בהמשך
להתכתבות סביב מצב האוכלוסיה בפלסטין/א"י ב-1852-3, עניין אותי לשמוע חוות דעת של בלוגר מהציבור הערבי. פניתי לעומר, שכותב שני בלוגים (החיים המשעממים, וערביי 48). עומר הוא מהבלוגרים הערביים הבודדים, שמצאתי, שכותב עבור קהל קורא עיברית. בעיני הוא כותב יפה ודן בצורה מאד עניינית עם קוראי הבלוג. הסבלנות שלו ראויה להערכה רבה.
ביקשתי מעומר שיחווה דעה, והוא אכן ענה, לשימחתי. להלן תשובתו, ובתוכה גם התשובות שלי לעומר. אני מקווה כי ההתכתבות הזאת, תהיה פתח לעוד התכתבויות וברורים של מציאות חיינו המשותפת. זאת הזמנה גם לדיון עם עוד קוראים/כותבים מהציבור הערבי.
רשות הדיבור לעומר:
קראתי בעיון רב, ויש לי כמה הערות עיקריות:
א. הטיעון של "לא היו הרבה ערבים כאן" הוא טיעון מקומם, לא בגלל המחלוקת ההיסטורית סביבו, אלא בגלל שהוא לא רלוונטי לסכסוך. תאר לעצמך שיבוא עם מסוים ויחליט לגור בנגב והוא יטען על מנת להצדיק את התיישבותו כי "אין שם הרבה יהודים". ברור לכל כי התביעות על קרקע מסוימת לא קשורה למס’ האנשים שאיכלסו אותה.
مرحبا عمر ، وذلك بفضل للرد.(שלום עומר, ותודה על התשובה).
כדי לענות על הדילמה הזאת, אעזר במשנתו של ג'ון לוק, לעניין הזכויות הטבעיות. המסכת של לוק מנסה להבנות את החשיבה על קרקע, משאבים, צדק וחברה. אני משתמש במשנה שלו, כיוון שהיא כיום מקובלת למדי, והיא עוסקת בבסיס של החברה והצדק. מעליה כמובן אפשר להלביש תיאוריות של צדק חלוקתי, אך לוק נחשב היסוד.
בתחילת המסכת המדינית לוק מתאר שכל עוד אין מגבלה בארץ לכמות המשאבים, אין אדם יכול להגיד על הארץ, "שלי היא". אם לך ולי יש מקום לגור כאן מבלי לפגוע אחד בשני, אז מי שטוען כי כל הארץ שלו היא, ואין הוא מעבד אותה ומגדל ממנה דבר, היא בחזקת חומס רכוש לא לו. רק כדי להמחיש זאת, הבה נדמיין שני אחים החיים לבד בתוך שטח עצום. למחייתם הם צריכים כמה פרדסים ומטעים, ואין להם שום צורך ביתרת השטח. נכון לתחילת הסיפור, הם מנצלים רק 2% מהשטח, כדי לחיות. אז מגיע אדם שלישי, המבקש להתקיים גם הוא מהשטח, והללו יוצאים לגרשו. לוק טוען, שהם גזלנים. אדם צריך להסתפק באדמה הדרושה לקיומו, ולא למנוע אדמה מאנשים אחרים אם אין לו צורך בה.
גם ביהדות, אדם מראה חזקה על מקום, בכך שהוא מעבד אותו. אין אדם יכול להגיד מקום זה שלי, בעוד אין הוא מנצלו כלל. מעניין שלוק והיהדות מסכימים בנושא זה לגמרי.
מה הלכות האיסלאם בנושא זה?
מההתרשומת של הנוסעים בא"י/פלסטינה באמצע המאה ה-19, עולה רושם כי רוב הארץ נטושה. גם כיום, ישנם אזורים מספיק נרחבים בבשומרון וביהודה, שניתן לראות בברור שאינם מנוצלים לחקלאות. הארץ עדיין אינה מלאה באנשים.
יש לזכור גם כי אותם תושבים לא היו בעלי הארץ. הבעלים היו העות'מנים. והעות'מנים איבדו את השלטון לבריטים. הבריטים בהצהרת בלפור, העניקו לציונים את פלסטינה ועבר הירדן, בתנאי שישמרו על זכויות התושבים הלא-יהודים:
משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917
לורד רוטשילד היקר,
לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."
אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור
הבריטים העבירו את גורל הארץ להחלטות חבר הלאומים. וגם חבר הלאומים העניק את מירב הארץ לסוכנות היהודית, תוך ציון העובדה שעל הציונים לדאוג לזכויות התושבים המקומיים:
Art. 2: The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.
על פי המסמכים של בעלי הארץ, הארץ היתה אמורה להינתן ליהודים בתנאי שישמרו על זכויות מלאות של התושבים המקומיים. ברור שערבים לא אהבו את מה שראו, ופעלו בדרכים כאלו ואחרות לשנות את החלטת בעלי הבית. הדבר התבטא בהתאגדות פולטית, בהפעלת לחץ, בטרור ובמרד של 1936-9. ואכן ההחלטה שונתה עד שלבסוף אושרה תוכנית החלוקה של 1947. גם כאן, הערבים לא קיבלו את רוע הגזרה וניסו להחריב את המדינה היהודית בתרם קמה.
כשבאים לפסוק מה צודק ומה לא, יש לזכור כי היהודים לא דאגו בעבר מספיק לזכויות התושבים ההלא-יהודים. אני חושב שאם מדינת היהודים חפצה חיים, עליה לדאוג לשיוויון מלא בין העדות השונות, כפי שמקימיה חתמו בעצמם במגילת העצמאות. בכך חטאה הציונות, ובכך יבוא גם תירונה.
אך יש לזכור כי גם הערבים חטאו. חלק לא מבוטל מהמתישבים הערבים הגיעו בעקבות ההשיגשוג (כפי שמראה הגדילה הבלתי אפשרית, של הכפלה של האוכלוסיה המוסלמית ב-13 שנים, והמחקרים הגנטים שמראים כי חלק גדול מהאוכלוסיה אין מקורו בא"י/פלסטינה). וכן ההתנגדות של מדינות ערב, שבעצמן היו מדינות מדבר, עם אוכלוסיה דלילה, ואי-מוכנותן לקבל את היהודים שהמקום הזה היה פעם ביתם. במקום הידברות, פעלו התושבים בערבים באלימות ובטרור. ועד 1948 לא הסכימו לשום חלוקה של הארץ.
האשמה מונחת לדעתי על שני הצדדים, והגיע הזמן, שימצאו דרכים לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.
ב. הטיעון הזה גם מנוגד לנרטיב הציוני, מאחר והוא יוצר רושם שהבחירה בא"י באה בעקבות כך שהאדמה לא הייתה מאוכלסת, כלומר שהמצב יכול להיות שונה במידה והיא כן הייתה מאוכלסת.
אני מניח שאם האדמה היתה מיושבת, הינו צריכים למצוא פתרון אחר. אבל זה כנראה לא היה המצב. אינני חושב שנרטיבים מובילים לאיזה שהוא מקום טוב. ב"נרטיבים" ניתן לספר כל סיפור שמתחשק לנו. לברור המצב לאשורו עדיף לחפש את האמת בכלים המחקריים העומדים לראשותנו. כך אנו יודעים על איזו קרקע אנו עומדים. וכך אנו יכולים לחפש פתרונות אמת, הטובים לכולנו.
ג. צריך לבחון את המס’ האלו בהתחשב במס’ האוכלוסין בעולם באותה תקופה. נדמה לי כי ריכוז אוכלוסין כזה הוא מאוד סביר לאותה תקופה, לא??
ניתן לבחון שאלה זאת על ידי נתונים הקיימים לפנינו.
על פי הגרף הזה שנלקח מויקיפדיה האנגלית לגבי אוכלוסיית העולם, ניתן להעריך כי ב-1850 מנתה אוכלוסיית העולם 1.4 מיליארד איש. חמישית מהאוכלוסיה כיום. אם נקבל את ההערכות המתירניות שמדברות על 300 אלף תושבים בא"י/פלסטינה ב- 1850, נראה שהאוכלוסיה גדלה מאז פי 33 (אז 300 אלף, והיום 10 מילון, אם מוסיפים גם את תושבי יש"ע הערבים). אם הינו הולכים לפי קצב הגדילה העולמי, הארץ היתה צריכה למנות כיום מיליון וחצי תושבים בלבד. אם ניקח את הערכה שהצעתי בפוסט הקודם (150 אלף תושבים), אז האוכלוסיה היתה מונה כיום 750 אלף תושבים בלבד! גם כיום אנו מדורגים מבחינת צפיפות אוכלוסיה מהמקומות הפחות צפופים (מקום 95 בעולם). אם הינו מונים רק עשירית ממה שאנו מונים כיום (על פי 750 אלף תושבים), אז הינו מדורגים במקום ה -119 בעולם מתוך 240. נראה שגם ביחס לתקופה ההיא הארץ היתה דלילה מאד. הדבר ניכר גם בהתרשמותם של הנסעים בני הזמן. הם היו רגילים לצפיפות בת זמנם, והארץ היתה נראת להם שוממה וארץ חורבות.
