"המשאל הכלכלי" הוא כלי טכנולוגי להצבעה ישירה על תקציב המדינה. לכאורה דמוקרטיה ישירה בתפארתה, בפועל פרויקט שצריך לקחת אותו כפרויקט ראשוני, הרחוק מלייצג בצורה טובה ונאמנה את דעת הציבור.
ניתן לומר שהמשאל הוא התקדמות חשובה בדמוקרטיה הישירה, הוא מציע בפעם הראשונה, לפחות באופן היפוטטי, לאזרחי ישראל להשתתף בחלוקת תקציב המדינה. הוא מאפשר לאזרחים לראות מהי העלות של כל הצעת חוק, וגם מציע שיש לאזן את הההוצאות עם ההכנסות. כלומר, לכאורה יש כאן גם אחריותיות. אלא שהמשאל, למי שקצת בקיא בתהליכי דיון, רחוק מהלוות כלי יעיל לקבלת החלטות, ולפני שאנו מאמינים שכך צריך להתבצע משאל עם, אני מציע להיזהר, ולראות כיצד יש ליצור כלי לגיטמי ויעיל יותר לקבלת החלטות. אעבור על הרעיון של המשאל, ואראה את הבעיותיות. אם יש לכם רעיונות כיצד מתגברים על הבעיות, אשמח לשמוע.
בעיה ראשונה: השלכות.
המשאל הכלכלי, הוא אפליקציה המאפשרת לאזרחי מדינת ישראל לבנות את תקציב המדינה בעצמם. הוא מאפשר חופש בחירה ומהווה כלי דמוקרטי שבו האזרחים יכולים לבחור את ההתנהלות הכלכלית של המדינה בעצמם. האפליקציה מאפשרת לבחור שרותים חברתיים ומציעה דרכים לממן את ההוצאות עבור השרותים החברתיים שבחרתם. חלק מהצעות המימון מדברות על העלאת מיסים לחברות עסיקיות ולבעלי הכנסות גבוהות, או לבטל הטבות לאוכלוסיות שונות (אילת, מתנחלים וחרדים). לכל בחירה שלנו יכולה להיות השפעה. כאשר אנו מתכננים מהלכים, אנו מנסים להעריך מה יהיו ההשלכות שלהם בעתיד. אנו מקווים כי הבחירות שלנו יובילו אותנו ואת החברה להצלחה גבוהה יותר, אל שבהעדרה של יכולת להעריך נכונה את השלכות בחירתינו, אנו עלולים לפגוע בתהליכים חברתיים ובשגשוגנו. לכן הערכת ההשלכות היא חלק חשוב בתהליך הבחירה האזרחית.
כדי להתגבר על בעיה זאת, מפתחי המשאל הוסיפו דף הסבר לכל אחת מההצעות ובה הם כותבים מה הם מצפים שיקרה ואילו השלכות טובות ורעות יכולות להיות לבחירה. גם כאן יש עוד שתי בעיות. האחת היא שלכל אחד מאתנו יש הבנה אחרת לגבי ההשלכות האפשרויות. לא לכולנו יש יכולת להעריך נכונה מה תהיה ההשלכה של פעולה שנבצע. אנשים שאינם מומחים בתחומם, נוטים להערכת יתר ליכולתיהם לשפוט נכונה את ההשלכות(דנינג וארלינגר 2003). גם אם נשתמש במומחים לצורך הערכת התוצאות, המומחים בד"כ יהיו חלוקים על ההשלכות האפשרויות.
כדי לפתור בעיה זאת, יש צורך בפאנל מומחים מאוזן, שמכיל מומחים מכל הצדדים הפוליטים. רצוי כי יהיו שם גם "מחרבי שמחות" כדי שהדיון יהיה ביקורתי ולא יפול להטיה קבוצתית. מהתבוננות בפאנל שהרכיב את "המשאל" אני חש שמדובר בפאנל לא מאוזן. כך למשל אחד הסעיפים שיאפשרו לחסוך בתקציב המדינה הוא ביטול הטבות למתנחלים בסך 2.1 מיליארד ש"ח (מעולם לא ראיתי את המקור להערכה הזאת), אך לא קיים למשל סעיף שבו ניתן לבטל את התמיכה בטלויזיה, קולנוע ובתאטרון (הומניסטים רואים במוסדות אלו הכרח קיומי).
