בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.
אשאיר לכם לשפוט.
כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.
היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.
יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.
לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.
סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.
הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.
הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.
ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.
ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.
לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.
אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).
יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.
מה יהיה מצבם של המתנחלים?
לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.
כתיבת תגובה