בעקבות הפוסט על התאונה, ידידה טובה סיפרה על התחושות שחוותה לאחר תאונה שעברה לפני 15 שנים. היא סיפר כי לטראומה היתה השפעה שיש בה כדי לשנות את האישיות.
בעבר גם סבלתי מפוסט-טראומה קלה, שנבעה ממלחמת לבנון השניה. ושמתי לב שאת שתי החווית ניהלתי בצורה שונה, ונראה שהתוצאה שונה. במכתב זה אשתף אותכם בתובנות שלי, ואשמח לחשוב יחד איתכם, האם יתכן כי אופן התיחסות מסויים לארוע יכול להפחית את האפקטים של ארועים קשים. מכתב זה מנסה לעזור לנו להבין טוב יותר איך אולי, ניתן לעבור ארועים קשים בשלמות רבה יותר.
——
שלום רותי (שם בדוי)
אינני בטוח. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת מה יהיה מצבה של הטראומה, אבל בינתיים, נראה שהיא בסדר גמור.
זה לא הפעם הראשונה שאני חווה פוסט טראומה. את הראשונה הרווחתי במלחמת לבנון השניה. אז לא הייתי מודע לה. הייתי "גבר-גבר", קשוח. הסתכלתי על הכול בצורה לוגית, התמודדתי. בזמן הארוע לא פחדתי. הייתי קר רוח. כאשר שבתי הביתה, לא חשפתי בפני אישתי את האימה שהכחשתי, לא בכיתי (הרי הייתי גבר-גבר) אלא שעם הזמן, היא התחילה להופיע ולהתחזק. כשהייתי רואה חייל, תחושות מאד קשות עלו אצלי. התחלתי לשנוא את צה"ל. היו לי ביטויים מאד קשים כלפיו. לפעמים הייתי נזכר ברגע שלפני שהקרב, כאשר היה ברור כי אני עומד לההרג (היינו ממקומים במקום גרוע, שבו סביר ששהאויב או כחתינו יהרגו אותנו). הזכרונות הללו, שעלו בהמשך מעצמם, גרמו לי להרגיש רע מאד (הקרב לא התרחש בסוף, ולכן הסוף היה טוב).
לא ידעתי איך להתמודד איתה. עם הזמן היא קהתה. היום אני שמח לא לעשות מילואים, אבל הטראומה כבר די נשכחה.
כשאני בוחן מדוע היא השפיעה עלי, בעוד הנוכחית, נראת כתקינה למדי, נדמה לי שזה קשור להבדל עיקרי אחד: כעס. הבדל נוסף, שאני מזהה הוא היכולת לבכות.
אחרי המלחמה, שנאתי את הגנרלים של צה"ל. במלחמה ראיתי את מצעד האיוולת מול עיניי. כעסתי עליהם שהם סיכנו את חיינו בחוסר תבונה שכזה. הכעסים רק הלכו והתעצמו, ונראה כי הם נקשרו לחוויה שלפני הקרב. התמונה שלפני הקרב, ניקזה אליה כעס עצום, וכל פעם שניזכרתי בתמונה, גם גאה הכעס האגור על צה"ל.
גם בארוע הנוכחי היה עלי להתמודד עם כעסים. אני יכול לכעוס על מע"צ, ועל הפלסטיני שנהג בפראות, ואולי על חבר שמשום מה לא יצר קשר, או תשומת לב שלא קיבלתי (אם כי בהחלט קיבלתי מספיק תשומת לב). אני מרגיש שקל מאד ליפול למלכודת הכעס. יש כל כך הרבה דברים שמשתנים פתאום, שכעס הוא כמעט בלתי נמנע. אלא שהפעם החלטתי לא לכעוס. אני בוחר להסתכל על הדברים שניתן לעשות. ברגע שמתגנבת טיפת כעס למחשבותיי, אני עוצר ואומר, בסדר…. מה כן ניתן לעשות? מה אפשר לקדם? איך אפשר לפתור את הבעיה, בלי להיתקע? החשיבה החיובית הזאת, עוזרת לי בנתיים להעביר את החופשה בנעימים, ולהנות מהכיף שלהיות עם משפחתי קצת יותר. אומנם הגבס מקשה על הכתיבה, אך בכ"ז אני כותב דברים חשובים עבורי, וההרגשה בסה"כ טובה.
