בהתכתבות שהיתה לי עם ליאור ב- Google+ עלתה השאלה מדוע העיתונות נתפסת כשמאלית בעיני רבים. לאחר שראינו במהלך הדיונים שהמונופול של השמאל במדינה נגמר במהלך שנות ה-90, וכיום כוחות השוק, בעלי ההון והאינטרנט היו אמורים להכתיב עיתונות יותר ימנית, עדיין אנו רואים דומיננטיות לשמאל בעיתונות הכללית.
במהלך הדיון הלכו והתבררו מספר דברים שנובעים מתופעות טבעיות. להלן ההשערה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם:
ליאור שלום,
דברים מעניינים את כותבת.
אינני חושב שהשמאל דומיננטי בתקשורת בגלל הרגלים שרכשנו. באינטרנט אתרים עולים ונופלים במהירות. פייסבוק הופיע לפני שנים בודדות ותפס במה מרכזית, לעומתו אתרים אחרים נעלמו. ווינט וואלה, מצליחים להחזיק את הקוראים כי יש בהם משהו שמושך אותנו (הם ראשונים בדרוג הישראלי). מה זה המשהו הזה? אנסה לשער.
נתחיל ממקור-ראשון. במקור ראשון היו כותבים שמרנים (היום יש שם הרבה יותר כותבים ליברלים). כותבים שמרנים הם משעממים, כי הם טוחנים את האתמול. חלקם כעסניים, מעצבנים, ולא נעים לקרוא אותם (את תיארת זאת כימין-קיצוני).
לעומתם, בהארץ, ynet ו-walla יש הרבה כותבים ליברלים. הם חדשנים יותר, נותנים מידע שגורם לנו להתעורר ולהרהר וגם להתעצבן במידה סבירה.
ב-הארץ יש כותבים יותר ליברלים ולכן הם מעצבנים ומעוררים אנשים ליברלים-קלים. ב-ynet יש כותבים ליברלים-קלים, והם מעצבנים ומעוררים אנשי ימין ומרכז. עבור הימין-מרכז, הארץ מעצבן מידי ולכן לא קריא. עיתון, כדי לעורר ולעצבן-קלות, צריך להיות טיפה ליברל יותר מקוראיו.
ככל הנראה מה שאת מכנה "ישמרו אותנו מפוכחים, שהתקשורת שמאלנית" לדעתי זה רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…ואת זה עושים, באופן טבעי, כותבים ליברלים הרבה יותר טוב מכותבים שמרנים.
האם זה אומר שתמיד יהיו לנו כותבים ליבלרים ולשמרנים לא יהיה מקום? לדעתי יתרונם של השמרנים בידיעה יותר מדוייקת (מחקרים מראים זאת), ולכן הם יהיו טובים יותר במקומות כמו ויקיפדיה (ויקיפדיה הישראלית נחשבת שמרנית) ובמדעי הטבע, ולאחרונה גם הפסיכולוגיה.
ועוד דבר. שמרנים, על פי המחקרים הם אנשי חרוצים יותר השקועים בעבודתם במסירות (שוב, גם זה על פי מחקרים). לכן סביר להניח שהם לא יבזבזו את זמנו של המעסיק ויגלשו רגע לווינט או לפייסבוק. לעומתם ליבלרים מעדיפים להתעסק במה שמעניין אותם, ופחות בעבודה (אלא אם התמזל מזלם והם עובדים בעבודה שממש מעניינת אותם), ולכן סביר שעיתונים שרוצים רייטינג יפנו לקוראים יותר ליברלים.
השילוב ביו הטיה לכיוון שכיחות גבוהה יותר של קוראים ליברלים, לבין כותבים עוד-יותר-ליברלים שהם יותר "מאתגרים" מטבעם, הוא שלהבנתי, יוצר באופן טבעי עיתונות שמאלית, ולא קונספירציות כאלה ואחרות.
מה דעתכם?
—-
נוסף: מאמר מעניין בנושא הטוען כי ליברלים יטו מראש לעבוד יותר בעיתונות כי הם פחות "אנשי-עבודת-כפיים", ויותר אנשי-חלום ושאיפות חברתיות.
לי זה נשמע הגיוני. מנסה לחשוב למה לדעתך המילה "הרגלים" מחוץ לתזה. "הרגלים" בוודאי רומז על קונספירציה כי יש מי שמנצל את ההרגלים ומוביל אותנו כעוורים/נרקומנים לקנות ממנו. אני חושב שמה שאתה מתאר מנפץ זאת במידה מסוימת. יש הרגלים ויש אינטרסים כלכליים ויש מרכיבים נוספים שתיארת. הכל זו מערכת אורגנית אחת.
הנושא הזה מעניין אותי כבר הרבה זמן. לדעתי הטלוויזיה הייתה גורם חשוב וכמעט מכריע בדמוקרטיה כבר משנות השישים בעימות בין ניקסון לקנדי, שלדעת רבים העלה את קנדי לנשיאות, ועד היום. למעשה היום השפעתה גדולה הרבה יותר ויעבור עוד זמן רב לפני שהאינטרנט או הפייסבוק יורידו אותה מגדולתה, אם בכלל. כדאי לקרוא את מאמרו של מרדכי קידר בו הוא אומר ש 'אל-ג'זירה' גרם להפלת המשטרים הערבים.
