בזמן האחרון, יוצא לי לשמוע יותר ויותר חברים ליברלים, ובמיוחד סוציאל-דמוקרטים, שצועקים חמס, והצילו וגוועלד, כנגד "החשכת" החברה הישראלית. כאשר אני מבקש מהם לדבר בדברי שלום, הם מתרעמים. מדוע שלא נצעק חמס, כשעוולות כאלו קורות. זאת תשובתי להם:
גם בזמן מוסלוני והיטלר היו הסוציאל-דמוקרטים שצעקו חמס. המצחיק הוא שאני קורא היום את מיין-קאמפף, והגעתי בדיוק לפרק שבו היטלר מתאר את חייו לפני המלחמה הגדולה (מלה"ע-1), וכיצד הוא פוגש את הסוציאל-דמוקרטים, ומגלה מהם את המשמעות של תעמולה וקיצוניות, ומאמץ את דרכם, רק כדי לגבור עליהם. הראשונים שהושמדו, כידוע לכם בוודאי, לא היו היהודים, אלא הסוציאל-דמוקרטים.
ליברליים באופן כללי, לא אמורים להקים צעקות, אלא ליצור משטר יציב ודמוקרטי. משטר משגשג ומצליח. עליהם לחפש דרכים לעשות כאן משטר שיהיה שקוף, פתוח ודמוקרטי, אשר יצור יציבות ושגשוג. יציבות ושגשוג, שמטבען מורידות את השפעת הקיצונים, ומגדילות את חשיבות המתינות והסובלנות.
היטלר לא היה עולה לשלטון, אם המפלגות הליברליות בגרמניה היו מצליחות ליצור משטר כלכלי טוב ויציב. אלא שבמקום זה הן היו עסוקות במריבות בינן לבין עצמן ולא הצליחו להתאחד. הן יצרו חוסר יציביות שהביאה להתרוממות החרדה הקיומית, ועמה לעליית הנציונאל-סוציאליסטים והפשיסטים-האיטלקטים. זה בדיוק מה שקורה עכשיו במצרים. המפלגות הליברליות לא מתאחדות ומאבדות קולות, והאיסלאם-הקיצוני זכה ל-60% מהקולות. עכשיו הוא יעצב את החוקה המצרית…. תנחשו מה יקרה.
ליברלים תפקידם לבנות מיבנים פוליטיים יציבים ומשגשגים. כאשר הם פונים לצעקות וקיצוניות, הם רק מחזקים את הקיצונים. אם אתם ליברלים, תתרכזו בבנית דמוקרטיה משגשגת, ותעזבו את הקיצונים לנפשם.
ועכשיו לצד הפרקטי. איך בונים חברה כזאת בפועל?
היום, ברוך השם, יש הרבה ארגונים כאלו. הצטרפו לארגון הקרוב לליבכם, או אל מקום מגוריכם. בתל-אביב, יש את האסיפה של תלאביב, יש את התנועה לדמוקרטיה ישירה, את idemos, כנסת-פתוחה, המשמר-החברתי, ואהבת, מפגשים-טובים ועוד רבים אחרים. הצטרפו לארגונים הללו, ובואו להקים חברה משגשגת וליברלית.
בהצלחה,
טל
תפקידם של ליבראלים הוא להרוס – על-ידי פילוג חברתי, מיטוט מוסדות וחוקות ויצירתה של אנארכיה במסגרת חוקתית שאנו קוראים לה דמוקרטיה.
הליבראליזם, לעומת התיאור החביב כאן, הוא בן נכבד בתנועות המודרניות של ההמונים וכמו הפאשיזם או הקומוניזם מתמחה בפוליטיקה של קבוצות – זהה את האויב (במקרה של ימינו, "החרדים"/"המנתחלים"), בצע דמוניזציה ושלח את ההמונים לכתוש אותו.
אחרי מיין קאמפף, חפש את "שעת ההחלטה" של שפנגלר. יש לו כמה מילים על הדימיון בין הנאציזם למודרניות, כולל לליבראליזם היקר.
הי ניצן,
אני חושב שאיננו מתכוונים לאותו ליברליזם.
