הנה דברים למחשבה שכתב אמיר בקבוצה הליברטנית:
I lived 20 years in Switzerland and I am also a Swiss citizen.
Switzerland is a free country and a rich country, as much as is possible in our world, and yes, Swiss citizen, at least those, and that's the majority, who went to the army, carry guns, (Just for Boris). Quite free, isn't it?Having said that, I lived there quite happily, but as a Jew, was I free? Not really. I enjoyed a lot of personal freeedom, but the bottom line is that I was living in a society where I was culturally and religiously a tiny minority, and that matters. I have much more freedom now, here in israel, where I am living in MY Land, in MY State, and where I am part of the majority. It is the right of the majority in this country to keep the cultural and religious caracter of this country and we can only do that if we control our borders and the people who come in and become citizens.
Sovereignty matters.
האם ריבונות משנה? או שאפשר להיות אוניברסליים?
טל וניצן: האם אתם מכירים את הסיפור על כניסת ארה"ב למלחמת העולם השניה? בספר החדש של סר איאן קראו "החלטות גורליות" יש כמה פרקים רלוונטיים.
סיכום קצר של הפרק על רוזוולט:
רוזוולט הבין היטב, כמו מרבית צמרת הממשל האמריקאי (וכמעט כל הפוליטיקאים בארה"ב), שלא יהיה מנוס מכניסת ארה"ב למלחמת העולם השניה. הציבור הרחב לא היה מוכן לשמוע על זה. למעשה, רוזוולט עצמו נבחר בפעם השניה בדיוק משום שהוא הבטיח לציבור הבוחרים שהוא יעשה הכל כדי לא להכנס למלחמה – הבטחה שהוא ידע שאין לו שום כוונה לעמוד בה לטווח ארוך. מכאן ואילך, רוזוולט שיחק משחק מסובך. מצד אחד, הוא הלך והסלים בהדרגה את שיתוף הפעולה עם בריטניה. מצד שני, הוא צמצם את התגובה הצבאית על פרובוקציות גרמניות (שבאו בתגובה על העזרה שהוא הגיש לאנגליה). ההערכה שלו היתה שעל מנת לשתף את ארצו במלחמה הטוטאלית שעומדת בפתח, הוא צריך שהציבור יהיה מאוחד ומוכן למלחמה, ולכן אי אפשר להכנס למלחמה לפני שהקרקע בארה"ב תהיה מוכנה. לקח לו שנתיים וחצי, ואלמלא היפנים זה היה לוקח יותר.
יפן – זו דוגמא מעניינת יותר. שם השלטון עודד שיח לאומני-פשיסטי, על מנת לבצר את השלטון. הציבור היפני ברובו לקח את המסרים הללו ללב. לכן, ב-1940, כשראשי הצבא והממשלה הבינו שפניהם למלחמה שהם יפסידו בה ושתחריב את יפן לחלוטין, הם כבר היו מחושקים על ידי אותה התלהבות ציבורית שהם עמלו כל כך לטפח. זה מאוד מזכיר את ההתלהמות של נאצר לפני מלחמת ששת הימים, ולצערי, זה גם מזכיר לי יותר מדי את ההתנהלות של הימין הישראלי (זה המתון יותר, כמו נתניהו ולבנת).
אה, וטל, לעניין הוויכוח קודם על "ערבים". המקום שבו אני חולק עליך (ועל ניצן) הוא זה: אתם מניחים (הנחה טבעית מאוד, שמשותפת למרבית האנשים כיום) שיש קשר הדוק בין זהות תרבותית-לשונית לבין מוצא גזעי. המציאות בעולם הטרום-מודרני היתה הרבה יותר סבוכה. היום, עם עליית התודעה הלאומית, שמניחה קשר כזה, נוצר קשר כזה. אבל התפיסה הלאומית לפיה קיים לאום – שהוא יחידה אחת מבחינת מוצא, שפה, תרבות, גיאוגרפיה, כלכלה, והיסטוריה – ושהוא קיים לפני שהלאומיות הגדירה אותו – התפיסה הזו היא מיתוס שיש לו קשר רופף מאוד למציאות. "הלאום הערבי" של נאצר ואחמד טיבי מכיל כל כך הרבה שרידים של עממים קדומים (ושל יהודים בפרט), ומיעוט זניח של צאצאי ערב. ההשתלטות הערבית על המרחב בין המאות ה-9 ל-12, היתה השתלטות של אליטה שלטת ושל דת. לא היתה כאן נדידת עמים גדולה. בגליל, דרך אגב, הישוב היהודי הגדול חרב לא בעקבות מדיניות ערבית, אלא בעקבות רעידת אדמה חזקה שחיסלה ישובים רבים, מוטטה את הח'ליפות והכניסה את האיזור למאה שנים של ואקום כלכלי ושלטוני.