לדעתי עצם טבעו של המדיה הטלוויזיוני כפי שהוא נתפש ונלמד בכל מקום בו מכשירים שדרני טלוויזיה, הוא 'שמאלני' במובן שהשמאל נתפש היום – אדיאולוגיה המדגישה את זכויות הפרט על חשבון התרומה למדינה (בעבר שמאל וימין החליפו תפקידים בהיבט של פרט מול מדינה). כתבתי מאמר בכותרת של "למה תקשורת חייבת להיות שמאלנית" ואני רוצה להביא אותו כאן כתמיכה בדעתך:
רבים בעדת הבוהים בתיבת השוטים טוענים בלהט כי 'התקשורת שמאלנית'.
איני יודע למה קושרים לארגז המרובע בעל המסך המהבהב כתרים של 'תקשורת', אך לגופו של עניין, אומר זאת כבר עכשיו, אין 'לסלבס' המאכלסים את המסך הקטן ברירה אלא להיות שמאלנים. כאן המקום לעצור ולהגדיר שמאל וימין בעולם המודרני של תרבות המערב. במדינה דמוקרטית חייב להיות איזון בין הזכויות לתרומות של האזרח.
פחות מידי תרומות, והמדינה אינה יכולה לתפקד ואולי אף לא להתקיים. פחות מידי זכויות – קשה לאזרח לחיות. בכל זמן חייבים למצוא את האיזון בין מה שהאזרח צריך לשלם לבין מה שהוא מקבל. בזמני סכנה למדינה התשלום עולה, בזמני רגיעה אפשר לדרוש פחות. חייבים לזכור שאין כאן רק עסקה בין אזרח בודד לגוף ערטילאי שנקרא 'מדינה'.
חוקים חייבים לדאוג לזכויות האזרח, אך הם חייבים גם לדאוג לכך שזכויות האזרח הבודד לא יפגעו בזכויות אזרחים אחרים. אזרחים, שכולם ביחד מהווים את 'המדינה'.
תארו לעצמכם סקלה שבקצה השמאלי כל הזכויות שהאזרח מקבל מהמדינה ואף אחת מהתרומות ובקצה הימני כל התרומות שהאזרח משלם לקיבוץ האזרחים הנקרא עם, ומאורגן במדינה ללא זכויות. השמאלנים נוטים להחליק במדרון השמאלי של הסקלה ובעוד הימנים דוחפים במעלה צידה הימני.
חזרה 'לתקשורת' ולהסבר למה כל כך טבעי שהיא תהיה שמאלנית.
בתרבות המערב המפורסם מקבל את הכבוד, שפעם קיבלו הישר, האמיץ והחכם. אפילו הגביר שהיה מכובד זה לא מכבר בגלל עושרו, חייב היום לנצל את עושרו כדי להפוך למפורסם וכך לקבל כבוד.
אנשי תקשורת מכירים את כללי הזהב של החדשות, הפרשנויות והראיונות של המדיה התקשורתית ובראש כלי התקשורת – הטלביזיה:
1.לא להקשות על הצפיה ברעיונות מורכבים – אי אפשר להמחיש רעיונות כלליים כמו 'טובת המדינה' לשם כך נחוץ דיון מעמיק, אך כל איש תקשורת לומד שדיון מעמיק מקשה על הצפיה.
2.לעורר את ההזדהות של הצופה – קשה לעורר הזדהות עם משהו ערטילאי כמו 'מדינה'. הרבה יותר קל להלחם על 'זכויות הפרט' ולהתעלם מהמדינה – אנחנו שמאלנים!
3.לקבע סטראוטיפים – סטראוטיפים מעצם טיבעם אינם דורשים מחשבה, אלא תגובה אינסטיקטיבית שאפשר להגיב תוך התרווחות על הכורסא..
שמרתם על כללי זהב אלו – בעל כרחכם אתם שמאלנים.
הנה כמה טריקים שעושים בטלוויזיה:
עמתו פוליטיקאי ימני – רצוי דובר עילג, מול אדם קשה יום המגובה בדובר שמאל רהוט.
תמיד דירשו מהמדינה לתת יותר ומהאזרח לתרום פחות – מי לא שמח לקבל יותר מאשר לתת? מובטחת הזדהות של הצופה, מובטח בידור, מובטח רייטינג.
אם מישהו מנסה להציג תמונה כוללת – אל תפגעו בכלל הזהב. תמונה כוללת מקשה על ההבנה. קיטעו אותו מיד. זה הזמן לפרסומות. אנחנו שמאליים!
עימות עם הערבים פוגע בכל כללי הזהב כאחד.
הערבים הם מיעוט מסכן בארצנו, עלינו להזדהות עם המסכנים ולא להעליב אותם בדרישות שיהיו אזרחים נאמנים. אנחנו שמאליים!
עימות עם הערבים מחוץ לארצנו דורש לתת יותר למדינה, דורש אורך רוח והקרבה של הפרט למשך זמן ממושך ובעיקר דורש הקרבה בהווה למען העתיד – לא בבית סיפרנו! אנו רוצים 'שלום עכשיו!' כאן ומיד!. 'עשו אהבה ולא מלחמה'. תנו להם הכל כדי למנוע עימות. תנו להם כל מה שהם רוצים כאן ועכשיו.
