בתנועה לדמוקרטיה ישירה התעורר דיון סביב הצורך להגדיר דרך וחזון. כאחד שחוקר את הנושא במשך שנתיים וחצי לקחתי על עצמי לנסות לגבש הצעה לחזון ודרך, ולהעלות אותם לויקי לדיון ולעיצוב. כבר מן ההתחלה, זיהיתי שישנן עדיין דילמות הניצבות בפנינו שאינני בטוח שאנו יודעים לפתור. כדי שלא רק לי יכאב הראש, אני מציע לכם את הדילמה הראשונה שנתקלתי בה:
ברור הוא כי האזרחים הם הריבון של המדינה הדמוקרטית. בעבר בגלל העדרה של טכנולוגיה מתאימה, נאלצו האזרחים לבחור נציגים שאמורים לייצג את דעתם. הנציגים התכנסו לפרלמנט, ולאחר דיונים ומשחקים מאחורי הקלעים, חוקקו חוקים עבור כלל הציבור. כיום, תודות לאינטרט קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת לכל אזרח להצביע ישירות על כל הצעת חוק. אך עדיין, בגלל פרדוקס התיאום, ובהעדר טכנולוגיה מתאימה, אין הם יכולים לערוך דיונים יעילים ולקבל החלטות מושכלות, לאחר שדעות כלל הצדדים הובאו בצורה יעילה. כך יוצא, שהדיון הציבורי, בהעדר טכנולוגיה מתאימה אינו מקיים דיון מלא בין כלל הצרכים של כלל האזרחים. אין הוא צריך לקשור בריתות, ואין הוא צריך להתחשב במיעוטים.
לעומת כלל הציבור, הנציגים בכנסת נזקקים למיעוטיםי כדי להעביר החלטות. הם מנהלים דיונים, קובעים הסכמים, וכך נוצרים שיתופי פעולה בין ח"כים מסיעות שונות כדי להגיע להסכמות ולחקיקת חוקים. כך יכול גם המיעוט לבוא לידי ביטוי ולהשפיע. רואים זאת בעיקר ביכולת של הח"כים החרדיים להשפיע מאד, אך גם הח"כים הערביים מעורבים לא מעט בתהליכי החקיקה.
כיצד בדמוקרטיה ישירה, שבה די ברוב היהודי להעביר כל החלטה, או ברוב החילוני להעביר כל החלטה, יבואו המיעוטים לידי ביטוי?
הדבר חשוב, כיוון שעל פי מחקרים שאני קורא לאחרונה, ההשתתפות הפעילה בתהליך הפולטי הוא אחד מגורמים הרגיעה במדינות מרובות קבוצות אתניות. האם יש דרך לדאוג לכך שהמיעוטים ימשיכו להשתתף במשחק הפולטי בדמוקרטיה ישירה?
האם יש לכם פתרונות לדילמה הזאת ❓
כתיבת תגובה