטבע. על מיקי חיימוביץ מסבירה בפריים טיים מה ההבדל בין תאומים זהים לשאינם זהים.
עכשיו תחשוב מה זה עושה לציבור הרחב. מה זה עושה למוח שלו. לצורת החשיבה שלו. לתרבות הדיון. לאיכות הדיון. עכשיו תכפיל את זה בעשרים וארבע החלטות כאלו בשנה. ועכשיו תכפיל בעשר שנים. עכשיו קח את הציבור לאחר עשר שנים כאלו ותשאל אותו האם להפציץ את איראן. התמונה שונה לגמרי.
מרק
סליחה על ההתערבות. אבל שוויץ, שהינה דמוקרטיה ישירה, היא מהשלוות שבמדינות אירופה…. כיצד תסביר זאת?
טל? מה אתה מתערב? אפשר לחשוב שזה הבלוג שלך. (-;
שוייץ כבשה את ליכטנשטיין לפני שנתיים, לא שמעת? (גדוד מילואים נכנס בטעות לליכטנשטיין. שתו בירה ויצאו. לא הוגשה תלונה לאו"ם). אבל בנימה רצינית יותר, השוייצרים היו משך שנים רבות שכירי החרב מס' 1 באירופה. עוד במאה ה-14 הם היו קונפדרציה של ערי-מדינה דמוקרטיות. והם השתתפו כשכירי חרב בכל מלחמה אירופאית עד למאה ה-20. עד היום משמר האפיפיור הוא שוייצרי. המסורת הצבאית שלהם מפוארת כל כך שאף אחד לא מעז להתעסק עם חבורת ההרריים הקשוחים הללו שניצחו אפילו את האימפריה הרומית הקדושה (שהיתה ידועה בכך שלא היתה רומית, לא היתה אימפריה ולא היתה קדושה). הצבא שם הוא חובה + מילואים והם לוקחים אותו מאוד ברצינות. הם דוגמה טובה מאוד לעקרון שלפיו אם אתה מספיק חזק, אף אחד לא יטריד אותך.
מרק, מרבית המדינות בעולם אינן דמוקרטיות. לכן, אם אתה מראה לי סטטיסטיקה לפיה רבע מהמשתתפות בסיכסוכים מזויינים במאתיים השנים האחרונות הן דמוקרטיות, מסקנה אריתמטית פשוטה היא שדמוקרטיה ממוצעת משתתפת ביותר סכסוכים מזויינים מדיקטטורה ממוצעת.
אם אני צודק, הרי שתמצא דמוקרטיות משתתפות בהרבה יותר סכסוכים מזויינים שהם פשוטים וקטנים עבורן, ובמעט מאוד סכסוכים מסוכנים והרי-גורל. דיקטטורות נוטות הרבה יותר לעיוותים חריפים בתפיסת המציאות שמובילים ללקיחת סיכונים לא שפויים, למלחמות עתירות הרס, ולהתמוטטות צבאית (ובעקבותיה, התמוטטות פוליטית).
העקרון של גיבון נראה לי נכון. התבוננות בדוגמה הישראלית: הדרך הקצרה ביותר לתפקיד פוליטי בכיר עוברת בצבא, ורצוי בתפקיד קרבי ובהשתתפות במלחמה. ברפובליקה, היות וראש ממשלה יודע מראש ששלטונו הוא קצר ימים, עינו לא צרה בגנרל הנמרץ שמצטייר כיורשו לעתיד (אולמרט יוצא מן הכלל הזה). דיקטטור יראה בגנרל כזה איום על שלטונו – ולכן הגנרל יצטרך להפסיד במלחמה או לא לחזור ממנה חי. לכן הדיקטטור הרבה יותר נחרץ בדיכוי הצבא – אלא אם הוא סבור שהמלחמה תהיה פשוטה והוא יוכל לשלוט בצבא היטב (ואז, אם הוא לא קורא את המציאות נכון משום שהוא מוקף במלחכי פנכה שקרנים, הוא נופל).
כולם אוהבים מלחמות קצרות, פשוטות, שמנצחים בהן בקלות. דמוקרטיות ימצאו יותר כאלה. דיקטטורות יפשלו יותר בקריאת המציאות וימצאו את עצמן במעט מלחמות ארוכות, מתישות, ויפסידו בהן.
סדאם חוסיין נגד ארה"ב זו דוגמא נפלאה: הוא לא היה מאורגן למלחמה, הוא לא רצה במלחמה, אבל הוא נסחף עם רטוריקת המלחמה שלו, ודחף את ארה"ב להכריז עליה באופן רשמי. שום מדינה דמוקרטית לא היתה מבצעת את ההתאבדות הסדאם חוסיינית של 2003. אבל מנהיג דיקטטורי סביר שלא היה טורח להתגרש מאיומי הנפל של חוסיין ולהכריז עליו מלחמה דה פקטו.
עומר,
אני מתנצל. אחפש לי בלוג אחר 🙂
זה נכון שלשוויץ היה את הצבא הטוב ביותר באירופה, ואף אחד לא העז להסתכן בעימות עימם (למעט נפוליון שכבש אותם לכמה שנים). אבל מאז שהם הפכו לדמוקרטיה ישירה (אזור 1870), הם לא היו מעורבים במלחמות(למעט ליכטנשטיין 😉 ׂ)
זאת בניגוד לאתונאים שמאד נהנו ממלחמה, והשתדלו לצאת אליהן אחת לשנתיים.
