לפני שאתחיל לדבר על הראיון של דפני ליף אצל שרון גל, אומר את שבחיה של דפני.
למען הסר ספק,בעיניי דפני עשתה דבר שב63 שנות קיומה של מדינת ישראל, איש לפניה לא עשה. היא הצליחה לסחוף מדינה שלמה לשינוי אקטיבי של המציאות. כדי לעשות זאת, היה צריך אומץ אדיר ויכולות של ענק. לעבור בגיל צעיר מאדם אלמוני למנהיגה של מאות אלפים באבחה אחת, דורש אומץ לב אדיר. דפני היא דמות הראויה להערכה עצומה, ואני מאחל לנו, שיהיו לנו עוד הרבה דפני ליפיות. דפני, את עצומה!
עכשיו, לדבר עצמו. קודם כל אני מסכים על חגי מטר, שאומר שלמעשה למחאה הזאת אין באמת מנהיגות. מי שמנהיג אותה בפועל הם מאות ואלפי אנשים שאכפת להם. זה דור נהדר, המודע לעצמו ולעוצמתו. ולכן העבר הפרטי והצבאי של דפני אינו מעניין כלל. מה שמעניין, אלו הרבבות שבאים למחאות והאלפים השוכנים באוהלים ועושים מעשה.
ובכל זאת, ההיסטוריה של דפני מציגה באור ביקורתי את הקריאה ל"מדינת רווחה" שהולכת ונשמעת יותר ויותר בשלטי המחאה. למה היא מעמידה בביקורת? כי כדי שתקום מדינת רווחה, שנותנת לחלשים, מישהו צריך לתרום למדינה. סוציאליסטים טוענים שצריכים למסות את העשירים ואת העניים צריך לסבסד. אבל בפועל זה לא כזה פשוט. מיסוי יתר, יגרום לקפיאת המשק, ולבריחת השקעות (השקעות כלכליות שמהן אנו חיים). כדי שתקום מדינה-רווחה, אנשים צריכם להתגייס ולסכן את חייהם למען המדינה. ואם הם לא מתגייסים, כי יש להם מחלת נפילה, אז הם יכולים להתגייס לשרות לאומי ולתרום לחברה.
כך בונים מדינת רווחה. הציבור מתגייס (בכפייה או שלא בכפייה), ומההון האנושי-כספי הזה מאכילים את החלשים ומגנים על המדינה. דפני לא עשתה זאת, ולכן אם כולם היו פועלים כמו שדפני פעלה, אי אפשר היה לקיים מדינת רווחה.
כדי שתקום מדינת רווחה היו צריכים מוביל הרעיון ללכת קודם כל עם שלטים "אזרח, אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, תשאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה שלך", כי רק כך בונים מדינת רווחה מתפקדת.
אבל דפני ליף, בחרה להתנדב באופן פרטי. גם אני אוהב להתנדב באופן פרטי. אומנם הייתי בצבא-קבע ועד גיל 36 התנדבתי בכמויות למילואים, אך את עיקר ההתגיסות שלי למען הכלל אני עושה במסגרת עצמאית שמתאימה לי. זה נובע מהמאונה שלי ברצון חופשי וביוזמה חופשית (קפיטליזם). אני מאמין שההתגיסות למען הכלל והחלש, צריכה לבוא בעיקר מבחירה אישית (אם כי בהחלט עדיין יש מקום להתגייס גם ברמת המדינה).
כן, למעשה דפני ליף כמעט באסכולה שלי – גם היא פעלה מתוך תרומה חופשית למען הכלל. אז אני עדיין לא מבין מדוע היא מובילה מחאה שקוראת לתרומה בכפייה? מדוע דפני ליף, לא תקראי לאנשים להתנדב מרצונם למען הכלל, ולתת תרומות ולפעול למען החלשים מרצון? מדוע דפני, את לא מראה את העוול שבקריאה למדינת רווחה-בכפייה?
אולי כי את לא מודעת לאבסורד? אולי כי את פשוט מנהיגה שמנסה להוביל את כולם?
לא יודע…
אני כן יודע, שלמרות שלא שירתת, את בהחלט אדם הראוי להערכה רבה. ובהחלט מוכשרת וחשובה לנו.
אישית הייתי ממליץ לך לחשוב מחדש על תפיסת העולם שלך. תפיסה שנראת לי תפיסת עולם ליבראלית-חברתית, וממש לא סוציאליסטית. אני בעד 🙂
בהערכה רבה,
טל
כתיבת תגובה