נפגשנו הפעם בקדומים, קבוצה של אנשים שאמונתם נטועה בשמאל, ואנשים שאמונתם נטועה בתורה ובתושב"ע. למפגש של טשולנט, טיול אביבי לפסגת הר-חמד, ומשם תצפית על נחלת שבט מנשה, בהדרכתו המקסימה של דביר רביב ממדרשת חלקת השדה. לאחר ששבנו מן הטיול חווינו מרעיונותיו של הרב-קוק, בדיון שהנחה משה. את השבת קינחנו בסעודה שלישית ובשיחה על המשך הדרך.
היתה שם תרומה של כולנו. של אנשים שחציית הקו הירוק אינה הדבר הקל ביותר שעשו (הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינת החשש). של אנשי תל-אביב שאינם רגילים בעליות הקשות של נוף השומרון, אך בכל זאת נענו לאתגר. לחברות שהלכה והתפתחה. למשפחות קדומים שהתארגנו לארוח מלא חיבה ואוכל רב. לאווירה מרתקת וליכולת להתגבר על טיפוס הררי, על בטן מלאה טשולנט ומיני מגדנות אחרות.
עלו כמה וכמה נושאים לדיון במהלך השבת. כל הנושאים ראויים ודורשים עוד ליבון. הפעם אני מבקש לדון על נושא הדרך. לכולנו עוד לא ברורה לגמרי הדרך בה אנו מבקשים ללכת, ויחד עם זאת מתקבלת התחושה שיש בה משהו חבוי ומבורך בהמשך.
אני מרגיש שלאט לאט מתחילה להתחוור לנו הדרך. אולי השיחה המעניינת שהעביר משה, על הרב קוק, היא אחת מפתחי הדרך. ההבנה שאנו חלק משלם, הגדול מסך חלקיו. שכל אחד מאתנו אוחז בחלק מהתשובה. הלאומיים, הדתיים, האוניברסליים. שכדי להבין את שלושת החלקים הללו, הבונים את האחד, ואת הרבים, יש צורך לנטוש את הדרך הישנה של מחלוקות וביקורות, ולחפש דרך איך ליצור כאן את אותה חברה עתידית עליה אנו עמלים.
בתורה יש משהו. בלאומיות יש משהו. באנושיות (הומניזם) יש משהו. ביחד כנראה שיש להם אמירה מרתקת על דרכי חיינו.
לתורה ולנביאים יש חלקים אוניברסליים, חלקים לאומיים וחלקים קדושים. כל אחד מאתנו מתחבר בקלות לחלק המתאים למבנה נפשו, ומשמיט חלקים אחרים. אולי ניסיון להתמודד עם הרדיקליות של התנ"ך, יחשוף בפנינו את הדרך לצועד בה.
לתורה ולנביאים יש אמירה מהפכנית ביותר על דרכו של ישראל ועל דרך העולם. התורה, ובעיקר הנביאים, טוענים כי מלך או מלכות, היא מאיסה בקב"ה. כאשר זקני ישראל באים אל שמואל ומבקשים שישים עליהם מלך ככל הגויים (שמואל א', ח', ד' – ה'), מתרגז שמואל על ישראל כי ביקשו לשים מלך לשפוט אותם (שם, שם, ו'). ואז הקב"ה עונה לו "לא אותך הם מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם, שם, ח'). כלומר, באמירה של הקב"ה לשמואל, יש שלילה חריפה מאד של המלוכה. במצב המתוקן, ישראל אינם נדרשים למלך. הם נדרשים לידיעת תורת הקב"ה, ואילו היו ישראל נוהגים על פי תורת הקב"ה, היו חופשיים ממלך, והיה מתקיים הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', ד' ומיכה, ד', ד').
חיים ללא מלוכה, אינם הדבר הרדיקלי היחיד שמבקשת מאתנו התורה. היא מבקשת מאתנו להשמיט את מלאכתנו ביום השבת, ופעם בשבע שנים לשבות מעבודת האדמה (שבימנו, ניתן לשער שהכוונה היא לצאת לשנת שבתון). והיא מבקשת שפעם בשבע שנים, נשמוט חובות. כלומר, אם אדם לווה משכנתא מהבנק, היא תושמט, ותתאפס, בשנה השביעית. והתורה מבקשת מאתנו שפעם ביובל (49 שנים), מצב המשק יתאפס, כל הרכוש יוחזר לבעליו המקוריים, והמסחר יחל מחדש.
כדי לבנות את התורה הזאת, מוקמת מערכת של צדק ומוסר, המתבטאת ב"~ לא תחמוד…דברים של רעך~". ואהבת לרעך כמוך, הגשת עזרה ליריב. ועוד כאלו וכאלו דברים היוצרים את חיי האומה, ללא צורך במלוכה. אלא רק בחיי מוסר מיוחדים.
רבות מהבקשות/ציווים של התורה נראו לבני הדורות הקודמים, בלתי אפשריים. איך יכול לקום עם ללא מלך? איך יכול להתקיים משק, ללא ריבית? איך יכולה חברה להפסיק לגדל מוצרי חקלאות פעם בשבע שנים? איך כל האנשים במשק יכולים לצאת לשבתון? אלו דרישות שנראות בלתי אפשריות, עד שבפועל ביטלו אותן חז"ל, כנראה עד תיקו. חכמי הדורות, הגו וחלמו על ימי הגאולה, אך לא היו בידהם תשובות שיאפשרו לחברה היהודית להתקיים, כאשר דרישות כל כך רדיקליות נדרשות מן היהודים.
אולי חלק מתפקידה של הקבוצה, היא להתחיל לברר כיצד תתאפשר חברה כזאת? חברה מוסרית, שאינה זקוקה למלך. חברה שיש בה שבתות, ושבתונים, חברה שיש בה שמיטת חובות, ואהבת לרעך כמוך.
בעיניי צריך לחול גם עוד שינוי. שינוי בדרך המחשבה. ברור לנו שקל לשאול שאלות, ולהעלות ביקורות, להראות לאחר היכן הוא טועה. אבל הרבה יותר קשה והרבה יותר פורה, לחפש דרך חדשה ולבחון אותה ולעצב אותה. בתוכנו יש אנשי/נשות מעשה ואנשי/נשות מחשבה ובעיקר אכפתיות עצומה לעם ישראל ולחזון הגאולה. אני מציע שהדרך שלנו תהיה דרך של חציבת דרכים חדשות לחיבור הציבור הכללי. דרך של כינון דרכי מוסר. דרך של בחינת אבני נגף, וישורן. דרך של התמודדות עם דילמות והצעת פתרונות שיתקבלו בקונצנזוס-רך. זאת דרך של הנהגה ויחבור. דרכו של נחשון. לא עוד ישיבה והמתנה לאחרים שיעשו את המלאכה, אלא אנו. אנו נעשה את המלאכה.
והנה כמה פרוייקטים שנוכל לקחת על עצמנו, מלבד פרויקטים רבים וטובים אחרים.
- לבדיוק איך ניתן להביא למצב כזה שחילונים ודתיים ישבו ביחד לשולחן אחד בקלות (גם כשדתי מתארח אצל חילוני וגם כאשר חילוני מתאחר אצל דתי). לגבש הלכות, ולכתוב אותן כדף פתוח לכלל ישראל וגריו. אולי יש לצרף רבנים מתאימים (שנאמר עשה לך רב (מסכת אבות)), שיוכלו לסייע בכתיבת ההלכות המתאימות.
- לבחון בצורה רצינית כיצד ניתן ליישם שמיטת חובות, ולהציע לכך מסמך עמדה שיעמוד בביקורת רצינית.
- לבחון כיצד ניתן ליצור פעילויות רבות משותפות, של התנדבות ועשיה.
- ואולי הכי חשוב, לבחון את התורה ולראות מה היא אומרת לנו היום, ואיזו דרך מוסרית רדיקלית היא מציעה לנו. לבחון אותה מול החשיבה המודרנית וליצור היזון חוזר בינה לבין ישראלים החיים בחברה שואפת חרות אישית וציבורית.
יש לי קושי של ממש, כאשר אתה מספר על המפגשים האלה, כשהם לא כוללים ערבים. כאילו איתם לא צריך לבנות חברה.
גורו,
אינני יכול לדבר בשם הכלל, אך בשם עצמי אני יכול להגיד לך שהייתי מאד רוצה לראות במהלך הזמן גם ערבים ישראלים וגם פלסטינים יושבים איתנו לשולחן השבת והשיחה.
אלא שאיננו יכולים לעשות הכל בבת אחת. כבר היום, הפגישה של חילונים-דתיים ושמאלנים-מתנחלים, היא מהלך הדורש אנרגיות עצומות, ותהליכי הגות וחשיבה מורכבים מאד. הוספת עוד רכיב למשוואה כבר בשלב הזה, נראה לי תהיה קשה מידי. יחד עם זאת, כיוון שאנו רשת פתוחה של אנשים, ואין לנו שליט (אני רק מארגן, אך בטח לא שליט), אתה מוזמן להצטרף, ולהביא איתך חבר/ה ערבים. אני בטוח שנעמוד באתגר, אם תיזום אותו 🙂
וכיוון שמראש, תפקיד הקבוצה הוא ליזום ולעבוד בצורה ישירה על חיבורים ושיתופי פעולה, הדרך לשנות, היא על ידי יוזמה אישית 🙂 היה ברוך בבואך 🙂
טל,
העניין בנוגע למלך – תמוהה. אם נקח מן הפרשה: "וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ" (שמואל א', ח', פס' ה'). מדוע כתוב בעיניי שמואל ולא בעיניי האל? ובנוסף בנבואות הגאולה (לדוגמה ישעיהו י"א) חוזרת ההבטחה למשיח בן-דויד, מלך (!) על ישראל. כמו כן, ראה את התיאורים המרתקים במיכה פרק ה' בנוגע ל"שלום אוניברסאלי-מוסרי".
שבוע טוב שיהיה,
ניצן.
שלום ניצן,
אכן כתוב "בעיני שמואל". אבל הקב"ה מסביר מיד אחר כך "לא בך הם מאסו (כאשר ביקשו לשים מלך), כי אם בי הם מאסו". כלומר, יתכן ושמואל מרגיש שהעם מאסו בו, ואילו הקב"ה מתקנו, ואומר לו שהבקשה למלך, היא מאיסה בקב"ה.
אין זה המקום היחידי שבו תוקף התנ"ך את המלכים.ראה את משל יותם על מי הוא מלך (האתד, הצמח הלא מועיל ביותר, הקטן והגוץ). את דברי גדעון על בקשת העם כי ימלוך בהם. גם דוד, וגם שלמה חטאו בחטאים חמורים. דוד ב"לא תנאף" ובסידרה אורכה של פשעים מוסריים הנלווים לפרשת בת-שבע. שלמה המלך, בעבודת אלילים זרים. כמעט כל השאר המלכים גם הם עושים הרע בעיני השם. זאת הסיבה שלדעתי ציבור רחב נפגע ונהרג כאשר מלכים שוגים. בסוף ספר שמואל ב' מסופר על דוד שערך מפקד. בגלל המפקד הקב"ה מעניש את ישראל במגיפה גדולה שבה מתים עשרות אלפים. ואז נשאלת השאלה מדוע העם נפגע בגלל שגיאה של המלך. התשובה הופך להיות ברורה, כאשר מבינים שמרגע שהעם בחר מלך, העם בעצם הסיר את האחריות מעליו. ולכן הארחיות יושבת על המשלך, ואם המלך שוגה, הם הנפגעים.
רק מלכים בודדים, הקשורים למהפכות תורניות שנערכו בסוף בית ראשון, יוצאים זכאים. וזאת לפי דעתי הסיבה לכך, שהמשיח מסופר כמשיח בן-דוד.
בסוף בית שני היו שלוש מהפכות תורניות הקשורות למלכי בית דוד. המהפכה הראשונה היא מהפכת יהושפט (המסופרת כמדומני רק בדברי הימים ולא במלכים). במהפכה זאת פעילים בעיקר הנביאים. הם חוברים להיושפט להפצת התורה (בעיקר החלק הנביאי של התורה). מהפכה נוספת מתקיימת בימי חיזקיהו, שם שותפים גם הכהנים והנביאים. והמהפכה הידועה היא בימי יאושיהו.
בעצם האינטרס של מלכי יהודה במהפכות הללו, הוא ככה"נ בכך שהם מחברים מחדש את נדכי שבטי ישראל תחתם. הנביאים שהתנגדו למלוכה, נאלצים להוסיף את המלכים בחזון אחרית הימים, כדי להשיג את שיתוף הפעולה של מלכי דוד. אך אם קוראים בין השורות (וגם לא כל כך בין השורות), רואים כי התנ"ך רואה במלכים חטא גדול נגד הקב"ה. (שים לב, שכמעט כל המצוות הן אישיות, ואינן נועדות למלכים או שופטים).
טל,
וכמה פסוקים אחר-כך: "עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים–כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים, גַּם-לָךְ". אז רגע – הוא מנסה לנחם אותו שהם מואסים בו או שהוא מסביר לו שהמעמד של שמואל ירד? לי הדבר נשמע כמו ניחום של שמואל, כאשר יש דימיון בין הפרשיה הזו וסילוק הגר בעקבות רצון שרה. ונוסף על כך – אם רצה העם למרוד בה', מדוע בא לנביאו? הרי הטיעון יוצא אם כן אבסורדי: "העם רצה מלך כמרידה באל ומשום כך בא לשליח האל הכופה עליהם את החוק האלוהי". האם זה הגיוני?