אגב, תוקידידס הסביר את הסיבה לכך שהדמוקרטיות כל כך חזקות (ואף אחד לא ממש רוצה להסתכן בעימות איתן) כל חייל מרגיש שזאת המדינה שלו, והוא נלחם עבורה כאילו הוא הריבון, בעוד חיילים של דיקטטורות מרגישים שהם עושים טובה למישהו אחר.
אני חושב שההבדל בין שוויץ ואתונה, נובעת מאופי המשטר. באתונה, מי שהנהיג את העם היו הדמגוגים. האסיפות נבנו כך, שההכרעות התקבלו בתוך שעות. זה היתה קרקע מצויינת לדמגוגים להסיט את ההמון. מה גם, שאתונה הקפידה על דמוקרטיה ישירה בתוך עצמה, אך נהגה כלפי בנות בריתה בדיקטטוריות. הדבר גרם לכך שהיא יצאה למסעות כיבוש ודיכוי כנגד בנות בריתה.
לעומת זאת, השוויצרים, לאחר שהסבירו לאירופאים שמסעות באזור האלפים השוויצרים עולים ביוקר רב, התפנו להתעסק ביצירת שלום בתוך עצמם. הם פיתחו את הדמוקרטיה הישירה, על בסיס עצמאות הקאנטונים והקומונות. תהליכי ההצבעה היו ממושכים יותר, ומפוזרים. השוויצרים לא "נהנו" מאסיפת עם, שבה הרטוריקנים יכלו לזכות בנקודות, שאליהן מצטרפת שאגת ההמון. השוויצרים, הם עם שמרני מאד, וקשה להניע אותם לשנות הרגלים. בקיצור, הפוליטיקה של שוויץ, היא פוליטיקה של ישוב הדעת. ההחלטות שם יותר מושכלות. הם נוהגים לדון בהצעות, במשך שלושה חודשים, ולא כמה שעות כמו האתונאים.
וכיוון ששוויץ מתאפיינת בפוטליקה של ישוב דעת, הם גם מאד מצליחים ומשגשגים.
לכן, לפי דעתי, מה שיקבע אם דמוקרטיה תהיה לוחמנית או לאו, תהיה תהליך קבלת ההחלטות. אם הוא מושכל ורגוע, נקבל דמוקרטיה שלווה, ואם הוא מהיר, המוני ומידי, נקבל דמוקרטיה לוחמנית.
נשמע נכון, אבל לא כהסבר להעדרן של מלחמות בהסטוריה המודרנית של שווייץ.
הייתי תולה זאת במיקום, ובתנאים פוליטיים. מרגע שמערב אירופה מתייצבת בגבולות מדיניים ברורים, מלחמות הופכות עניין פחות נפוץ. מטרניך בנה מנגנוני בוררות שעבדו 100 שנה. ושווייץ לא היתה חלק ממערכת הבריתות של שתי המלחמות הגדולות, ולא היתה נוחה לכיבוש כמו בלגיה והולנד. העידן שאחרי מלחמות העולם הוא אחר, ומאופיין בהרחבה משמעותית של החיים הכלכליים. בעידן הזה הייתי מאמץ את תיאוריית השלום הדמוקרטי, משום ש(כפי שהשוייצרים גילו) עסקי הבנקאות נפדעים קשה בזמן מלחמה ולכן דווקא הפלוטוקרטיה של העשירים תהיה אנטי-מלחמתית.
כדאיות מלחמות:
ממה שלמדתי, מלחמות פורצות בגלל מחסור במשאבים. זאת הסיבה שרוזוולט הציע להיטלר חלק בשוק החופשי העולמי. לכן שוק חופשי עולמי, אמור להיות פתח לשלום. אירופה, ב-60 שנה האחרונות נהנת משגשוג, ויציאה למלחמה רק עלולה להזיק לה. המחיר של המלחמה ביחס ליתרונות שלה הוא נמוך מאד.
אותו דבר קרה בשוויץ במאה וחמישים השנים האחרונות. אין להם תאגידים גדולים ששולטים על השוק (ראה את הערך בויקיפדיה)
נראה שלשוויץ אין פלוטוקרטיה קטנה כמו אצלו, אלא יש לה שוק חופשי רחב מאד ותחרותי מאד, עם אחוזי אבטלה סופר-נמוכים. נראה שתושבי שוויץ הם עשירים, ואין להם שום צורך להרחיב את גבולם או לכבוש אזורים אחרים. הדבר גורם לכך, שיש שכבה רחבה מאד שלא תיתרם ממלחמה, אלא נהפוך הוא – תפגע ממלחמה. המשמעות היא שלרוב העם, יש מספיק משאבים, שנוצרים על בסיס שלום ולא על בסיס מלחמה. ולכן הם יתמכו בנטרליות.
דווקא לבנקאים המלחמה טובה. במלחמה, ממשלות לוות כספים רבים בריביות גבוהות יחסית. אני משער שחלק גדול מההון השווצרי נעשה בזכות ההלוואות שהם נתנו לכל הצדדים 🙂
אוליגרכיות אחרות שיכולות להנות ממלחמה, הן תעשיות הנשק, תעשיות הנפט, עופרות המתכת והכימקלים. לא נראה לי שלשוויץ יש צד מספיק השפעה מהן, כדי שהן תשפענה לצאת למלחמה.
לכן, בדמוקרטיה מלאה שיש לה כלכלה טובה, הציבור לא ירצה לצאת למלחמה. לעומת זאת מדינה שנשענת על אוליגרכיות המרוויחות ממלחמה, ועם עני, תהיה נטייה גדולה יותר לצאת למלחמה.