mousomer,
"האם כל דובר ערבית באזור הוא מבחינה אתנית מחצי הערב? לא." – תגובה מספר 10. לעניין סיפור כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה – ידוע.
מסכים. העניין היחיד הוא שאני לא בטוח שהמצרים המוסלמים שרודפים היום את הקופטים אינם ממוצא זהה.
השאלה היא מה מידת ההתערות של כוח הכיבוש הערבי במצרים או אזורים אחרים. מצד שני, כל האזור ראה תנועות אתניות של אימפריות ושבטים, כך שמי יודע אם אין כאן גם מונגולים, טורקים ואירופאים צאצאי צלבנים.
יש ויש. לא מעט מהנוצרים הערבים בגליל הם תכולי עיניים ובהירי שיער שמוצאם אירופאי (מסעי הצלב?). שלא לדבר על מוצאם של הצ'רקסים, או הבדואים (ע"ע השכנים הבדואים-טורקיים שלי מבוסניה). הבדואים בנגב כנראה כן קשורים לנוודים של חצי האי ערב, וראה זה פלא, הם דווקא נלחמים בצבא הישראלי נגד ה"ערבים". היסטוריה היא לפעמים דבר משעשע למדי.
עומר,
כן, נפלאות הן דרכי "הלאום". ממה שלמדתי, גם בבאלקן, הלאום הוא דבר גמיש מאד וניתן למניפולציות, בתנאי שיש שפה משותפת. במקרה של ערביי הגליל, אכן נראה שיש שם ערב רב, הכולל צאצאי יהודים.
טל, חשבתי על זה ואני אנסה לתקוף את השאלה ששאלת. למה ריבונות? למה לאומיות? בוא נחזור לגלנר.
אז לאומיות היא ההנחה לפיה האנושות מחולקת ליחידות מוגדרות היטב וחופפות בכל המישורים – גיאוגרפי, לשוני, פוליטי, תרבותי, כלכלי, וכו. מה קורה כאשר אין חפיפה מלאה? למשל, כאשר יש במדינה מסויימת מיעוט גדול, או כאשר עם מסויים נשלט על ידי עם אחר? אז נוצר צורך "לתקן" את המציאות ו"להחזיר" אותה למצב הטבעי, שהוא, חפיפה בין המישורים השונים. למשל, כאשר ביוון יש מיעוט מוסלמי גדול, ובטורקיה יש מיעוט נוצרי-יווני גדול, הגיוני לבצע חילופי אוכלוסיה כדי לתקן את המציאות ולהתאים את הזהות התרבותית-דתית-לשונית-אתנית למקום הגיאוגרפי הנכון.
כמובן שההגיון הזה בעייתי מאוד. הוא מבוסס על הנחות שקריות (כאילו התקיים פעם, לפני אלפי שנים, מצב טבעי נכון שבו הטורקים המוסלמים היו במקומם הנכון בטורקיה וכאילו היוונים מעולם לא חיו באסיה הקטנה). אז למה הוא נראה הגיוני כל כך?
כי מדינה מודרנית, כדי לתפקד, צריכה גבול גיאוגרפי ברור, שפה רשמית משותפת ואחידה שמלמדים בבתי הספר ושמאפשרת לבירוקרטיה העצומה של המדינה המודרנית לתפקד, כדי שזו בתורה תאפשר קיום של כלכלה תעשייתית מודרנית. תרבות משותפת, במובן של קודים חברתיים משותפים, עוזרת מאוד.