משל יותם – מה ההקשר שבו נאמר? בהקשר להמלכת אבימלך. להפוך את המשל לעניין מוכלל ומוחלט הוא קצת מעבר.
העובדה שמלכים חטאו (ומעניין שההיסטוגרפיה היהודית לא שופטת את דויד או שאול על "חטאים אישיים" – שאול מאבד את המלוכה על כך שלא מחק את העמלקים) אינה כהוא זה משנה את העמדה בנוגע למלך: אם העם רוצה מלך, האל ממליך לו אחד. אם הדבר היה "חטא גדול נגד הקב"ה", מדוע הקב"ה הוא הבוחר משיח? ועוד קובע לדבר הלכות?
לעניין המפקד – שמות ל' יב, רש"י עושה פירוש נאה וקישור יאה למפקד.
בנוגע למצוות אישיות: מה הנקודה? העובדה שאלוהים לא נותן לשופטים ומלכים עוד מצוות "מיוחדות"? וכי היה צריך?
ניצן,
ראה גם את דברי גדעון, כאשר העם מבקשים להם מלך "לא אמשל אני בכם, ולא ימשל בני בכם. ה' ימשול בכם" (שופטים ח' כ"ב). הדבר עוד יותר בולט, כיוון שהקב"ה מכיר במגבלות העם, ומראש פוקד על גדעון לברור לו 300 לוחמים, כדי שהעם לא יחשוב שהם הושיעו ממדין, אלא ידעו כי הקב"ה הוא שהושיע אותם. אלא שהעם טועה וחושב שגדעון הושיע אותם. זאת הסיבה שגדעון אומר לישראל, שהקב"ה הוא מלכם היחידי. הוא מנסה להעמידם על הטעות.
ואגב, משל יותם (שהיה בנו של גדעון), נאמר בדיוק על הכשל של העם, שניסה לשים עליהם בן-אנוש כמלך.
גם בתורה נכתב "כי תאמרו" (דברים י"ז, י"ד – ט"ו). כלומר, העם יאמר לשים מלך על ישראל, במקום שישימו את הקב"ה כמלך. זאת חולשת העם.
אך נראה כי לב המחלוקת בינינו אינה התורה. אלא תפיסתנו השונות לגבי מלוכה. אתה, אם אני מבין נכון, מאמין במדינה הנשלט על ידי קומץ קטן וסמכותני. אני מאמין בחברה שבה אין בה שלטון כלל (מתווה אחרית הימים, כפי שאני מבין אותו).
זאת תפיסה שאומרת, האם בני האדם חלושים, עד שהם צריכים לשים לעצמם שרים שינהגו אותם כבהמות (ולא סתם מתאר הקב"ה את העם כעבדים בפני המלך, בסיפור שמואל). או שמא, האדם מספיק חסון כדי להיות אחראי על חייו.
אני מאמין כי לאט לאט נבנה לעצמנו את היכולות לנהל את חיינו ללא מלכות כלל. וראה על כך את יציאת מצריים האחרונה.
טל,
"אשריי המאמין". אך אני לא מחפש הצדקות בתנ"ך, בעוד אתה מגיש לי מתווה יהודי שלכאורה רוצה באנרכיה. נא, לכל הפחות, נשמור את ספר הספרים מחוץ לדיון הפוליטי.
וראה יציאת מצרים הראשונה בנוגע למנהיג והנהגה שאינם מתחשבים ברצון העם.
ניצן,
אינני מחפש הצדקות בתנ"ך. אני מראה שיש אמירה בתנ"ך נגד מלוכה, ובעד אנריכה. וכיוון שזה ספר מכונן של העם הזה, נראה לי שווה לנסות לברר טענה זאת, ואולי ללמוד ממנה משהו לימינו.
לגבי יציאת מצריים. הדבר מחזק חלק אחר באנרכיה.
אין הכוונה לאנרכיה של תאווה ושל רשעה. אלא לאנרכיה הנובעת מאנשים מוסריים שיודעים את דרך המוסר ונרתמים אליה, מבלי שיש להם מלך (דבר מה המזכיר את דברי שלמה "לך אל הנמלה עצל , ראה דרכיה וחכם. שאין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה. אגרה בקציר מאכלה.(משלי ו', ו'- ח')).
הבעיה עם עם ישראל היוצא ממצרים, זה שהם מתאווים לבשר, ולכן נשארים עבדים נרפים למצרים. כל מהלך השיחרור הוא מהלך של "יציאת מצרים" מהלך של יציאה מתאוות אישיות, אל חיי מוסר ועצמאות. והעם נאלץ לעבור ארבעים שנה במדבר, כדי להתנקות משלל תאוותיו, כדי להיכנס לארץ כנען.
אגב, לגבי מחלוקת חז"ל בנושא שווה לקרוא את דבריו של אליהו מאלי.
טל,
הרמב"ם כתב במורה הנבוכים שבאופן אידיאלי לא היו אמורות להיות מצוות, אלא כולנו היינו יושבים והוגים במטאפיזיקה, מעשה מרכבה ומעשה בראשית. העובדה שזה האידיאל, לא תגרום לנו עכשיו לזרוק תרי"ג מצוות.
כך גם בנוגע לתנ"ך – באופן אידיאלי בני אדם לא צריכים להילחם, או להיות מונהגים ואמורים להיות אדונים לעצמם. אך התורה אינה חלומות אוטופים, אלא מציאותית. וחלק מהמציאות הזו היא מלך ושופטים ושוטרים ומלחמות וטבח ומחיקה של עמים ושיעבוד אחרים.
כפי שכתוב לא "תורה בשמיים" כי אם "משמיים".
ניצן,
מסכים איתך כי התורה מארץ תצמח. וכן כי חלק גדול מחזון התורה (וגם החזון בו אני מאמין) הוא חזון אוטופי. וברור שעד שמגיעים לאוטופיה, יש לצעוד בסחי ובמדמנה.
למלכים ולמדינות ולאלימות, לצערי יש מספיק אנשים שידאגו. אני (ונדמה לי כי גם החבורה אליה אני מרגיש שייך), עוסקים בשאלה איך אפשר להביא את הימים ההם. ההגות שלנו עוסקת בחיפוש האפשרות ליצירת אותו מצב אוטופי.
אך כיוון שאיננו אוהבים לחלום באספמיה, אלא להיות אנשי מעשה. אנו מתחילים לייצר את המציאות הזאת צעד אחר צעד, כפי כוחנו, וכפי מה שהקב"ה נותן בידינו. בכך עיסוקנו. אנו יוצרים צעד. בוחנים אותו, חושבים עליו, וחיים אותו. כך אנו מבררים כי אין המדובר באוטופיה, אלא בחיי הממש. בדבר בר-קיימא.
גורו יאיא
אני מבין את הקריאה להזמין גם ערבים לתוך המפגשים האלה, ובין חברי (הערבים אזרחי ישראל והפלסטינים) יש כמה שירצו להצטרף וגם יהנו הן מהקשר עם חברי הקבוצה וודאי שיתרמו רבות לקבוצה. יום לפני המפגש ביליתי עם כ40 פלסטינים בטיול בישראל, כך שאני מסכים איתך שהקול הערבי חשוב. ראה כאן וכאן
עם כל זאת אני רוצה להצביע על הגישה השונה של הקבוצה הזאת שמתמקדת בקו חזית של קונפליקט פנימי בחברה הישראלית יהודית . המטרה והמחשבה של הקבוצה היא ליצור מרחב עשייה משותף "כל-פוליטי" (שכל עמדה פוליטית מוזמנת לפעול בו כל עוד מכובדים כל הפעילים עם עמדותיהם השונות). תשומת הלב היא על בנייה משותפת תוך כיבוד ההבדלים של תפיסות עולם ופעולות שיקדמו חברה ישראלית טובה יותר. הכנסת ערבים לקבוצה בשלב הזה תסבך את הדיון והיכולת שלנו לפתח את המרחב הזה ותוסיף קווי קונפליקט שיחסמו את יכולת הבנייה המשותפת.
אני רוצה גם להציע, שבניגוד לתפיסת העולם המוכרת שבה רואים את הסכסוך היהודי ערבי בישראל כסכסוך בין שתי ישויות, שמסתכם במאבק שטוח של יהודים בערבים, אפשר לראות את הסכסוך כבעל עומק וסיכסוכים פנימיים אצל היהודים ואצל הערבים הם המזינים את האלימות בין הקבוצות. זאת אומרת שעלינו לטפל בקונפליקט ימין/שמאל כדי להתמודד עם הקונפליקט בין יהודים וערבים.
אנחנו מכוונים אל הקונפליקט הפנימי בכוונה לנהל ולאזן את הסכסוך ימין/שמאל הפנימי בישראל ולחזק את התפיסות הפרקטיות שמכירות במורכבות של המצב. זאת בניגוד למציאות התקשורתית בה נשמעים בעיקר קולות הקיצוניים משמאל ומימין שמטרתם העיקרית היא לבטל את הקול האחר ולהשיג הגמוניה פוליטית והשפעה.
לכן כרגע מקום המפגש עם ערבים הוא בקבוצה אחרת. חשוב גם הוא, אבל המפגשים של ימין שמאל וחיפוש המטרות המשותפות שרק יחד נוכל לפתור היא הפעילות ממנה נמנעים ימנים ושמאלנים וחבל.
קצת מחוץ להקשר-
באתר כיפה (שאל את הרב)
הרב שרלו אף פעם לא ברשימת הרבנים הפנויים לקבל שאלה.
(ניסיתי כמה פעמים…)
אולי למישהו יש קשר יותר ישיר אליו?
שלום,
חייב לציין כי הדיון כאן סביב נושא המלוכה בישראל הוא מרתק. וברשות המתדיינים, אוסף מעט נופך.
ראשית, בתורה עצמה ניתנת לגיטימציה למלך: (דברים י"ז) "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ… וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא:", ולא כמו שכתב ירון (6), ובכל אופן, מכאן הקושיה שכל המפרשים שואלים על שמואל, והם בוחנים מה היה פגום בבקשה של העם.
ואם הקב"ה מתנגד למלך מדוע הוא ממליך (גם בדברים, יגם בשמואל)? וכנראה שיש הבדל בין הדרישה בשמואל לבין הדרישה בדברים, ולא כאן המקום להרחיב. אולם ברמה העקרונית אנו מכירים את הכלל ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכים אותו".
(נאמר במקור על בלעם.) ואם זו הרמה הרוחנית של העם – הקב"ה יוליך אותו בדרך הזו.
במילים אחרות, יתכן מאד לומר (וכאן אני מתחבר לטל, חלקית) שמציאות של מלך היא סוג של התפשרות. וגם לדעתי, מציאות ללא מלך – היא דרגא גבוהה יותר. ולשאלת ניצן, (5) "מדוע הקב"ה הוא הבוחר משיח? " התשובה ברורה: תקופת מלך המשיח היא תקופת כינוס כל ישראל את תחת כנפי האמונה. זהו שלב ריפוי העם. לשלב הזה צריך מלך. ומכאן, שאת צודקת, נהיה חייבים במלך בתחילת "ימות המשיח". אולם לאחר מכן, כשכולם כבר בדרגות גבוהות יותר, כנראה ולא נצטרך מלך, והטבע שלנו יהיה כזה שמוביל למעשינו הטבעיים הטובים.
מורדי
היי מרדכי,
תודה על התוספת המעניינת. שוב, כפי שציינתי, במצב אידיאלי של דברים אדם לא צריך שום מערכת פיקוח – אך איננו חיים בעולם אידיאלי ובשביל להגיע אליו, חייבים להיות שלבים של מלכות ומלחמות וריפוי מחדש של האדם והלאום. זהו תהליך הגאולה, אשר לא ניתן להפריד בינו ובין הגאולה.
והערת אגב – אני זכר. אולי הגיע הזמן להשתמש בשם המלא בשביל להפסיק עם הטעות הזו?
… 🙂 אכן התלבטתי, והשתדלי לחמוק מן הבעיה, והתחמק לי … ו"אתה צודק!", וסליחה.
על תגובת מורדי לתגובת ניצן (13 ל-5) יש להוסיף כי מי שמתואר במקרא כמשיח בפועל, המושל וגואל בשם ה', ומכונה הן משיח והן רועה, הוא פלוני כורש מפרס. גוי גמור.
במאמר מוסגר אפשר להוסיף שלתחושתי (הבלתי מעוגנת מחקרית), מרבית הקוראים לכונן מלוכה בישראל (אגב, לדעתי רובם מדברים רק על מלוכה מזרע דוד), כלומר לקבל על עצמם את השיטה שמקורה ב"גל הגויים אשר סביבותי", הם גם הראשונים שיגנו כל אימוץ של שיטות ממשל וארגון חברתי אחרות שהומצאו על ידי גויים. מה עם קצת עקביות?
ירון,
היכן מדובר? הרבה מן נבואות הגאולה הן עוד מלפני בית שני ואף לפני חורבן בית ראשון, כך שההערה נראת לי תמוהה.
בנוגע למלוכה וכו' – בהחלט לא מעוגן מחקרית, או לכל הפחות: הלוגיקה הפנימית לא מחייבת דחייה של צורות שלטון של גויים. עובדה היא שיתרו הוא אשר נתן עצות לארגון העם והאל הורה למשה לעשות כהוראות יתרו.