ליברליזם, במשמעו הפשוט, הוא היכולת לתת חופש לכל אדם, ולפעול בעיקר על ידי הסכמה. לכן, הליברליזם-החזק, תומך בשוק חופשי, או שוק תחרותי. ליברליזם של הסכמות, מבקש ליצור חברה שתומכת בחלשים, מתוך הסכמה ולא מתוך כפיה. מי שמבקש שוק שהממשלה שולטת בו מבקש פתרון שמרני.
ליברלים הם אנשי מרכז, ולא אנשי קצוות. הם מחפשים את המשותף, ולא את המפלג.
לגבי הספר, כיוון שרשימת הקריאה שלי מלאה עד שנת 2015, האם תוכל להסביר על מאמרו של שפנגלר?
טל,
בנוגע לשפנגלר, בקצרה-
במאמר הוא שופך מים קרים על התנועה הנאצית ב-1933 (דבר שיעלה לו בשמו, עבודתו ולבסוף, באופן עקיף, בחייו). הוא מבהיר, על-ידי ניתוח פוליטי והיסטורי של המאה, כי התרבות הפאוסטית (מה שאנחנו מכנים התרבות המערבית) נמצאת בפרשת דרכים שאליה היא הגיעה משום המהפכה הצרפתית. המודרניות, בה כל אחד "יודע טוב יותר" ובה שולטים הכסף והאנארכיה (אנארכיה הנקראת בפינו "דמוקרטיה"), הביאה כאוס. הנאציזם, על שלל הדגלים והדמגוגיה, על הדינמיות חסרת המעצור והאי-היסטוריות, הוא הילד האחרון בשושלת שהולידה גם את הליבראליזם. שפנגלר קורא למפלגה לוותר על הכאוטיות הזו, על היסוד ההמוני ולהתייחס ברצינות – ואם יורשה לי: באופן "שמרני" – לבעיות ההיסטוריות. וכן, למקרה ותעלה השאלה – הוא דוחה מכל וכול את תורת הגזע הנאצית.
למזלו, שפנגלר נפטר ב-1936 מהתקף לב ובכך נחסך ממנו לראות את גרמניה האהובה שלו נחרבת ואיתה אירופה. בנוגע לקשר בין מודרניות ונאציזם, הייתי ממליץ על שני ספרים נוספים: ראשית, "טעותו של רוסו" שהוא ספרון נהדר ומעורר מחשבה מאת ז'אק ז'וליאר ושנית "מסדר הניהיליסטים" מאת דויד אוחנה (אני מאמין שהוא כיום פרופסור בבן-גוריון).
ניצן,
בוא נדבר רגע על הכאותיות של הליברליזם.
נכון, ליברלים קלאסיים, אינם נענים בקלות לסמכות. נהפוך הוא, הם מתנגדים לסמכות. מתוך כך נראה שהם עלולים להוביל לאנרכיה, אך לא זאת.
קפיטליזם, הוא סוג של מחשבה ליברלית, שבה כל אחד עושה מה שהוא מבין, על פי שותפות חופשית (שבד"כ מבוססת על כסף). הבעיה עם קפיטליזם, הוא שבגלל חוסר שיוויון כוחות בין הבוסים לעובדים, הבוסים מרוויחים הרבה יותר מהשותפות, מאשר העובדים. יחד עם זאת, זאת שיטה ליברלית מתפקדת היטב, ומהיותר יעילות שיש. היא כנראה עובדת בצורה אופטימלית, כאשר המערכת המדינית רק מגבילה את יכולת ההשתלטות והניצול של המעסיקים.
כאן אנו רואים חוסר אנרכיה, למרות מאפיינים ליברלים קלאסיים.
גם המדע הוא ליברלי. הוא אינו מקבל סמכות, ותיאוריות נקבעות על פי היופי וההתאמה של הפתרונות לראיות. והנה זאת מערכת ליברלית שעובדת בצורה מעולה.
בעיני גם ליברליות-של-הסכמה, שבה אין כלל מנהיגות, מצליחה, כי היא מספקת פתרונות יפים, שכול המשתתפים אוהבים.