הזומבי בכורסא רוצה שקט, רוצה לקבל עכשיו לא בעתיד, לא רוצה להתאמץ. לעזאזל העתיד, לעזאזל המדינה – אנחנו שמאלנים.
ב"ה,
ירון – לא השתכנעתי.
ראשית החלוקה האקדמית הזו ל"ימין" ול"שמאל" – לא תופסת בזירה הפוליטית הישראלית. דיברו על זה כבר רבות. הראשונים שהפריטו חברות ממשלתיות במדינה – היו נציגי העבודה כשהיו בשילטון… ובכלל, האם שרון, ציפי, אולמרט (אלה שלאחר פירוק הליכוד) הם "שמאלנים" במובנים עליהם אתה כותב? ואולי תסביר לי איך הם הצליחו להפוך צדדים בחצאי המוחות שלהם?
גם ההגדרה שאתה מנסה להתאים כאן – לא קבילה בעיני. ההגדרה "תקשורת מוטה פוליטית" בנסיבות הישראליות אינה תקשורת שדובריה או בעליה הם כאלה. זו תקשורת שדיווחיה, או הפריזמה שהיא מציבה לצופה או לקורא היא פריזמה צרה ביותר, המזייפת מאד את פני המציאות המגוונת, ואינה "ליברלית" במובנים שאתה מגדיר. האם, בנושא הדרת נשים שעלה לאחרונה בכותרות, דיווחה התקשורת הליברלית על התופעה בכל היקפיה, כולל על הטרדות מיניות של נשים בתחבורה הציבורית הכללית? האם התקשורת הליברלית באמת מציגה שווה מול שווה את מגוון הדעות הפוליטיות במדינה? מחקרים מוכיחים (למי שיש בעיות שמיעה או ראיה) באופן הכי ברור שבעולם: בכל הנושאים הנדונים בבמה התיקשורתית ניתנת העדפה ברורה לדעות המיוחסות לשמאל הפוליטי הישראלי.
לא ברור לי, לדוגמא, למה אתה מגדיר את נושא "הטרדות מיניות של נשים בתחבורה הציבורית הכללית" – כנושא שלא תומך ב"רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…"
לא ברור לי, לדוגמא, למה שמאלני (בהגדרה הניטרלית) צריך להעדיף באופן שיטתי את העמדה הפוליטית הפלסטינית – וזה כבר ממש משעמם (עוד פעם מתנחלים שרפו עץ?), להתעלם ממצב זכויות האדם שם, מרצח בשם "כבוד המשפחה", שחיתות בוטה בדרגים השילטוניים, מהבנייה הבלטי חוקית, מזיהום הסביבה והטבע בכל תחום ועניין, ועוד. לעומת זאת – הצד שמאלני לא ידבר (כלומר: יזכיר זאת לצאת ידי חובה, או יציין זאת עם שלוש גבות מורמות של אשת החדשות בערוץ 2, וכד') על זכויות האדם הבסיסיות של המתנחל שנרמסות ברגל גסה, כמו אצל המתנחל זה שיושב בביתו ברשות הממשלה, ופתאום מקפיאים לו תיכניות בנייה מתוך גחמה פוליטית… איזה משקל ניתן לכך באופן אמיתי לדיווחים מן הסוג הזה?
אני מתקומם גם כנגד שיטת הספירה של "גודל התקשורת". ראיתי שיש שסופרים גם את עלוני השבת, והפירסומים הפנים-יישוביים של יישובי השומרון: "תראו יש לכם המון במות להביע את דעותיכם"… נו באמת. מזל שלא סופרים את ה"עיתונים" של מועצת תלמידים בבתי הספר… מטרת התקשורת (בהיבט הנדון כאן של ימין ושמאל) היא להשפיע על דעת הקהל הישראלית. לא רק במובן של "השורה הסופית" בתוצאות הבחירות, אלא בכלל, על השיח הכלל ישראלי, על רמתו על הנושאים שבו – ב"שוטף" ביום-יום. משום כך, גם מקומו של "מקור ראשון" הוא די מוגבל. יש לו סיכוי, אולם עתה עדין השפעתו דלה. קורה אפילו (פעמים רבות) שנושאים שהועלו בו צוטטו על ידי התקשורת – מבלי לציין שהמקור (או הראשון שעלה על הנשוא הזה) היה העיתון "מקור ראשון". לא כמות הדפים, ולא גודל הפונטים הם העניין אלא – הנגישות לשיח הכלל ישראלי. ו על כן, כשמתקיימות שתי הפגנות בה בשעה, באותה העיר, עם אותו מספר של משתתפים, על שני נושאים בוערים (האחת על הצעת חוק לשון הרע, ש"סותמת" את פיות העיתונאים, והשניה על בעיית מסתנני העבודה הסודאנים בתל אביב), וששניהם נגד ראש הממשלה – לא יתכן שאחת תזכה לכותרות ראשיות והשנייה (כמעט) לא תוזכר כלל. באופן הזה התקשורת "הרגה" את ההפגנה השנייה. פשוט סרבו לתת לה את הבמה התקשורתית, סרבו לתת לה את ההזדמנות להשפיע על דעת הקהל – או להזיח את המוקד מהמוקד שהם בחרו בו.
