נפגשנו הפעם בקדומים, קבוצה של אנשים שאמונתם נטועה בשמאל, ואנשים שאמונתם נטועה בתורה ובתושב"ע. למפגש של טשולנט, טיול אביבי לפסגת הר-חמד, ומשם תצפית על נחלת שבט מנשה, בהדרכתו המקסימה של דביר רביב ממדרשת חלקת השדה. לאחר ששבנו מן הטיול חווינו מרעיונותיו של הרב-קוק, בדיון שהנחה משה. את השבת קינחנו בסעודה שלישית ובשיחה על המשך הדרך.
היתה שם תרומה של כולנו. של אנשים שחציית הקו הירוק אינה הדבר הקל ביותר שעשו (הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינת החשש). של אנשי תל-אביב שאינם רגילים בעליות הקשות של נוף השומרון, אך בכל זאת נענו לאתגר. לחברות שהלכה והתפתחה. למשפחות קדומים שהתארגנו לארוח מלא חיבה ואוכל רב. לאווירה מרתקת וליכולת להתגבר על טיפוס הררי, על בטן מלאה טשולנט ומיני מגדנות אחרות.
עלו כמה וכמה נושאים לדיון במהלך השבת. כל הנושאים ראויים ודורשים עוד ליבון. הפעם אני מבקש לדון על נושא הדרך. לכולנו עוד לא ברורה לגמרי הדרך בה אנו מבקשים ללכת, ויחד עם זאת מתקבלת התחושה שיש בה משהו חבוי ומבורך בהמשך.
אני מרגיש שלאט לאט מתחילה להתחוור לנו הדרך. אולי השיחה המעניינת שהעביר משה, על הרב קוק, היא אחת מפתחי הדרך. ההבנה שאנו חלק משלם, הגדול מסך חלקיו. שכל אחד מאתנו אוחז בחלק מהתשובה. הלאומיים, הדתיים, האוניברסליים. שכדי להבין את שלושת החלקים הללו, הבונים את האחד, ואת הרבים, יש צורך לנטוש את הדרך הישנה של מחלוקות וביקורות, ולחפש דרך איך ליצור כאן את אותה חברה עתידית עליה אנו עמלים.
בתורה יש משהו. בלאומיות יש משהו. באנושיות (הומניזם) יש משהו. ביחד כנראה שיש להם אמירה מרתקת על דרכי חיינו.
לתורה ולנביאים יש חלקים אוניברסליים, חלקים לאומיים וחלקים קדושים. כל אחד מאתנו מתחבר בקלות לחלק המתאים למבנה נפשו, ומשמיט חלקים אחרים. אולי ניסיון להתמודד עם הרדיקליות של התנ"ך, יחשוף בפנינו את הדרך לצועד בה.
לתורה ולנביאים יש אמירה מהפכנית ביותר על דרכו של ישראל ועל דרך העולם. התורה, ובעיקר הנביאים, טוענים כי מלך או מלכות, היא מאיסה בקב"ה. כאשר זקני ישראל באים אל שמואל ומבקשים שישים עליהם מלך ככל הגויים (שמואל א', ח', ד' – ה'), מתרגז שמואל על ישראל כי ביקשו לשים מלך לשפוט אותם (שם, שם, ו'). ואז הקב"ה עונה לו "לא אותך הם מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם, שם, ח'). כלומר, באמירה של הקב"ה לשמואל, יש שלילה חריפה מאד של המלוכה. במצב המתוקן, ישראל אינם נדרשים למלך. הם נדרשים לידיעת תורת הקב"ה, ואילו היו ישראל נוהגים על פי תורת הקב"ה, היו חופשיים ממלך, והיה מתקיים הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', ד' ומיכה, ד', ד').
חיים ללא מלוכה, אינם הדבר הרדיקלי היחיד שמבקשת מאתנו התורה. היא מבקשת מאתנו להשמיט את מלאכתנו ביום השבת, ופעם בשבע שנים לשבות מעבודת האדמה (שבימנו, ניתן לשער שהכוונה היא לצאת לשנת שבתון). והיא מבקשת שפעם בשבע שנים, נשמוט חובות. כלומר, אם אדם לווה משכנתא מהבנק, היא תושמט, ותתאפס, בשנה השביעית. והתורה מבקשת מאתנו שפעם ביובל (49 שנים), מצב המשק יתאפס, כל הרכוש יוחזר לבעליו המקוריים, והמסחר יחל מחדש.
