שלום,
את הטקסט הזה כתבתי ברגע של השראה, ובעקבותיו פתחתי את קבוצת הפייסבוק הזאת:
https://www.facebook.com/groups/573132892713227/
כשהרעיון הוא שאנשי ימין ואנשי שמאל יוכלו לדון בקבוצה, בהתאם לרציונל שמוצג כאן.
אם זה מדבר אליכם, אתם מוזמנים להפיץ את הטקסט אם או בלי קשר לקבוצה.
תודה,
עוז
——————————————————————–
שלום לכם ימנים. אנחנו השמאל.
לפני כמה עשרות שנים, אנחנו היינו הבוס במדינה. הרמנו את האף, הסתכלנו עליכם מלמעלה, סתמנו פיות כשלא אהבנו את מה שאמרתם.
כן, אנחנו קצת מגעילים.
כשהאנשים שלנו שלטו בכל מוקדי הכוח, היה קל לחשוב שהדרך שלנו היא היחידה ושכל מי שמפריע לנו לעשות את מה שבא לנו, הוא טיפש שלא ראוי להתייחסות, והוא גם איש רע. את המנהיגים שלכם תקפנו לא על העמדות שהביעו, אלא על האופי שלהם, על פרטים אישיים לא בהכרח רלוונטיים.
קראנו להם כוחניים, רגשניים שקרנים טיפשים ומושחתים. לא שזה לא נכון, – טוב לפעמים גם פשוט המצאנו דברים- אבל אם נהיה כנים, את כל התכונות השליליות האלה לא המציא הימין.
העיקר הוא שסיפרנו לעצמנו תמיד שאנחנו צודקים והימין טועה, ומכיוון שלעולם לא הקשבנו ולא באמת דיברנו עם הימין, באופן טבעי, טעינו. וטעינו שוב, וכשהימין אמר לנו שאנחנו טועים התעצבנו ולא תיקנו.
ככה זה, בכל חזון יפה ככל שיהיה יש חורים. וכשאלפי, ועשרות אלפי ומאות אלפי ולבסוף מליונים מפסיקים להאמין בו ועוברים למשהו אחר, כנראה שהם בכל זאת צודקים איפושהו. האמת שאנחנו עדיין לא כל כך בטוחים איפה – פשוט לא הקשבנו.
אבל לא לשם כך אנחנו כאן, העניין הוא שאמנם טעינו, אבל בכל זאת, בהרבה דברים צדקנו. ואנחנו רואים אתכם, הימין, ועכשיו אתם יושבים על כס השלטון.(טוב, אנחנו עדיין לא לגמרי עזבנו- נשארנו טיפה בצבא באקדמיה בתקשורת ,בבית המשפט העליון..) עכשיו אתם אוחזים במושכות הכוח, מחוקקים, מעבירים תקציבים, שולטים בעיתונים ובגדול מתחילים להרגיש קצת שיכורים מכוח. ממש כמונו בימים הטובים.
וממש כמונו אתם כבר לא באמת צריכים להתמודד מול מה שאנחנו אומרים.. אם אתם רוצים, אתם יכולים להדביק לנו תיוג, נאמר "בוגדים" וזה כבר יסתום לנו את הפה. וכמונו, אתם הולכים לעשות טעויות.
האמת היא שאנחנו מודאגים, בגלל שהרבה מהטעויות שאנחנו עשינו לא ממש תוקנו, הן קצת ירדו מהשיח. ועכשיו הטעויות שלכם ייערמו על הטעויות שלנו ואנחנו מודאגים שמדובר ביותר טעויות ממה שמותר למדינת ישראל לעשות.
לטובת כולנו ראוי שאנחנו נביט למציאות בעיניים ולא נשקע כל אחד בחלומות שלו,חוץ מזה, החברים השמאלנים שלי אומרים שאם כולם היו חושבים בהגיון ומקשיבים לטיעונים שלהם כולם היו מצביעים לשמאל. החברים הימנים של אומרים את אותו דבר רק הפוך.