לגבי "ידיעות אחרונות" – (העיתון הכי שמאלני במדינה) קטונתי מלנתח את התופעה הזו. או שבעליו הם ליברלים אמיתיים, ג'נטלמנים מן הסוג של ההדר הז'בוטינסקאי הישן, או שמשתקף שם סכסוך פנימי בין ראש הממשלה לבין סגנו?….
(אני מעריך שזה חלק ראשון)
מורדי
אני לא חושב שיורם ומרדכי קלטו למטרה – דווקא ההנחה הבסיסית בפוסט נראית נכונה.
באופן כללי וטבעי התקשורת והאקדמיה, מעצם הגדרתם, תמיד ינטו קצת-שמאלה. בדיוק כמו שגלילאו היה מוקצה בעיני הכנסיה. כדי לחשוף ולרגש, או כדי לחקור ולגלות, בקיצור, כדי 'להעיז' ו'להתקדם', צריך מחשבה ליברלית-יותר-מהממוצע. צריך לפרוץ את המסגרות הקיימות. זה לא אומר שאין אנשי מחקר שמרנים מצטיינים, או אנשי תקשורת שמרנים מוצלחים, וכו'. יש, לא חסר, אבל פחות מ- 'הליברלים'. וגם על זה, למען האמת, אני לא מוכן לחתום ולהתחייב, אבל זה פחות או יותר הכיוון.
נשאלת השאלה:
אוקיי במדינה מתוקנת הקצת-ליברליזם הזה היה נחמד וסביר.
מאתגר-קלות אך לא מעצבן-קשות.
מה בעצם קורה בישראל ?
לא מסכים עם האבחנות של הכותבים מעלה. 'שמאלני מעדיף באופן שיטתי את העמדה הפוליטית הפלסטינית' נראית לי הגזמה פראית. יש הרבה שמאלנים, אולי אפילו רובם, שהעדפתם לעמדה הפוליטית הפלסטינית מועטת עד אפסית, וגם אם לא, בכל מקרה לא אוטומטית ולא מהווה רוב בפילוח העדפותיהם. ההגדרה הזו, של העדפה שיטתית, מתאימה לשמאל הרדיקלי ולא לשמאל רובו ככולו. גם ההנחה 'אדיאולוגיה המדגישה את זכויות הפרט על חשבון התרומה למדינה' חוטאת למציאות. פוליטיקאים ימנים אינם עילגים ואינם מוצגים בגיחוך יתר-על-המידה. ומדוע קשה לעורר הזדהות עם משהו ערטילאי כמו 'מדינה'? כי נוצר בין האזרח ובין המדינה משבר אמון, הן בימין והן בשמאל. לא ברור מדוע יותר קל להלחם על 'זכויות הפרט' מאשר על 'טובת המדינה', הרי הדיון בזכויות הפרט תמיד בא ביחד עם המידה שבה הוא נוגס במדינה. הדיון הישראלי של "טובת הפרט לעומת טובת המדינה" הוא דיון ער מאוד. דווקא 'טובת המדינה' משחק תמיד תפקיד מהותי כאן. זה שהדיון לא הולך לכיוון שאנחנו רוצים לא אומר שאין דיון על טובת המדינה..
נשים לב שלא פסלתי אבחנות אלו, אך אני מטיל ספק בתפקידם, כפי שהוצג, כמעצבים מרכזיים של התקשורת.
אז מה כן קרה ? חלק מההנחות של יורם אכן משפיעות, אבל בצורה אחרת.
התרבות הישראלית, מושפעת מהתרבות האירופאית והאמריקאית, בעצם מהעולם המערבי המתועש, נעשתה יותר אינדיבידואליסטית מאשר קולקטיביסטית. זה תהליך ידוע שאנחנו רואים בין תרבויות המזרח לתרבויות המערב, גם בהקשר של אורבניזציה ותיעוש וגלובליזציה – ובאמת נכתב עליו רבות, וקצרה היריעה, מומלץ בחום לקרוא על התהליכים האלה בהקשר הזה.
לתוך התרבות האינדיבידואליסטית, כורח המציאות בעולם המודרני (אבל במידה לא?), אנחנו מכניסים עוד אלמנטים: רייטינג וכסף מפרסום (עבור בעלי-העיתון), ויוקרה אישית (עבור הכתב).
כאן כבר נוצר מעגל קסמים בין הפוליטיקאים לאנשי-התקשורת. הם למדו שהם יכולים לרכב אחד על גבו של השני, ובאופן כללי: לרכב על כותרות. וכל זאת בשביל מנדטים, יוקרה אישית, דעת קהל, הגשמת אידאולוגיה, שוחד, ושאר ירקות (חלקם ירקות טובים, אבל האמצעים? לא להיט). מעגל קסמים כידוע מחזק את עצמו, וכך אנחנו מדרדרים ומתכנסים, במעין ספירלה שאובה לחור שחור, אל עבר ההקצנה וההתלהמות.
כל פעם נרכב על גל אחר: חרדים-חילונים, מתיישבים-כיבושניקים, אשכנזים-ספרדים, נשים-גברים, ימין-שמאל, וכו' וכו'. ובכל פעם נקצין עוד יותר. כל פיפס קטן הוא בוקה ומלבוקה. עיתוני 'העלית' של ישראל נראים כמו צהובוני בריטניה.