זו אחת הסיבות למלחמה. ראה:
http://www.slideshare.net/stinson/why-nations-go-to-war
אבל בעיקר הספר של סטסינג'ר. סטסינגר שם דגש על טעויות קשות בהבנת המציאות, כגורם מרכזי למלחמה.
http://www.amazon.com/Why-Nations-War-John-Stoessinger/dp/0495797189/ref=ntt_at_ep_dpt_1/190-1789549-3227252
יש בעיה יסודית בהסבר שלך.
ראית פעם מה קורה כאשר שני עכבישי בית ("רועד חום פס") נפגשים על אותו קור? הם עומדים זה מול זה משך דקות ארוכות ומרעידים את הקור. מי שמאוד רעב/נואש יתעקש לעמוד מול יריב חזק יותר ולעיתים קרובות היריב החזק יתקפל וילך לחפש לו בית חדש. אבל לא תמיד. בכל מקרה, לעיתים רחוקות העכבישים מגיעים למימוש אלים של הקונפליקט ביניהם, משום שגם המנצח יכול להפגע תוך כדי הקרב. מי שחלש יותר אבל לא מספיק נואש, יוותר ראשון.
כמו אצל בעלי חיים, גם למדינות יש דרכים "לאותת" תוקפנות ולנסות לגרום לצד השני להתקפל בלי לחצות את הקווים ולהגיע למלחמה ממש. אצלנו, בהנתן שפה משותפת, זה יותר קל. אנשי עולם תחתון, למשל, יעדיפו להסביר לך למה כדאי לך לשלם דמי חסות לפני שהם ישרפו לך את המסעדה. אחרי הכל, הם לא באמת רוצים לחסל את העסק שלך, שאז הם לא יוכלו להנות מהרווחים שלו. השאלה היא למה הצד שהולך להפסיד לא מוותר מראש וחוסך לעצמו את ההשפלה ואת ההרג. התשובה של סטסינגר היא שהוא טועה בקריאה של המציאות. או שהוא מעריך הערכת יתר את יכולותיו, או שהוא מעריך הערכת חסר מזלזלת בצד השני, או שהוא מאמין שהצד השני יתקפל קודם. כלומר, יש כאן טעות בשיקול הדעת, שהיא אופיינית פחות לדמוקרטיות.
עומר,
כל מה שאתה מתאר הוא איך המדינות מעריכות את חוזקו של היריב בקונפליקט. אבל למה יש קונפליקט מלתחילה? למה אין שיתוף פעולה מלתחילה? מדוע ראשי המדינה ישר מגיעים לנסיון להערכת הכח של היריב במלחמה במקום להעריך את היתרונות בלסחור איתו? לכל אילו אין להסבר שלך פתרון.
הנה פיתרון – לאוליגרכיה השלטת בכל מדינה (גם "דמוקרטית") יש יותר יתרונות מאשר לציבור הרחב במלחמה (זה נכון גם לגבי הדפסת כסף). פוליטיקאים מרויחים מהפניית לב הציבור מעניינים פנימיים (שתמיד יש צורך ברפורמה בהם כי הפוליטיקאים והחברים שלהם *תמיד* גונבים את הציבור) אל עניינים חיצוניים. זה נכון לאחמדיניגאד כמו שזה נכון לארצות הברית של שנות החמישים.
פה יש גם את ענין הדיקטטורה: לדיקטטורים יש ענין יותר גדול מאשר לדמוקרטיות למצוא קונפליקט להוציא עליו את זעם הציבור שכן אם אין קונפליקט אז הציבור יכול (חס וחלילה) להתחיל לחשוב מחשבות כפירה על חופש. אינני טוען שהאסטרטגיה הזו היא אסטרטגיה שהיא בהכרח מודעת מצד הדיקטטורים אבל כל קבוצת השילטון "מוצאת" את האסטרטגיה הזו בלי שום בעיה. זו גם הסיבה למה אחמדיניגאד אוהב פלסטינים ושונא ישראל – אם הוא יפסיק את הגיבובים שלו כל ישראל הוא יקבל מהפכה לפרצוף שלו. התוצאה – הוא חייב להקצין. אם נניח שעל כל X הקצנות רטוריות מדינה טוטאליטארית נדחפת למלחמה אחד הנה מצאת הסבר די טוב לסוג מסוים (די נפוץ) של מלחמות. גם דמוקרטיות עושות את זה אבל השילטון בהן יותר "מודע" כקבוצה שהוא יחטוף על מלחמה לא נחוצה. הוא אפילו יחטוף על מלחמה נחוצה. אז הוא מנסה להימנע במידה גדולה יותר מאשר דיקטטורות.
מרק
אני טוען שיש כאן יותר ממימד אחד ויותר ממנגנון אחד. אני אנסה לסכם את הרעיונות שעלו כאן בפתיל.
1. ציר אחד [שאותו אני מבקש להדגיש], הוא ציר ה"חיבור למציאות" של המשטר. ככל שמשטר הוא דמוקרטי יותר, כך הוא נוטה יותר להמנע משגיאות גסות מאוד בהערכת המציאות. הטענה שלי בראש הפתיל הזה היא שמשטר דמוקרטי יותר לא יהיה יותר טוב במציאת פתרונות אופטימליים לבעיות, משום שאלה דורשות מקצועיות והבנה. אבל שגיאות גסות מאוד (נוסח ההתגרות של סדאם חוסיין באמריקאים ב-2003) יהיו בלתי סבירות.
מסקנה: דמוקרטיות ימנעו מאסונות [כל עוד הם ברורים ופשוטים].
