פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.
האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.
ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.
כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.
היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.
בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.
לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?
אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?
ברור שאפשר. אתה יכול להצביע לי אבל איפה מערכת גמ"חים פרטית כזו מתנהלת בצורה טובה ושקופה, יחסית נקיה משחיתות, ברמה ארצית? זה יהיה החלום הרטוב של הליברטרים.
בוקר טוב עירא,
זה בדיוק העניין, רוב הפעילות היא ברמה הקהילתית. ברמה שכל אחד מכיר את השני, ושמועות רצות מהר לגבי מעילה בכספים 🙂 (אבל לא מי מקבל/נותן וכמה). כך אתה מקבל יחסית בקרה טובה ושקיפות נדרשת.
ברמה הארצית יש ארגונים כמו "יד שרה", "פעמונים", "זק"א", "עזר מציון", "עזר למרפא" של הרב פויר ועוד…. אלא שכאן אין באמת השקיפות הנדרשת, ולפעמים (כמו במקרה של יד-שרה) מעורבת שחיתות (ככה"נ קבלת תרומות אסורות). או במקרה של זק"א, ניהול כושל. ולכן ברמה הארצית, בהחלט יש צורך וראוי למצוא מנגנוני בקרה שיוודאו את תקינות המערכות.
טוב להסתכל על אירועים נקודתיים מנקודת מבט כללית. הויכוח הוא האם המדינה חייבת לדאוג לכל צרכי האזרח או הקיצוניות השנייה בה האזרח אחראי בלבדי לגורלו והמדינה נותנת רק שירותים מינימליים שאינם יכולים להתבצע על ידי האזרח הבודד או הקהילה הקרובה (כמו ביטחון). הויכוח הוא בעצם על המינון של התערבות המדינה בחיי האזרח.
מתוך שלושת הגופים האזרח הבודד הקהילה והמדינה, בתרבות המערבית החילונית נחלשת מאד הקהילה, מוסד המשפחה נחלש והקהילה הגדולה יותר לפעמים נעלמת לחלוטין. ההתמקדות ברווחת הפרט מעמידה את אלו התורמים (לפרט או למדינה) שלא על מנת לקבל פרס כפריירים וטיפשים. סידרות הטלביזיה מחנכות לעשות קריירה אישית ולדרוס את האחרים. העשיר, המפורסם והדורסני מוצגים כגיבורי התרבות.
מה שאתה מתאר לא קשור דווקא לדת אלא לתרבות. הדת והאמונה הם המחנכים לתרבות כזו. בעבר התרבות היחידה הייתה בדמות הדת והחינוך לתרבות נעזר בעונשים ופרסים (גן עדן וגיהינום) שדחפו את המאמינים להתנהגות המתאימה לתרבות עד שזה נעשה טבע שני. כנראה טבע האדם דורש שוט אפקטיבי של אלוהים הרואה הכול ומעניש או מתגמל בהתאם.
טוב היה אם גם בחברה חילונית תתבסס תרבות הרואה בעזרה לזולת ערך (ובכלל להיות מנש), אבל עד אז חייבים לפחות לאזן בין זכויות וחובות האזרח למדינה. אלו הדוגלים בכך שהמדינה תדאג לכל צרכי האזרח (לפי הגדרת האזרח עצמו) שוכחים שמתן זכויות או הקלות לאזרח אחד בא על חשבון האחרים (לפעמים זה חוזר לאותו אזרח עצמו). אלו החושבים שהמדינה קודמת לכל עלולים לרמוס זכויות אדם. החוק כנראה אינו חזק כמו השוט האלוהי.
הכל תרבות, אנשים מתנהגים אפילו בלא מחשבה לפי 'צו מצפונם' שהוא צו התרבות שלהם. אשמח אם צו התרבות יורה עזרה הדדית (כל ישראל חברים – זוכרים?) ואיזון בין זכויות הפרט וחובותיו לחברה.
יורם +1 🙂
נקודת מבט נכונה ומעניינת אך לא מדוייקת לדעתי.
קהילות קטנות (4000 עדיין יכול להחשב קטן כאשר היישוב לא גדל מהר מדי) יכולות להיות תומכות.