ישעיהו מ"ד ומ"ה
קראתי את שני הפרקים. אכן, מוזכר כורש כ"משיח" ה' ורועה, אך בהקשרים של תארי מלוכה כללים (המפרשים אומרים "משיח" כלשון רוממות, כפי שנמצא במדבר י"ח, ח' ומכאן על כורש אשר "רומם"). בדיון שלנו כורש הוא אינו אותו "מלך המשיח", אלא מלך אשר נתן את הצו והכלים לתחילת שיבת ציון (וגם זאת, קבע רש"י, לא גאולה מלאה – כי לא השיג עם ישראל עצמאות).
יותר ממש השיגו כל מועמד אחר לתואר, לא?
אגב, "רועה" איננו סתם כינוי למלך. משה ודוד הם רועים. חזקיהו לא.
טל,
אני מסכימה איתך לגמרי בעניין הרתיעה ממלך ובפרט בעניין זה שכשיש סמכות-על ששולטת על חיינו זה מעודד את המצב המסוכן של הורדת רמת האחריות האישית בכל התחומים, אבל הרי מה הוא הקב"ה אם לא מלך המלכים…….?
באופן שאני חיה בו, אינני עושה דבר לשם שמיים אלא רק בגלל שבחרתי לעשות אותו ואני לוקחת אחריות מלאה על הערכים שאני מאמצת ולפיהם מחנכת את ילדי וכמובן על פעולותי
ואתה?
שיר,
טענה יפה טענת.
על זה היה מי שאמר "הראה לי את אלוהיך ואגיד לך מי אתה"…
אלוהים שלי, אינו האלוהים המצווה, הפוקד, המכה ,המעניש. זהו אלוהים סמכותני, שביני לבינו אין כמעט דבר.
אך כיוון שאני קורא את התנ"ך, כספר שנכתב על ידי בני אדם, אני מבין שזה הסופר-אגו שלהם. כך הם ראו את העולם נע או מונע. ומי שכתב את התנ"ך היו בעיקר הנביאים, ולכן כעסיהם וחרון אפם, הצטייר באלוהיהם.
אני בהחלט רואה בראיה אנושית פשוטה, את אלוהים כסופר-אגו. אני מעצב את הסופר אגו, כדי להתאים את מהלכיי בעולם. יחד עם זאת, עיסוק באפיסמיולוגיה מלמד שאין לנו ידע אמיתי מה/מי/מו מנהל את העולם או את הטבע, ולכן אני צנוע יותר מאנשים שכלתניים, המאמינים שהטבע נשלט רק על ידי מערכת חוקים פיזקלית.
האלוהים שאני מעצב לעצמי, הוא אלוהים שמטיל את האחריות על בני האדם. הוא לא אל כועס, אלא אל של תוצאות טבעיות. כאשר אנשים אינם מוסריים, הם גורמים לחברה שבה הם נמצאים להרקב. וכאשר החברה הנרקבת ויש איפה ואיפה, האמון החברתי נשבר, ואיתו נשברת החברה. ואז כאשר יש אסונות או איומים מבחוץ, החברה מתפוררת ואנשי גולים מארצם או נהרגים.
האלוהים שלי, דומה מאד לאלוהי הנביאים, אך הוא אינו כועס. הוא אל של תוצאות טבעיות, המזהיר את בני האדם, ונותן להם תורה שאמורה לאפשר להם למצוא את דרכם המוסרית, לחיים משותפים.
האלוהים שלי הוא מה או מי או מו שחולל את הטבע. הכל טבעי (למעט השגחה פרטית).
ולמה אני נזקק לאלוהים, ואינני רואה בטבע חזות הכל?
האחד הוא שאין לנו ידיעה מה באמת יוצר ויצר את הטבע. אין לנו כל דרך לעבור מעבר לתופעות. אז אינני רץ להכריז כמו ניטשה שאלוהים מת.
שתיים: כדי להיות מסוגל לצעוד בעוצמה בנתיב המסוכן בו אני נע (ותשאלי את חגית על כך), אני מעדיף להאמין שיש מי שמסייע לי בכך. יחד עם זאת, זאת אינה אמונה בניסים. זאת יותר אמונה בקהילה/משפחה שבה אני חי, ובהשגחה פרטית השומרת עלי, כאשר אני עושה שטויות.
שלוש, ואולי החשוב מכל: במבט היסטורי ארוך טווח, היהדות חוללה מהפך עצום בעולם. מדת נידחת במזרח התיכון. דת מאד לא אטרקטיבית, מלאת ציווים, היא הפכה לדת המשפיעה בעולם. היא וצאצאיותיה, האיסלאם והנצרות, והחברה המערבית. וכאשר משהו מאד מצליח, אני שואל למה. ואני מרשה לעצמי להרגיש חלק ממסע משמעותי בן אלפי שנים. מסע שאינו בשליטת האדם, אלא בשליטת כוחות טבעיים או כוחות טמירים אחרים, ששולטים במהלך הארועים.
רביעית: ככל שאני חוקר את התנ"ך, כך אני מגלה בו יותר חוכמה ותבונה מאשר ראיתי בכל ספר אחר. קראתי ספרים שנחשבים גאוניים. מעולם לא נפגשתי בספר המתקרב לרמה הזאת. אולי זה נכון שהסיבה שהתנ"ך כל כך טוב, בגלל שהוא עבר דורות של עריכה, ולכן "קול המון ככל שדי". אבל יתכן שגם בשבילי הם היינו הך.
לבסוף, אני אחראי על מעשיי מא' ועד ת'.
בראיה שלי, אין עשיה לשם שמיים, אלא עשיה למען החברה בה אני חיי, ולמען משפחתי ולמען עצמי, וזאת עשיה לשם שמיים.
מהו הסופר-אגו שלך?
ראשית אני שמחה לגלות שיש בינינו הסכמה רחבה יותר מששיערתי בתחום.
הייתי מופתעת מהראיה שלך שאתה יוצר לעצמך את האלוהים שלך וזה יותר קרוב לאיך שאני רואה את הדברים.
אני לא קוראת לזה אלוהים ואני לא קוראת לזה סופר-אגו אצלי זה פשוט מכלול אידאלים וערכים שאליהם אני שואפת, שהחינוך שקיבלתי והמכלול של החוויות שעברתי בחיי הביאו אותי להעריך ולאמץ.
כדי לפרט אותם צריך טור שלם שאין באפשרותי לספק כרגע בכתב אבל אני יכולה להגיד לך שאני עושה מאמצים מודעים ואקטיביים לחנך את ילדיי להיות בני אדם טובים. בעיני כמובן… לכבד אנשים, להיות סקרנים וחקרנים, להיות פתוחים לדברים חדשים ולשינויים, לבדוק דברים לעומק אבל גם לרוחב.
אני מסכימה איתך גם בהתפעלות מהמסורת הארוכה שהובילה אותנו במלחמת ההישרדות שלנו לאורך הדורות וזו הסיבה שלמרות שאלוהים אינו נוכח בחיי, אני מקפידה להעביר אותה לדור הבא.
שתהיה בחירת דרכם איזו שתהיה לפחות היא תהיה בחירה מושכלת ומודעת ולא היגררות שבטית.
לא נעים להפריע לאידיליה כזו…
טוב, ברור שאני כאדם דתי לא יכול לקבל שיטה זאת. איני מטיל ספק בכוונות הרציניות שלכם או ביכולת שלכם לממש את הרעיונות היפים הללו. השיטה הזו עדין לוקה בחסר, כי היא מבוססת על ה"אני" בלבד. כוונתי, על ההבנה האישית הסובייקטיבית בלבד. "אני" קובע מה מוסרי ומה לא, "אני" קובע מה נכון ומה לא נכון. היסטורית, היו כבר חברות שהתבססו על ה"אני", והגיעו לאן שהגיעו. (ספרטה, רומא, סתם כדוגמאות ראשוניות). מה מבטיח שה"אני" הזה לא יחליט מחר להשאיר את הזקנים על ההר, ולהטיל את התינוקות החלשים – אל המים?
טוב, הטענות הנגדיות כבר צצות: "גם החברות הדתיות הגיעו לאן שהגיעו…" זה נכון. גם כמציאות וגם כשאלה נגדית כלפי.
תשובה ראשונית אתן כאן: אני מבחין בין הדתות השונות. בין אלו שקבעו שכולם חייבים לכופף עצמם בפניה, לזו שלא, ובין מה שהדת קובעת או טוענת לבין מה שמאמיניה דגלו ואמרו בשמה. ובעניין הזה החברות האנושיות כולן זהות: תמיד יש מי שיעקמו את הכללים לטובת הטירוף האישי שלהם. ומה עושים כדי למנוע זאת?
כאן באה תשובת הדת: קובעים סולם ערכים חיצוני, בלתי תלוי באדם (כמעט). וכאן אני סוגר את המעגל ביחס לטענה הראשונית שלי…
מקווה שהצלחתי לעורר סימני שאלה (או עצבים…) 🙂
מורדי
מורדי,
הנך מוזמן להפריע גם להפריע 🙂
אלך רגע לשיטתך. טנעתך היא שיש דרך להגיע לאמת, על ידי הקשבה לקולו של הקב"ה, הנישא מל גבי התורה והתושב"ע. שהרי הוא ברא את העולם, והוא יודע את מוסר האמת.
אך איך נדע שהתורה היא אמת, ואינה ספר שנכתב בידי בני-אדם (דבר שהמחקר מצביע על כך שאכן נכתבה התורה בידי בני-אדם, ועקבות רבות ניכרות בכך)? אם היא ספר שנכתב על ידי בני אדם, הרי שהדרך שהצעת, אינה אמינה. ובעצם טענת התורה כצינור אל הקב"ה עומדת על חוט השערה. האם תוכל לבסס טוב יותר את מעמד התורה כצינור אמת?
אקדים את תשובתך, ואומר מה שאמרו רבים מהמסורתיים (ואולי תשובתך אחרת, ואז אמתין לה בקוצר רוח). "אין לנו הוכחה, אבל יש לנו אמונה". והרי אמונה, אינה הוכחה לדבר. עובד האלילים מאמין בטוטם, והמונותיאסט מאמין באל יחיד. איך נדע להבדיל מה נכון ומה שגוי.
ולכן, כאשר אנו באים לחפש את המוסר האמיתי, עלינו להשתמש בכלים שיכולים לעמוד במבחן המהימנות. האמונה אינה כזאת, למיטב הבנתי.
הכלי הטוב ביותר העומד כיום לרשות האדם, לחיפוש האמת, הוא המדע. בדברים שבחומר הוא הוכיח את עצמו מעל כל ספק סביר. אם אתה נוסע במכונית, מתכתב דרך מחשב, ומדליק חשמל בביתך, הרי אתה משתמש בהוכחות תדירות ליכולותיו של המדע לספק הסברים על העולם.
ברור שבדברים שברוח, המדע עוד לא הגיע רחוק מספיק. למרות שהוא מתחיל לספק תשובות ראשונות סבירות במדעי הפסיכולוגיה. ידרש לו עוד זמן להתבסס בעניינים שבסוציולוגיה, ששם נמצא עניין המוסר.
אבל אין לנו לחשוש משימוש בשיטה המדעית לחיפוש מוסר האמת.
אם נבחן את שיטת הדיון המדעית, נראה שהיא דומה מאד לשיטה התלמודית. בזו ובזו, דנו חכמים, והתבססו על ראיות, ודברי קודמיהם. בזאת ובזאת ישנם חוקים של כבוד איש לרעהו, והתמודדות עם הטענה ולא עם הטוען (למרות שנדמה לי לפעמים שבגמרא לא מקפידים על כך). באלו ואלו הדיון חופשי, ונשמעים דברי המכריעים, כמו גם דברי אלו שטענתם אינה מתקבלת.
ההבדל נעוץ במקור הסמכות. אצל האמוראים, מקור הסמכות הוא התנ"ך, ואילו אצל המדענים, מקור הסמכות הוא הראיות החומריות שלנגד עניי המדענים. בכך, המדענים נמנעים מפרשנות, שאינה עומדת בקנה אחד עם המציאות, בעוד האמוראים, אינם בוחנים את המציאות, ומסתמכים על מקור, שאמרנו כי הוא יכול להיות פחות אמין ממה שהמסורתיים נוטים לקבל.
ההבדל הקטן הזה, הוא שהביא את המדענים להשגים כבירים, שחלקם חזתה התורה (לקראת הגאולה), כמו אריכות חיים, ושובע, והעדר מלחמות, ולא יהיה בך עקר ועקרה. האדם מעולם לא היה קרוב לחזון התורני של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מאשר בחברה המערבית-הדמוקרטית. רוב האוכלוסיה מאריכת ימים, יותר מאשר בכל הדורות הקודמים, שיש לנו מידע אמין לגביהם. רוב האוכלוסיה המערבית שבעה. הרפואה המתקדמת מורידה פלאים את עניין העקרות. ובעתיד הקרוב, בע"ה והמדע, לא יהיו בנו עוד עקרים ועקרות (הפתרון כבר נמצא בחדרי המעבדות). מדינות דמוקרטיות אינן תוקפות אחת את השנייה.
אם בוחנים על פי חזון התורה, נראה שהחברה המערבית, מתקרבת לחזון התורני. נכון שיש לה עוד דרך ארוכה. ויש לה לפי דעתי עוד המון ללמוד מאנשי התורה (שיש להם ניסיון מעשי בענייני מוסר). אבל אם נקפיד ללמוד איש מרעהו. אם נחפש את האמת, ונבין כי לאיש אין חזקה על האמת, ועלינו לבור בעצמנו ולחפש את המוסר שיאפשר לנו לקיים חברה אותה ניבאו הנביאים, אזי נמצא גם נמצא את הדרך. דרך שראשיתה בענווה.
