השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון. הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.
זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.
למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.
המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.
עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.
היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.
עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.
הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.
הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.
מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.
פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.
בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.
ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.
עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.
שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.
בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.
החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.
בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.
כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.
לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.
כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.
מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.
במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.
הכל מאורגן. איזה יופי.
בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי. לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.
יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.
במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.
זהו, עכשיו לחופשה 🙂
אחרית דבר:
לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.
מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.
אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.
שלכם,
טל
—-
* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.
החלמה טובה ומהירה, וכל הכבוד על הגישה! אני לא יודע אם לי היה יוצא פוסט כל כך נכון יומיים אחרי תאונה שכזו.
מה שכן, אם הייתי יוצא מהתנגשות כזו כל כך חסר פציעות, הייתי מודה למהנדסי הבטיחות, בוראי המכונית שלך 🙂
תודה עירא,
כן בהחלט. המהנדסים של רנו עשו עבודה למופת. המנוע קרס יפה וספג המון אנרגיה קינטית. אני מניח שהכריות גם עשו את שלהן. אך עדיין קיים בי שמץ של ספק, אם הוא תוכנן לספוג גי'פ מסתער בתאונה חזיתית. אני מניח שגם הפגיעה שלו בחלק שליד הנהג ולא בחלק של הנהג, גרמה לסיבוב של הרכב, שאיפשר למרבית האנרגיה לעבור לסיבוב הרכב, ולא להדיפתו. כך שאכן לפיזיקה וגם לתכנון יש חלק חשוב במצבי הנוכחי. ברור לי שאם זה יהיה תלוי בי, אקנה רנו משפחתית בפעם הבאה.
אבל בכל זאת, יש כאן עניין של מזל. אם היתי סופג את המכה בחלק שלי, לא בטוח שזה היה נגמר כך.
אז אתאיסטים יכולים לקרוא לזה מזל. מאמינים יכולים לקרוא לזה סיעתא דשמיא. אני משהה שיפוט, כיוון שכפילוסוף, אני יודע שאי אפשר להכריע בין השניים 🙂
טל,
השיתוף הפלסטי והמוחשי שלך גרם לי להרגיש כאילו הייתי איתך במכונית ועודד אותי להשתמש בחוויה שלך כטריגר למחשבות שלי. תודה.
רגע קיומי חזק כזה פותח חלון הזדמנות מוחי. בין אם האירועים מקריים ובין אם מכוונים, עוצמת המחשבה של "מה היה אילו" רבה כל כך שהיא מאפשרת לשקול את אפשרות המעבר ליקום תודעתי אחר ואולי, אם זה מתאים למי שאתה "באמת", גם לבצע אותו. באותה מידה, ייתכן דווקא שהוא מזכיר לך שאתה עושה בדיוק את הדבר הנכון עבורך והווה בדיוק את ההוויה המתאימה לך כעת ורק מעודד אותך לדבוק בה ביתר שאת וביתר התלהבות ודיוק. כך או כך, הפרדוקס של שבריריות החיים מהדהד בכל הוויתך ומאפשר להתגבר על מחסומים ולפרוץ דרכים שקודם נראו כבלתי עבירות.
לך יש ששה שבועות של חלון הזדמנויות ויהיה מרתק לראות מה הם יולידו.
החלמה מהירה,
דורון
פוסט מהפנט.
החלמה מלאה ומהירה!
תרגיש טוב ותצא מחוזק. בסך הכל קיבלת עוד משהו לספר לנכדים..
החלמה מהירה!!! תרגיש טוב. מקווה שמעז יצא מתוק.
מהתאור שלך נראה לי שהיה לך מזל בגלל שגרמו לאוטו להסתובב ולספוג את האנרגיה לא בשניה אחת אלה במכה, סיבוב, מכה. וכמובן שהנדסת המכוניות עזרה מאד.
כל הכבוד שחשבת על הנושא (מצב מסוכן ואיך להקטין בו את הסכנה) מראש, זה דבר שלא עשיתי. באופניים יש מדריך שלם לזה. לא מכיר דבר דומה למכוניות.
למרבה הצער, תאונות דרכים הן דבר די נפוץ – ההסיכוי שלנו להיות מעורבים בתאונה כזו ב -5 השנים הבאות הוא 1 לחמש! (או אחד ל-25 בכל שנה).
אתה גורם לי לחשיפה מוקדמת של קבוצה – חזון 0 תאונות דרכים
– אם כי השאלה איך מיישמים את זה בישובים צמודי קרקע היא קשה בהרבה.