לקהילות תומכות כאלו יש דוגמאות רבות גם באזורים חילוניים ובטח בישובים ערביים.
השאלה היא איך ניתן לקיים קהילה תומכת כזו בעיר של 100 אלף איש או חצי מיליון איש.
במקרה כזה הצורך ברשויות הרבה יותר גדול, ותפקידה של הקהילה (תושבי העיר/מדינה) לדאוג שאכן יהיה תחליף ראוי לעזרה הקהילתית.
אוריש שלום,
אני עדיין מעריך שליהדות הדתית יש השפעה גדולה בנושא זה. זה נכון שישובים קהילתיים קטנים יכולים ליצור קהילה. בחלק אף יש קהילה לא רעה. אלא שאם מסתכלים על ערים, אפשר לראות שבערים חרדיות יש קהלתיות וכך גם בשכונות דתיות-לאומיות בערים. מכאן אני מציע שלתרבות החילונית השואפת לערבות, ומחפשת חיפוש כנה איך ליצור זאת, יהיה מה לחפש וללמוד מקהילות דתיות.
לגבי השאלה איך עושים זאת בעיר:
אני מעריך שהדרך לעשות זאת היא ליצור קהילות על פי שכונות. אפשר להקים פורומים שכונתיים (גוגל-גרופ או פייסבוק), ולהתחיל משם ליצור את השותפות.
בואו נעשה קצת סדר. זה לא ויכוח בין 2 השקפות אלא בין השקפות.
– השקפה קפיטליטסית- ליברטנרית\ ליברללית – אין חברה יש רק אנשים. אין צורך במנגנונים אחרים מלבד השוק. אם יש קהילות – אז סבבה, אם אין אז אין.
– השקפת הסוציאליזם – השוק רע, המדינה והחברה טובות – ואם נסדר טוב את המדינה הכל יהיה סבבה.
– סוציאל דמוקרטיה\ משק מעורב – צריך שוק אבל צריך גם תיקונים שלו על ידי המדינה.
כל ההשקפות האלה לא שמות לב לקהילה, להשפעה שלה על חלוקת ההכנסות, לסיוע לחלשים. הן עסוקות מידי בשאלה האם מזלג (שוק) עדיף על כף (ממשלה) או מה מידת האיזון בין כף ומזלג, כך בדיון אינוספי שמוציא בחוץ את הקהילות, הטכנולוגיה, התרבות, הכסף , הצבאות, המערכות האקולוגיות, המינים האחרים, האנרגיה ואת גודל האוכלוסיה.
קהילה תורמת גם לרווחה לא רק על ידי סיוע כלכלי, אלא גם על בצורות ישירות יותר (אם לאדם יש יותר קשרים חברתיים איכותיים זה משפר את הרווחה הנפשית שלו), סיוע להון אנושי, סיוע למציאת עבודה וכו'.
3 השקפה זו גם לא מקדישה חשיבות לשאלה אם יש קהילה או אין, ומה גורם לקהילה לשגשג או לגווע, או מה השפעת הקהילה על איכות החיים, או איזה מוסדות חברתיים, אם בכלל תומכים בקיום של תרבות ושל ערכים.
דוגמה לשאלה מה גורם להחלשות קהילה עולה בספרו האחרון של דן אריאלי. אריאלי מראה שמעברי הדירות התכופים של אזרחי ארצות הברית (תיכון, קולג', עבודה ראשונה שניה וכו' – כל פעם במדינה אחרת) מקשה עליהם למצוא בני זוג. מובן שהדבר לא תורם גם לקיומן של קהילות. דוגמאות נוספות – לא של אריאלי – ילדים משחקים פחות בחוץ (בגלל מכוניות, מרחקי נסיעה גדלים בגלל פרבור, מחשב וטלוויזיה ולולאת משוב של גורמים אלה על הנכונות והאפשרות לשחק בחוץ) , נוכחות של מכוניות במקום של בני אדם ברחובות, קושי לפגוש שכנים, אלימות ברחובות ועוד.