כדי לבנות את התורה הזאת, מוקמת מערכת של צדק ומוסר, המתבטאת ב"~ לא תחמוד…דברים של רעך~". ואהבת לרעך כמוך, הגשת עזרה ליריב. ועוד כאלו וכאלו דברים היוצרים את חיי האומה, ללא צורך במלוכה. אלא רק בחיי מוסר מיוחדים.
רבות מהבקשות/ציווים של התורה נראו לבני הדורות הקודמים, בלתי אפשריים. איך יכול לקום עם ללא מלך? איך יכול להתקיים משק, ללא ריבית? איך יכולה חברה להפסיק לגדל מוצרי חקלאות פעם בשבע שנים? איך כל האנשים במשק יכולים לצאת לשבתון? אלו דרישות שנראות בלתי אפשריות, עד שבפועל ביטלו אותן חז"ל, כנראה עד תיקו. חכמי הדורות, הגו וחלמו על ימי הגאולה, אך לא היו בידהם תשובות שיאפשרו לחברה היהודית להתקיים, כאשר דרישות כל כך רדיקליות נדרשות מן היהודים.
אולי חלק מתפקידה של הקבוצה, היא להתחיל לברר כיצד תתאפשר חברה כזאת? חברה מוסרית, שאינה זקוקה למלך. חברה שיש בה שבתות, ושבתונים, חברה שיש בה שמיטת חובות, ואהבת לרעך כמוך.
בעיניי צריך לחול גם עוד שינוי. שינוי בדרך המחשבה. ברור לנו שקל לשאול שאלות, ולהעלות ביקורות, להראות לאחר היכן הוא טועה. אבל הרבה יותר קשה והרבה יותר פורה, לחפש דרך חדשה ולבחון אותה ולעצב אותה. בתוכנו יש אנשי/נשות מעשה ואנשי/נשות מחשבה ובעיקר אכפתיות עצומה לעם ישראל ולחזון הגאולה. אני מציע שהדרך שלנו תהיה דרך של חציבת דרכים חדשות לחיבור הציבור הכללי. דרך של כינון דרכי מוסר. דרך של בחינת אבני נגף, וישורן. דרך של התמודדות עם דילמות והצעת פתרונות שיתקבלו בקונצנזוס-רך. זאת דרך של הנהגה ויחבור. דרכו של נחשון. לא עוד ישיבה והמתנה לאחרים שיעשו את המלאכה, אלא אנו. אנו נעשה את המלאכה.
והנה כמה פרוייקטים שנוכל לקחת על עצמנו, מלבד פרויקטים רבים וטובים אחרים.
- לבדיוק איך ניתן להביא למצב כזה שחילונים ודתיים ישבו ביחד לשולחן אחד בקלות (גם כשדתי מתארח אצל חילוני וגם כאשר חילוני מתאחר אצל דתי). לגבש הלכות, ולכתוב אותן כדף פתוח לכלל ישראל וגריו. אולי יש לצרף רבנים מתאימים (שנאמר עשה לך רב (מסכת אבות)), שיוכלו לסייע בכתיבת ההלכות המתאימות.
- לבחון בצורה רצינית כיצד ניתן ליישם שמיטת חובות, ולהציע לכך מסמך עמדה שיעמוד בביקורת רצינית.
- לבחון כיצד ניתן ליצור פעילויות רבות משותפות, של התנדבות ועשיה.
- ואולי הכי חשוב, לבחון את התורה ולראות מה היא אומרת לנו היום, ואיזו דרך מוסרית רדיקלית היא מציעה לנו. לבחון אותה מול החשיבה המודרנית וליצור היזון חוזר בינה לבין ישראלים החיים בחברה שואפת חרות אישית וציבורית.
תודה על המשוב, קיבלתי את ההצעה שלך והתמונה הוסרה.
והיה מחנך טהור 🙂
אם בכל זאת לשמור על הרעיון, אולי אפשר למצוא תמונה המראה את החופש הלא-רציני מבלי לערטל נשים.
בכל מקרה, הפוסט שכתבת הוא חשוב וטוב.
קיבלת מוד של נעשה ונשמע, אבל זה נכראה בגלל השפעת פורים.
-ואם אתה חושב שהפוסט חשוב- אולי תגיד את זה אצלי, ובקול רם ?
צודק, כתבתי.
חס ושלום "נעשה ונשמע". אני בהחלט איש של נשמע, נחשוב, נעמיד לביקורת, נתנסה, ואם אכן זה יעמוד במבחן ההפרכה (פופר), אז נקבל על עצמינו, כל עוד נראה שזה עובד.