תודה דורון,
אכן, רגעים כאלו מזקקים עברינו מחשבות עמוקות שבד"כ בדרך שגרה איננו מתמודדים איתן. אם זה תלוי בי לא הייתי עובר ליקום אחר. אני בהחלט אוהב את מה שאנו עושים כאן, ובהחלט חושב שהמציאות כאן יפה וחשובה.
כן הרגשתי, שהיה נחמד יותר, אם הייתי יכול להסיר מעצמי את כל ההתנגדויות, ולעבוד רק על מה שעובד. לחזק ולשפר קשרים חברתיים וקשרים ידעתיים (תיאוריות). זאת היתה המסקנה שלי. מעניין מה יכולה להיות מסקנה שלנו, הדוברים בשיחה זאת 🙂
אשתדל להצדיק את החופשה 🙂
עוז,
אכן חוויה מעניינת, ומסקרנת. ממליץ להמנע ממנה כל עוד ניתן. במקרה שלי זה באמת נגמר בטוב. אחרים מסיימים עם הרבה יותר כאב ונזק לטווח ארוך, ויש כאלו שלא.
תודה על האיחולים. אשתדל להפיק את המירב.
דרור,
תודה.
כן, אני גם מתרשם שנקודת הפגיעה היחודית, איפשרה לאנרגיה לחלוף הרחק ממני ולשכח מאד את עוצמת הפגיעה. האם זה מזל, או מעבר לכך. אני משאיר זאת לתיאולוגיה ולמטא-פיזיקה 🙂
האמת שאת המחשבות להכנה למצבי קיצון רכשתי בצבא. בשרותי-הקרבי כל הזמן הדגישו לפנינו שעל מנת להגיב נכון בזמן קרב, יש לערוך בראש כל הזמן סימולציות למקרים האפשריים. ואכן את הסימולציות הללו, אני משתדל לבצע בכל מקום שאני מזהה סכנה. מסתבר שהשרות בצבא הציל אותי 🙂 (מעולם,עד לרגע זה, לא חשבתי על הצבא כמציל חיים)
גם באופניים אני עורך סימולציות כאלו. אני רוכב בכבישים הצרים של השומרון, וסיטואציה כזאת, כפי שקרתה גם עברה לי בראש, לגבי אופניים. במקרה כזה, חשבתי שאזרוק את עצמי מעבר למעקה, יחד עם האופניים. נראה לי שעדיף להתרסק על המדרון שמאחורי המעקה, מאשר להיפגש חזיתית עם רכב נוסע. בכל מקרה, אעין במדריך האופניים. חשוב מאד לשמוע עוד דעות.
הסטטיסטקה אכן מדאיגה מאד. אצטרף לקבוצה, ואם אוכל לעזור במשהו, בעניין אזורים כפריים, אשמח לעזור.
שוב תודה לכולם,
טל
השם תרחם ותציל (בעצם, כבר רחמה וכבר הצילה…)
אבל בתמורה לסבלותיך יצא לך הטור היפה ביותר פרי מקלדתך שקראתי עד היום.
לדעתי הרווחת ביושר את הזכות לחגוג שני ימי הולדת כל שנה.
טל, תודה רבה על השיתוף, רפואה שלמה !
החלמה מהירה!!! אני גם שברתי את הקרסול… והייתי ששה שבועות בגבס. קצת כאב בהתחלה אבל זו היתה אכן תקופה נהדרת ללמוד דברים ולקרוא ולעשות דברים שאף פעם לא מגיעים אליהם. ככה למדתי סטטיסטיקה והיום אני סטטיסטיקאית כבר 11 שנים…חחח – תנצל את הזמן ונתראה בקרוב.
ועוד הערה על איכותך כנהג:
נקודת המפתח, לדעתי, היא שזיהית את הסכנה כבר כשמע"צ העמידו את הגדרות וביטלו את השוליים. בעצמך אתה כותב שכל התקרית נמשכה 2-3 שניות. כלומר, את הזמן המועט והיקר שהיה לך לא בזבזת על עיבוד המידע שאין שוליים ועל תהיה מה לעשׂות לאור המצב, אלא יכלת להקדשש כל שבריר שניה להתחמקות מפגיעה ישירה.
בקורס נהיגה מונעת בו השתתפתי לא מזמן אמר המדריך שהחלק החשוב בנהיגה זהירה הוא ציפיה וחיזוי של בעיות וסכנות – עוד לפני שהן מתרחשות. נראה שזה בדיוק מה שקרה כאן, ויכול להיות שכך הצלת את חייך, או לפחות נמנעת מפגיעה חמורה בהרבה.