2. ציר אחר לגמרי נוגע בשאלת המיליטנטיות של משטר. כאן יש כוחות מנוגדים:
2א. בריפובליקה (ובעיקר בדמוקרטיה ישירה השתתפותית) התחרות בין האזרחים מתועלת בקלות לתחרות על השגים צבאיים. האזרחים עצמם יבקשו להצטיין במלחמות, להרחיב את תחומה ואת משאביה של המדינה שלהם – שהיא נכס משותף – ובכך להוסיף כבוד לעצמם. כלומר, בדמוקרטיה יש נטיה מובנית לסכסוכים.
2ב. בדימוקרטיה יש אלמנט פציפיסטי מובנה, אידאולוגית. מדובר במשטר שבנוי על מנת לפתור סכסוכים פנימיים בדרכי שלום, ולכן, אידאולוגית, יש לו נטיות פציפיסטיות. יש לנו כח שסותר את 2א.
2ג. בדימוקרטיה, שהיא טובה יותר לעסקים כמו מסחר, יש הרבה עסקים שינזקו במקרה של מלחמה. המחיר שדמוקרטיה צריכה לשלם על מנת לגייס את המשק הוא מפחיד. לכן, דמוקרטיה נוטה יותר לשמור על השקט.
אם כן, מתי דמוקרטיה תצא למלחמה ומתי היא תמנע מכך? נראה לי שנובע שדמוקרטיות יטו פחות "למחול על כבודן" מדיקטטורות, במקרה של פגיעה קשה באינטרס (בעיקר באינטרס כלכלי) או במעמדן האסטרטגי. אבל ימנעו מכניסה לעימותים הרי גורל, במידת האפשר.
3א. משטר סמכותני ינסה לשלהב את האוכלוסיה נגד אוייבים מבית ומחוץ כדי לתעל מתחים הלאה משלטונו. אחרי הכל, דיקטטורה עניינה בפתרונות כוחניים לבעיות. כלומר, בדיקטטורה יש נטיה אידאולוגית מובהקת ליצר סכסוכים ולהסלים אותם.
3ב. בדיקטטורה יותר קל לאוליגרכיה [כלכלית?] קטנה, אם היא ממוקמת נכון במדרג הפוליטי, לנצל את כוחה של המדינה למען אינטרסים צרים. לכן יהיה הרבה יותר קל לדיקטטורה להחזיק מלחמה קולוניאלית ארוכת שנים. או להכנס למלחמה, אם האוליגרכיה הרלוונטית מזהה סיכוי גדול לרווח.
3ג. אבל בדיקטטורה, ראש הפירמידה בדרך כלל חושש יותר מהצלחות צבאיות גדולות לא פחות משהוא חושש מכשלונות צבאיים גדולים. לכן, אם הוא לא כושל בהבנת המציאות, הוא ימנע ממלחמות של ממש, וכשיש לו כאלה, הוא יעדיף למשוך אותן ללא הכרעה. הוא לא מעוניין לאפשר לגנרלים לגרוף אהדה ציבורית על ידי הצלחות צבאיות מרשימות.
נובע שדיקטטורות יטו להסלים סכסוכים, לגרירה ארוכת שנים של סכסוכים, להתגרויות, לרטוריקה לוחמנית, אבל לאו דווקא לכניסה למלחמה בפועל, אלא אם הכשל המובנה שבתפיסת המציאות מוביל אותן לטעויות גסות.
עד כאן תיאוריה?
עומר,
אתה אמרת "ריפובליקה (ובעיקר בדמוקרטיה ישירה השתתפותית) התחרות בין האזרחים מתועלת בקלות לתחרות על השגים צבאיים. האזרחים עצמם יבקשו להצטיין במלחמות, להרחיב את תחומה ואת משאביה של המדינה שלהם – שהיא נכס משותף – ובכך להוסיף כבוד לעצמם. כלומר, בדמוקרטיה יש נטיה מובנית לסכסוכים.". על כך אני חולק לגמרי מכמה סיבות:
– אזרחים היום מתחרים על גודל טלויזיה. הם יתחרו על גודל שטח שיכבשו רק אם השילטון (שהוא קבוצה קטנה) ידחוף אותם לזה על ידי אינדוקטרינציה. בסופו של דבר גם אם המדינה כובשת שטח אלו לא האזרחים שיהנו ממנו אלא כמה חברים עשירים של השילטון…
– מספר המדינות שבהן היתה או קיימת דמוקרטיה ישירה והשתתפותית הוא כה קטן עד שאי אפשר להסיק שום מסקנות בנידון. לא, אתונה לא תופסת, כי היא חיה בסביבה תוקפנית ולכן סביר שבחרה במלחמה (אם אותי היו תוקפים כל 10 שנים קבוע אז גם אני הייתי יוצא למלחמת מנע). אסטרטגיה היא פועל יוצא של האסטרטגיות באיזור ובתקופה. העובדה שאתה טוען שדמוקרטיה היא יותר תוקפנית היא עדות לכך שהאוליגרכיות ששולטות בדמוקרטיות מודרניות (שאינן דמוקרטיות כלל וכלל) הן הן התוקפניות (וגם על זה אני חולק).
– לדעתי 2א שלך מאוד קטנה בעוד 2ב ו2ג הם מאוד גדולים מה שסותר את המסקנה החבויה בסוף 2א ומה שמיצר מסקנה שונה לגמרי לגבי דמוקרטיות.
– לגבי פחד מפני גנרלים בדיקטטורות – אם האלטרנטיבה היא מהפכה דמוקרטית אז הדיטקטטור יצא למלחמה ולעזאזל הפחד מפני נגנרלים. דיקטטורה היא משטר שחי כל הזמן בלחץ מפני הציבור שלו עצמו. זו גם הסיבה מדוע דיקטטורות כל הזמן רוצחות את האזרחים שלהן עצמן – הן מפחדות מהפיכות. אם פחד מהפיכה הוא כל כך חזק ששליט רוצח המונים מהציבור שלו אז פחד כזה יכול בקלות גם להוציא אותו למלחמה.