כלומר, כלכלה מודרנית דורשת אחידות גבוהה של קודים חברתיים, שפה משותפת, וחלוקה של אלה לתבניות גיאוגרפיות ברורות. לכן כלכלה מודרנית נוצרת כאשר נוצרת מדינה שמייצרת את המיתוס שנקרא "לאום" והופכת אותו למציאות. הבעיה היא שלרעיון הלאומי יש דינמיקה משלו, שאיננה מחוייבת לא לכללי מוסר והגינות, ולא לתפקוד יעיל של הכלכלה. הרעיון הלאומי מחלק את העולם לישויות "לאומיות" ברורות וקלות לתפיסה. הוא מסדר את העולם. לכן הוא רעיון מידבק, וכמעט בלתי נמנע. הרעיון הזה "מציע" לנו "לתקן" את המציאות במקומות שבהם היא איננה חופפת לרעיון. ע"ע טרנספר. האם הצורך הזה "לסדר" את העולם על פי ישויות לאומיות הוא באמת הכרחי? לא.
למיעוט תרבותי-לשוני יכולים להיות יתרונות גדולים (כלכליים ותעסוקתיים) על פני הרוב, ועצם הקיום במיעוט כזה יכול להיות מצב יצירתי מאוד (ע"ע סייד קשוע). זה יותר נוח, כמובן, לחיות בסביבה שבה כולם מדברים אותה שפת אם כמוך, ויש להם אותם קודים. אבל אני לא רואה שום דבר נורא בקיומם של מיעוטים גדולים או בעירוב קהילות. היו בהסטוריה לא מעט ערים קוסמופוליטיות גדולות (וינה, קושטא, פריז, לונדון) והתקופה הקוסמופוליטית שלהן היתה בדרך כלל תור זהב.
עומר,
אני חושב שזה רעיון מצוין לבחון את שאלת הלאומיות על פי גלנר. גלנר טוען, כי המדינה היא זאת שעיצבה את הלאום. אבל, אתה מוסיף וטוען, ללאומיות יש חיים משלה, והיא אינה מחויבת למוסר. לכן הצעתה שיש ללמד את הלאומיות את חשיבות הרב-תרבותיות.
האם אני מסכם נכון?
אם אנו פועל על פי גלנר, אז נניח שניתן לתכנת את הלאומיות בדיוק כפי שרצינו באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. כלומר, במידה רבה, הלאומיות ניתנת ל"תיכנות מחדש" על ידי המדינה. כל מה שנידרש כדי לתכנת מחדש, הוא שאידאות ליברליות ישלטו במערכת החינוך ובמדיה, והמדינה תתכנת מחדש את ההמונים לרב-תרבותיות. אבל כפי שאנו יודעים, במדינה דמוקרטית הרוב שולט, ולכן הרוב יעדיף לתכנת את מערכת החינוך על פי צרכיו, והשקפת עולמו (ראה את שלטון הליכוד מאז 1977). באסה לאידאות הליברליות-פלורליסטיות.
כלומר כבר מכאן ניתן להבין שבמגרש המשחקים שלנו, יש משמעות גם ל"ציבור" ולדעתו.
ולכן עלינו לשאול מי הוא אותו רוב, ומי הוא אותו לאום. האם יש לו רצון משלו, או שמא הוא טאבול-אראסה, שניתן לתכנות כרצוננו? לאן אותו לאום ישאף, אם לא "נתכנת" אותו?
כדי לענות על השאלה, אני חושב שצריך לצאת מהפרדיגמה המתכנתת של גלנר, ולהבין את מקורות הלאומיות "הטבעיים". לנסות לברר מה הוא המקור של ה"לאומיות" ולמה היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת.
נראה לי סביר להניח שהלאומיות "הטבעית" יושבת על יסודות שבטיים. לכל אחד מאיתנו יש שבט. שבט מונה כמה עשרות משפחות. אנו מזדהים איתו, ומכירים את האנשים בשבט. כדי להיות חלק משבט, אנו מרגישים חלק מהשבט, מבינים את השפה של השבט ומחונכים על בסיס ההיסטוריה של השבט. זה העולם שבתוכו אנו גדלים. השבט במידה רבה מעצב את תפיסת העולם שלנו, ואת הזהות שלנו. עבור השבט כל שבט אחר, יכול להוות איום. זה יהיה לדעתי בסיס הלאומיות. כאן מעוצבים היסודות הטבעים של הלאום, לפני שהוא "מעוצב" על ידי המדינה.