מקווה שגם עוררתי סימני שאלה. וחס ושלום, שלא הרגזתי.
טל,
הערה: הבדל בין "הרצוי" ובין "המצוי". האמונה שהמדע יכול לענות על איזה "רצוי" היא טעות נוראית (אם לא פשע) כלפי המדע והפילוסופיה. אם אתה מסתמך, בחקר האמת, על המדע, אתה מוגבל עד גבול מסויים וממנו והלאה – תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
וכך גם בנוגע לגישה האידיאליסטית על המדע והחברה הדמוקרטית-ליבראלית:
"בכך, המדענים נמנעים מפרשנות" – ומהי תיאוריה? לא פרשנות? אכן, יש לה מגבלות, אך גם לפרשנות המקראית יש גבולות שהם הלוגיקה הפנימית של הטקסט (אשר ההערכה כי הוא נכתב על ידי בני אדם יוצאת מנקודת הנחה שמדובר בחבורה של אוטיסטים מבריקים אשר כתבו יצירת מופת אך לא היו מספיק חכמים בשביל לטפל ב"סתירות").
כמו כן בחברה הדמוקרטית-ליבראלית אין לא גפן ולא תאנה: ילדים אונסים, עניים נמעכים והעשירים מתעשרים; המערכת הסביבתית קורסת, אנחנו כולנו "נהנים" מפירות המדע בצורת כימיקלים במזון ובמים והתרבות עצמה מתפרקת. אפשר ואלה חבלי משיח, בהחלט לא תחילת ימי הגאולה.
מורדי,
גם אני בעד קביעת סולם ערכים שיאפשר חיים בכבוד לכל אדם אבל אני לא נעולה דווקא על זה של התורה (ולהגיד שסולם הערכים שלה "חיצוני" ולא תלוי באדם זה לא ריאלי כי הוא כמובן הוצב לגמרי עבורו ומכאן גם תלוי בו לגמרי). מצד אחד באמת ישנם ערכים רבים בתורה שאכן עונים על כך אך יש דברים רבים בה שהיו נכונים לפני מאות ואלפי שנים במציאות חיים אחרת ואינם מתאימים לתרבויות שהתפתחו בימינו ולכן הייתי לוקחת מלא חופניים ערכי תורה רלוונטיים ובמקום אחרים יש בהחלט מקום להוסיף ולעדכן עוד רבים אחרים שנגזרים מחיינו עכשיו. האם לא תפקידה של ההלכה לפרוט ולפרש את התורה בחיבור עם חיי היום-יום?
ניצן, כמו שמורדי העיר בחוכמה, תמיד, ובכל חברה/דת/לאום יהיו פסיכופטים שיצפצפו על כל סולם שתבחר למען טירופם ושום חברה לא חפה מהם גם לא זו שלך, אז לנפנף בקצוות זה לא מועיל כי קצוות יש לכולנו. מדובר על איזשהו עמוד שידרה מרכזי שערכיו ימזגו כמה שיותר חופש לאדם בדרכו תוך מיגור או לפחות מיעוט הפגיעה באחר.
שיר,
תגובתך סתומה לי לחלוטין – היכן נופפתי בפסיכופתים של הצד השני? ואיזו חברה היא שלי? הדברים אשר אמרתי הם אינם קצוות, כי אם המרכז (הבעיות עם החברה הדמוקרטית-ליבראלית שלנו, חוסר האפשרות של עירוב מדע ומוסר).
בנוגע לערכים – אני, כמוך וכמו טל, בוחן. עדיין לא הגעתי למנוחה ולנחלה של ערכים מוגדרים או אף מה אותם ערכים אמורים לשרת.
בברכת חיפוש מוצלח,
ניצן.
טל (25) ושיר (26) על רגל אחת – עדיפה הענווה!
ויש דברים, טל, שהוותק מדבר! אני זוכר את הדברים שהרופא סיפר לי בצעירותי. אוי לרופא שיעיז לומר אותן היום! פשוט "פשעים נגד האנושות". הוא לא אשם. זה היה מצב מדעי הרפואה בזמנו. (ואני לא רוצה ללכת רחוק יותר, ללפני מאה ומאה וחמישים שנה) ואין לי ספק, שגם הנכד שלך יחזיר לך באותה המטבע, כשישמע מה הרופא אתמול אמר לך. אז נכון שאני נוסע במכונית ומשתמש במחשב, אבל יש דברים ותחומים, (גם בנושאים אלו) שמחר מחרתיים נצטער על בורותנו מלפני X שנים. זוכרים, שפעם אפילו הרופאים המליצו על העישון שפעילות בריאה. ממש כך!! (ירון בן עמי – אתה חייב לי "לייק" אחד!!) האם מחקר זה של המדע עונה על הגדרתך "כלים שיכולים לעמוד במבחן המהימנות"…? תהמתני… ראה את יחס הזיגזג למריחואנה.
לספר לך עוד כמה קוריוזים שמכרו לי "אנשי מדע" בצעירותי? הייתי ילד שכל חורף שכב כמה שבועות עם דלקת גרון רצינית בבית. הרופא המשפחתי החליט לשלוח אותי לבדיקות מקיפות בבי"ח, ושם המליצו לכרות לי את ה"שקדים" (בלוטות לצד הגרון). כילד בן 7 שאלתי (כמו גם הורי, כמובן) "למה?", ותשובת הרופא הייתה – "אין לשקדים האלו שום תפקיד מועיל בגוף האדם. ומי שהם גורמים לו לדלקות גרון – שיכרות אותן וזהו…" תשובת איש מדע. ויתרנו על הרעיון המדעי הזה.
תפקיד הענווה לומר, "אני מכיר את גבולות גודל (או בעצם מיעוט) הבנתי, וכשאני עומד מול הבריאה – הרי, מצד אחד חובה עלי להבין אותה, אך מצד שני, איני מתיימר לנכוס אותה אלי במלואה.
להבנתי, זה מה שקורה היום אצל הרבה מדענים שמגיעים גבוה מאד, ומעידים, כי ככל שגבהו – כן ראו עד כמה גדול ועצום השטח יער העבות הלא ידוע, זה שטרם נחקר.
~~=~~=~~=~~=~~
לגבי ה"אמונה": זה קצת מלעיב, ברמה האקדמית, שאתה משווה בין האמונה שאני אמור לדבר עליה, לבין מפלצת לוך-נס ואחיותיה. ריה"ל כבר טען (הכוזרי) כי חובת בעל הדת להוכיח את קיומו בפני קהל מאמיניו. ובהיסטוריה הדתית, הדת היחידה שעומדת בקריטריון זה היא הדת היהודית. (כל האחרות, על פי ההגדרה שהן נותנות לעצמן בנויות על התגלות יחידים) היא הוכיחה, בדרכים שמצאה לנכון להוכיח, ובזה תם תפקיד ההוכחה. לא סביר שכל זב חוטם שירצה הוכחה, יוכל לכפות אותה… כאן נכנס שלב האמונה, ותפקידו בין השאר להאמין בדורות הקודמים!!! להאמין במסורת, ולא רק להאמין בה' (שזו מצווה ועניין נפרדים).
נכון, המדע "לא מקבל" את טענותיה והוכחותיה של הדת, (א) משום שהטענות פשוט לא קבילות על המדע. איך המדע אמור לבדוק את קיומו של כוח עליון? ו(ב) חשוב על כך. נניח ואני רוצה לייצר נס (לא קפה). אני רוצה להוריד גשם בנסיבות הכי קיצוניות. מה עלי לעשות? להביא ענן, ולהוריד גשם. תפקיד איש המדע יהיה מיד לבחון מדוע התחזית שלו טעתה, ואם לא היה ענן, הוא יבחן את כל הנסיבות בהן יכולים להיווצר ממטרים נטולי שקע ברומטרי וכו'. לדעתי, הוא אפילו ימצא תשובות. אז האם עשיתי או לא עשיתי נס? בלקסיקון שלו אין (ולדעתי לא צריך להיות) נימוק "מדעי" של "היה כאן נס." ומשום כך, אני לא כל כך מתרגש מסיפורי נסים בבתי חולים, אפילו לא כאלו המעוגנים בעדויות רופאים. במילים אחרות, המדע לומד את המציאות ומתאר אותה, הדת נמצאת במקום אחר. הדת בוחנת את הסיבות הרוחניות להתרחשות התופעה. במילים אחרות, מה שתיארת, טל, "המדענים נמנעים מפרשנות, שאינה עומדת בקנה אחד עם המציאות, בעוד האמוראים, אינם בוחנים את המציאות, ומסתמכים על מקור" אינו קושיה אלא תירוץ.
וכאן, אני "מסתבך". מצד אחד אני מאמין בדת שנתנה לי תורה מן השמים, ומצד שני ברור לי כי מקור הסמכות שלי ברמה הישירה, הוא לא הא-ל אלא האדם! (סיפור תנורו של עכנאי יוכיח). קודם כל זו סתירה להבנתך את התורה ש"מקור הסמכות שלה הוא עליון". שנית , יש להכיר במציאות כי מי שמתמודד עם התורה הוא האדם. איך הוא עושה את זה, איך במשך אלפיים שנה ובעצם שלושת אלפי שנה ויותר נשמרים התורה ועקרונותיה, רעיונותיה וערכיה בקרב בני העם היהודי – ישראלי? גם זו לא שאלה אלא תשובה. זה שזה נשמר, מורה שהדבר אפשרי. האדם יכול לשמור על אש קודש גבוהה הניתנת לו למשמרת.
ולסיום – העולם המערבי הוא כמעט הכי מושחת, הכי מטריאלי, הכי רחוק מערכי הרוח הגבוה של ימות המשיח. התאווה והתועבה הם נחלת הכלל בראש כל חוצות, טלויזיה ואינטרנט יוכיחו. החמדנות ורדיפת הממון הגיעה למימדים חדשים. אז מה כאן קרוב לימות המשיח?
סליחה על הפסימיות
מורדי
מורדי,
אם השתמע שהגעתי למנוחה והנחלה כמו שהגדיר זאת ניצן, הרשה לי לתקן. ברור לי היטב שכל הדברים שאני יודעת הם אפס קצהו של הקמצוץ של הידע האנושי בפרט ושל סך הדברים שיש לדעת בכלל. באמת קטונתי! (לא בציניות בכלל). ובוודאי שאני לא מתיימרת לנכס אותם לעצמי.
הפוך מזה, אני כל הזמן בודקת ומתקנת וגם פשוט מנסה… וגם טועה ומסיקה מסקנות וממשיכה הלאה.
בעיני בלהבין שאני אדם יחיד וקטן שבורר לו את דרכו יש יותר ענווה מללכת ישר אחרי אמת קדושה שהוכתבה על ידי אחרים (בריאה/סופרי ועורכי התנ"ך).
בנוגע לדת, גם היהדות כמו שאתה בוודאי יודע אף הרבה יותר ממני, נשענה לא מעט על התגלות יחידים. וההוכחות, שמצאה לנכון הדת להציג, אם אינן יכולות לעמוד מול הידע האנושי המתרחב יש להמשיך ולבדוק אותן.
פעם ידעו שהאדמה שטוחה ואף הוכיחו זאת בדרכים שמצאו לנכון. אז למרות שגילו שאנחנו על כדור אני צריכה בכח האמונה להתעלם מכך ולהמשיך להשען על דורות קודמים?
לשאלתך/תשובתך איך המסורת שרדה; התנ"ך אכן ספר הספרים. יש בו הכל ויש בו הרבה נסיון וחוכמת חיים והוא ערוך (לדעתי) וירד משמיים (לדעתך?) מנוסח באופן כזה שכל דור ודור יכול היה לפרש אותו בהתאם למצבו, וערכי היסוד של בין אדם לאדם נשמרו. המסורת נפלאה בכך שהיא מראה לנו אילו דברים נשענו על ערכים שהתאימו לאורך כל הדורות ונותן לנו הצצות על איך התמודדו עם דברים דורות רבים לפנינו ואני קוראת בתנ"ך עיבריות הרבה יותר פתוחה ודינמית מהממסד הדתי היהודי.
ולבסוף, אני מסכימה איתך מורדי שבעולם המערבי יש המון שחיתות, תועבה ומיני רעות חולות אחרות אבל גם יש בו הרבה מאוד דברים נהדרים – אם להשאיל דוגמא מדבריו של טל – כמו שאישה שעד לפני שנים לא רבות נחשבה עקרה מסוגלת ללדת. ומספיק לקחת ליד כל ספר היסטוריה הגון על כל מקום שהוא וגם שם תמצא הרבה מאוד רוע וחוסר צדק וגם פינות יפות.
זהו עולמנו על הטוב והרע שבו. לעצור את הטכנולוגיה והעברת המידע הבלתי מסונן , הרי לא נוכל אבל אולי נוכל לבדוק מה חשוב לנו ובאיזה כילים אנחנו יכולים להעזר וגם להעניק כדי שנהיה אנחנו המסננים לפי כך.
היי שיר, כמה הערות:
א.
יש ביהדות התגלות יחידים – היא אינה נשענת עליהם. הם אינם "סלע קיומה" כמו בדתות אחרות. היהדות כדת התבססה על ניסים פומביים שנעשו לעיני עם שלם (ולא משנה כרגע מה היה גודלו לפי התנ"ך לעומת המחקר), כמה פעמים, ובכמה הזדמנויות שונות.
ב.