אז בשנים מסויימות נראה יותר הקצנה מהשמאל (כותרות לרעת 'הימין') ובשנים אחרות יותר הקצנה מהימין (כותרות לרעת 'השמאל'), ובכל מקרה לפי החוק על מהותה של התקשורת הסה"כ שורה תחתונה תמיד יטה לשמאל. אלא שאמרנו שאנחנו מקצינים, לא ? הקצת שמאלני הופך ל.. שמאלני. והשמאלני הופך לשמאלני-מאוד. והקצת ימני, שהוא קצת-כפליים (גם מיעוט מספרי וגם מתון) הופך ל.. עוד יותר ימני. היום חרדי אחד שקילל נלקח לחקירה והוא 'הרע', מחר זה 'האנרכיסטים מהמחאה החברתית והקרן החדשה', מחרתיים זה 'המתנחלים המתפרעים', בעוד שלושה ימים זה 'המסתננים'. הייתי רוצה להמשיך על ההקצנה הזו בפוליטיקה-תקשורת, אך קצר זמני, ואני מקווה שזה מובן.
ד"א התעסקנו אמנם בתקשורת החילונית אבל רואים תהליך דומה גם בעיתונים חרדים במובהק. בהחלט יש הקצנה.
התוצאה:
העיסוק בעובדות והעבודה העיתנאית האמיתית הם גורם משני.
גם העיסוק הפוליטי בקידום נושאים חשובים בצורה אמיתית, אחריותיותית (זו לא שגיאת הקלדה), עניינית וקונצנזואלית… ללא התלהמות, שלא ע"מ להשיג כותרות, בטוהר לב, ובאמת לטובת האזרח – נזנחו.
( וכמובן זו הכללה, כאילו אין חלקות טובות ? ודאי שיש )
נחרוג בהרבה מה scope :
אם נצרף את ביהמ"ש ( עוד דלק לתבערה ? ) והאקדמיה ( אוקיי ליברלים-ליברלים אבל יש גבול לא ? ) ואנשי-העסקים והכלכלה, והופ גם המשטרה והצבא – לא בדיוק תמימים….. נגלה שכל האליטה הישראלית לגוניה , מימין ומשמאל , לא להיט. בלשון המעטה. שוב, אני לא מדבר על האזרחים והתושבים והאנשים שחיים כאן במדינה, אבל אותם 5% אנשים שהם קובעי מדיניות ומשפיעים על דעת קהל וקובעים את סדר היום וקובעים עלויות ואמורים למצוא בעיות/פתרונות וכ' – וגם אם הם כאילו משרתים את האינטרס שלנו ומקדמים אותנו, מה לעשות הם קצת.. _____ (תשלימו לבד).
הגרסה המקוצרת: תרבות אינדיבידואלית משמשת מצע פורה (מדי) להקצנה בידי אנשי תקשורת וקובעי מדיניות המנצלים זאת לרעה ע'מ להפיק הון ולקדם עצמם במגוון דרכים, תוך כדי האמת נרמסת, האליטה גוועת, והתקשורת, שמטבעה אמורה להיות קצת-ליברלית, מגיעה, ביחד עם אחותה העולצת גברת פרלמנט, למחוזות הנוירוזה ( קשה אפילו לקרוא לזה שמאל או ליברליזם , זו נוירוזה ).
יורם,
אני לא בטוח שאני מסכים עם הציור שציירת את הציבור. עובדה היא שחלק גדול מהציבור מתרגז על התקשורת ומצייר אותה כשמאלנית. שמאלנות איננה נחשבת מילה מכובדת היום. למעשה בעיני רבים זאת סוג של קללה.
במקום בו יש דמוקרטיה ישירה, והציבור מנהל את התקציב, הציבור בד"כ יותר סולידי ומנהל תקציבים טוב יותר, כאשר מאפשרים לו לדון (שוויץ). הוא מנהל תקציבים רע כאשר הוא רק זומבי היושב מול הטלויזיה (קליפורניה) (ראה את הסיכום לממצאים כאן).
מורדי,
אני מסכים איתך שאין לחלק את הציבור לפי ימין-שמאל קלאסי, ואין תאימות מלאה בין ליברלים-שמרנים לשמאל-ימין.
למעשה, לאחר מחקר ארוך מאד אני משתדל לחלק את הציבור בהתנהגותו הפוליטית כסוגים של ליברלים-שמרנים.
למשל השמאל הרדיקלי הוא בד"כ בעל אידאות ליברליות (כל בני האדם שווים וגו'), אך התנהגות שמרנית (ראיית עולם קיצונית, פלגנית, כוחנית). אני מניח שהתופעה מתרחשת כיוון שדעותיהם רחוקות מאד מהמרכז והם גם ביקרותיים באופיים, ולכן הם מגיבים כשמרנים-קיצונים כאשר לא מקבלים את דעתם.
השמאל הציוני הוא בד"כ גם בעל אידאות ליברליות-בינוניות (כלומר, יש מקום לחדש, שיוויון וכיוב, אך יש גם מקום ללאום, לקבוצה, ליהודים בעדיפות על האחרים), וכדי לכנס את כוחו, הוא פועל בשמרנות (תעמולה, אמונה בצדקת הדרך וגו').
ישנו גוש שמאל-מרכז שהוא גם ליברלי בדעותיו וגם במעשיו, וגם פתוח לשיח בפועל. זהו "הרוב הדומם" שעליו מדברים.