טל יקר
איזה אושר שניצלת מהתופת.
איזה אושר שיש לך את השכנים הנפלאים שסיפקו לך מבטים טובים ברגעים האלה.
איזה אושר שחגית והבנות ואבא שם בשבילך.
מאחלת שתנצל את ששת-השבועות לעשייה הנכונה לך ביותר.
זה לא פשוט להיכנע/להתמסר למצב חדש, ואני רואה בכך שיעור גדול.
ד"ש חמה גם לחגית
ואנא, היה פתוח ומשוחרר לבקש כל עזרה נחוצה.
אהיה איתך בקשר גם בפרטי.
תודה יניב 🙂 בכיף.
עפרה, אכן זאת נראת לי הזדמנות אקדמית נדירה. אשתדל לנצל זאת היטב, כדי להתקדם. זאת נראת לי מתנה ברוכה.
אורי,
מסכים איתך לחלוטין. אני מעריך שהעצה של מדריכי הנהיגה שווה חיים. התרגול הקודם, פשוט איפשר לי לחשוב נקי ומסודר על האופציות השונות, ולבחור את האופציה הפחות גרועה מכולן.
גלילה,
תודה רבה. אכן שמח שהצלחתי להנצל, ולחוות את האהבה שיש בעולם. אנו עם נפלא, ואנו יכולים לעשות הרבה.
בהחלט אשתדל לנצל את ההזדמנות.
להת'
טל
אורי,
עוד מחשבה בעקבות דבריך. אני מעריך שההרגל להסתכל על האופציות הקימות, ולא על מה שאין, בהחלט מהווה חלק חשוב מתוצאות הארוע. אולי את ההרגל הזה רוכשים בהמון עשיה משותפת של לחשוב כל הזמן על מה שאפשר לעשות, ולא על מה שאי-אפשר לעשות.
שבע"ה תהיה לנו עוד הרבה עשיה "קונסטרוקטיבית",
שלך,
טל
ראשית טל החלמה מהירה, תשמור על חגית שלא תתאמץ או תתרגש מידיי…
שנית כאחת שעברה תאונה, הטראומה תגי ע גם אליך, אומנם אתה גבר ופחות רגיש, אבל כשכולם יעזבו אותך ויהיו לך כמה רגעים משלך הרעש והריח של התאונה יחזרו אליך.
אז חשוב באמת להיות עירני ולתת לעצמך לבכות.
אל תקח את מה שכתבתי כבומן מאליו כל אדם הרי בנוי מרגשות שונים, נהנתי לקרוא את מה שכתבת וחשבתי לתת לך כמה עצות .
רפואה שלימה בתקווה שלא נאלץ יותר להתקל בבני-דודנו לשא תמיד עוברים שיעורי נהיגה כראוי
החלמה מהירה :]
כ"כ שמח שניצלת. לא תם תפקידך – ברור.
לגבי אלוהים, זה כנראה לא הזמן לחשוב על זה – ובדיוק בגלל שזה לא הזמן זה כן הזמן לחשוב על זה.
בריאות, רוגע וכול הטוב שבעולם.
טל,
החלמה מהירה!
שלום שכנה,
כן, אני זוכר שהתאונה שלכם היתה על אותו הכביש. נראה לי שהכביש הזה הוא כביש דמים. באותו יום שבו הייתי מעורב בתאונת דרכים היו עד שתי תאונות דרכים עליו.
אשמח לשמוע עצות. אין חכמה כבעלת ניסיון.
מה לדעתך יכול להחליש את הפלאשבקים? מה הדרך הטובה ביותר להתמודד?
שי וניצן תודה רבה 🙂
לגבי אלוהים, אני יודע מבחינה פילוסופית שאין לזה פתרון, לכן אני מעדיף להעסיק את עצמי בדברים שיש להם פתרון 🙂
מהניסיון האימוני, למדתי שהתעסקות בשאלות תיאולוגיות בזמן אסון או הצלה, אינן מביאות מזור, אלא רק בילבול וכאב. עדיף בזמן הקרוב לעסוק בשאלות ממשיות וקיומיות. וכשיהיה זמן, ונהיה מספיק רחוקים מהארוע, נוכל בשלווה ובנחת לעסוק בתיאולוגיה.
אכן, בריאות לכולם.
צודק לגמרי. מתנצל על הניסוח.