שכנה אמרה לי שהתמונות יחזרו. כרגע אני מרגיש שהתמונות כבר לא חשובות. התמונה מהתאונה כבר לא עולה (אלא אם אני מעלה אותה בכוונה). אולי מה שעזר להן להעלם, היתה הכתיבה של הפוסט. לאחר שקראתי אותו 10 פעמים, הוא כבר נמאס עלי. חוויתי את החוויה עד תום, והרכב לא עושה לי את זה.
בארוע הנוכחי, גם בכיתי. בכיתי עם אישתי ובכיתי לבד. אני חושב שהבכי היה טוב מאד. באורע של המלחמה, הייתי גבר גבר, ו"לא נתתי לזה להשפיע עלי". ההבנה שבכי הוא תהליך חשוב בהחלמה, התחזקה אצלי לאור עדות של מישהי שסיפרה לי שבארוע בו היא היתה מעורבת, היא ניהלה את הארוע בקשיחות, ולא הרשתה לעצמה להיות חלשה ולבכות. עד היום היא סובלת מחרדות הקשורות לארוע.
להתפרק, לבכות נראת לי תרופה כל כך חשובה.
אבל את ההבדל העיקרי, אני מרגיש בצורת ההתבוננות. אני מרגיש שההבדל הגדול בין שני הארועים, היא הדרך בה מתבוננים על מה שקרה. מאד נוח לכעוס, אבל אם מתעלים מעל עצמנו, ובוחרים לאהוב את כל מה שקיבלנו, החיים נראים אחרת. אני מרגיש שהתבוננות באהבה על העולם, יכולה לעשות ניסים.
מה דעתכם?
באהבה,
טל
תובנות הגיוניות ומעוררות השראה בעיניי.
תודה יאיר, אני שמח שהתובנות נוגעות גם אצלך.
לילה טוב,
טל
אני לא יודע. אני לא יכול להשאר בשלוות נפש , דווקא אולי בגלל שהדברים לא אישיים. אני חושב שאפשר להפחית בצורה דרסטית את תאונות הדרכים בעיר. באמצעים פשוטים וזולים. לא על ידי עוד ניידות ועוד קנסות – זו לא הדרך.
דוגמה אחת היא הנתון הבא
מהירות משפיעה בצורה דרסטית על הסיכוי על תוצאות התאונה. לפי משרד התחבורה הבריטי, הולך רגל שנפגע ממכונית שנוסעת במהירות של-48 קמ"ש הוא בעל סיכוי של 45% למות מהתאונה. במהירות של 64 קמ"ש הסיכוי למוות מטפס ל- 85%. מתחת ל-30 קמ"ש הסיכוי למוות יורד לפחות מ-5% מהמקרים.
האמצעי הוא מיתון תנועה. ויש לו השלכות מעניינות – הוא כמעט ולא פוגע בתחבורה בעיר _למעשה בתכנון נכון הוא יכול לשפר את זמני הנסיעה מדלת לדלת – אם הוא מלווה בעוד אמצעים שמאפשרים לאנשים לעבור מרכב פרטי לאמצעי תחבורה יותר יעילים ופחות פוגעניים).
עוד נתון מעניין – 92% מתושבי ישראל חיים בעיר. משמע – אם ניתן לאנשים אלה פתרונות תחבורה טובים (כלומר לא רכב פרטי) חלק עצום מהאוכלוסיה יוכלו לוותר על רוב הנסיעות ברכב.
הצרה היא שרוב האנשים רואים בתאונות דרכים מין כוח עליון בלתי נמנע. אין לי הסבר מדוע מעט אנשים הצטרפו לקבוצה למען 0 תאונות דרכים. אולי זו עייפות החומר מרוב פרסומות מטופשות של משרד התחבורה. אולי החזון באמת לא מובן.
בכל מקרה, כרגע אני מאוכזב.
זה גורם לי לבכות. אני מרגישה זה שינה לי את החיים. נחייה ונראה… אוהבת, חוגי
הי דרור,
גם לי לקח זמן להבין את החשיבות של הדברים שדיברת עליהם במשך זמן רב. היום אני יודע, שאם מהישוב שלי, היה אוטובוס טוב ומהיר שלוקח לרכבת, ולמרכזי ערים, היה ניתן למנוע את התאונה שלי, ותאונות רבות אחרות. ברור לי גם שאנשים היו חוסכים כסף רב, והזיהום היה יורד. ברור לי כי ניתן לבנות את הכבישים חכם הרבה יותר. אבל האסימון ירד לי רק לאחר שחוויתי את התאונה באופן אישי.