השבטיות הלכה והתרחבה במהפכה האגררית, לכדי מלוכות. לכל אחד יש את המלך שלו, ואת האציל שלו. אך האיכרים, כיוון שהיו בורים, עדיין היו מחוברים לסביבה המיידית שלהם, יותר מאשר לממלכה. מי שחביר בינהם היו זמרים נודדים כמו הומרוס, שסיפרו סיפור מעורפל של מציאות משותפת ופולקלור משותף. האצולה והכהונה יצרה מן הסתם מודעות של מלוכה. אך מה היה חוזקה, ומה מידת ההזדהות של הנתין עם ממלכתו, אינני יודע. אני יודע שהצבאות שהצליחו המלכים לגייס, ביחס לכמות האוכלוסיה, היו קטנים. כלומר, מעט אנשים היו מוכנים להקריב את חייהם עבור השבט החדש הזה. ורוב מי שהתגייס עשה זאת למען בצע כסף.
מירי אליאב פדלון, טוענת בספרה "מהפכת הדפוס" כי הדפוס, והתפתחות האוריאנות, הביאה לכך ש"הסיפור השבטי" יכול היה להפוך עכשיו לסיפור "לאומי". הדפוס איפשר הפצתם של רעיונות בקרב מיליוני בני אדם. תוסיף על כך את המהפכה התעשיתית, שהובילה מיליונים להצטופף בערים צפופות. חבר את התפתחות בתי הספר, כתוצאה מהמהפכה, והנה יש לך מיליונים רבים המושפעים מעיתונות ומספרים שכוננו נרטיבים שבטיים משותפים – כך צמחו ועלו הנרטיבים הלאומיים.
כלומר, מי שכונן את הלאומיות, היו אומנם המדינה דרך בתי הספר, כפי שהציע גלנר, אך היו שם גם האינטלקטואלים שכתבו ספרים ועיתונים. לא כולם ראו את עצמם מזוהים עם המדינה.
צריך גם לזכור, שלציבור יש אפשרות לבחור מה לקרוא וממה להתעלם. לא ניתן לספר כל סיפור, ולצפות שהציבור יקבלו. עיתונים כמו ידיעות והארץ, למדו שהם צריכים להגיש את המידע בצורה מסויימת, כך שהציבור יקבל אותו. כמו כן, כאשר הציבור בוחר את ספריו, הוא בוחר על פי טעמו, ולא על פי טעם האליטות.
יוצא מכך, שהאליטות והציבור נמצאים כל הזמן באינטראקציה של צירת הסיפור הלאומי.
נראה כי לציבור יש נטיה טבעית, להתפלגות על פי שפה, תרבות ומוסר משותפים. כך הם בני האדם הפשוטים. הם מעדיפים מי שחושב כמוהם. ודווקא האינטלקטואלים, שנחשפים לתרבויות, ולמידע רב, יש העדפה לשונה, ולחריג. האינטלקטואל יודע להודות על איתגור מחשבתי. האדם הפשוט, אינו רוצה חיים מסובכים. הוא מעדיף את השכן שדומה לו בכל, ואיתו הוא יכול לתקשר ולהגיע להסכמות. הוא סולד משכן שאיתו הוא אינו יכול לדבר ולהגיע להסכמות.
לכן, אם אני מבין נכון, על האינטלקטואלים הרב-תרבותיים, למצוא דרך להגיע אל ליבם של ההמונים ולהראות להם כי רב-תרביותיות היא מבורכת. הוא צריך להראות לו דרכים להסתדר עם השכן בעל התרבות הזרה. ה"ציבור" עצמו, אין מטבעו לאהוב את הרב-תרבותיות.