את צודקת, אולם לא האמונה טענה זאת. זו גם השאלה שלי על "קדושת המדע" בעינייך: ראי במה האמינו פעם. במה נאמין מחר? מחרתיים? ההסתמכות החד משמעית רק על השכל האנושי (הגם ויש לה חשיבות רבה מאד בעיני) היא במקרה זה – שורש הבעיה.
ג. אני בהחלט מסכים עמך, ש"הממסד הדתי" אינו בהכרח צועד באופן מוחלט בדרך התנ"ך. אבל הרי זה מה שאת רוצה: שיקחו את הדברים הטובים ויתאימו אותם למציאות, לחיים המודרניים וכו' – נכון? והנה, המסורת אכן יצרה שינויים בתובנה הישירה של התנ"ך, עיצבה אותה, התאימה אותה לדורות שלהם – ואת "מתלוננת" על כך. אז מותר לשנות או אסור לשנות? מי מחליט איך משנים ומה משנים? אם השכל האנושי – מה שונה השכל שלך מהשכל של אלו ששינו?
ד. עם הסיום שלך – אני מסכים בפה מלא. ברור שיש גם המון דברים טובים. איני כפוי טובה. אני מכיר בדברים אלו. רק נאלצתי להאיר פינה חשובה שטל התעלם, לדעתי, ממנה. איני רואה בזאת חזות הכל. המאפיין הכי גדול של הדור שלנו – הוא הפצת הדעת. אינטרנט, ערוצי טלויזיה, תקשורת – כל אלו הם מאפיינים ברורים של דור אחרון, כשיש צמא גדול מאד לדעת. והצמא ימשיך ויגדל…
מורדי
הי מורדי,
א. אולי אתה צודק ואולי אפשר להתוכח על זה אבל זה נראה לי פיתוח צדדי מידי בשבילי למדיה הכתובה. אם יתאים אפשר לדון בזה בחברותא במפגש הבא
ב. העניין הוא בדיוק בזה שאני לא רואה במדע קודש בכלל ולכן אני לא מאמינה בזה היום ואני יכולה לאמר במידת ביטחון די גבוהה שגם לא אאמין מחר. הייחוד של הוכחות מדעיות הוא שאתה לא זקוק לקפיצה האמונית כדי להבין ולקבל אלא אתה רואה-מרגיש-מבין-לומד.
יחד עם זאת יש לאמר שהמדע על כל התפתחויותיו הכבירות לא רק שלא גמר להסביר אלא מגרד אחוזים בודדים של כל מה שיש לדעת. אבל למעט שכבר הוכח אני בהחלט אתייחס בבואי לבדוק דברים אחרים
ג. כן! כן! לשנות. אני רואה עצירה גדולה כבר המון שנים שמופרת לעיתים רחוקות מידי ע"י רב אמיץ אבל גם אז בדרך כלל הוא מובל ולא מוביל. (אם כי זה לא מוריד מהגדולה של פסיקות חשובות שנפסקו)
מי ישנה? גם כאן אני מרגישה שקטונתי אפילו מלהציע מי ישנה הלכות שאני אינני מקיימת. זה לכם (הציבור המאמין) להחליט אבל אם להתחצף 😐 ולתת ניחוש, על פניו זה יצטרך להיות רב שיחד עם בקיאות גדולה בתורה יהיה יצירתי ואמיץ.
ד. הצמא לדעת הוא דבר אדיר בעיני. זה נכון שהוא הביא עלינו גם אסונות אבל באופן אישי אני מעדיפה לשאוף אל החכם ורע לו מאשר אל הטיפש המאושר. מהמעט שאני יודעת עליך אני מרשה לעצמי להניח שגם אתה כזה (אם מרצון ואם מלית ברירה..)
ובעניין הרע לו – גם יאוש עולץ הוכח כקיום נסבל בדרכו… :)))
עד כאן ממני להיום. תודה על הדיון ולילה טוב.
היי טל,
למען הסר ספק: לא נעלבתי, ואתה הרי מכיר אותי. "נעלבתי" ביחס להשוואה הלא מכובדת, ולא משום שזה "לא מכובד", אלא משום שבסיס ההשוואה אינו קיים, וכפי שטענתי – אבל נעזוב את העלבונות בצד.
תראה כתבת:
וזה לא מזכיר לך את התפעלות האדם מן ההעגלה הנוסעת ללא סוסים? וספינה השטה ללא משוטים? אז מה כל כך מיוחד במחשבים…? (אבחנה כמותית אינה נחשבת) אתה מנסה להעצים מאד את מקומו של הידע בימינו. אני לא מנסה לזלזל בו, אני רק חושב שאין בין התייחסותך אליו להתייחסותו של דור מגלי הארצות הגדולים – ולא כלום. הם (ואנחנו, לא רק אתה, היום) בטוחים ש"זהו. אוטוטו והכל בידינו" (אמנם יודעים ומודים שלא). ואת ההתלהבות הזו אני מנסה לצנן. ועוד לא דיברתי כל מדעי הרוח.
ואדגיש כאן שתי נקודות:
א. אני שותף לביקורת על הרבנים. איני "מבקר" אותם, במובן הקלאסי. אני רואה כאן תהליך ארוך. תהליך של הבראה לאחר הגלות. ה"רבנות" שהתרגלה לשמר את הדת בסביבה עויינת, לא מצליחה להתאקלם בקצב מספיק – בעידן של עם ישראל חופשי בארצו. אנחנו בהחלט בדרך הנכונה. ימים ידברו.
שיר (33) ברמה הטכנית אנו זקוקים לסנהדרין. ברמה הפרקטית אנו זקוקים ללכידות של העולם הרבני. תכל'ס אנחנו זקוקים לנס. אני בטוח שהנס יבא, בגל שהמציאות משתנה, והיא מחייבת תשובות. חד משמעי. שינויים כבר קרו וקורים בזעיר אנפין (ולאו דוקא): מעמד האישה בעולם הדתי (הסרוג) תפוצת לימוד התורה בין גברים לנשים, שילוב האקדמיה, ועוד.
ב. אני לא בטוח שחברה המודרנית אכן מובילה אותנו לחברה מוסרית יותר. אני מנסה לראות בחברה האמריקאית (בעיני היא מייצגת חברה לא דתית, במונחים שאני מתייחס עליהם) והיא חברה רקובה לחלוטין. נהנתנית עד הסוף המר. כמעט והפילה לפני שנתיים את כל העולם יחד עימה. מוכנה להרוס אומות, לבגוד באומות ידידות בעד בצע נפט, פשוטו כמשמעו. ועל זה כבר כתבתי קודם. זאת ועוד, ללא קשר להשקפתי הדתית, אני לא בטוח ששיוויון מוחלט לנשים באופן שהעולם החילוני מכיר, ופתיחות ביחס להומואים ואחרים, יובילו "לחברה מוסרית, מתקדמת ודמוקרטית." אם כך, מדוע השמאל התפרק? לכאורה היה אמור לשמש אבן שואבת לכל מבקש אמת. היינו אמורים למצוא כאן גרעיני שמאל גדולים וחזקים. להבנתי, התפרקות השמאל הליבראלי הקלאסי מערכיו אינה תוצאה של "פיגוע מהימין הדתי". היא תוצאה ישירה של הדרך בה בחר. הורדת חסמים וגבולות משמעה, כפי שזה מוכח בארץ – התפרקות טוטאלית. יש אנשים מדהימים בשמאל, יש אנשי איכות, אנשי אמת, אנשים יקרים שאני סימנתי אותם כמורי דרך מוסווים שלי, ביחס להרבה הרבה תחומים. בלי צחוק. אולם הציבור – מפורק לחלוטין, ואתה עוקב מן הסתם בבלוג של שלום על הנושא הזה החוזר על עצמו שוב ושוב.
ביחס לתנ"ך – לא מקבל את התיזה שלך. "סביר שהתנ"ך והתורה הם ספרים שכנראה נכתבו על ידי אדם". אינך יכול להוכיח זאת, באותה המידה שאני לא יכול להוכיח את ההיפך. אולם הטענה שלך מופרכת. אתה מכיר את הפתגם: ניתן לשקר לכמה אנשים הרבה זמן, ניתן לשקר להרבה אנשים כמה זמן, אך לא ניתן לשקר להרבה אנשים כל הזמן. דווקא משום שאתה מצוי היטב בנבכי ההיסטוריה הכתובה שלנו, אתה יודע שלא מדובר בשבטים בהם היו 2-3 יודעי קרוא וכתוב. לא מדובר בשבטים בהם חוכמולוג אחד הוליך שולל את כולם. סיפורי המקרא על קוראי אתגר למנהיגות, החל מדתן ואבירם, קורח, ושכבת דור המרגלים כולם מעידה שלא היו שם "פראיירים". הם לא עשו את החיים קלים למנהיגים. ועכשיו אתה מגלה לי שפשוט "שתלו" להם זיכרון היסטורי – וכולם "אכלו את זה"? לזה תיקרא טענה מדעית? אתמהה.
וביחס לנסים – בוודאי שהקב"ה יכול. אבל הוא לא רוצה. זה גם הגיוני ביותר. וכמו שכתבתי (בלי שום כוונה להעליב) לא יתכן, שכל 4 דקות יציב לו מישהו אתגר ויבקש נס. זה לא עובד ככה. מתישהו צריך לשים קו ולומר – עד כאן. וקו כזה הושם! היו מספיק ניסים גלויים יום אחרי יום. כל אלו הם עדות מספקת למטרה זו.
בסיום דבריך (אני אומר את הדברים מזיכרון, אין לי כעת כוח לבדוק, אז אני מסייג את הדברים מראש) נראה לי שטעית. אם נביא אומר לעשות דבר שהוא כתוב בתורה – אין שום צורך בשום הוכחה, בין אם יוכיח, ובין אם יכשל בהוכחה – חייבים לשמוע בקולו. ואם הוא מבקש שנעבוד ע"ז – לא עוזרת שום הוכחה. בין אם יכשל ובין אם יצליח במופתים שלו – אסור לשמוע בקולו בשום מקרה. רק כשמבקש דברים "ניטראליים" – יש משמעות להוכחה.
לילה טוב
מורדי
מורדי בוקר טוב,
מישהו אמר פעם שישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא רק מאמינה בניסים אלא אף משקללת אותם בתקציב השנתי שלה 🙂 אותי זה מצחיק אבל זה משאיר פתח קטן לתקווה באשר לליכוד העולם הרבני. ותקווה היא הרי סם הישרדות חזק במיוחד.
ב. אני לא יודעת מה מידת הכרותך עם ארצות הברית, אבל אני יכולה לספר לך אחרי שהייה של 3 שנים בגלות מצריים של אמריקה שהם מאוד דתיים, או לכל הפחות מאמינים. מושג החילונות לא באמת קיים שם אלא רק מידת המעורבות הפיסית.
יחד עם זאת, אני לגמרי מסכימה איתך בנוגע לריח הריקבון העולה מתרבותם ואני גם מצרה על חלק מהדברים משם שחודרים אלינו. אבל בשהייה שם גם הבנתי שאנחנו באמת בנויים אחרת כאן בגלל המסורת וההיסטוריה והאיום הקיומי שאנחנו לא יכולים לאמר שאנחנו יונקים אותה תרבות. על פני השטח לפעמים כן אבל הבסיס אחר לגמרי וזה מאוד משנה. אני בהחלט לא חושבת שארה"ב מובילה או יכולה להוביל שינוי ערכי לטובה אבל אני חושבת שאנחנו לא צריכים לקפוץ גבוה לכל העולם אלא שבעבודת נמלים שקדנית עלינו (כל אחד לפי יכולתו ואולי עוד טיפה) לעמול לשיפור התחלואים הפנימיים אצלנו (כמו חינוך, רווחה וכו').
השמאל היא נקודה כואבת בהחלט, אבל אני לא מסכימה עם הניתוח שלך. לעניות דעתי השמאל קרס בגלל שמרוב כיסאות מעור צבי נבחרי השמאל שכחו את ייעודם ומורשתם לפעול מלמטה מכיוון האנשים העובדים למחייתם, אבל אם יחזרו לערכים האלה אני בטוחה שיפרחו שוב. אתה יודע גם שחלקנו ניסה להוביל את ה"שמאל הלאומי" המתהווה בכיוון כזה אבל ללא הצלחה מסעירה (כנראה שגם כאן ריח הצבי טשטש את המובילים…)
ביחס לניסים ולתנ"ך יש לי כל מיני הצעות לפתרון השאלות שהעלית אבל הפער בינינו בנושא הזה הוא אמוני וזה הפער העיקרי שלא יסגר. אני מכבדת את זה
אתה כותב
כתוב פשט? או מותר גם פירושים?… ואם כתוב עין תחת עין שן תחת שן אז עלינו להתעלם מהחוקים הנהוגים במדינה?