מול השקפות אלה יש 2-3 השקפות אחרות שטוענות שלקהילה (אפשר להגדיר אותה כגוף של עד 500 איש ואולי רק עד 150, שמאפשר הכרות הדדית, שחי במקום גאוגרפי נתון ושיש לחברים בו זהות תרבותית משותפת, אתוס תרבותי משותף). יש השפעה ניכרת על הרווחה ועל הכלכלה
– ההשקפה הדתית (שמאורגנת באופן מסורתי בקהילות בגלל שבני אדם חיו כך במשך עשרות עד מאות אלפי שנים).
– ההשקפה האנרכיסטית-קהילתית (שטונעת שהמוסדות של השוק והמדינה הם בעייתיים ושצריך לצמצם אותם ולהגדיל את כוחן של קהילו – לדוגמה הספר בולו-בולו'.
– ההשקפה הפרמיטיביסית\ אקולוגיה עמוקה – דומות לצורות המחשבה הדתיות והאנרכסיטיות ויכולות לערבב עוד היבטים נוספים.
ההשקפה של כלכלה אקולוגית שמה לב לקהילה בין היתר על ידי המושג של "הון חברתי" – יש 4 צורות הון – הון תעשיית (מוכנות ומפעלים), הון אנושי (השכלה, ידע, כישורים, ניסיון), הון טבעי (מערכות אקולוגיות מתפקדות, משאבי טבע מתכלים ומתחדשים, יכולת לנטרל זיהום ולספק חומרי גלם), והון חברתי (אמון, קשרים חברתיים, הוגנות, יכולת ליישב סכסוכים).
טל, איך הגעת למסקנה שהתנגדות לתרבות הצריכה – פשטות מרצון = עוני???
מי שאין לו הכנסה כספית כלל – לדוגמה איכר מלפני 3000 שנה, הוא לאו דווקא עני – יש לו אמצעי מחיה גם אם הם לא דרך השוק אלא דרך ייצור עצמי תמיכה קהילתית ומסחר. הטרגדיה שלנו היום היא שהקיום שלנו מותנה בשוק. מי שאין לו הכנסה כספית אין לו כבר מקורות הון עצמאיים ואם הוא חי בסביבה עם הון חברתי נמוך – ללא קהילה – אז הוא גם עני (קיומו החומרי מוטל בספק).
אחת הטרגדיות של החברה החלונית היום הוא שמי שבה יכול לבחור להיות חילוני בודד, או דתי בקהילה – אבל אין כמעט אפשרות להיות חילוני כחלק מקהילה. בטח לא באינטנסטביות של חיי הקהילה הדתיים. השאלה שחילונים היו יכלים לשאול את עצמם היא האם יש אפשרות לקיום של קהילות חילוניות שמה שמשותף להן הוא אמונות רוחניות (לא מיסטיות) משותפות המתפקדות בצורה דומה לקהילה הדתית.
הדגם העיקרי של החילוניות נמצא עדיין בשלב ילדותי שבו הוא מגדיר את עצמו על ידי הגדרת "למה אני מתנגד \ מה אני לא"
כך הדגם הזה מדמיין לעצמו חברה שמורכבת מאינדיבדואליסטים ראציונלים. בפועל שום חברה אנושית בת מאות אנשים ומעלה לא יכולה להיות מורכבת מדבר כזה (גם אם האידאלים החילוניים דבקים בכך על פי דגם של גליליאו ואנשי מדע ואינדיבדאולים נוספים שיצאו נגד הקומופרמויות והמיסטיקה הדתית). הסיבה מוסברת על ידי נח הררי – כל חברה בת יותר מ150 אנשים חייבת מיתוס כדי לשתף פעולה. היא חייבת לייצר אגדות כלשהן ודרכן סדר מדומיין.
החברה החילונית היא לא באמת מאוכלסת על ידי אידיבדואלים ראציונלים , והתרבות השלטת בה כיום היא תרבות הצריכה שבה המסר המרכזי הוא שאושר יושג על ידי קניות ומעמד חברתי דרך כמות הכסף ותוך הבטחה לאנשים שהם קונים את הדברים האלה מתוך לוגיקה טהורה שהם עצמם המציאו. איש איש בצורה אינדיבדואלית.