אז בואו נבדוק את זה.
בואו נעשה משהו חיובי ונדון על שאלות המחלוקת שלנו מתוך הקשבה ולגופו של עניין.
בשביל זה נפתחה הקבוצה הזאת.
אנחנו מזמינים אותכם להוכיח שאתם צודקים ולעמת את העמדות שלכם עם אנשי השמאל. להראות למה אתם צודקים, ולמה אנחנו טועים.
מתוך דיון ענייני שבו שני הצדדים לא משמיצים ולא פוסלים זה את זה -אנחנו לא רוצים להסתיר מעצמנו את המציאות. דיון שבו אנחנו מקשיבים אחד לשני ואף לומדים אחד מהשני.
אם נלמד זה מזה, השלטון לא יתחלף כשהמחנה השולט ימיט על עצמו חורבן, אלא כשהמחנה שמנגד יציג חזון טוב יותר.במקום לנוע מכשלון לכשלון נתקדם מנצחון לנצחון.
זה לא הוגן. השמאל מת על 'פלסף', הימין לא אוהב להשחית מילים אלא לדבר במעשים. טוב, לפעמים גם לדבר עם הידיים במולטי_טאצ'. ובכלל, כימני אני חייב לאמר שכושרו הרטורי של הפטפטן אינו מעיד על נוכונות העמדות עליהן הוא יוצא להגן. לכן בסופו של דבר הופך הדיון אתכם לבמה שבה כל אחד מציג את ה'אני' האינטלקטואלי שלו כמו טווס נפוח. בקיצור, ידידי השמאלנים, תתפכחו 🙂
אני אנסה, ברשותם, מהצד השמאלני של המפה. אבל שמאל הוא הרבה דברים. לא תמיד ברור לי למה הכוונה.
אפתח בשני רעיונות, שהיום נחשבים "שמאלניים". אולי אפילו "שמאל קיצוני". נראה מה חושבים על כך הימניים שבחבורה.
רעיון ראשון:
החיים אינם משחק סכום-אפס. כלומר, רווח לצד אחד אינו בהכרח רע לצד השני. וכשלאויב שלי רע, זה לא גורר בהכרח שלי יהיה טוב. יתרה מזאת: בדרך כלל אנחנו חותרים למצב של win-win, שבו הרווח שלי מעצים את הרווח של זולתי.
העקרון הזה מתרגם ל"שמאלניות חברתית" ול"שמאלניות מדינית". חברתית, זה אומר שיש לי אינטרס מובהק שלחלשים בחברה יהיה טוב. גם כי אני עלול יום אחד למצוא את עצמי במצב (כלכלי או חברתי) חלש, ואני לא רוצה שיהיה לי ולמשפחתי ממש רע. גם משום שברור לי שאנשים נואשים נוטים למעשים נואשים, ואני מעוניין לחיות בחברה שבה יש פחות אלימות. וגם משום שככל שיותר אנשים נהנים מרמת חיים גבוהה יותר ומפנאי רב יותר, כך יותר מהם פונים ליצירה תרבותית שמעשירה את חיי.
מדינית, העקרון הזה אומר שיש לי אינטרס שהשכנים שלי יחיו טוב יותר. מאותן סיבות.
שום דבר בחיים אינו נטול סיכונים, אמנם. אם לשכנים שלי יש יותר כסף, הם יכולים לשכור עורך דין שימרר את חיי משום שהם לא אוהבים את הפרצוף שלי. אם מדינה שכנה היא חזקה יותר, יש לה אפשרות להקים צבא חזק ולאיים עלי. אבל אם ניכנע לפחדים הללו, אנחנו עלולים, מרוב פחד וחשש, לגרום בדיוק למצב שממנו אנחנו פוחדים.
רעיון שני:
חברה דמוקרטית היא חזקה ויציבה יותר מחברה לא דמוקרטית. אנחנו יכולים לראות את זה, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אחת הסיבות החשובות היא שבחברה דמוקרטית, שבה ביקורת מושמעת ויש התייחסות אליה, אפשר לתקן בעיות. חברה שחוששת לחשוף את חולשותיה היא חברה שמטפחת אותן, משום שהן אינן יכולות להיות מטופלות.