כדי שאגיע למצב של נעשה ונשמע, אני צריך להיות הרבה יותר מאשר שתוי "עד דלא-ידע בין ארור המן לברוך מורדכי".
לגבי השמיטה – אני לא בטוח שהבהרתי את הנקודה.
אפשר לבכות על טבע האדם, ואפשר לחכות למנהיג גדול ונאצל שיגרום לאנשים לעשות את הדבר הנכון. אפשר, במקום אלה, לתכנן את הנסיבות החברתיות כך שטבע האדם יוביל אותו לעשות טוב. נתתי כבר את המשל על תאונות הדרכים, לא כן?
הרעיון שבשמיטה המקראית נראה כמו נסיון לעשות סדר ברעיון השמיטה הקדום יותר של ארם-נהריים (שהיו בו חסרונות ברורים). אבל הנסיון הזה הוביל לא לשמיטת חובות אלא לביטול מוחלט של מוסד האשראי. כלומר, זה ניסוי מעניין, ויפה, שלא צלח. מוטב ללמוד מדוע הוא לא צלח: משום שדווקא חוסר הבהירות בעניין מועד השמיטה הוא זה שמאפשר אותה בפועל. ברגע שבו יש מועד שמיטה ידוע מראש, השמיטה הופכת את ההלוואה לבלתי משתלמת בהכרח. יש דוגמא דומה שלומדים במבוא לכלכלה – ערך הכסף הולך ופוחת, עד למצב שבו השטר שבידיך היום יהיה חסר ערך לחלוטין. אם אתה יודע מתי יבוא היום הזה, הידיעה הזו הופכת את השטר לחסר ערך *כבר היום*. יהא היום שבו לכסף אין ערך יום X. הלא ביום האחרון שבו הכסף עדיין בעל ערך (יום X-1) ירצו כולם להפטר ממנו, והוא יאבד את ערכו בו ביום. לכן הכסף יאבד מערכו כבר ביום X-1. לכן ביום X-2 ירצו הכל להפטר מן הכסף שבידיהם, והכסף יאבד את ערכו כבר ביום X-2. וכן הלאה. הכלכלה מתאפשרת רק משום שאין לנו ידיעה מתי ובאיזה קצב בדיוק מאבד הכסף את ערכו.
מורדי, אני מסופק מאוד אם תפילות למותו הקרוב של המלך יספיקו כדי להרוג אותו. וכבר ראינו דוגמאות למלכים שהאריכו ימים בניגוד גמור לתפילות של הציבור.
ולגבי צבירת ממון, זה די פשוט: אם אני מליונר, אני לא צריך לדאג לאוכל לילדי ולרצות את הבוס המעצבן שלי. ממון הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. צבירת ממון יכולה להפוך לחולנית, ובשוליים תמיד יהיו אנשים חולניים. אבל הם לא העיקר.
ולעניין המדע ואלוהים, שתי הערות:
1. תגליות מדעיות מסויימות מייתרות את אלוהים, לפחות בגירסה הדתית ה"רגילה" שלו. למשל: אם היקום כל כך עצום וגדול, ואנחנו נקודה זניחה וקטנה בו, קצת קשה להאמין בהשגחה אישית (או אפילו קולקטיבית). יש בזה היבריס עצום. המכניקה של ניוטון מייתרת את אלוהים כאחראי על כוחות הטבע. אבולוציה מייתרת אותו כמתכנן החיים. פילוסופיה של הלשון מייתרת אותו כמקור התודעה. אנתרופולוגיה והיסטוריה הופכות את התמונה של אלוהים ככח המניע של ההסטוריה לבלתי סביר. וכולי.
2. יתרה מזאת: לוגיקה מודרנית ותורת הקבוצות הופכות את המושג "אלוהים" לקצת פחות קוהרנטי ממה שנדמה היה קודם לכן. חקירות מסויימות באתיקה הופכות אותו למושג בלתי רצוי ממש (ע"ע עמדתו הפשטנית להחריד של עובדיה בעניין הצדקת השואה).
בעיני המושג "אלוהים" מיותר ומזיק. לא משום שנולדתי או חונכתי על ברכי אתיאיזם, אלא משום שלמסקנות אלה הובילו אותי חקירות מסויימות.
עומר,
שמיטה:
הפתרון שהצענו, אינו תלוי במשק או בחוקי החזרה, והוא למעשה עוד רכיב במשק ובהגדלת החוסן החברתי. הווה אומר, אני מציע לחברי שזקוק להקים בית עסק או לנסות לצאת מצרה. אני באופן אישי, חותם על מסמך שאומר שאני ביודעין, וללא כפיה, מלווה לו על פי הידיעה שאם לא יצליח להחזיר את הכסף עד שנת השבתון, הוא לא יאלץ להחזיר לי את הכסף.