ישנו גם ימין-מרכז שגם הוא ליברלי באופן כללי במעשיו ובאידאולוגיה שלו, אלא שהוא מעדיף את חופש הפרט על הפעולה הקבוצתית (ולכן הוא קצת יותר קפיטליסט).
ימין-חילוני קשיח (ישראל ביתנו) הוא ימין הפועל בשמרנות וחושב בשמרנות, עם "נגיעות ליברליות". כלומר הימין-חילוני-קשיח, מאד לא אוהבים את החלש, את האחר, ואינפ אוהבים דיונים. יש מבחינתם אמת מוחלטת (שלהם), אך מצד שני, הם תומכים בחילונות, שמטבעה היא יותר ליברלית מאשר הדתיות.
ויש את הדתיים-לאומיים. הדתיים הלאומיים מאד ליברליים בכל הקשור לעזרה לזולת (בתנאי שהוא יהודי) אך שמרנים בכל הקשור לזרים. לגבי פתיחות לחברה החילונית, אנו מתנודדים בין שמרנות לליברליות. מקבלים את רעיונות החילונות במסורה ובעדינות, לאחר שנבררו ועברו דיון (או שהנוער שלנו הכניס לנו את הרעיונות הללו).
זאת הקשת הישראלית להבנתי,
בתקשורת הכללית, נראה שאופי התקשורת מכתיב בד"כ כתיבה שמרנית-רדיקלית. כדי לשמור את הקורא מעוניין, משתדלים להציג לו את המציאות בצבעים של שחור ולבן, ומתוך פרספקטיבה אחת ברורה (חילונית). אלא שהקול שנמצא מתחת לרעיונות הללו הוא קול ליברלי של חילוניות. אז כנראה מי שמצליח בתקשורת ההמונים הם אנשים בעלי תפיסת עולם ליברלים, אך כתיבתה שמרנית-מעצבנת.
א.ד.
אני מסכים עם טענתך שתקשורת ההמונים היא מדיום מקצין. לדעתי המאמץ שלנו הוא למצוא דרכים שבהם הציבור יוכל לנהל את ענייניו ללא התקשורת. אני יכול להגיד לך שיש פעולות בנושא זה, הן באסיפה הארצית, והן באסיפה בתל-אביב, והן בקבוצת מחקר שבה אני פועל.
מי יתן ונמצא דרך ליצור תמונת עולם מאוזנת, ללא התערבות התקשרות.
אהלן טל,
אציע כיוון חשיבה נוסף לסיבה להומוגניות השמאלנית בתקשורת, בשני חלקים :
1. אחד ממאפייני תנועות השמאל בכל העולם הוא השקעה רבה בתעמולה. לפעמים זה נקרא השקעה בתודעה הנכונה, שטיפת מוח, שיכנוע, לימודים לצדק או כל מני שמות אחרים. אפשר לראות שבכל משטרי השמאל, תמיד משוקעת אנרגיה רבה בהשתלטות על האוניברסטאות, מערכת החינוך ומערכת התקשורת.
2. התקשורת בישראל היא בשליטת המדינה. לא בבעלות, אבל בשליטה. הסבר: בשביל לפתוח עיתון אתה צריך את אישור הממשלה (מתוקף צו מתקופת הבריטים), כנ"ל לגבי תחנת רדיו או טלביזיה. במצב הזה, האינטרס של התקשורת הוא להיות אהוד ע"י הפקידים. במידה ולא תהיה אהוד ע"י אנשי משרד התקשורת, תאבד את הפרנסה שלך.
מהסיבות האלו אנו גדלנו אך ורק ע"י תקשורת "מאושרת" ומסוננת ע"י הפקידים. כל זה השתנה עם הגעת האינטרנט. אתרים כמו לאטמה לא היו מתקיימים בתקשורת הנשלטת ע"י המדינה. לשמחתי הרבה, אתרים ימניים עולים כמו פטריות אחר הגשם והמצב מתחיל להשתנות.
אדם המעוניין לקדם רעיונות דמוקרטים ולא משנה אם הוא ימני או שמאלי, צריך לקדם את הסרת ההגבלות על התקשורת. כל יזם הרוצה לפתוח עיתון או תחנת רדיו צריך להיות חופשי ולא להתחנן לקבלת רשות הפקידים (או כסף ציבורי, אבל זה סיפור נוסף).
איתמר שלום,
מסכים בהחלט שהשמאל עובד על תעמולה בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מהימין בארץ. עד 1992, רוב התקשורת הראשית של מדינת ישראל היתה תקשורת מפוקחת לחלוטין (למעט מקרים כמו העולם-הזה, או "חדשות"). הדבר התחיל להשתנות כאשר הוכשר הערוץ המסחרי, וכן נפתחו תחנות הרדיו האזוריות. ואכן ב-1992, נכנסו בעלי ההון למשחק, ומאז אנו רואים לדעתי יותר פניה למרכז ולימין, ואכן העיתונאים שאיתם אני מחובר מעידים על כניסה של עורכים ימניים יותר, שמסלקים כותבים שמאליים.
האינטרנט בהחלט מאפשר לעיתונאי ימין לעלות. אך מה שהטריד אותי, והוביל אותי למסקנות לעיל, היתה העובדה שבבלוגוספירה יש מעט מאד בלוגרים ימניים. יש קצת בלוגרים ליברלים-מדוייקים (המכונים ניאו-ליברלים, או ליברטאנים). מדוע באינטרנט אין הם נפוצים? מדוע הבלוגוספירה הימנית דוממת רוב הזמן ואינה חזקה כבלוגוספירה השמאלית?