שיהיה יום טוב,
שיר
שלום שיר,
אני מבקר את "דתיותם" של האמריקאים, ובלי קשר לסוג הדת שלהם. אני יודע שיש לאמריקאים יחס מלא כבוד לדת. יש לה גם תפקיד קבוע בחיים הציבוריים והפרטיים. אולם אני מגדיר זאת כעניין טקסי ולא כעניין מהותי. משום מה הדתיות הזו לא יוצרת מנוף חברתי או מוסרי, כפי שהיה ראוי לצפות מעוצמת המעמד ה"פוליטי" שלה בחברה, ומכאן שזהו יחס לא אמיתי, לא כן, חלול במהותו. ולכן איני מוצא שום סתירה בין המציאות המוסרית הרקובה לבין "דתיותם". (ויש כמובן גם שם קהילות דתיות – לא יהודיות, יוצאות דופן)
משבר הזהות של לשמאל הוא המשבר שעבר על הקיבוצים, והוא המשבר שעבר על כל הזרם החילוני במדינה. לא ברור לי שהוא קשור לכיסאולוגיה. כיסאולוגיה היא מום של יחידים, וכאן כל הקולקטיב התפורר. להבנתי, כדי שמהלכים חברתיים, זהות חברתית, או לכידות חברתית יחזיקו מעמד לאורך זמן, כלומר יותר מדור וחצי או שניים, עליהם להיבנות על בסיס יציב ואמיתי. משבר הזהות של השמאל נובע מן ההצלחות שלו. השמאל הצליח בגדול באתגריו: הוקמה כאן מדינת רווחה. וכשהשפע פרח במדינה (באופן יחסי) דוקא אז, במקום לרכב על גלי ההצלחה שלו – הוא שקע, אבד והתנדף בתהליכי החומרנות שדבקו בציבור הרחב. בעצם איבד את הרלוונטיות שלו, כי איבד את תפקידו. הקיבוצים קמו כדי להקים מדינה ולבסס את גבולותיה ואת החקלאות, כדי להקים כאן "זן חדש" של ישראלי. וכזה קרה – הם התרוקנו מתוכן. פשוט כי הצליחו. זה מה שעובר על ה"תנועה החילונית". פעם הייתה פילוסופייה חילונית. "כאן בארץ איננו זקוקים לזהות הדתית שלנו, אנו יכולים לייצר זהות ישראלית חדשה". וכך נוצר דור חילוני שלא יודע מנין הוא בא, לא מכיר את שורשיו ואת ערכיו הבסיסיים, ואז הוא במשבר זהות. ובעצם נכנס למהלך הפוך של חיפוש עצמי רציני ביותר, שיש בו גם השקה לחזרה בתשובה.
אגב, באותו מקום נמצאות ההתנחלויות. הן עשו את שלהן, ואם מחר (ב"ה) יסופחו ותוסר מעל ראשן חרב הפיפיות – הן יאבדו את חיוניותן. לא פלא, שחלק מראשי המתנחלים עמלים קשה להציב אתגרים אחרים בפני דור ההמשך. וכך, יש את "הגרעינים התורניים" מחד, ואת "נוער הגבעות" מאידך. החרדים בחרו בדרך קלה יותר: הם הציבו לעצמם אתגר רחוק שאינו בר השגה, וכך הם שומרים על עצמם. ברגע שיש בתוך הקהילה כאלו שכבר לא מרגישים מאויימים מהישראליות – הם מרגישים פחות חובה להישאר מחוברים לחרדיות. אצל הרוב – "האיום שבישראליות" קיים, אתגר השמירה על הזהות לא דוהה עם הזמן, וכך "הכל בסדר" אצלם.
אני חושב שיש הבדל סוציולוגי בהתנהלות של הקבוצות הדתיות ביחס ללא דתיות. בחברות הדתיות מקור הסמכות אינו האני הפרטי או הקולקטיבי, ולכן, אם יש עירעור סמכות הוא במינון חלש ביותר. לכן, רב הסיכוי שתישמר הלכידות הקהילתית והזהות הקבוצתית. ואילו בדוגמאות החילוניות – מי שהציב את האתגר היה אדם כמוני וכמוך. כשנוצר עירעור סמכות (היות ויש מי שרואה את האתגרים לא רלוונטיים) זהו עירעור מוחלט.
ביחס ל"שמאל הלאומי" הסיפור שונה. יש לשמאל בכלל יחסים מצויינים עם התקשורת. הם מסוגלים למנף עצמם בקלות רבה מאד ביחס לאנשי הגות ורעיונאיים מן הימין. האופן שהתקשורת מסקרת אותם היא בפועל בועה, הרבה רעש וצילצולים, אבל המשקל האמיתי שלהם בציבור אינו כזה. וכשהם רואים בבועה את המציאות – זו הבעיה. הבעיה היא שהם מאמינים לבלון שהם מנפחים…
לגבי סוף הדברים בתגובה הקודמת שלי:
כל התגובה היא תגובה למכתב של טל ירון שהגיעה אלי למייל, ומשום מה לא פורסמה כאן. כך שזו תגובה באויר, או אולי עם "רוח הקודש"… שם הוא כתב מה שכתב. ועל כך הגבתי, שיש הבדל בכוונת עשיית אות או מופת של נביא. לא כל הצלחה מאשרת את תוכן דבריו. (ולפי מה שבדקתי בינתיים – אני עומד מאחרי דברי) מובן, כי "נביא" הוא המוכר כנביא, ואומר לקיים את דברי התורה פירושו – על פי המשמעות הקיימת בזמנו (ואם בזמננו – בזמננו).
ערב טוב
מורדי
מורדי (34)
שמחתי לקרוא שלא נעלבת. אני הייתי מוציא עלבונות מהסוגיה בכלל ומשתמש במילים שאינן קשורות לגאווה, ובפגיעה בה.
ידע מבוסס ראיות מול ידע מבוסס מסורת:
אינני עסוק בפאור המדע. רק טענתי שזאת שיטה שמצליחה לספק ידע רב על העולם. ידע נבואי רב. ואני אכן תוחם אותו למדעי הטבע בעיקר. אם כי בעשור האחרון הידע המדויק מתחיל להתקרב לתחום מדעי הפסיכלוגיה. ולכן מה שהצעתי, הוא להשתמש בשיטה המדעית ככלי לחקירת העולם.
ואגב, נראה לי שבנקודה זאת אנו מסכימים. לאורך כל הדיונים שלנו אנו מתבססים על מידע עובדתי מאד. אנשים שצפו בהתכתבויות שלנו, אמרו כי הדיון מרשים, במיוחד כיוון שהוא עוסק בעובדות, ולא בדברים הנמצאים באוויר.
רבנים:
אני חושב שיש בעיה גדולה במוסד הרבנות. ואני מסכים איתך, שהבעיה הזאת הולכת ונפתרת.
הרי אנו יודעים שחילוקי המנהגים בעם ישראל, וחילוקי הכשרויות בעם ישראל וחילוקי הפלגים בעם ישראל, חטאתם נופלת לפתח אותם רבנים שאינם מסוגלים להתאחד לכדי גוף דמוקרטי אחד, כפי שהיה בסנהדרין.
אני מעריך שהסיבה העיקרית לכך היא גאווה גדולה "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי ט"ז ה'). הלל היה "הלל הזקן" משה, נקרא משה, ולא "האדמו"ר משה". והנה היום כל רב עסוק בפאור שמו, והוספת כותרות שאילו היה שומען הלל הזקן, היה מתעלף מעוצם הבושה. יש רבנים העסוקים בגרימה לתלמידיהם שיעריצו אותם. הייתי פעם בישיבה (כדי לחוות תחושת ישיבה מהי) ונחרדתי עד עמקי נשמתי, כאשר ניסו לתת לי כבוד שהם נתנו לרב (כי הם זיהו בי בעל יכולות ככל הנראה). אני נחרד לראות את אנשי קדומים קמים לכבודו של רב, כאילו היה פסל שיש להשתחוות לו. והתירוץ כאילו הוא מלא תורה, אינו תופס דבר. חז"לינו לימדונו לא לכרוע ברך לאיש, ולא לתרפס בפני המלכות והרבנות.
וכאשר אנשים מלאים גאווה, אין בהם מקום להתפייס, ואין בהם מקום להתפשר, וכל אחד בטוח כי הוא צודק יותר מהשני. וכל אחד עסוק ב"הידור מצוות" יותר מחברו, ובהקצנה ובהגזמה (שמצוות פיאור אתרוג, נראת לי אחת משיאה המבישים)
אבל ישועתנו היא כנראה באנשים מסוגם של אנשי צוהר, שנראה כי הם אכן מפתחים את עבודת המידות, ואת מידת הענווה. אנשים שרחקים מהמילה "רב". מאלה כנראה תבוא ישועתינו, ויש לחזקם.
חברה מודרנית:
חברה מודרנית אכן נראית לפעמים יותר כסדום ועמורה מאשר חברת הפאר אליה אנו מכוונים. אבל יתרונה היא שהיא התנקתה ברובה מעבודת האלילים הקדומה, ויש בה זיק של מקום להקשיב לחיפוש האמת. נכון שהרוב מסביב נראה מלאה שקר ורמיה – פוסט מודרניזם מסחרי. אבל יש כאן מספיק אנשים, שברגע שנערוך ביחד ברור אמת, ילכו לאור האמת. ואני מאמין שבעידן של האינטרנט, כאשר כל אחד יכול להשפיע, והתקשורת שוב אינה נשלטת בידי מעטים, יהיה בידינו להפיץ את האור, אם נצליח למצוא אותו.
תנ"ך:
הראיות להיותו של התנ"ך כתוב בידי אדם רבות מאד. כתבתי על כך כאן. אם נרצה לדון על מקור התנ"ך, מציע שנעשה זאת בקישור.
הדבר הלך והתחוור לי לאחר שקראתי את התנ"ך שוב ושוב בניסיון להבין את ההגיון שבו. במהלך הקריאה המרובה, שמתי לב יש הרבה ידע שגוי, או ידע שנראה שהושתל שם בכוונה. לאט לאט התחילו להתחוור הרמזים. יתכן מאד כי נדרש פרויקט רחב כדי להציג את התזה שלי. אבל בינתיים ניתן לבדוק ברצינות את הטענות של ביקורת המקרא, שכן עסקה היטב בביאור המקורות האנושיים של התורה והנ"ך.
אגב, כיום לאחר שאני חושב שאני מבין את ההגיון של מי שכתב את התנ"ך (או לפחות רואה את התנ"ך כמקשה אחת שיש לה סיפור ברור ביותר), אני מוצא בו מסר-חבוי המסביר איך ליצור את אותה חברת חזון. והמסר הזה הוא חזק מאד. אולי בהזדמנות אנסה להראות את המסר הזה.
על הנביא:
דברים י"ח כ – כ"ב: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים–וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ 'אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'? ' – אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא–הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'; בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".
כלומר, כאשר מישהו מתנבא בשם השם, והדבר לא קורה, אזי זהו נביא שקר ועליו חל עונש מיתה (כנראה מידי שמים).
בעניין זה, קשה להשתחרר מהתחושה שמי שדיבר כנביא היה מי שאמר "היה לא תהיה", שנבואתו לא נתגשמה. מאמיניו של אליהו עשו רבות כדי לבטל את הטענה כאילו התנבא, אך הנה דברים שנכתבו בערוץ 7 חודשיים לפני ההתנתקות בשם אליהו מרדכי:
אני זוכר גם היטב איך אנשים, בגלל הקריאה הזאת היו בטוחים שלא תהיה התנתקות ויהיה נס. האנשים הללו יושבים מפורקים, בגלל נבואות שקר.
למיטב ידיעתנו התנתקות היתה, ואליהו לא הגיע לקיים מצוות נטע רבעי.
אני מעריך שאדם יכול היה לנסות להתנבא כך, בגלל תחושת גאווה, כאילו הוא יודע את האמת, והקב"ה בכיס שלו. מעט ענווה היתה מונעת ניסיון התנבאות כזה. זאת ביקורתי הגדולה על רבנים שנוטנים לתת לצאן מרעיתם תחושה כאילו הם יודעי אמת וכל השאר הבל הבלים. כל הידע המדעי בטל, והבנת הרבנים היא השלמה. אני חושב שאין אדם משיג את כל האמת, והקשבה הדדית היא הפתח לידיעה שלמה יותר.
משפטים כאלו גורמים לי להאמין בקב"ה. בדיוק כמו אותו שדה שנשרף לנו, לאחר שרב אחר לא הסכים לפעול על פי דין תורה מפורש. דברים אלו גורמים לי לחוש שהקב"ה פועל כאן, והוא לא שוכח את עמו. לפעמים נראה שעמו, שוכח אותו (ואין הכוונה רק לחילונים).
הערה קטנה לעניין השמיטה:
שמיטת חובות כל פרק זמן קבוע נשמעת יפה על הניר, אבל היא מאוד בעייתית ליישום. עובדה ידועה היא שכאשר החברה היהודית של ימי בית שני התפתחה דיה, היה דרוש לנו הפרוזבול של הלל שיבטל שמיטת חובות. מדוע?
נניח שאתה רוצה ללוות ממני כסף. שנינו יודעים שבעוד שבע שנים תהיה שמיטת חובות, ולכן בשנה שלפני אין שום סיכוי שאני אלווה לך שום דבר (כי אני יודע שאתה תחכה לשמיטה ולא תחזיר). היות ובשנה השביעית לא מתבצעות הלוואות, והפעילות הכלכלית מצטמצמת, אנשים יפסיקו להלוות גם בשנה השישית (מתוך הכרה שברגע שההלוואה נכנסת לשנה השביעית, היא ממילא אבודה). ומשם זולג העקרון לשנה החמישית, וכו'. תוצאה: אין מתן הלוואות בכלל והפעילות הכלכלית מצטמצמת.
בארם נהריים היתה מקובלת שמיטת חובות. אצלם זה עבד. למה? משום שהשמיטה היתה לא סדירה. שמיטת חובות התבצעה כאשר מלך חדש עלה לשלטון, והיה חשוב לו "להייטיב עם העם". היות ואין תאריך מוסכם וידוע מראש לשמיטת חובות, בעלי הרכוש לוקחים סיכון מסויים כאשר הם נותנים הלוואה, וסיכון זה מתבטא בריבית – לא באי מתן הלוואות בכלל.