מרק
אם מותר לי להיות ציני לרגע, אתה מסביר היטב מדוע מדינת ישראל מחלה לחיזבאללה על מספר תקריות גבול שבהן נהרגו חיילים, אבל סוריה פתחה נגדנו במלחמה עקב הפצצת הכור.
אתה גם מסביר היטב את מעמדו הציבורי הירוד של צה"ל (מי רוצה בכלל להתגייס? ועוד לקרבי?) בציבור הישראלי. זאת לעומת מצריים, למשל, שבה שירות צבאי הוא ערך עליון, ואנשי צבא הם מרואיינים מבוקשים.
אם אני צודק אז דיקטטורות יהיו עסוקות בהרבה פרובוקציות. דמוקרטיות, לעומתן, יטו יותר להגיב לפרובוקציות בפעולה צבאית ממש. נדמה לי, שזה מה שאנחנו רואים במזרח התיכון.
ונכון, אני מתעלם בזאת משאלת "המאפיינים הדיקטטוריים" של דמוקרטיית הנציגים. דמוקטריה היא עניין יחסי. טורקיה היא יותר דמוקרטיה ממצריים, ובמצריים מאפיינים דמוקרטיים יותר מאשר בסוריה. מעמד הצבא בחברה הטורקית דומה לזה אצלנו, וכן הנטיה הטורקית להגיב בפעולות צבאיות בעומק שטחי שכנותיה.
עומר,
או למה מנהיג צבאי של דרום לבנון (נאסראללה) מתגרה במדינה שיכולותיה הצבאיות יכולות להחזיר את לבנון לתקופת האבן…
מרק
עומר,
אתה מתעלם בניתוח שלך מכל כך הרבה דברים. הגרעין של התנהגות דיקטטורית ודמוקרטית מוסתר תחת מעטה של הרבה פרטים. הנה פרט אחד: לישראל יש הרבה אויבים למדינות הערביות מסביבינו יש אויב אחד או שניים לכל אחת. זה כשלעצמו יכול להסביר את כל הנקודות שהעלית. מלבד הענין הזה השילטון במצריים או בלבנון או בסוריה הוא הרבה יותר "שילטון גנרלים" מאשר אצלינו – אבל שוב – אנחנו עסוקים בלהסתכל על עצמינו ושוכחים שאסד מופיע כל שני וחמישי במדי צבא ומסביבו *כל* השרים שלו במדי צבא. אז איפוא השילטון תפוס יותר בציפורני הצבא? אצלינו או אצלם? התשובה ברורה.
לגבי התגרויות – אתה קונה את הדיעה השמאלית בישראל והיא דיעה שלא מסתכלת בעין שמנסה להיות אובייקטיבית על העובדות – סלחנו לנאסראללה על התקפיות מול גבול שלו ואפילו נתנו לו אסירים רבים תמורת גופות. מה לעשות שנמאס כאשר נאסראללה מבין מזה שהוא יכול לחטוף חיילים, להפציץ את גבול הצפון, לחזק את המעמד שלו בלבנון ועוד להתחמק מעונש? אז צריך להכניס לו. זה טיבעי ושלא יזרוק את הבעיות הפנימיות שלו בלבנון על גבול הצפון שלנו… כנ"ל לגבי עזה: ממשלת ישראל היתה מאוד מאוד מאוד מתונה כלפי העזתים ורק לאחר שנים של התגרות נכנסו באם אמא שלהם (וגם אז לא בצורה חריפה מדי). לפעשה ההתנהגות הזו היא בעוכרייהם של העזתים: היו הרבה פחות עזתים מתים אם ממשלת ישראל היתה מבהירה מהתחלה שקסאמים הם עילה למלחמה אבל ממשלת ישראל היא רחמנית (דיקטטור כזה רחמן היה מקבל הפיכה פנימית כי זה היה מסמן לכל הגנרלים שלו שהוא חלש…). אז היא ריחמה עד שראשי מערכת הביטחון שיכנעו את השרים שאסטרטגית לטווח ארוך המדיניות הזו היא טעות וממשלת ישראל (בניגוד לאופי החלש של השרים בה שרוצים רק להמשיך לגנוב ולסיים את הקדנציה שלהם בשקט) הסכימה.
ועוד נקודה: אתה כל הזמן מתיחס לציבור ולדעת הקהל. הציבור אינו בשילטון. קבוצה קטנה של נציגים בשילטון והיא ממש ממש לא מיצגת את דיעות הציבור אז אני לא יודע איך אפשר לגזור מדעת הקהל ישירות על התנהגות של דמוקרטיות אלא בדרך עקיפה מאוד…
מרק
מצטער מרק, אין לך מושג על מה אתה מדבר.
את המלחמה האחרונה בעזה אנחנו התחלנו, ואת המלחמה האחרונה בלבנון התחלנו כשאף אחד לא מבין שזה הולך להימשך חודש אלא מצפים שזה ייגמר תוך יומיים.
יונתן,
צר לי להגיד לך אך לך אין מושג על מה אתה מדבר. מי שהתחיל את המלחמה בלבנון היה נאסראללה ומי שהתחיל את המלחמה העזה היו החברה שיורים קאסם. הנסיון הזה להלקאה עצמית הוא ראוי להערכה במרתפיה של האדונית סאדו אבל לא אצלי.