כאן עלי לציין שההמון אינו אוהב שמטיפים לו ומלעיגים לו. מי שיזלזל ב"ציבור הלאומן", ימצא שהציבור מקיא אותו מתוכו. שהוא מתעלם מ"הנאורות" של המטיף. אבל אם האינטלקטואלים יבינו שלציבור יש חלק חשוב במשחק, ושהציבור יקבע איזה סיפור יוטמע ואיזה סיפור יזרק, יבינו גם האינטלקטואלים שהדרך להגיע לציבור, הוא דרך מתן כבוד ואהבה לציבור "הלאומי", ולא דרך הלעזתו.
האם התובנות הללו נראות לך?
כיצד לדעתך ניתן להשפיע על הציבור הלאומי?
טל,
גם אצל גלנר, הלאומיות איננה בשום פנים ואופן קונספירציה שקשרו תעשיינים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים כדי לשעבד את ההמונים הפאסיביים לאידאל. זה דווקא תיאור סביר של סוציאליזם. אפילו של תרבות הצריכה. אבל לא של הלאומיות. יוצריה של הלאומיות לא חשבו שהם מייצרים מיתוס, אלא שהם מגלים אמת. דנטה אלגיירי, שהמציא את האיטלקית המודרנית, היה בטוח שהוא משחזר את השפה האיטלקית האמיתית, ומחלץ אותה מן הניבים הקלוקלים שפיצלו את האיטלקית האמיתית, הטהורה. לכל שפה אירופאית היה דנטה משלה. האליטות לא הבינו שהן יוצרות דבר חדש. אלו מהן שהבינו שנוצר פה משהו חדש, ניסו לפעול נגד הלאומיות העולה (ע"ע מטרניך).
משעשע להזכר בהקשר הזה במיראבו, שניסה להסביר למלך לואי ה-16 שהמהפכה דווקא מחזקת את השלטון המרכזי. לואי לא היה מסוגל להבין את הרעיון הזה.
לגבי ימי הביניים, יש ספר יפהפה בשם "בסתיו ימי הביניים" של הוינזה. היו שם זהויות מקומיות, וזהויות רחבות יותר – גם פוליטיות אבל בעיקר דתיות (האפיפיור של רומא נגד האפיפיור של אביניון). היו "סיפורים" חובקי-כל, אבל אחרים. לא לאומיים.
בחזרה לנראטיב הלאומי, אני חושב שלסיפורים ולרעיונות יש דינמיקה פנימית, שאיננה תלויה בדבר. הרעיון הלאומי תופס טוב כל כך לא משום שהוא נכון, או משום שאליטה מרושעת מפמפמת אותו למוחותיהם הפאסיביים של ההמונים, אלא משום שהוא רעיון פשוט כל כך, ושהוא מסדר את העולם שבו אנחנו חיים (היום, בחברה תעשייתית) באופן הגיוני. לשכנע אנשים במגבלות הרעיון הלאומי או ביתרונות של עיר רב-לאומית – אלו משימות כמעט חסרות סיכוי. אלו אינם רעיונות פשוטים, והם אינם חלק מסיפור פשוט שמחלק את העולם באופן פשוט. לכן הם אבודים, אלא אם אתה משכנע בהם אליטה. אתה יכול לראות בארץ כיצד הרעיון הלאומי חזק יותר מן הרעיונות של קידמה, של צדק, ואפילו של חופש. כאשר אני נלחם ברעיון הלאומי בגרסאותיו הקיצוניות, אני בעצם מבקש מאנשים לעשות מהלך פילוסופי מאוד לא פשוט – לנטוש את מערכת המושגים שהם התחנכו עליה. את זה מסוגלים לעשות מעט מאוד מהם.
אני לא רואה שום סיבה להניח שהסיפורים האופנתיים יותר צריכים להיות דווקא הנכונים יותר או היעילים יותר מבחינה חברתית. כפי שכבר ציינתי קודם, בהקשר אחר, נכון שהסיפורים האופנתיים יותר בדרך לל לא יהיו שקרים גסים מאוד. אבל הציפיה שהם יהיו אופטימליים נראית לי חסרת בסיס.
עומר,
בסדר גמור. ישנו הבדל קטן בינינו. אתה מניח שהסיפור הלאומי התקבע בגלל פשטותו (ויוצא מזה שאתה מניח שהעם הוא שיטחי בהבנתו), בעוד אני מניח שהלאומיות היא תוצאה טבעית של הרחבת השבטיות, בעידן של תקשורת המונים.