הלוואי וידעתי.
כבלוגר ימני אעיד על עצמי : אני לא חושב שיש מספיק תנועה, המצדיקה את ההשקעה הרבה. בשביל להפעיל בלוג מוצלח צריח להשקיע הרבה מאמץ בחשיבה, כתיבה, עריכה, קידום וכו'. כמה תנועה יש בבלוגספריה מאז ה FB ?
ככל שנעים ימינה כך רואים פחות ופחות בלוגרים (חפש את תוצאות הבחירות בבלוג של אורי קציר ב-2009). אני חושב שהפתרון נמצא בטבע של ליברלים ושמרנים. שמרנים מטבעם אינם כותבים, הם יותר אנשי עשייה. ליברלים מטבעם הם אנשים שמחפשים דברים חדשים מידע חדש, אוהבים לכתוב,ליצור ולהגג.
אני מוצא שאתה ואני נמצאים בקצה הימני של הבלוגוספירה, אבל עדיין שנינו ליברלים. אנו מאמינים בחופש ובחירות המחשבה. אבל אנו גם משלבים חשיבה מדוייקת (שעל פי מחקרים מתאימה יותר לשמרנים, בעוד ליברלים מאופיינים בחשיבה יותר אבסטרקטית) כלומר אנו כנראה ליברלים עם מאפיינים שמרנים.
אם ההנחות שלך על הליברלים היו נכונות אז הן היו אוניברסליות ולא הינו רואים בלוגים ימניים בעולם כולו. המציאות שונה – יש בארה"ב בלוגרים מאוד משפיעים מהצד הימני, יש את Rush ברדיו המקשקש כל יום 3 שעות רצוף כבר כמה שנים.
אני חושב שמי שמצהיר על עצמו כימני בישראל מסתכן בבידוד חברתי ואף בהתקפות ולכן יש הרבה ימנים המעדיפים להשאר באנונימיות. היה תקופה בישראל בה כל מי שהיה קצת ימינה ממרצ הואשם בסיוע לרצח רבין וכל מי שהתנגד לכניעה לאש"ף הואשם בפחדנות שלום. הדברים האלה מחלחלים לתודעה ומשפיעים על האנשים.
דוגמאות לכתיבה שמרנית ברשת :
קולות קונסרבטיבים
Heritage
Learn Liberty
איתמר,
תודה על ביקורת חשובה. אולי הגיע הזמן שנבהיר מהו ימין ושמאל, ומהם ליברלים ושמרנים. אנסה לעשות זאת כאן על רגל אחת, למרות שכבר זמן מה יושב אצלי בדף הדברים-לעשיה, כתיבת פוסט המגדיר בצורה נהירה יותר מי הם ליברלים ושמרנים. אנסה כאן לתת מתווה ראשוני,ואני מקווה שזה יספיק לצורך הדיון.
מחקרים מראים שיש כמה הבדלים בין ליברלים לשמרנים.
שמרנים אוהבים סדר, החשיבה שלהם יותר מדויקת והם אנשים יותר פרקטים. לעיתים הם חרדתיים או תוקפניים יותר, אך לא תמיד.
ליברלים הם ההפך. הם בד"כ יותר מפוזרים, החשיבה שלהם אבסטרקטית. השמרנים אומרים על הליברלים שהליברלים עצלים, אך לדעתי אין זה נכון. ליברלים אוהבים לעבוד בעבודות הומניות הקשורות למערכות אנוש, ופחות במקצועות "פרודוקטיביים". הליברלים שלווים יותר ופחות תוקפנים.
בארץ, הדבר לא מסתדר על פי הסקאלה האמריקאית הפשטנית של ליברלים שמרנים.
בארץ ניתן לראות גיוון של שילובים בין מאפיינים ליברלים ושמרנים.
כך לדוגמא השמאל הקיצוני יש לו תורה ליברלית-קלאסית: כולם שווים, צריך לדאוג לחלש, דוגלים בדמוקרטיה, בדיון וכיוב', והם נמנעים מסדר. הם אוהבים את הכאוס, החדשנות, גיוון בני האדם, הם בזים ללאום. אבל מצד שני, פעולותיהם נושאת אופי שמרני-מאד. הם מבינים שכדי להשליט את החזון שלהם, יש לכפות אותו על החברה. לכן הם משתמשים בדוגמות מרקסיסטיות. הם תוקפניים מאד כלפי מי שלא מסכים איתם (דוגמא לכך הראתה בביקרות של רצח רבין).
לעומתם הליברטנים (שאני מבין שרעיונתיהם קרובים לליבך), הם גם בעלי מאפיינים ליברלים-שמרנים מעורבים. ליברטאנים מאמינים בחופש של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, ומינימום כפיה, שזאת תפיסה ליברלית. אך הם על פי רוב אנשים בעלי חשיבה יותר "ריאלית", ופחות חברתיים מהליבראלים האבסטרקטיים. כתוצאה מכך הם מעדיפים חברה שונה מהחברה שמציעים הליברלים-האבסטרקטיים-סוציאליסטים. ליברטאנים מעדיפים חברה חופשית, שבה כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אם הוא מחליט להיות "קפיטיליסט-תאוותן" סבבה. אם הוא מחליט להיות פילנטרופ, גם סבבה. זה מאפשר להם לחיות ביעילות גבוה יותר בתוך הקוים הברורים להם.