בוא ננסח את זה אחרת: אם נאסראללה לא היה חוטף חיילים צה"ל לא היה מזיז אצבע. אם חמאס לא היה יורה קסאמים צה"ל לא היה מזיז אצבע. אתה מתעצבן על כל שבישראל נבנו לאורך שנים תחושות של מרמור על הפסדים בשני הגבולות: גם על ההשפלה הנוראה בעיסקת חילופי שבויים נוראה (שאחריות חלק ממנה על ממשלת ישראל) אבל עדין זה נחשב בעיני הציבור הישראלי ככניעה וגם המצב המתסכל לאורך הגבול עם עזה (לאחר שהבטיחו לנו שנסיגה תסיים את חלקינו בעזה). התוצאה של כל התסכול הזה היא שבסופו של דבר הוא מתפרץ ולמרות זאת הוא לא מתפרץ בלי סיבה (גם בלבנון וגם בעזה).
אם אתה כועס על כך שהתפיסה בישראל היתה שאנחנו מפסידים בשחיקה איטית בעזה ולאדון נאסראללה אז אולי:
– היית צריך להפגין כדי להבהיר לעזתים מהיום הראשון שקסאמים הם יהרג ובל יעבור. זה היה מסדר מצב כמו מה שיש היום כבר מלתחילה וחוסך המון חיים של המון עזתים.
– היית צריך להפגין נגד חילופי שבויים עם נאסראללה בשביל גופות. אם היית עושה את זה יכול להיות שהיום גלעד שליט היה בבית כי ישראל לא היתה מרגישה (ובצדק) שדופקים אותה (כמו שדפק אותה נאסראללה) בעיסקאות של חילופי מאות חיים בשביל גופות.
בכל מיקרה להפגין כנגד מדינה שבסופו של דבר אחרי שחיקה איטית מתפרצת כדי להגן על עצמה זה כמו להפגין נגד הר געש. אם היית רוצה למנוע את זה אז הזמן היה הרבה לפני האירועים שעלייהם אנחנו מדברים.
לגבי אופן ניהול המלחמה: אנחנו לא דנו בדיון הזה על אופן ניהול עופרת יצוקה או לבנון 2. אם אתה רוצה אפשר לדבר על זה אבל זה לא נושא הדיון.
מרק
1. מרק, אנא, השאר בינתיים את השיפוט בצד. זה אינו ניתוח מוסרי.
2. אני מסכים שהיינו צריכים להגיב קודם, ובעצמה פחותה. העובדה היא שהגבנו אחרי מספר התגרויות, ולא בהתגרויות משלנו, אלא במלחמה.
3. כמו כל ימני טוב, אתה מתעלם מהאפשרות שגם לאחרים יש נסיבות מקלות. באופן טבעי ביותר, אנחנו רואים מאוד בבירור את התירוצים שלנו, ומתעלמים מתירוצים של אחרים. אני כרגע מתעלם מכל התירוצים. אני לא שואל מי טוב ומי רע, לא שואל מי צודק ומי היה ראוי שיחטוף על הראש. אני שואל איך משטרים מתנהגים. והדוגמאות שלך מצויינות למודל שאני מציע: דיקטטורות הן מתלהמות, עוסקות בפרובוקציות, ונכנסות למלחמות אסוניות מתוך מיקח טעות. דמוקרטיות לא עוסקות בפרובוקציות כלפי חוץ, אבל מגיבות לפרובוקציות בעוצמה.
4. לא רק אתונה. מה עם ההתפשטות של אנגליה (שהיתה חצי-מונארכיה)? מה עם הmanifest destiny האמריקאי?
מרק,
עומר, אני בכלל שמאלני – אבל לא שמאלני ששוכח את השכל שלו בבית. הדבר הטוב ל*שמאל* היה להפגין נגד חילופי שבויים עם נאסאללה ושמאלני שבאמת איכפת לו מעזה לא נותן לעזתים להמטיר קסאמים במשך שנים על ישובים אזרחיים שכן ברור (לכל מי שיש לו שכל) שבסופו של דבר המדינה תאלץ להגיב והתגובה תהיה כואבת מאוד לצד השני. אז כל מי שאוהב שלום צריך להבהיר לצד השני שקסאמים הם יהרג ובל יעבור וחטיפות חיילים, למרות שנראה שהן עובדות במיקרה אחד, במיקרה אחר יביאו את מטוסי חיל האויר לבירות. זו המציאות ואם שמאל זה התעלמות מן המציאות (כפי שראיתי במיקרים רבים) אז אני באמת לא שמאלני.
לגבי התגובה של מדינת ישראל: מדינה אינה יכולה להגיב במלחמת גרילה (מה שנאסראללה או חמאס כן יכולים). הם משתמשים במה שהם יכולים (מלחמת גרילה) ואנחנו משתמשים במה שאנחנו טובים בו: איום ישיר ומידי על הקיום שלהם על ידי מלחמה. לממשלה שלנו גם יש כל מני מגבלות: הקהילה העיסקית לא תסבול מלחמת גרילה של שנים כי זה מסב לה נזק עצום ומתמשך והיא מעדיפה מלחמה מהירה שסוגרת עניינים וזאת בלי להזכיר את דעת קהל הפנימית שצריך להתמודד אתה. לחמאס אין בעיה כזו ונראה שגם לנאסראללה לא שכן הם דיקטטורות והסבל של הציבור שלהם מעניין להם את הביצה השמאלית.