השאלה היא איך, אם בכלל, אפשר לגרום לעם לעשות את ה"תרגיל הפילוסופי המורכב".
אני מציע את התרחיש הבא:
ממה שאני לומד מההיסטוריה, לאינטלגנציה המקומית יעילה יש יכולת השפעה טובה על המבנה המוסרי של הלאום. לשם כך, עליה הן להיות מחוברת לציבור, והן ליצור הסכמה רחבה סביב עקרונות המוסר, בתוך האליטות.
יצירת הסכמה:
כדי ליצור הסכמה בקרב אליטות ניתן לפנות לאחת משתי דרכים. האחת היא ללעוג לכל מי שלא מסכים איתנו (זה מה שנעשה בישראל), והשני היא לברר היטב את המוסר ולחקור בו, כמו במדעי הטבע. כיום, ניתן לדעתי לחקור במוסר. ניתן לברר את החשיבות של זכויות אדם, אל מול צרכי ביטחון. ניתן לברר ערכים דמוקרטיים, והחשיבות שלהם. כל אלו דורשים מחקר אמת, והגעה למסקנות שיהיו מקובלות על מירב הקהילה האינטלקטואלית.
השפעה על העם:
כשאני חושב על השפעה על העם, אני חושב על "מחנכי הדור". אינטלקטואלים שיוצאים ללמד את העם. אינטלקטואלים שהופכים להיות מורים, או במאים, או הוגים-עממים, או כל דבר אחר שבו האינטלקטואלים פועלים מתוך הציבור ומתערים בו. אני רואה דגם מצויין לכך ברבנים. הם שורים עם הציבור. הם אינם נוזפים בו, או נמצאים להם במגדל השן התל-אביבי ומשם מטיפים מוסר. הם עונים לציבור על שאלות קטנות וגדולות. אם האינטלגנציה רוצה להשפיע, אני חושב שהיא צריכה לשים ליבה לדגם הרבני.
סיכום:
כדי לבצע את "התרגיל הפילוספי המורכב", האינטלגנציה צריכה לעסוק בשני תחומים במקביל: חיפוש האמת המוסרית, ושהיה עם העם וחינוכו, בדיאלוג.
מה דעתך?
1. קראת קפקא? המצב הקפקאי הבסיסי הוא זה: מאן דהוא צריך לעשות משהו (להגיע לטירה, להתמודד במשפט. נגיד, משהו פשוט כמו לשחות). הוא חוקר מה אחרים עושים ומגלה שאף אחד אחר לא יודע מה הוא עושה (אף אחד לא יודע לשחות. כולם מזיזים את הידיים בצורות מצחיקות, אבל אף אחד לא באמת שוחה). אז הוא מפסיק לעשות את מה שכולם עושים – וטובע.
המצב של אינטלקטואל בחברה הוא דומה. לאינטלקטואל יש משימה חסרת סיכוי. הוא צריך לתווך בין ההבנה שלו את המורכבות העצומה של המציאות, לבין דרישת הקהל להסברים פשטניים ומוחלטים. ברור שהוא יכשל. אין לו שום סיכוי. ואם יש לו קצת שכל בקדקדו, הוא יודע שייכשל. אבל כשהאינטלקטואלים מפסיקים לנסות, קורים אסונות היסטוריים (עליית הפאשיזם באירופה בין המלחמות, המקרתיזם וההיסטריה האנטי קומוניסטית בארה"ב, נצחון הבולשביסטים ברוסיה). השאלה המעניינת, כמובן, היא אם זו סיבתיות או קורלציה. אני מהמר על קורלציה "סתם". אני סבור שישנם תהליכי עומק שמביאים את האינטלקטואל לידי יאוש (ובגידה בתפקידו), וגם מביאים לאסונות היסטוריים.