מניסיון של שכנה שלי, ממליץ על מדיטציה, אם זה מדבר אליך.
האזרח הישראלי מאפשר למתכננים לנהוג כאחרוני הפושעים. הוא האחראי הראשי לתחלואי התחבורה בישראל.
ראו נא: כל כביש דו סטרי בו המהירות המצטברת של של שני כלי הרכב הנוסעים זה מול זה,עולה על שמונים קמ"ש, מחיב או יצירת גדר הפרדה, או פסי הרעדה, זהו זה.כמו כן כל כביש שאין בצידו שולים פנוים גם לחניה וגם לסטיה מהכביש,יהיה חיב בפסי הרעדה, גם אם יש גדר הפרדה.זאת משום שלפעמים, יש תקלה וצריך לעצור.
קימים גם דברים נוספים: למשל, כל סיפור הרמזורים הינו שגוי בבסיסו, חיבים לעודד כבישים חד סטריים שאינם חוצים זה את זה.כלומר בצמתות פונים רק ימינה או רק שמאלה ולא חשוב מאיזה כוון מגיעים.אך אם אין ברירה (בד"כ בשל רמת תכנון ירודה ופושענית) בצמתות בהן התנועה כן נחצית במקום לרוץ לפתרון הרמזורים האוילי, המעכב והמסוכן, צריך ליצר כיכר כאשר הדרכים המובילות אליה, חיבות בפסי הרעדה כמה עשרות מטרים לפניהן ואחריהן, ע"מ למנוע כניסה לצומת במהירות העולה על ארבעים קמ"ש….אבל יעצור נא כל אחד מכם ועם היד על הלב, יענה ויאמר, האם מקובלות עליו ההצעות הנ"ל. מתוך נסיון אני יודע שמרבית הצבור ידחה אותן בבוז.כולם רוצים "לסוע מהר".
רפואה שלמה.
שמח לקרוא שאתה עדיין אתנו.
טל,אני ממש שמחה בשבילך שהוצאת את הטראומה שעברת בכתיבה למופת ,אני לעומתך הדחקתי את שתי התאונות אשר הייתי מעורבת בהן,בזמן התאונות ואחריהן שלטתי במצב כמו מ"גד גולני,אבל מאז עברו שנתיים וכשאר אני יושבת בזמן נסיעה ליד הנהג אני סובלת מחרדות ולחץ נוראי כל נסיעה נגמרת כמעט בהתקף לב ובכי .
אמן ופעם אשתחרר מזה.
בהצלחה והחלמה מהירה
נ.ב
אף על פי שאינני דתיה ,אני מאמינה בכוח עליון ואני בטוחה שאלוהים מכיר אותךהיטב ויודע איזה בן אדם חשוב וטוב לב אתה,הוא יודע שעוד כמה ימים תיוולד לך בת שלישית,הוא יודע שבזכותך סיימתי את לימודי הוטינריה ויש לך עוד המון נקודות לזכותך.
ירון, אני בדרך לסליחות (ערב ראשון השנה) אז מתפלל ומאחל לך החלמה מהירה. ואני בטוח שתמצא תשובות טובות לשאלותיך.
מורדי
שתהיה בריא – טל
כולנו, ללא ניסים לא היינו מגיעים עד כאן.
כשנפצעתי לפני שנה ולאחר שחזרתי הביתה עם גבס הבנתי שקיבלתי חופשה במתנה. חופשה שכל כך הייתי זקוק לה.
שים לב – לאחר הורדת הגבס צפויה התנפחות של הרגל. אותי רופא לא הזהיר ולא הייתי מוכן לסיבוך מאוחר זה. ואם לא תתנפח, מה טוב. רק דע שזה אפשרי.
היי טל.
קודם כל אני שמח שאתה איתנו שלם וכמעט ללא פגע.
ממש נהניתי לקרוא את שכתבת, הצלחת לשתף את החוויה בצורה מדהימה.
רפואה שלמה, ובהצלחה עם הכתיבה.
מצפה לשובך,
אריק
יאיר,
אל דאגה. כתבת כרגיל דברי טעם. פשוט בתוך השיחה מותר לנו להרהר בדברים ולחשוב דברים נוספים. דווקא נהנהתי מההתכתבות. אינך צריך להתנצל כלל.