רעיון שלישי:
ליברליזם. בליברליזם אני מתכוון בעיקר להכרה שאתה לא יכול לכפות פתרונות שנראים לך על זולתך (אלא במקרים קיצוניים). זה נכון ברמה החברתית – אני לא זכאי לכפות את דרך חיי על אנשים אחרים. מותר לי לבקר אותם, לומר מהם מה דעתי, ולהציע להם עזרה. אבל אסור לי לכפות את העזרה הזו. בעיקר משום שהזולת איננו אני, ומטבע הדברים אינני יכול להבין את בעיותיו של הזולת יותר טוב ממנו.
עומר, יש לי כל כך הרבה מה לאמר על מה שרשמת אבל אני מרגיש שזה סר-טעם. לא חבל להשחית זמננו על ויכוחים שממילא יובילו להתחפרות בעמדות? מה, אין לנו משהו קונסטרוקטיבי לעשות עם הזמן שלנו? רק על המשפט הראשון שרשמת יכולתי לכתוב חיבור מלא-תוכחה אבל מה הטעם?!
נברא,
אני קצת עייף אז אני אגיב מחר על מה שרשמת בתגובה הראשונה,
אבל אני חייב לשאול – למה שהויכוחים יובילו רק להתחפרות בעמדות?
וזכור שזו גם החלטה שלך אם להתחפר בעמדתך, או לשנות אותה.
נברא, זה די משעשע. אתה מוצא את הזמן לומר שאין טעם לדבר.
יש לי הזדמנות, בזכות נברא, אז אני אנצל אותה – יש פה הבחנה חשובה, טל, שרציתי לציין כבר מזמן.
ידע. איך משגים ידע?
אם ידיעה היא עניין פשוט, נגזר שבאמת אין הרבה על מה לדבר. או שאתה יודע, או שלא. ואם אתה יודע אבל לא מסכים איתי, כנראה שיש לך אינטרסים זרים, או מחלת נפש. דומני שהגישה הזו נפוצה מאוד בימין.
אם ידיעה היא עניין לא פשוט, אתה נצרך למסורת מתודית לבירור האמת. מוסדות כמו השיטה המדעית, דליברציה משפטית, או הדיינות בבלוגים – אלה מאפשרות לשפר את ההבנה שלנו. מי שרואה בידיעה בעיה "קשה" מקבל שאין שיטות שהן חסינות מטעות, ולכן הוא סובלני יותר כפלי דעות אחרות וכלפי מוסדות ששוגים – ובלבד שהם מאפשרים ביקורת. האקדמיה – כמו בית המשפט – הם מוסדות כאלה. לא מושלמים, אבל שואפים לתיקון עצמי. הזעם השמאלני (שלי) יתעורר לא מול טעות או אי הסכמה, אלא מול סירוב להתדיין.
הי עוז,
תודה על הפוסט,
נברא, אתה חושש מדיון טוב ויעיל?
עומר, לגבי השאלות ששאלת, אענה על חלקן.
לגבי מקור הידע, זאת דעתי (אם כי עדיין לא מלוטשת). היא מבוססת על עיון מעמיק והסתמכות על פילוספים רבים, וניסיון לענות על הדילמות וההצעות שלהן לגבי מקור הידע.
לגבי החלשים מסוכנים:
אני לא בטוח שהטענה שלך לינארית. לי כחזק-פוליטי (בעל הון למשל) יש אינטרס מיידי להשאיר את הציבור נבער וטיפש, ובעיקר מחוסר יכולת להתמרד נגדי, או להחליף אותי. לדוגמא, בכל מקום שהבריטים הכניסו שיטות שלטון פסאודו-דמוקרטיות והשכלה, הם גילו מהר מאד שהעמים שנמצאים מתחתם פיתחו לאומיות, ואז התחילו למרוד בהם. גם השלטון האיראני גילה שברגע שהוא מעצים את העם שלו ונותן לו אינטרנט, הוא מגלה שהעם הזה יכול למרוד. כך שלא תמיד להחזיק את האחר במצב חלש זה רעיון רע כל-כך.