2. מחקרים מהסוג שאתה מציע מתבצעים כל הזמן. דוד הד, שלימד אותי פילוסופיה של המוסר באוניברסיטה העברית, הוא מומחה לבעיות האקטואליות של אתיקה רפואית. הוא כתב אי אילו ספרים (גם מקצועיים וגם פופולריים). הוא לא לבד. הבלוגיה הפילוסופית והמדעית חיה, נושמת, ובועטת. אבל כמה קוראים יש ל 3quarcksdaily לעומת הבלוג של פריז הילטון?
אם האינטלקטואל אומר משהו חשוב, חזקה עליו שהוא מעליב את הציבור. משום שהוא יוצא נגד אמיתות שהציבור מאמין בהן. הרבנים הם דוגמא נהדרת למתח הפוליטי הלא-פשוט-בכלל שבין אמירת אמת לבין שתיקה רועמת מפחד ההמון. אני מכיר באופן אישי כמה רבנים שמפחדים לדבר בעניינים חשובים משום שהם יודעים שהם יאבדו את הציבור שלהם (משפחת מוצפי היא משפחת רבנים).
אה, יפה דיברת ידידי 🙂
1. המתח בין העולם המורכב לתפיסה הפשטנית של הציבור ותפקיד האינטלקטואל:
אני בהחלט מסכים עמך, כי העולם נראה הרבה יותר מורכב, בעיני אדם חקרן ומחפש אמת, מאשר בעיני הציבור. וקשה מאד לאינטלקטואלים ליצור סיפור פשוט עבור הציבור.
לכן קיימים רבדים בציבור האינטלקטואלים. ישנם הוגי הדעות הגדולים, שלהם תפיסת עולם מורכבת ורחבה. שפתם היא שפה סתומה עבור רוב הציבור. ישנו לכן רובד נוסף של אינטלקטואלים הניזונים מהוגי הדעות הגדולים, והם דנים בינם לבין עצמם על משמעות התורה של ההוגה. ואז מגיע רובד נוסף, שאוסף את הפרשנות, ומתרגם אותה לשפת הציבור הרחב. בתוך שכבה זאת תמצא את אנשי התקשורת, מרצים פופלריים, אמנים ועוד. אידאות מורכבות מסוכמות לרכיבים פשוטים להבנה. כך דרכם של רעיונות גדולים, על פי מה שאני מוצא בהיסטוריה.
2. הבעיה היא שבדברים כה מורכבים כמוסר, אין אחדות דעים בתוך האינטלגנציה. ולכן המסר כלל אינו יכול להתחיל לעבור לציבור. בלא אחדות דעים, המסרים שמגיעים לציבור הם מקוטעים וסותרים. הציבור אינו יכול לקבל מסרים בצורה כזאת. למעשה בענייני מוסר, אני חש שיש יותר ערפל, מאשר דיון ברור שיענה על הבעיות מנקודת השקפה רחבות מספיק. אין לי ספק שפרופסורים רבים וחכמים כתבו על המוסר מהשקפות עולם שונות. החוכמה היא איך לייצר מערכת הסכמות רחבה שסביבה יווצר הגיבוש. איך תיווצר הפרדיגמה המאחדת.
השלב הראשון היא לגבש תרבות דיון, שחותרת לחיפוש האמת, ומוותרת על אגו. נדמה לי כי בכך שהצלחנו לקבל הסכמה סבירה סביב הלאומיות, אכן מימשנו חלק מהתרבות הזאת. השלב השני, הוא לנסות לגבש פרדיגמות מוסכמות. הפרדיגמות צריכות לאפשר להסביר תהליכים רבים באמצעות אותו יסוד תיאורתי. זאת כבר משימה קשה יותר, אבל לפי דעתי היא אפשרית, אם יש אנשים רחבי אופקים מספיק שמסוגלים לייצר את הפרדיגמות הללו.
3. אין חובה להעליב: ברור שמדענים מציעים הצעות חדשות, אבל קימות כמה דרכים להעביר מסר. האחת היא להגיד לציבור "אתה חיה מטומטמת וגסה, ועכשיו תקשיב לי כי אני שמש העמים, מאור הבריאה והשמש זורחת לי מהת…", או שאפשר לפנות לציבור ולהסביר, מתוך אהבה, וחיבה וסבלנות. גם זאת וגם זאת אפשרית. כל אחד צריך לעשות את הבחירה שלו. (ואגב, מניסיוני המקצועי, הגישה הראשונה אינה עובדת, אלא רק עם מאותגרים שיכלית גמורים. רוב הציבור נבון יותר ממה שאנו מערכים).