אתה מקיש מחוסר היכולת של דיקטטורות כיום שהן "טובות" בפרובוקציות. הן לא "טובות" בפרובוקציות: פרובוקציות זה כל מה שהיכולת הצבאית המוגבלת שלהן מאפשרת להן שכן המדינות הדמוקרטיות הן מצוידות טוב יותר, מאומנות טוב יותר ויכסחו להם את הצורה. את העובדה הזו קל לראות כאשר רואים דיקטטורה נלחמת בדיקטטורה (שאז הכוחות יותר מאוזנים) ואז הם לא יסתפקו ב"פרובוקציות" אלא ינהלו מלחמות ארוכות ומלאות בהרוגים אזרחיים שאף אחד בשמאל המדמם לא איכפת לו מהם. וכדי להבהיר עוד יותר את הנקודה דמין בנפשך שהמדינות הכי חזקות בעולם היו דיקטטרות ולא דמוקרטיות. פחד מוות. העולם באמת היה הולך לעזאזל.
כמו שאמרתי קודם: יש הרבה מאוד גורמים אשר גורמים למדינה לצאת למלחמה – שיטת השילטון היא רק אחת מהם. אחד מן הגורמים הוא גודל ויכולת. במאות השנה האחרונות חל שינוי משמעותי בעולם: המדינות החזקות ביותר הן דמוקרטיות. מדינה חזקה, בין אם היא דמוקרטיה ובין אם לא, עומדת בפני פיתוי גדול מאוד כאשר היא שוקלת לצאת למלחמה שכן רוב הסיכויים שהיא תנצח ואז מערכת קבלת ההחלטות בה, שמושפעת מגורמים זרים רבים אינטרסנטיים, מתחילה למצוא תירוצים למה כדאי לצאת למלחמה ומתחילה להכין את דעת הקהל כדי שהנל לא ימרוד כאשר המלחמה תתחיל. זוהי הסיבה למה גם מדינות דמוקרטיות מוצאות את עצמן מנהלות מדיניות קולוניאלית. זו לא סיבה לחשוב שדמוקרטיה היא פחות טובה אלא רק סיבה טובה לדרוש עוד דמוקרטיה: דמוקרטיה ישירה שכן אז השיקולים הזרים ישחקו משחק קטן יותר בתהליך קבלת ההחלטות.
נקודה אחרונה: שמת לב שרוב הדוגמאות שלך נסובות סביב ישראל. ישראל היא דוגמא רעה כמיצג להתנהגות טיבעית של דמוקרטיה שכן היא בסביבה עוינת. רובן המכריע של הדמוקרטיות ייצבו כבר את הסביבה שלהן לסביבה יציבה ואוהדת ולא מנהלות מלחמות. לעומת זאת רוב המלחמות כיום בעולם הן בין דיקטטורה לדיקטטורה מה שחושף את האופי האמיתי של דיקטטורה (כפי שהיה מאז ומעולם). בין דמוקרטיה לדיקטטורה יש בדרך כלל גרילה או טרור (בדרך כלל יזום על ידי הדיקטטורה אבל לפעמים מוצדק כאשר הדמוקרטיה התנהגה משיקולים זרים) והסיבות הן חוסר יכולת ולא "אופי". תן לחמאס חיל אויר מודרני והוא יראה לך עד כמה רחוק אפשר למתוח את המושג "פרובוקציה".
לגבי דיקטטורות והטעויות שהן עושות: אני לא חולק עליך שדיקטטורות עושות טעות ברוב המיקרים כאשר הן יוצאות למלחמה מול דמוקרטיות שכן בדרך כלל הדמוקרטיות מצוידות טוב יותר, יש להן מוטיבציה גדולה יותר, הן מחונכות יותר וטכנולוגיות יותר והן מקבלות עזרה מדמוקרטיות (שגם הן מצוידות יותר ועוד ועוד). אבל העובדה שלמרות שההיסטוריה מלמדת שדיקטטורות הן גרועות במלחמה מול דמוקרטיות ויכולות לעורר עליהן את חמתן של דמוקרטיות אחרות הן עדין עושות את זה מדי פעם. זוהי גם המוטיבציה האמיתית שלהן – דיקטטורות רוצות לצאת למלחמה הרבה יותר מאשר דמוקרטיות ויש להן גם הרבה יותר סיבות לעשות כן – אבל זה לא אומר שהן דביליות לגמרי ויתאבדו בכל פעם. אתה רואה פרובוקציות ומסיק שזה האופי של דיקטטורות ומכאן שהן לא רוצות מלחמה, אני רואה פרובוקציות ומסיק שהן היו רוצות לעשות הרבה הרבה יותר אבל פשוט לא יכולות ומנסות לשחק משחק של הליכה על הקצה. האם אתה רואה דרך לפתור את הדילמה?
מרק
1. לגבי מי שמאלני יותר, תדע לך שאתה התחלת ואותך לגננת (טל!!!! תגיד לו!!!)
2. שתים מהמדינות החזקות בעולם הן דיקטטורות: סין ורוסיה. וראה זה פלא, הן לא משתתפות בכל כך הרבה מלחמות. וודאי פחות מארה"ב ובעלות בריתה האירופאיות. כשהם כן מנהלים מלחמות, זה מכוער מאוד (צ'צניה). הטאליבן הרבה יותר גרוע מהחמאס, וראה זה פלא, הוא היה עסוק כל כך בדיכוי פנים, אבל היה שליו מאוד כלפי חוץ (רק שהאורחים שלהם דפקו אותם, והם לא היו מסוגלים להבין את ההשלכות של פעילות אל קעידה בתחומם. ככה זה כשחובבנים מנהלים מדינה).
3. מי שייצב את הסביבה האירופאית לא היו האירופאים, אלא האמריקאים והרוסים.
4. כל מקרה הוא מיוחד, ויש הבדל גדול בין העולם המודרני לעולם העתיק.