מבחינתי התירוץ לעזרה לחלש אינו התחזקות האחר, אלא סתם אמפטיה ואנושיות. אני לא הייתי רוצה לאכול קויאר, כשלידי יש מישהו שגובע ברעב.
רעיון הדמוקרטיה החזקה, הרי זה ברור כשמש 🙂
רעיון שלישי, בהחלט. הרי אני ליברל (וימני)
לגבי המדע והרציונליות כעדיפים על הדת, אני הייתי משהה שיפוט. למדתי שאל פעם המדע טועה והדת צודקת. אבל כדי להסביר את הסיבה, אני מציע שאתה ואני נברר קצת את העניין האפיסטולוגי, ואני מזמין אותך לדון איתי עליו בדפי הויקי.
לא דיברתי על מדע מול דת.
אני סבור ששאלת המפתח היא מידת הקושי שבידיעה. וזו יכולה להיות ידיעת האל, ידיעת האמת המדעית, או השאלה המשפטית של "האם הנשיא אשם או חף מפשע". מי שסבור כי ידיעה היא עניין טריביאלי, לא ימצא כל הגיון בתחזוקת מנגנונים משפטיים סבוכים, דיני ראיות או הפרדת רשויות. תפיסת עולם דמוקרטית תהיה נדירה אצל מי שסבורים שידיעה היא עניין פשוט. דומני שמן הבחינה הזו, היהדות עברה נסיגה גדולה – מדת דליברטיבית מאוד, לדת שחלקים משמעותיים ממנה מסתגרים מאחורי חומות של דוגמות דתיות.
הייתי רוצה להתמודד עם הטיעון של טל ירון. אגב, היי 🙂
"לי כחזק-פוליטי (בעל הון למשל) יש אינטרס מיידי להשאיר את הציבור נבער וטיפש, ובעיקר מחוסר יכולת להתמרד נגדי, או להחליף אותי." – טענה מאוד מרקסיסטית אבל האמנם בהכרח זו האמת?
ההשקפה שלי, שכנראה לפי אמות מידה כלכליים נמצא במעמד הבינוני עליון בישראל, היא שיש לי אינטרס לחיות בחברה טובה ולא חברה ענייה. להתעשר ולהקיף עצמי בעשירים לא נראה לי כמו מטרה כל כך טובה לעצמי.
מעבר לכך, גם עשיר יכול ליפול ולאבד את נכסיו בכל מני מצבים. בחברה בריאה כלכלית שבה כל הפרטים חיים טוב, יש פחות מרחק עד הרצפה והנפילה לא כל כך כואבת. כך גם יש לך יותר חברים ושותפים ופחות קנאים וכועסים.
האם באמת היית מעדיף לחיות בוילה בהוליווד מאשר בקהילה חיובית שווה בין שווים? אני לפחות משוכנע שעשירי הוליווד פחות מאושרים, באופן סטטיסטי כמובן, מאנשים החיים בקהילה בריאה בנורבגיה, דנמרק, שוודיה ואפילו כמה יישובים בישראל. אפילו קיבוץ מופרט, לא בהכרח כל אחד, אבל היו כמה שראיתי שאנשיו היו חכמים, מעניינים ושלווים. וזה משהו שלא מנסיון אישי, אני לא מצפה לראות מתושב הוליווד ממוצע.
אני חושב שאנחנו חיים בחברה שבלי יותר מדיי כוונה, לפחות כך נדמה לי, מוכרת לנו חלום קפיטליסטי שאומר שהכי טוב להיות עשיר בין עשירים – אך לו זו המציאות. לדעתי גם קל מאוד להגיע למסקנה הזאת.
*לא זו המציאות