בליברליות, לא האדם קובע את הסדר, אלא הטבע.
בשמרנות, האדם קובע את החוקים, ולא הטבע, ולכן השמרנות כל הזמן קורסת.
לגבי שפנגלר, הוא אכן התקיים בסביבה כאוטית. גרמניה של וויאמר, היתה דמוקרטיה רעועה ביותר. היו שם יותר מידי מפלגות, שגרמו לחוסר יציבות. היה שם עם חסר מסורת דמוקרטית, שהיה שרוי כמעט במלחמת אחים. עם שנקלע למשבר פיננסי קשה ביותר. בתקופה כזאת אכן צריך להיות מנהיג חזק שישלוט בבלאגן. אלא שהמנהיג הזה היה שמרן, ולא נבון במיוחד, בכל מה שקשור לכלכלה וגיאו-פוליטיקה, ולא חכם מספיק מבחינה צבאית. למרות ההצלחות שלו בהתחלה, השגיאות שלו ברמה האסטרטגית, הן שהביאו להתמוטותה של גרמניה, מהר יותר ממה שניתן היה לצפות. סביר להניח שאילו היה שומע לגנרלים שלו, הוא היה שורד עוד שנתיים-שלוש, ואפילו מונע את כיבוש גרמניה. לשמחתנו, הוא עשה המון שטויות אסטרטגיות.
לגבי כותבים נוספים, הסיכוי שאגיע לחומר הזה הוא קלוש. תמיד אשמח לתקציר בגוף הסרט. אם הנושא יהיה לי חשוב, אכניס אותו לרשימת הקריאה.
טל,
מהגדרתך את היטלר כשמרן, כמו גם צביעת הליבראליזם בוורוד, ברור שכאשר אתה מדבר על ליבראליזם ושמרנות אתה לא מדבר על יישות היסטורית, אלא יצור שנראה כאילו יצא מכרוז תעמולה.
אם הנושא חשוב לך, כלומר לדבר על תנועות פוליטיות באופן רציני, הוסף גם את "האנטומיה של הפאשיזם" לרשימת הקריאה.
חג שמח,
ניצן.
פוסט יפה, אבל הערה קצרה: המפלגות בגרמניה לא סתם נלחמו אחת בשניה מתוך תשוקה להרס ובלאגן, אלא מתוך העניין הקר שלהן. אחת המפלגות הגרמניות הגדולות בתחילת שנות ה-30 היתה המפלגה הקומוניסטית, מפלגה שייצגה את האינטרסים של מוסקווה בגרמניה וקידמה אותו בגאון ובגלוי, זאת תוך קריאות מוצהרות להחרבת הרפובליקה (פרויקט שהקומוניסטים החלו בו עוד ב-1919, ר' את נסיון הפוטש של רוזה לוקסמברג, זאת בזמן שהיטלר היה עדיין חייל משוחרר צעיר ומבולבל). גם רטוריקה אנטישמית היתה נפוצה בקרב הקומוניסטים. אל מול הכוח ההרסני הזה היה צורך להלחם בכל האמצעים, ממש כמו נגד הנאצים. הבעיה היא שעם המשאבים והנשק הרבים שזרמו לקומוניסטים, היכולת שלהם לערער על יסודות המשטר היתה גדולה מאוד, והיטלר רק קטף את הפירות שגידלו סוכני סטאלין.
ד.ר.
תודה על עידכון מידע רלוונטי וחשוב. כמו כן נכנסתי לבלוג שלך והתרשמתי מאד (וכמובן נרשמתי).
אגב, יש כאן בעיה לוגית שאולי תוכל לעזור לי לפתור. היטלר עצמו ציין כי המנהיגות הסוציאל-דמוקרטית היתה יהודית בעיקרה. אנו יודעים גם מעוד מקורות כי לקמוניזם וליהודים יש קשר לא קטן (ראה את רוזה לוקסמבורג היהודיה, טרוצקי והבונד הענק). איך זה מתיישב עם רטוריקה אנטי-שמית בקרב הקומוניסטים?