עומר,
1. אני לא שמאלני קלאסי – אני מוכן לוותר על שטחים אבל אם יהיו קסאמים על ירושלים אז אני רוצה לראות את אבו-מאזן מוצא להורג. זה לא שמאל קלאסי.
2. סין ורוסיה משתתפות גם משתתפות במלחמות – פשוט במלחמות עם פרופיל נמוך יותר משל ארה"ב. ארה"ב חזקה מהן ולכן הפיתוי שלה לצאת למלחמה גדול יותר. ולמרות זאת המלחמות שכל השמאל אוהב לשנוא את ארצות הברית בגללן הגיעו בגלל "פרובוקציה" שיותר דומה להכרזת מלחמה (9.11). כמובן שארה"ב שנשלטת על ידי אילי הון בחרה לנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את המטרה הלא נכונה ולהשיג בארות נפט חדשים בתהליך בשביל החברים של השילטון – אבל זו בדיוק דוגמא לכך שצריך יותר דמוקרטיה ולא פחות. הציבור האמריקאי אולי היה מחליט לתקוף את ערב הסעודית (אני יודע שאני אדיוט – אם החוטפים של המטוסים היו סעודים ואם החינוך שלהם באפגאניסטאן מומן על ידי ערב הסעודית אז אני חושב שצריך לתקוף את ערב הסעודית – זה פשוט ההגיון הקלוקל שלי). בכל מיקרה הציבור האמריקאי לא היה בוחר לתקוף את עיראק – כנראה שדמוקרטיה ישירה יש בה משהוא אחרי הכל… הצבא הרוסי מרוח דק דק ואני מתפלא שהספינות שלו לא טובעות – אז זה די ברור למה הרוסים לא תוקפים אף אחד. סין נמצאת כבר זמן רב בתהליך גדילה כלכלי מואץ ביותר אז אין להם שום סיבה לתקוף אף אחד וכאשר קצב הגדילה שלהם יואט בוא נקווה שהם יהיו קשורים קשר כל כך עבות כלכלי עם כל כך הרבה מדינות עד שהם לא יוכלו לצאת למלחמה (אפקט גוליבר). אם זה לא יהיה המצב אז הגיוני שסין תצא למלחמות בשכניה. בעיה נוספת של מלחמות של הגדולים היא הרתעה גרעינית: הגדולים לא רוצים להילחם בגדולים שכן הם מפחדים ממלחמה גרעינית אז גדולים יכולים להילחם רק בקטנים וכאן נכסים גורמים גיאוגרפיים ונראה שלסין ורוסיה אין מדינות גבול שהן רוצות לכבוש או שיש תמריץ טוב לכבוש אותן (רוסיה לא תסתכן בעימות עם נאטו וסין לא רוצה לבדוק את הקשר בין ארה"ב ליפן).
לגבי הטאליבן – לא היה להם כלל צבא. נגד מי הם ילחמו? המכסימום שהם יכולים זה גרילה כנגד כובשים – הם לא יכולים "לתקוף". הם אומה נכשלת – בקושי היה להם כסף להאכיל את השילטון… אז אתה מצפה שהם יוכיחו לך שדיקטטורות רוצות לצאת למלחמה? אז מה הם עושים במקום? רוצחים את הציבור שלהם. אם אי אפשר להפנות את האגרסיות החוצה אז מפנים אותם פנימה. דיקטטורה קלאסית.
3. אני חולק עליך – כל אירופה התחילה להתיצב ללא עזרת רוסיה וארה"ב כבר אחרי מלחה"ע הראשונה שבה הם חטפו על הראש כאשר כולם נכנסו להלם מההבנה שכולם נלחמו בכולם, כולם מתו ושום דבר לא יצא מזה. ההבנה הזו קרתה עוד לפני היטלר והחילוץ על ידי ארה"ב. לרוע מזלה של אירופה היו עוד כמה דיקטטורות שהיה צריך לעקור והם זרקו את כל היבשת שוב לסיבוב אלימות. זה רק מוכיח את הטענה שלי: דיקטטורה עם צבא מודרני לא תעשה התגרויות – היא תפלוש לפולין ובתרגום לימינו היא תזרוק פצצות גרעין. המטרה של העולם צריכה להיות לא פחות מלהיפטר מכל הדיקטטורות – כמובן רק בתנאי שאנחנו חושבים שחיי אדם זה דבר חשוב יותר מ"החופש לשוני תרבותי" שהוא בעצם החופש של הדיקטטור לדכא את הציבור שלו כרצונו תחת מעטה של ערכים ליבראליים שמאלניים.
4. זה שכל מיקרה הוא מיוחד באיזה מובן פילוסופי אבסטרקטי אני מקבל אבל זה לא עוזר לי להבין כלום. זה שיש הבדלים בין העולם המודרני לעתיק אני מקבל – אבל אף אחד לא אומר שההבדלים כל כך גדולים עד שעקרונות משמעותיים כמו דמוקרטיה ודיקטטורה יתנו את ביטוים אחרת. להיפך – אני חושב מהבחינות הללו אין שום שינוי בין העולם העתיק והמודרני. לרוע מזלה של אתונה היא חיה בעולם מוקף דיקטטורים שכל הזמן נלחמים אחד בשני ובאיזור כזה אין לאף אחד סיכוי לשרוד לאורך זמן (ואכן *אף* אחד לא שרד – לא רק אתונה כפי שמתנגדי הדמוקרטיה הישירה נוהגים להזכיר בטמטומם). עצם העובדה שאנחנו זוכרים רק את אתונה מכל החארות שהיו אז מוכיחה שאפילו אז הדמוקרטיה זהרה בים החושך מסביב.
מרק