כך, תושבי ארם נהריים יכלו לאכול את העוגה (להנות משמיטת חובות פעם בכמה שנים) וגם להשאיר אותה שלמה (אין צמצום בפעילות הכלכלית). הנסיון של הדת הישראלית הקדומה "לעשות סדר" היה כאן בעוכריה. וזה משל מעניין על החיים.
עומר,
אין ספק ששמיטת האדמה ושמיטת החובות לא החזיקה מעמד. הסיבה שאתה מתאר נראת סבירה ומקובלת בהחלט.
כדי לפתור את הבעיה איתה ניסו מחברי ההוראה לפתור, אני חושב שיש לנסות להבין את סיבת ההוראה.
נראה לי שמטרת שמיטת החובות, היא לאפשר לאדם לחזור למצב התחלתי. כך, לדוגמא העבד העברי יצא לחופשי בסוף השנה השישית, וקיבל שכר שיאפשר לו התחלה חדשה. אני מניח לכן שהמטרה היא לאפשר לכל מי שנפל במשך שבע השנים האחרונות להתאושש, ללמוד ולהתחיל מחדש.
תחשוב על זה במונחים של היום, שפעם בשבע שנים כל המינוסים והחובות של אזרחי מדינת ישראל יתאפסו, וכולם יקבלו התחלה חדשה.
זה גם נראה לי חלק מהרעיון של היובל – החזרת האדמות לבעליהם המקוריים.
כדי שדבר כזה יקרה, עלינו לראות את האדמה כרכוש שאינו שייך לאדם, אלא לקב"ה (ובמקרה שלנו לקק"ל). הכסף גם הוא אינו שייך לאדם, אלא לקב"ה. כלומר, כאשר אדם מלווה לאדם אחר כסף, הוא מבין שיכול להיות שהכסף לא יחזור, ואין לו להצטער על כך.
אם נחשוב על זה, הרי שאדם מלווה הוא אדם שיש לו יותר כסף מהדרוש למחייתו. ולכן זהו כסף עודף, שיכול לעבור לאדם אחר.
עכשיו, אם היה עלינו לקיים חברה שמבינה שכסף עודף, אינו דרוש לאדם, הרי שאם בחרת לתת לאדם כסף, יתכן שעזרת לו לצאת ממשבר, או שעזרת לו כחבר לפתוח עסק משלו.
כדי ששמיטת החובות תתקים, צריכה להיות חברה שבנויה על חסד. ולא כמו היום, חברה הבנויה על קפיטליזם.
אולי כדי לקיים את החסד הזה היום, עלינו להגדיר מסמך שאומר שהלוואה זאת ניתנה על בסיס הכלל התורתי של שמיטת חובות. אם יכול האדם להחזיר את הכסף בתוך שבע השנים, מה טוב. אם לא, הלווה עזר לו.
הבנקים עצמם, ימשיכו לנהוג כמנהגם.
אגב, אותם מלווים, כמובן לא ייקחו נשך וריבית. אלא רק יצמידו את החוב למדד.
עכשיו, השאלה היא מי יתן את הכסף העודף שלו לאחרים, מתוך ידיעה שכסף עלול לא לחזור?
בדיוק אותם אנשים שתורמים לגמ"חים.
בעיני הדבר נראה אפשרי, והוא יכול להיות מקור לצמחיתה של חברת מופת.
שלום טל,
(37) למדע חלק חשוב בהתפתחות האנושית. לא על כך נטוש הויכוח בינינו. הויכוח הוא על הגדרת תפקידו בתחום האמונות והמוסר. בדוגמא שהבאתי קודם (על יצירת נס – שהמדע תמיד ימצא לו תירוץ) טענתי בעצם, שמהותית – תפקידו של המדע סותר את האפשרות שהוא יתן מענה בתחומים הלא מדעיים. ובכלל – למה לצפות שיתן לי מענה? אני מבין מצויין את כל העולם. חקרתי ויש לי תשובות על כל חלקיק בטבע. איך מכאן מגיעים למסקנה שאין א-להים? גם אם נמצא הסברים לאופן התגבשות היקום שלנו, המפץ הגדול, האבולוציה וכל השאר – אין לאלו דבר וחצי דבר עם השאלה "מי עשה את כל זה". המדע עונה על השאלה "איך" זה נוצר. תן חביתה למדען, שיסביר כיצד היא נוצרה. הוא יתאר את שבירת הקליפה, נפילת החלמון והחלבון, התגבשותם, תגובתם הכימית לחום וכד'. אבל אל תספר על מסקנותיו למי שהכין את החביתה. בעיקר בגלל "שלום בית". 🙂 משום כך, אני מוצא את הויכוחים הללו חסרי תוחלת במעט.
לא אחזור על מה שאנו מסכימים בנוגע לרבנים. אני לא מסכים אתך בנוגע ל"כבוד רבנים". עקרונית כל מושג הכבוד חייב בירור: מדוע מכבדים מישהו: אבא, מורה, מלך, נשיא? התשובה המחשבתית באה משני תחומים. הגמ' במס' קידושין מזכירה ששלושה שותפין יש ליצירת האדם. כבוד לאב ואם הינם חלק מהכבוד לבורא שלנו. ובמקרה אחר, כשרואים מלך חשוב (השאלה נדונה בעת ביקור נשיא ארה"ב בארץ) יש לבך "שחלק מכבודו לבשר ודם". בין שתי הדוגמאות הללו נמצאים שאר מושאי הכבוד. והמשותף לכולם: אנו מכבדים אותם על שהם זכו לקבל "פיסת כבוד" מהבורא. פיסת כבוד זו מתבטאת בתפקידו, בחוכמתו, ובמעמדו של האדם.
בצעירותי נבחר פעם רב מקומי באחד היישובים. ואני הייתי בין אלו שפעלו לבחירת מתחרהו. בחירת הנבחר מאד לא מצאה חן בעיני, ושאלתי אותו בעזות של נער צעיר – "מי אמר שאתה מסוגל ותדע להנהיג את הקהילה, הרי…" ותשובתו הייתה: "אם זכיתי לכבוד של היבחרותי – אני זוכה לכבוד זה מהקב"ה, והוא יעזור לי, כל עוד לא אמרוד בו". במקרה אחר, כשהתחלפו בעלי התפקידים במועצה המקומית שלנו, דיברתי – כאיש "המשמר היוצא" בפני "המשמר הניכנס" וחזרתי על אותו רעיון. הוספתי, שמעתה – החוכמה שהייתה לי בזכות היבחרותי קודם לכן, נלקחת כעת ממני ומוענקת לאחר!
מתן כבוד לרבנים, כמי שתורה הקב"ה מתגלמת – היא עניין ראוי ביותר. ודאי, שאם הדברים מגיעים ל"מי גדול ממי" – אין חילול השם גדול יותר. אבל עצם ההכרה בכבוד בעלי התפקידים השילטוניים והרבניים – מהותי. ובשני המקרים, ההכרה בכבוד המגיע להם אינה משנה בכלום את חובתך להתווכח עימם עד "שיצא עשן לבן", וכפי שכתבת, ונכון כתבת "חז"לינו לימדונו לא לכרוע ברך לאיש, ולא לתרפס בפני המלכות והרבנות". לא מדובר כאן ב"פסל שיש להשתחוות לו".
על התנ"ך – איני רוצה להתייחס. ראיתי בעבר (ברפרוף) את דבריך בנדון. אין לי מושג מדוע, אך אני עדים מסרב לחבוש את כובע "המחזיר בתשובה" הקבוצתי. מבחינתי (וביחס אליך סבורני שהדברים רלוונטיים) היות והתנ"ך כפי שהוא בעיניך, הינו בעל ערך גדול מאד – דיינו. טוב, כמובן שרק בשלב זה… 🙂
ולגבי הנביא, כדאי להרחיב את חרך ההצצה:
יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.
יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי–אָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.
כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים–וּמֵת, הַנָּבִיא הַהוּא.
כא וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'.
כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא–הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה': בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.
הפסוקים עוסקים בשלושה מצבים ראשיים. יתכנו עוד הרבה מצבי ביניים: (א: יח-יט) נביא המצווה לקיים את התורה: וחובה לשמוע בקולו. (ב: כ) נביא המורה לעבור על דברי תורה, או שמדבר בשם אלוהים אחרים: אסור לשמוע בקולו. (ג: כא כב) כאשר הנביא מנבא על העתידות "יהיה כך וכך". במקרה כזה יש לבדוק את הנביא. וכך מביא רש"י (על דברים פרק יח פסוק כב) אשר ידבר הנביא: ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם ותראו שלא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרוג אותו. וא"ת זו במתנבא על העתידות הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו אא"כ מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל הכל לפי צורך שעה וסייג הפרצה לכך נאמר אליו תשמעון:
הרי רש"י אומר במפורש, שאם המתנבא על העתידות (ונבואתו הצליחה) והוא מבקש לומר "עשו כך וכך" והדברים מנוגדים לתורה – אעפ"כ – "אני אומר כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו". לכך יש יוצא דופן, אם מדובר בצדיק גמור, כמו אליהו בהר הכרמל שהקריב קרבנות מחוץ לירושלים, למרות שביהמ"ק היה קיים בימיו.
ובעניין זה אכן יש להביא את המקרה של הרב אליהו זצ"ל. אך אני משבץ אותו במקומו של "צדיק גמור". הרב אליהו "הוכיח" כבר אינספור פעמים כי הוא דבק בתורת ה', והוא אדם מאמין גדול. על כן, גם אם היה אומר לעבור על דברי תורה – היינו חייבים לקיים את דבריו. על אחת כמה וכמה, שהוא לא ביקש שנעבור על אף מצווה, אלא שלא ניפול ברוחנו. ראית איזה שפיץ של גאווה בדברי הרב? אני ראיתי אותו כשאמר את הדברים – והוא אמר אותם מתוך אמונה עצומה ומתוך כאב אמיתי עצום על תוכנית הגירוש הנוראית. בעינינו אנו רואים כעת שהוא טעה. זאת עובדה. והביקורת שלך (והיא לא רק שלך) לגיטימית לחלוטין. וכבר אמרתי, איני רואה רבנים חסיני ביקורת. אבל גאווה לא הייתה בו בהיבט הזה. (ובבקשה, די לי בבלוג אחד של ש.ב. המלא בדברי זלזול ורפש ברבנים.)
"משפטים כאלו גורמים לי להאמין בקב"ה." אכן, כך ראוי להיות! אמונת חכמים הנדרשת אינה באה על חשבון אמונה בקב"ה, וח"ו לא מחליפה אותו. אני לצערי מבחין בתופעות כאלו בקבוצות דתיות יהודיות מסויימות. לצערי – כבר אמרתי? אך בניגוד לאלו, הנצרות החליפה באופן רשמי את האמונה באלהים – באמונה בשליח שלו. ומשום כך, הנצרות בדיוק מוגדרת כעבודה זרה, כעבודת אלילים, למרות שאין שם עבודה לפסלים במובן הקלאסי. וכאן הצלחתי לחבר את סוף התשובה שלך עם דבריך על החברה המודרנית. יש עדיין המון עבודה זרה בעולם המערבי האנגלו-סקסי המוכר, לא צריך לפזול "מזרחה רחוקה" כדי להצביע עליה.
עומר (38) צדקת בנוגע לכך, שהשמיטה בעייתית ליישום. אבל צדק טל (39) בתשובתו. ואני רוצה להרחיב על כך. נטיית צבירת הממון היא נטייה חולנית מאד. (הלוואי והיה לי כוח להיפטר ממנה.) החולי שלה אינו רק בעצם האיסוף. באיסוף אנו מנציחים את "עליונותנו" ואת "עדיפותנו" החברתית על פני האחרים. האיסוף פוגם בביטחון האמוני בבורא, ומעצים כביכול את הביטחון של "כוחי ועוצם ידי". השבת השמיטה לחיינו תבוא כשנכיר בחוליים הללו, ונהייה מוכנים, כחברה, להתגבר עליהם. הלל הזקן לא "נכשל". הלל הבין ששמירת עקרון השמיטה בדור שלו, בו השינויים החברתיים כבר מתחוללים (בעקבות ההשפעות הזרות על היהודים), תגרום לנזק גדול יותר. והוא מצא את הפיתרון העוקף את השמיטה. העיקרון העוקף הינו קריטי גם לימינו. העיקרון אומר: השמיטה שומטת חובות של יחיד ליחיד, ולא חובות של יחיד לחברה (אין הכוונה לחברה כלכלית בע"מ, אלא לחברה האנושית, במובן הרחב). אנו יכולים לנצל את הנתיב הזה, ולאפשר לחברה לקיים את עצמה כראוי. וכך, פרוייקטים לאומיים רב שנתיים, שיהיו מחוייבים בהתנהלות פיננסית אחרת – יוכלו ליהנות (ברמה זו או אחרת) מ"עוקף שמיטה". המציאות כיום, שכל אחד מטיל את חובותיו על בית דין של שלושה חברה, ובכך החוב נהייה ציבורי ולא פרטי – היא לחלוטין עיקרה את השמיטה מערכיה.
