מאמר שפורסם בשבוע שעבר ב-Science Express מנסה להגדיר בפעם הראשונה מהי אינטלגנציה קבוצתית, ומה הגורמים שמשפיעים עליה (קישור ל-PDF המלא). החוקרים בחנו קבוצות בגדלים של 2 – 5 משתתפים, במשימות קוגניטיביות קבוצתיות. הם מצאו כי אכן הקבוצות תפקדו טוב יותר מאשר כל אחד מחבריהם בנפרד, וגם טוב יותר מהחבר בעל ה-IQ הגבוה ביותר בקבוצה. הם מצאו כי סה"כ האינטלגנציה של המשתתפים בקבוצה, או האינטלגנציה של המשתתף בעל ה-IQ הגבוהה ביותר, השפיעו מעט על תוצאות הקבוצות.
הגורמים שהשפיעו יותר מכל על האינטלגנציה הקבוצתית, היו שילוב של האינטלגנציה הממוצעת של חברי הקבוצה, עם האינטלגנציה הרגשית של חברי הקבוצה, חלוקת זמן שווה בדיון בין המשתתפים, וכמות הנשים המשתתפות בדיון. הפרמטר האחרון קשור, ככל הנראה, באינטלגנציה הריגשית הגבוהה שנשים הציגו ביחס לגברים, ולכן המשתנה הראשון (אינטלנציה ריגשית) והאחרון (כמות נשים בדיון) הם ביטוי לאותו פרמטר למעשה.
בניגוד למה שניתן לחשוב, המוטיביצה הקבוצתית, האחדות הקבוציתית, והסיפוק מהעבודה הקבוצתית, לא ניבאו היטב את רמת האינטלגנציה הקבוצתית.
זאת למעשה הפעם הראשונה, על פי המאמר, שבה אינטלגנציה קבוצתית הודגמה ונמדדה. בעבר היו תיאוריות שהראו כי ההמון יודע לקבל החלטות טוב יותר מבודדים. בספר שנקרא The wisdom of the crowds הראה ג'ימס סורוייקי כי כאשר נותנים לקבוצות גדולות מאד של אנשים, לנסות להעריך מדד, מסתבר שהתוצאה החציונית, תהיה קרובה מאד לתוצאה האמיתית. כבר ב-1907, הראה פרנסיס גלטון כי כאשר המונים מנסים להעריך את משקלו של פר שהועמד למכירה, תהיה הערכתם החציונית קרובה מאד למשקל האמיתי, ואף טובה יותר מההערכה של מומחים. אלא שהתיאוריה של סורוייקי, דיברה על קהל שמעריך בנפרד את המדד. המחקר הנוכחי של וולי ושות', מראה כי אינטלגנציה כזאת קיימת גם בק
בוצות קטנות העובדות בשיתוף פעולה, מתוך התחשבות הדדית, ושימוש באינטלגנציה ריגשית.
הדבר מחזק את הטענה שלנו שעל מנת להשיג דיון פורה, יש להשתמש בתרבות הדיון, שמיעודת לכבד את כלל חברי הדיון, לאפשר אמפטיה והקשבה. וכי קבוצות הפועלות באמצעות דיון שיוויוני, ישיגו תוצאות טובות יותר מאשר ישיגו אנשים בודדים בעלי אינטלגנציה גבוהה. הדבר מחזק את הצורך בדמוקרטיה דליברטיבית (סוג של דמוקרטיה ישירה).
מה דעתכם?
כתיבת תגובה