בעיה שניה: בעיית הפריימניג (Framing).
בעיית הפריימינג, היא אחת הבעיות הקשות בדיונים ציבוריים. ברגע שיש גורם שעורך את המשאל, או יכול לשלוט דרך כל שהיא לנהל את המשאל, הוא בד"כ יטה את השאלות ואת המבנה של השאלון, גם אם באופן לא מודע, כך שישקף את התשובות שהגוף המארגן מבקש להשיג. מומלץ לקרוא על כך את המאמר של בריסון (2012). כפי שכבר ציינתי, הפאנל שהרכיב את המשאל, נראה כבנוי בעיקר מאנשי שמאל. לזכותם של יוצרי המשאל יש לציין שהם ביקשו מהקהל להציע תוכניות ולא הסתפקו בהצעות הצוות. גם כאן, סביר להניח שכיוון שהמשאל לא היה ידוע לכלל הציבור, המשיבים ששלחו להם הצעות היו חלק מאותו מילייה מצומצם. וכיוון שאין לנו דרך לבדוק כיצד התקבלה ההחלטה ואילו תוכניות התקבלו ואילו תוכניות נדחו, יתכן מאד כי תהליך הסלקציה של השאלות, שוב הטה את תוצאות המשאל.
בעיה שלישית: המורכבות של השאלות, העדר דיון ואי יכולת לבחון את ההשלכות של התוכניות השונות.
כל רכיב בתוכנית שנשנה, יגרום להשלכות לא צפויות במציאות. גם מומחים מתקשים לנבא את טיב התוצרים של תוכנית מסויימת. המציאות מורכבת מאד, וכל שינוי מביא איתו סדרה של ארועים לא צפויים. כך לדוגמא, רק בדיעבד התברר כי הורדת ריבית על ידי בנק ישראל, שנועדה למנוע מיתון בזמן המשבר העולמי ב-2008, הובילה להעברה של השקעות הון פנוי לנדל"ן, דבר שגרם לעליה במחירי הדיור. את ההתרחשות הזאת, המומחים יכלו להסביר רק לאחר שהיא התרחשה. כאשר נותנים לציבור לקבל עשרות החלטות בו"ז, כשלא ברור מה ההשלכה של כל שינוי ושינוי, אנו מקבלים אוסף של תוצאות לא צפויות, שגם יהיה קשה יותר להבין מה בדיוק גרם למה, בגלל השינוי של כל כך הרבה פרמטרים בו-זמנית.
המשאל גם יוצר עומס בלתי אפשרי על מערכות קבלת ההחלטות. הוא דורש מאזרחים להכריע המון הכרעות על המון סעיפים, בתחומים שבהם האזרח הרגיל אינו יכול לדעת עליהן מספיק, ולא על השלכותיהן. גם אילו לא היה מדובר בהחלטות ששבהן אנו מומחים, קבלת עשרות החלטות בו"ז היתה מביאה לקריסת מערכת קבלת ההחלטות שלנו. אילו היה המשאל כלי אמיתי, שבעזרתו מדינת ישראל היתה מקבלת החלטות, סביר להניח שהינו צופים באסון כלכלי וחברתי. זאת הסיבה שבדמוקרטיות ישירות, כל סעיף זוכה לדיון ציבורי מקיף ולהצבעה עממית משלו. כל סעיף נבחן בדיון ציבורי לאורך זמן. בשוויץ, ישנם סעיפי חוק שנדרשים כמה וכמה משאלים לאורך כמה שנים, עד שהציבור משתכנע שאכן השינוי דרוש.
סיכום:
המשאל הוא כלי תעמולתי לא רע בכלל. הוא מאפשר לאזרחים לחוש שהטכנולוגיה מאפשרת להם להצביע, אך בהעדר התייחסות רצינית לתהליכי הדיון הציבורי, ולדרכים לממש את חוכמת הציבור, יזכה המשאל ליותר ביקורת מאשר שבחים, ויהיה כלי שישמש ללעג וקלס על "הניסיון של הציבור להחליט". איננו צריכים להתייאש. לאחר סיום הסבב הזה של המשאל, יהיה על התומכים ברעיון משאלי העם והדמוקרטיה הישירה להמשיך לחתור לפתח כלים יותר ויותר טובים, ולהבין טוב יותר כיצד מתבצע דיון ציבורי משמעותי ופורה.
כתיבת תגובה