בכל מקרה, לחכות עד שהמלך ימות – לא שווה. איזה מלך ירצה שחצי עם יתפלל למותו, או יפנטז לזרז את זה? הרי כך קרה עם הכהן הגדול. לפי התורה, רוצחים בשגגה הונסו לעיר מקלט, וישבו שם (עם משפחם) "עד מות הכהן הגדול". התוצאה הייתה, שמשפחת הכהן הכדול הייתה מפרנסת מעצמה את כל משפחות הרוצחים השוגגים, כדי שלא יתפללו למות הכהן. ולמה העונש הגיע לו? כי לא דאג לרמה מוסרית ואחראית מספיק גדולה, בה יהיו כל האנשים מספקים זהירים ואחראים, וימנע כל רצח בשגגה. כיוון שלא מילא את תפקידו הרוחני הזה – נעש. כאמור, רעיון זה מזכיר את רעיון השמיטה האחר, וסבורני שמודל זה לוקה. מה גם, וכפי שהסביר טל, והרחבתי אני, למודל היהודי יש יתרונות רבים רחבים יותר.
בלי נדר בפעמים הבאות – אשתדל לקצר, ממש!
מורדי
שלום מורדי,
מדע, אלוהים ומוסר:
כתבת:
א. המדע לעולם לא יוכל לדעת כנראה אם יש או אין אלוהים (אלא אם כן הקב"ה ירצה בכך). את הדבר הזה אנו מבינים בגלל הפילוסופיה של המדע והידיעה, וראה דברים שכתבתי כאן (הידע הרלוונטי לטענה שלי נמצא בהתחלה).
ב. עיקר ענינו של המדע בסוגיה שלנו, אינו לדעת האם אלוהים קיים, אלא לסייע לנו במציאת נתיבות מוסריות. כבר כיום יש למדע אמירות חשובות על המוסר. אצטט רק כמה מחקרים ידועים היטב, המשפיעים על המוסר. במחקר שערך ה-NIH על התמכרות לסמים, נמצא שכאשר ההורים מספקים אהבה לילדיהם, יש סיכוי נמוך יותר להתמכרות לסמים כבדים. כלומר, אם אנו רוצים להמעיט את נזק ההתמכרות בחברה, אזי עלינו ללמוד להיות הורים אוהבים יותר. תיאוריית tit-for-tat גם היא מהווה כלי להבנה של בנית חברת צדק וחסד.
למדע עוד אין אמירה ברורה בהרבה מהלכים מוסריים, אך כיוון שאני נמצא בצומת של היהדות הדתית ועובדת המידות, חקר המוח ופיתוח תורות חברתיות, אני יכול להעיד כי חלק גדול מעבודת המידות, יש לו בסיס במדעי הקוגניציה, ובדרך בה נבנות חברות מוסריות. אני מניח שנראה זאת מתברר בשנים הקרובות.
כבוד הרבנים:
אני מציע שאכן לא נרחיב על כך, אבל יש בי ביקורת קשה מאד על הדרך שחלק מהרבנים מרשה לעצמו להתבטא, ובמיוחד בחוסר הדיוני הביקורתי על מעשיהם ודבריהם של רבנים בציבור שלנו.
אגב, מה שמדהים אותי, שעל אותם רבנים יצא לי לשמוע ביקורת קשה מפני נשים שהותקפו מינית. וחוסר הביקורת עליהם, נראת לי סוג של תקלה חמורה בציבור שלנו.
חוסר יכולת להביא ביקורת פומבית על רבנים, גורמת לכך שהם יתפסו את עצמם כשליטים ללא עוררין, ואין הם מקבלים דין וחשבון מהציבור. והדבר הזה הוא שמשחית את מידותיהם אולי יותר מכל. אילו היו נתונים לביקורת הציבור, היו זהירים הרבה יותר, והעדר הכוח היה מכריח אותם לעבוד על מידותיהם כדי להוביל את הציבור.
אמר לי פעם תלמיד חכם מקובל "פנה אל תלמידי החכמים, ולא אל הרבנים (שהם אנשי סמכות ושררה, ואידך זיל גמור)".
תנ"ך:
מוסכם.
הנביא:
אכן מוסכמת החלוקה: י"ח – י"ט: נביא המדבר בשם הקב"ה. כ': נביא מדיח כ"א – כ"ב: ברור האם הנביא מהחלק הראשון הוא אכן נביא אמת.
אינני יודע מהיכן רש"י מביא את הטענה הזאת (אינני מקבל את רש"י כסמכות, כיוון שרבות טענותיו שאינני מקבל). בד"כ הנביא התנבא כדי לסייע להנהיג את עם ישראל ולפתור קושיות לא ברורות (כמו בנושא הזקן המלקט בשבת או בנות צלופחד), ולא ידוע לנו שהתורה מאפשרת לנביא לחרוג מהצוות. אבל גם כך אליהו הנביא ואליהו מורדכי, אינם יושבים בכפיפה אחת. אליהו הנביא לא טעה בנבואתיו, ולכן אכן יכול להחשב כמי שדיבר בשם הקב"ה. אליהו מרדכי, התנבא ונבואתיו לא התקיימו. ולכן ברור שלא דיבר על פי דבר השם ואידך זיל גמור.
עבודת האלילים:
כתבת:
"
מסכים בעצב רב.
לגבי החברה החילונית. אכן גם שם יש עבודת אלילים רבה. אבל לפחות החברה המערבית אמונה על הביקורת, ותמיד אפשר לבקר בה כל אדם וכל דעה, ולכן יש סיכוי שתתנקה יום אחד מעבודת האלילים שלה. לעומת זאת חברה שאינה מאפשרת ביקרות על דעות מובילי-הדעה שלה, עלולה להתקבע ולא להתנקות מעבודת האלילים שלה.
לסיכום התגובה, אני חושב שאם נוכל להעמיד כל טענה או מעשה של רב לביקורת בלי צורך להתפתל, נוכל לתקן מהלכים, ולטהר את החברה ההלכתית משגיאותיה, ולהשאיר בה את כל הטוב והמצויין שבה.
לגבי השמיטה, הנה יש לנו פתרון. ישר כוח!
היי ירון,
לגבי הרב מרדכי אליהו
אין הבדל מהותי בין הרב מרדכי אליהו לאליהו הנביא, ביחס להתמודדות שלך עם עצם דבריו. יש הבדל בין תוכן דבריהם. אליהו מוזכר בעניין דרישה לעבור על דברי תורה, והרב מרדכי אליהו לא דרש זאת! ביחס להתגשמות דבריו, רוב הציבור לא ראה בדברים "נבואה" או "הבטחה א-לוקית", אלא יותר "הבטחה אישית" "השתדלות אישית" שלא הצליחה מכל מיני סיבות. בין שלל הסיפורים המתפרסמים היום על כוח ראייתו הרוחנית של הרב, על הסייעתא דשמיא שהייתה לו, יש גם סיפורים על "הבטחות שלא מומשו". ויש גם תמימות אצל אנשים בנושא זה: נניח והגיע אליו חולה שאין לו סיכוי להירפא, והרב מבחין בכך, מה אתה מצפה שהוא יאמר למבקשים ממנו להתפלל? "תשמעו עזבו אותו, אין לו סיכוי?". אני לא בטוח אפילו אם יש לו "קוד" קבוע למקרים כאלה. אך ברור שיהיו חולים שהוא יאמר אליהם – "אל תדאגו הכל יהיה בסדר" ולעומתם חולים שהוא יאמר אליהם "תתפללו הרבה, וה' ירחם". (וכמובן עוד הרבה מקרים באמצע).
כך גם בנוגע למילים "היה לא תהיה!". נכון הדבר שחלק גדול מחסידיו של הרב ראה בדברים שאמר – הבטחה. אולם לא חסרו כאלו ששאלו את עצמם "מה השפה המוזרה הזו?" (אני לדוגמא) "מה קשה לו לומר 'לא תהיה התנתקות!' – הרי זה מה שאנחנו מבקשים?" וזה העיד על קושי ב"הבטחה" שלו. ובכל מקרה, אלה גם אלה מבינים שהוא לא "אליהו הנביא" שעלה בסערה בשמימה. ויש גבול גם ליכולת התפילה שלו.
אגב, אם כבר אנו עוסקים ברב אליהו, סיפור השעון הינו סיפור "קשה" במובנים שאתה מדבר עליהם, הרבה יותר. שם, הבבא סאלי הבטיח לרב אליהו – "מעביר לך את השעון, כי אתה בוודאי תזכה לראות את המשיח" – וגם זה לא קרה…
ויש מקרה קשה עוד יותר, וזה סיפור מותו של הרבי מלובביץ, שעשרות אלפים "קיבלו את מלכותו" כ"מלך המשיח".
בכל המקרים הללו, אנשים מאמינים יודעים שבדור של "הסתר פנים" אי אפשר לקבל וודאות כמו בדורות עברו… אנשים משתדלים, כולל הרבנים הגדולים הללו, וככל שהם שותקים יותר (כמו "היה לא תהיה" והרבי מלובביץ) כך אנו מבינים שמדובר במקרים מורכבים הרבה הרבה יותר ממה שנראה. ועל כן, הנסיון שלך לעשות מזה מקרה של "שחור לבן" ולהסיק מסקנות – לא נראה לי.
מורדי
לגבי ביקורת על רבנים
המילה הכי מסובכת בדברים שלך היא "פומבית". חשוב היטב על המילה הזו, על השלכותיה, על היבטיה. האמנם, אנו צריכים לעשות מכל דבר "פומבי"? פומבי יכול להתקיים כאשר הדברים ברורים ונבדקו נחתכו והוחלטו על ידי הגורם המתאים לכך. "וכל ישראל ישמעו וייראו" נאמר על פסק דין וגזר דין שבא בתום ההתדיינות, ולא לפניה, ולא על שלב הוויכוחים וההתדיינות. גם אינך יכול לדרוש "דיון פומבי" מחד, ולראות בביקורת החרשית על פסק הדין של הרב עובדיה יוסף, בעניין הגיור הצבאי, "חילול השם איום ונורא, תראה איך הרבנים רבים, הכל סתם עניין של כבוד…" (למען הסר ספק: זה לא ציטוט ישיר של דבריך.)
הקושי שלי לקיים ביקורת, הוא גם בתחום אחר. בפוליטיקה ובנושאים ציבוריים אני קצת מבין. אולם יש מקרים ספציפיים שאני לא מצוי בפרטים, ואיני חושב שיש מקום להתלהם רק על סמך שמועה לא בדוקה. איני מבקש שיתאפשר לבדוק מראש את כל העניין בחקירה משטרתית, אולם על כל ציוץ של אנשים לכתוב פוסטים לבלוג שלי – לא מתאים לי. בעולם המודרני, חשיפה לכלל נחשבת למעלה גדולה. בעיני זו חרפה גדולה. הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להשמיץ אנשים בתקשורת (גם אם אח"כ נאמרת התנצלות רפה) או איזכור שמו של חשוד, שאפילו לא נחקר ולא הואשם עדין – הם מום חברתי קשה. אני לא חושב להצטרף לחגיגיה. ועם זאת, כשהדברים ברורים (עבורי, כמו הסיפור של שי ניצן) אני לא סותם את הפה, כידוע.
עוד נקודה, לציבור החרדי יש את התקשורת שלו, ובה אכן הונהגו כללי ביקורת קשים, התופסים (לפחות אמורים להיות כך) ביחס לכולם. הציבור הדתי שלנו מחובר לתקשורת הכללית, והוא אינו מנותק ממנה, ועל כן, מחד, אינו יכול להרשות לעצמו סיגנון כזה של ביקורת, ומאידך – אין לו "פומבי" אחר ראוי לשמו, וגם לא כללים לכך. ובתוצאה אתה צודק, אין אפילו אופציה לביקורת. אבל לא (רק) בגלל "קדושת" החשודים.
ונקודה אחרונה: הטיפול ברב מוטי אלון הוא לא ביקורת פנימית? החשדות שעלו לפני שנים על הרב אבינר, ושנבדקו על ידי וועדת רבנים – הם לא ביקורת? הדיון הפתוח שנערך על דבריו והחלטותיו של הרב מלמד, בעניין אי ציות לפקודה המנוגדת להלכה, אינו ביקורת פומבית? אתה מצפה לביקורת של הכל בכל, וזו לדעתי סותרת את זכויות היסוד של האדם, על פי התפיסה הדתית. ולא בגלל שהוא רב.
מורדי
תיקון טעות (42) שלום טל …
מורדי,
אם הסכמנו על כך (בדיון בע"פ) שמותר לבקר טענות רבנים ודברי רבנים, לגופו של עניין, בהחלט דייני.
אם כציבור נוכל לדון על האמירות שרבנים מציעים, בדרך ארץ ובתרבות של דיון, אני חושב שאכן נוכל לברר טוב יותר את דרכנו, ונוכל לזכך מחננו.
יפים הדברים בעיני.
כל כך שונים מדברי הבידול של הזרמים הראשיים של השמאל.
אשמח אם תעדכן לגבי היוזמה בעתיד.
היכן תרצה להיות מעודכן?
יש לנו רשימת פעילים, ואני כמובן אעדכן כאן בבלוג.
אגב, אכן אנו משתדלים לפעול מתוך חיבור והקשבה, ומתוך ההבנה שלאף אלד אין בעלות על האמת.
שמחתי שיפים הדברים בעינך.
תעדכן כאן- אני עוקב.
לגבי הסיפא: כשלאף אחד אין בעלות על האמת ואף אחד לא תגעגע אליה יותר, העובדות כוססות ציפורניים.
אכן.
אעדכן.
שמחתי אגב לקרוא את הפוסט שלך (על התמונה בהתחלה, הייתי מוותר, אבל ניחא, אכן העולם חופשי).