טל, בוודאי שיש חובה להעליב.
ברגע שאתה אומר לאדם נורמלי שהמושגים שלו לא מדוייקים, שתפיסת העולם שלו לא שלמה, שהוא לא צודק ב-100%, אתה מעליב אותו ופוגע בציפור נפשו. אני מעולם לא פגשתי אינטלקטואלים שפונים לאדם הסביר ברמת השחצנות המכוערת שאתה מתאר כאן. אבל עדיין לא פגשתי אינטלקטואל שאיננו מעליב את הציבור הרחב כאילו הוא היה מדבר כך.
לגבי פרדיגמה אחידה – יתכן שניתן להגיע לכזו. אבל הרבה לפני כן, ישנם עיקרים שעליהם אין חולק, זולת פוליטיקאים ואנשי צבא ואנשי תקשורת ואילי הון ושאר חסרי חוליות ובעלי שררה אחרים. אתה חי בחברה שבה המילה "מוסרי" נחשבת למילת גנאי. שבה פרופסור לפילוסופיה נחשב הרבה פחות מסמל מחלקה. יש הסכמה מלאה בין הפילוסופים של המוסר בהרבה עניינים חשובים. מספיק מהם. אין צורך בישור קו מלא.
הי עומר, (סליחה על התשובה המאוחרת… חגים וכיוב').
כאשר הוקמה החברה המלכותית, במאה ה-17, אותם מדענים ראשונים נאלצו להתמודד על העלבונות שאתה מתאר. העלבונות הללו, היו עלולים לפרק את החברה המלכותית עוד לפני שהתבססה והפכה לכלי משמעותי בחקר האמת.
רוברט בויל, שם לב לבעיה ולכן פיתח קוד אתי עבור חבריו. קוד שנשמר עד היום, ומאפשר למדע לתפקד. הוא טען ש:
א. אל תתקוף את ידיעתו של האדם, אלא ערער על המכשירים שבאמצעותם ערך את הניסוי.
ב. אל תתקוף את הבנתו של האדם, אלא הצע אפשרות אחרת לפרש את תוצאות הניסוי.
ג. לעולם על תשמש באד-הומינם (כלי בזוי ביותר). אלא ערער את הטענה (או בקיצור, אל תדון לגופו של אדם, אלא לגופה של טענה)
אם לכל אלו, תוסיף נימת כבוד והערכה, מובטח לך, שהאדם הסביר לא יעלב כלל.
מנסיוני, רוב האנשים מגיבים לכך מצויין. רוב האנשים שאתם דנתי, מאד נהנו מהגישה הזאת, ושמחו ללמוד, וגם אני שמחתי ללמוד כשגילתי שהפרשנות שלי מוגבלת מידי או לא עונה על כלל התצפיות.
היחידים שאיתם התקשתי לדיון בצורה כזאת, היו בעלי בעיות אגו קשות… ואת אלו מוטב להשאיר מחוץ לדיון.
אבל זה עובד מצויין בדיונים קטנים. בעיקר 1-1 זה לא עובד כשקוראים ראיון עיתונאי איתך, או בהרצאה, או במאמר כתוב. כבר דיבר אפלטון בשבח הדיאלקטיקה ונגד הרטוריקה…
מסכים שהיום אנו אכן חווים את העיתונות וכלל תקשורת ההמונים ככלי ולגרי, המנוצל על ידי רטוריקנים. אבל זה טבעם של כלי תקשורת המוניים.
השאלה היא האם אנו מסוגלים להעביר מסרים "אינטלקטואליים" ללא וולגריות?
אני חושב שכן. כותב טוב, יכול לכתוב מאמר דעה שימשוך אליו הרבה אנשים, מבלי להעליב אותם. ם אף יכולים להנות לקרוא את טורו, אם הם ירגישו שמדובר באדם חכם ושקול…
אני חושב שהמטרה של האינטלקטואלים היא להצמיח מתוכם אנשים כאלו.