למה שאתן לאדם כזה כסף? מאותה סיבה שאני נותן תרומה. אלא שתרומה זאת יכולה לחזור אלי, אם האדם יצליח לפתור את הבעיה או להקים עסק מוצלח עד שנת השמיטה. ובמקביל, גם הצלחתי לחזק את החוסן החברתי.
גם אם אני מחליט לא לתת תרומה, יכול אותו חבר ללכת לבנקים וללות בתנאים רגילים.
נתינת הלוואה תחת חוקי שמיטה, היא עוד דרך לחזק-חברתית את החברה שלנו.
לגבי אלוהים והמדע:
האמת שכדי להבין מדוע המדע אינו יכול לסתור את קיום האלוהים, יש צורך בפילוסופיה של הידיעה. בקצרה אתאר את המהלכים הרלוונטים.
הסיבה שבגלל אנו מניחים שיש חוקים:
למעשה אין לנו שום דרך לדעת כי חוקי טבע קיימים. אנחנו יכולים לחיות בתוך אשליה ולא להרגיש בכך (המטריקס). אין לנו דרך לדעת האם אנו לא תבוך מטריקס. אין לנו דרך לדעת שהחוקיות שזיהנו בעבר, אינה פרי מידע שהושתלנו במוחינו על ידי המטריקס. או אולי על ידי מערכת חניכה חברתית שלימדה אותנו לזהות חוקיות בדברים שאין בהם בהכרח חוקיות.
כל מה שאנו יכולים לדעת בוודאות הוא את התופעות. אם קיימת מאחוריהם חוקיות, הרי זאת השערה בלבד.
הסיבה שאנו מסתכלים על העולם דרך חוקים פשוטים (ולא דרך ניסים שהקב"ה עושה), היא בגלל חוק הפשטות. כיוון שקשר בין כל שתי תופעות שונות יכול להיות מאינספור סיבות וקשרים שונים, אנו בוחרים את הפתרון הפשוט ביותר (כלומר פתרון שאינו משלב בתוך כוח רצון של ישות מורכבת).
זאת הסיבה שמדענים התחילו להתייחס לאט לאט כמערכת שאינה מנוהלת על ידי כוח עליון, אלא על ידי חוקי טבע קבועים. פשוט, כי כך נוח יותר לחשב את הטבע ולחקור אותו.
זה עדיין לא אומר מה קורה מאוחרי התופעות באמת.
כל החוקים שהמדע המגלה, הם חוקים קבועים, כי זה מה שהמדע בנוי לגלות על פי הנחות היסוד שלו (הנחת הפשטות, והנחת החזרתיות). הוא אינו יכול לגלות ישות המתערבת בעולם באופן אקראי ומורכב.
לצורך המשל, גם במטריקס לא יכלו המדענים לגלות שיש ארכיטקט שיצר את חוקי העולם, ומכניס פנימה "מכונות" שפועלות בניגוד לחוקים שהם גילו.
יחד עם זאת, הסיבה שעדיף לחשוב על העולם כעל עולם טבעי, היא שזאת הדרך היחידה שלנו לקבל מידע מהימן. כל ניסיון לשער התערבותה של ישות מורכבת על העולם, יעלה בתוהו, כיוון שאין לנו דרך לחקור מצב כזה.
לכן, בעיני כל ניסיון של רבנים לדבר בשם הקב"ה, הוא נואל ומבוסס אכן על מידת הגאווה. ומצד שני, ניסיון לשלול על פי המדע את האלוהים, נראה כמתעלם מיסודות תורת ההבנה.
היי טל,
סוף דברייך הם העילה לאי העדפת המדע ולא להיפך.
אבל מי אצר שזה נכון ואמיתי? אולי העולם הוא באמת כולל התערבות של גורם עליון? הנוחות (ואולי בנימה קצת יותר ביקורתית: העצלנות) של המדע לחפש "פיתרונות נוחים" אינה עושה אותם לנכונים יותר. ובכל מקרה, גם אם תהיה הצדקה תיאורטית מאחרי תפיסה מדעית זו, היא אינה "קביעה מדעית". זו תיאוריה (טובה או נוחה) ולא יותר. בוודאי שזו אינה הוכחה. והעובדה שמדענים חשובים אוחזים בדיעה זו – לא אומרת לי ולא כלום… לו היו רבנים, אולי… 🙂
פורים שמח!
מורדי