מכאן ועד יכולת לגרום למציאות להשתנות, המרחק גדול. כיום אני אזרח מודע. אך מה אני יכול לעשות? איך אשפיע על הרשויות ועל הממשלה? ולכן הרבה אנשים מודעים מוותרים על המאמץ. כדי לגרום למצב להשתנות, אני מעריך שיש לאסוף סביב הרעיון כוח פוליטי גדול – כלומר להעלות את המודעות בקרב עשרות אלפי אנשים. וגם צריך לבנות ארגון שידע לאסוף את הכוח הפוליטי ולתרגם אותו להשפעה על הכנסת והממשלה.
כדי שזה יקרה, צריכים כמה אנשים מוכשרים מאד, שיחליטו שזאת משימת חייהם, ויקדישו לה את עשר או עשרים השנים הבאות.
השאלה היא איך גורמים לכל זה לקרות? אני חושב שאם נבין, איך יוצרים תהליך כזה, יבואו הרבה דברים על מקומם. הכעס/תסכול, יפנה את מקומו לעשיה חיובית.
האם יש לך רעיונות?
אגב, השנקל שלי בנושא, הוא הכנת פוסטרים טובים ומהירי קריאה שיסבירו במהירות את חשיבות השינויים + קריאה להצטרפות לקבוצת הפיסבוק.
* ניתן כיום לשפר משמעותית את התחבורה הציבורית, כך שתהיה נוחה ומהירה.
* תחבורה ציבורית מצילת חיים (הוכח כי במחקרים…. תחבורה ציבורית חוסכת בכל שנה את חיהם של X אנשים)
* תחבורה ציבורית חוסכת בדלק ומשאירה את כדור הארץ ירוק יותר.
* קראו לפוליטיקאים שלכם לפעול למען תחבורה ציבורית ובטיחות הכבישים.
הי טל, אתה צודק.
הדבר הראשון בעיני הוא קודם כל להקים קבוצת פייסבוק כדי להפיץ את המסר, וכדי לשמוע תגובות, כדי להגיב לתגובות, לחפש מידע ועוד.
פייסבוק מוזיל בצורה משמעותית את הפצת המידע. מה שפעם היה דורש הרבה מאד זמן ואו כסף היום הוא זול וקל בהרבה. בלוגים ליד ממש לא מזיקים (רמז).
תודה על הראיון לפוסטר\ פלייר, אנחנו צריכים מעצב גרפי. אני מכיר אחת ואפנה אליה.
הרעיון הוא לא רק תחבורה ציבורית. לדוגמה
1. בערי סין יש כיום 125 מיליון יומימי אופניים חשמליים. פי 3 מאשר משתמשי המכוניות וגדל מעריכית. זה כלי אידאלי למרחק של 10 ק"מ (לדוגמה מחולון עד תל אביב).לדעתי אפשר להגיע למצב שבו 35% מהיוממים בערים משתמשים באופניים+ אופניים חשמליים (זה המצב בהולנד ואין שום בעיה ליישם אותו בגוש דן וגם בירושלים, בחיפה מעט יותר קשה אבל עדיין אפשרי)
2. עבודה מרחוק (מרכזי עבודה שכונתיים).
3. עירוב שימושי קרקע להקטנת כמות הנסיעות וקיצורן
4. מיתון תנועה (בשכונות)- הגבלת מהירות ל-30 קמ"ש באיזורים שיש בהם הולכי רגל – יכול להוריד בצורה דרסטית תאונות הולכי רגל גם אם לא משנים את אמצעי התחבורה. (ומשתלב עם הרעיון של שדרות אופניים).
5. שינויים בתובלת משאות (במקום משאיות – רכבות להובלת רוב המרחק).
אם אנשים שיקיריהם נפגעו בתאונות דרכים ,היו מבינים את השורשים הפוליטיים- מסחריים שעומדים בשורשי הבעיות אני מניח שהם היו משתגעים.
מה כל אחד יכול לעשות
1. לקרוא על פתרונות באקו ויקי (כל המונחים שהזכרתי מופיעים שם )
2. לפתח מידע ופתרונות באקו ויקי או בבלוג שלו או בכל ויקי אחר
3. להצטרף לקבוצה בפייסבוק "חזון 0 תאונות דרכים"
4. לספר לחברים.
אחרי שנהיהי בקבוצה איזה 100-200 איש אפשר יהיה לדבר על צעדים נוספים.