מי הם שמרנים בחברה הישראלית?
הימין הקלאסי הוא ימין שהוא לאומי, ואין לו אמפטיה לחלש, והוא מאמין בדוגמאטיות. המפלגה היחידה שאני מכיר שעונה לקריטריון הזה, היא "ישראל-ביתנו". שם יש ליברמן אחד, שהוא מאד כוחני, מאד לא סבלן לעמים אחרים, מאד נגד סיוע לחלשים. גם הליכוד שהוא לאומי, יש בו אמפטיה מסויימת לחלש. הליכודניקים הם לאומיים, ומאמינים בשוק חופשי, אך משקעים גם בחלשים (למשל פרויקט שיקום שכונות).
אפילו המפלגות הדתיות-לאומיות והחרדיות יש בהן חלקים ליברלים. אורי אורבך הוא אחד מגדולי המחוקקים החברתיים. בדתיים-לאומיים יש הרבה מאד התגייסות למען החלשים, וכך גם בחברה החרדית.
כך, שאם אני חוזר לדוגמאות שנתת, הם אכן אתרים "שמרנים" בקנה מידה אמריקאי. אך "השמרנים" הליברלים הם מה שאני קורא "ליברלים-מדוייקים", בעוד השמאל האמריקאי הם "ליבראלים-אבסטרקטיים". שניהם ליברלים.
ביקורת?
אני מסכים איתך שיש הבדל בין ארה"ב לישראל. בארה"ב האבות המייסדים לקחו את הדת למקום יותר אישי, לקשר שבין האדם לאלוהים. הקשר הזה בו יש מעין מדריך מוסרי לחיים. בישראל הציונית, גייסו את הדת למקום הלאומני ומכאן אחד המקורות להבדלים.
לגבי שאר ההגדרות.. אין כ"כ הסכמה ונראה לי שכבר הבנתי את מקור הבלבול (שהיה לי הרבה זמן).
ליברלים הם לא מהמפלגה הדמוקרטית (היום). בתחילתה של ארה"ב כך היה, אך מתשהו זה התחלף.
בשמאל אין שום דבר ליברלי, לא בראיית העולם, פירוש ההגדרות או המטרות. הדרך בה שמאלן מגדיר מושגים כגון "צדק", "זכויות" או את תפקדיה של הממשלה, שונים בהחלט מהדרך בה הליברל רואה אותם. השמאל אף פעם לא האמין בשיוויון, ואין אף דוגמא משטר שמאלני שיויוני.
בישראל אין עדיין שמרות חזקה. בסופו של דבר כולנו תוצרים של מערכת חינוך סוציאליסטית מהגן ועד האוניברסיטה. תקוותי היא שעם השנים וכניסתו של החופש למדינה המצב הזה ישתנה.
קראת את ספרו של סוואל "עימות בין השקפות" ?
יש הבדל לדעתי, בין מאפיינים ליברליים-אידאולוגיים, לבין אישיות ליברלית.
ליברליזם היא אידאולוגיה, המבקשת חרות אישית גבוהה, גם על חשבון הבניה חברתית.
אישיות ליברלית, על פי המחקרים היא אישיות המבקשת חרות מחשבה, אך מבקשת לעזור לחלש.
ברור לי שדרושה יותר מאשר תגובה קצרה כדי לעמוד על ההבדלים.
אגב, ראיתי את הסרטון. פעם הסכמתי עם דעתו (שהמייצג הפילוסופי שלה הוא לוק). היום אני מבין שהכל הוא מוסכמה בחברה. למשל למדינה יש זכות להרוג אדם, או להגביל את חרותו, או לקחת לו מיסים, כל עוד זה נובע מהחוק. וכדי שהמדינה תהיה דמוקרטית, על החוק להיות מוסכם על האזרחים. אזרחים תמיד יכולים להגיד שהחוק לא מתאים להם ולפעול לשנותו, או לעזוב את המדינה אם הם רוצים בכך ויכולים לכך.
הבעיה מתחילה כאשר ההחלטות על החוקים אינם ברוח האזרחים. כאשר גורמי כוח מצליחים לקבל חוקים שאינם מוסכמים על האזרחים.
הזכות להרוג לא מגיעה מהחוק הפרלמנטרי. עפ"י התפיסה הליברלית הזכות החוקית להרוג מישהו נובעת מהיעוד של המשטר. בני אדם בונים מוסדות ממשל למען הגנה על זכויות מולדות. במידה ואדם מסויים מאיים על זכות החיים של אנשים אחרים, או רצח מישהו – יש לממשלה את הזכות החוקית לפגוע בחופש שלו.
אף זכות לא מגיעה מהממשלה בדיוק מהסיבה שתיארת – הפרלמנט יכול להצביע על מה שנראה לו נכון.
דוגמא מהאזור שלנו – הפרלמנט של הערבים ביו"ש הצביע על חוק האומר שהורגים כל אדם אשר מכר את אדמתו ליהודי. כמובן שחוק זה איננו מוסרי.
באותו העניין :
Who favors more freedom, liberals or conservatives?