שפוי,
אני גם חושב שניתן להפוך את הכבישים לפחות מסוכנים. אני לא בטוח שהבעיה היא בציבור, אלא במע"צ. אני כבר מזמן ראיתי סכנות שמע"צ מכינה בכבישיה, אך נואשתי מלפנות אליהם. יש לי השערה שמע"צ היא גוף מסואב וכבד מכדי להענות לבקשות הציבור. כדי לבדוק את הנחת היסוד שלי, שלחתי להם אתמול מכתב המתאר את התאונה ואת הסכנה שבתחימת כביש דו-סיטרי-צר בגדרות בטיחות. אשמח להיוכח שההשערות שלי בדבר הסירבול של הגוף הזה, שגויות.
ארן תודה, גם אני שמח לראות שאתה כאן 🙂
אני רואה שאתה כבר לא כותב. למה?
הי חנצ'ו,
אישית, אני לא מרגיש עדיין מספיק מומחיות בפוסט טראומה. עם המאומנים שלי אני עורך ניסוי וטעייה עד שאנו מוצאים פתרון אישי לכל אחד (והנה אני עורך על עצמי ניסוי, עד שאגלה את התוצאה). אני מעריך שהדרך להתמודד עם החרדות הללו, היא תחילה לשחרר ואחר כך לחבר. לאפשר לעצמך לבכות, לאהוב את עצמך, להשתחרר. להודות לכוח העליון על שהשאיר אותך בחיים. לספר, לכתוב לשחרר את הכל החוצה. אך לא להשאר שם יתר על המידה. אין המטרה לחוות עוד פעם ועוד פעם את הארוע, אלא לחזור לשגרה ולעשיה חיובית. אולי הפתרון הטוב יותר, הוא בשלב החזרה לארוע, להסתכל על הדברים הטובים שקשורים לארוע (את חיה, בריאה ושלמה).
אולי גם כדאי לבקש ממי שנוהג איתך, לפעול על פי רצונותיך. ברגע שתרגישי שליטה בנהיגה שלהם, תהיי יותר בטוחה.
כך גם היה אצלי. כשאישתי הסיעה אותי הביתה מבית החולים, הייתי חרד מאד. משאית כיבוי גדולה שנכנסה אלינו לנתיב, כדי לחצות צומת, הפחידה אותי מאד. אז ביקשתי מאשתי שתסע בזהירות. אמרתי לה לא לעבור את המהירות המותרת, לא לעקוף. לא לגעת בסלולרי בזמן הנהיגה. ככל שעבר הזמן, והרגשתי שהיא נענית לבקשות שלי, כך עלה הבטחון שלי בכביש, וכך יכולתי לשוב ולבטוח בנהיגה ברכב.
העניין הוא שליטה-מבוקרת בעצמך, ובסביבה, לדעתי.
בהצלחה, טל
מרדי,
ברשותך, אני מאד נהנה מהשאלות 🙂
אכן, אני מחפש גם תשובות, וחלקן נמצאות במקום סביר בהחלט. אי-הידיעה לגבי אלוקים, היא גם מקום של תשובה. כפילוסוף אני יודע שאין לנו דרך לדעת אם הוא קיים או לא קיים. כאדם, אני יודע שהאמונה באלוקים עוזרת. כחוקר-היסטורי, אני מרגיש שהיהדות והשלכותיה, נושאות תוכנית עמוקה, הגדולה מכל בני האדם שהשתתפו בה. וזה גורם לי לתהות, איך מעם קטן וזניח, נולדה תורת חיים כל כך עצומה ומשפיעה (לדעתי, תורה זאת משפיעה על המערב כולו). זה מעלה את השאלה, איך יכלו בני אדם שחיו לפני אלפי שנים להשפיע בצורה כל כך חזקה עלינו ועל המערב כולו, אלא אם כן הם אחזו בחלק משמעותי מהאמת (שהיא בשפה הדתית, צימצום-הקב"ה).
רון,
לגבי ניסים, אכן ואכן 🙂
לגבי הגבס, תודה על האזהרה. ככלל, נראה לי שקיבוע למשך חודש וחצי של רגל, זה דבר מזיק מאד. אני מתכוון לחפש אורטופדים שיודעים למצוא פתרונות יותר אלסטיים.
אריק,
תודה ותודה 🙂
בע"ה, בעוד חודש וחצי אשוב למלאכה הנהדרת שאנו עושים ביחד.
בינתיים, יהיה מרתק לראות מה יניבו המפגשים. אשמח להשאר מעודכן
כל טוב ותודה,
טל
"אולי הפתרון הטוב יותר, הוא בשלב החזרה לארוע, להסתכל על הדברים הטובים שקשורים לארוע (את חיה, בריאה ושלמה). "
הציטוט הזה העיר אותי פתאום, זה באמת משהו שדי שכחתי לעשות עם עצמי..
הי עוז
http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo
🙂
רפואה שלמה
אפיץ זאת ברשת התפוצה
אם כי לא ברור איזה לקח אפשר להפיק
2 שניות זה הרבה זמן להרהורים ומעט למעשים
שוב רפואה שלמה
דני
שלום דניאל,
תודה.
לגבי 2 השניות, יש בהן די כדי להסיט את ההגה במהירות למקום הנכון. הרכב שלפני היה לו את אותן שתי שניות, ומרחב הרבה יותר פתוח לחמוק, והוא הצליח לחמוק.
טל היקר,
רגשת אותי מאד.כנראה שיש לך עוד הרבה עבודה בעולמנו, לשמחתנו…
רפואה שלמה והחלמה מהירה
הרבה אהבה למשפחה שלך.
טובה
טל היקר,
היכולת המופלאה שלך לראות את הטוב בכל היא מדהימה!
יכולת זו תביא אותך רחוק…
בקצב הזה בעוד 6 שבועות גם תגיד שטוב שהתאונה קרתה 🙂
אני מאחל לך החלמה מהירה וב ה צ ל ח ה !!!
שלך,
חגי
הי טובה,
כן, נראה שיש לכולנו הרבה דברים עוד לעשות בעולם הזה,
בע"ה שנזכה לימים רבים, להמון בריאות ואושר ועשיה,
טל
חגי,
🙂 אין תלונות.
אני חושב שחלק מהיכולת הזאת, אתה פתחת אצלי, ועל כך מגיעה לך המון תודה.
תודה תודה,
וניפגש בקרוב, בע"ה.
טל
מע"צ מע"צ
נדמה לי שכדאי לבדוק סטסיסטקה של תאונות שאנשים במקום שלא היו גדרות ותוצאות התאונה לפני שמחליטים שמע"צ לא בסדר.
כמובן שעדיף שיהיו שני נתיבים לכל צד ושוליים וכו וכו
יואל שלום,
מע"צ בקושי משחררת סטטיסטקות על מי הם הכבישים האדומים (לאחר חיפוש מיגע, גילתי שמסתבר שהכביש שלנו, כביש 55, הוא אחד הכבישים המחזיק כמעט בשיא תאונות הדמים במדינה), אז קשה לי לראות איך משיגים את הסטטיסטיקה שאתה מבקש. בהעדר סטטיסטיקה, יש לפנות את ההגיון הפשוט.
האם נראה לך שיש יתרון למעקי בטיחות משני הצדדים?
הרי אם נניח שנסטה מהכביש וניפול לשוליים. מה יקרה? מקס' נתהפך. במקרה כזה, בד"כ מסיימים ללא פגיעות רציניות, אם כולם חגורים. אך כאשר יש שתי גדורות, מובטח שאם נסטה מהנתיב שלנו, הגדרות יועידו אותנו לתאונה חזיתית. ובתאונות חזיתיות כפי שאנו יודעים, במיוחד בכביש בו שני הצדדים נוסעים 90 – 100 קמ"ש, התוצאות מאד ברורות ולא פעם קטלניות.
http://teunot.cbs.gov.il/teunotm/
זו מפת תאונות דרכים מ 2003 וניתן לסנן אותה לפי מספר די גדול של פרמטרים. כמו סוג הנפגעים, שעת התאונה, סוגי כלי הרכב סינון גיאוגרפי וכו'. ניתן לראות תוצאות על המפה או באקסל. בדפדפן אקספלורר בלבד.
וואו, אחלה מידע דרור.
אם אני מסתכל על התמונות המופיעות שם, כביש 55 מכיל הרבה תאונות, אך לא נראה כמקום המסוכן ביותר.
נראה שהמפה מכילה מידע עד יולי 2011. מי שמסוכנת היא צומת כביש 55 ליד נווה ימין, שהיו שם לא מעט תאונות קטלניות.
תודה
מעניין לראות סטטיסטיקה של מספר תאונות יחסית למספר הנוסעים בכביש ביום ולא רק במספרים אבסולוטיים, אני מתאר לי שזה יהיה מספר פוקח עיניים…
אני בעניין הזה סומך על החבר'ה של הסדנא לידע ציבורי. יש להם את הכלים והיכולת ליצור יותר ויותר מידע. אני מאמין כי מידע מדויק, יכול לעזור לנו כאזרחים להתמודד טוב יותר עם הנושאים הדורשים שינוי.