ד. גם אם הקרקע הייתה פנויה מאנשים הרי ברור שהיא לא הייתה ללא בעלים. אני מניח שאתה לא תסכים שמישהו יכנס לבית שלך ויתגורר בו אך ורק כי אתה לא נמצא שם.
אם אינני טועה זאת אותה שאלה שעולה בסעיף א. גם כאן השאלה הנשאלת היא איך קובעים למי שייכת ארץ ריקה, או דלילה מאד. אם תשאל אותי, אין כאן עניין של משחק סכום אפס (כלומר, אחד מרוויח, ואחד מפסיד). יש כאן משחק שכולנו יכולים להרוויח ממנו. ליהודים היתה כאן יכולת שיפור ושידרוג של הארץ, בצורה מוכחת. לדוגמא, מצרים השכנה גדלה מאז 1882 מ 6.5 מיליון תושבים ב- 1882 ל 76 מיליון תושבים ב- 2006 (פי 11.7). פלסטינה/א"י גדלה מ350 אלף ב- 1882 ל7.5 מיליון (פי 21.5). התמ"ג לנפש של מצרים הוא 6,123 דולר לנפש. התוצר בישראל הוא 28,393 דולר לנפש (פי 4.6 יותר לכל אדם). כלומר, השלטון הישראלי מאפשר לכל אזרח להרוויח הרבה יותר. הבעיה היא שבגלל הרבה סיבות, שחלקן אני משוכנע קשורות לדרך ההתנהלות והמחשבה של היהודים, לא היתה אפשרות לאזרח ערבי להרוויח כמו אזרח ישראלי. לכן אנו צריכים לדאוג לתיקון המצב. כל אדם, ללא הבדל, דת, מוצא או מין, צריך לזכות להזדמנות שווה לנצל את הפוטנציאל שהקב"ה (الله) טמן בו, ולזכות בסיכויים שווים להתפרנס כמו כל אחד אחר. יהיה טוב גם אם נרגיש יותר ויותר בני תרבות אחת, שכן היהודים והערבים דומים מאד זה לזה בשפתם, במנהגיהם ובדתם.
ה. השאלה הזו היא שאלה למחשבה בלבד, היא לא יכולה להצדיק את המצב כיום.
מסכים מאד. יש צורך למצוא פתרון לחיים מלאים כאזרחים שווים וכשותפים מלאים ברווחים ובחובות במדינת ישראל.
רב תודות לך בן ארצי. אשמח לקבל ממך ביקורת והערות, ולשתף פעולה בכל הקשור לשיוויון בין תושבי הארץ.
سلام لك
טל
לפי מה שאתה אומר אי אפשר לטעון בעלות על ארץ שאתה לא מנצל את משאביה עד תום.
זה גם טיעון שיכול לשמש נגד שיוך הארץ ליהודים.
אם הערבים שישבו פה היו מעטים מכדי שהארץ תהיה שייכת להם, קל וחומר כי היהודים המעטים שחיו פה ואלו הפזורים בגולה לא יכולים לטעון לבעלות.
ואז הם באו, התחילו לנצל משאבים ויכלו לטעון לבעלות (או לחדש בעלות).
אפשר לתקוף את הטיעונים של טל מכיוונים אחרים, אך לא מהכיוון הזה.
לאחור אפשר לחזור עוד הרבה מעבר לאמצע המאה ה-19. הבו לי גירגשית, ואתן לה עד חצי המלכות.
אבל אם רוצים להתלות במשפט האומות, הרי שההחלטה הקובעת היא זו של כ"ט בנובמבר, על חלוקת הארץ.
זו הנקודה בה התפרצה המלחמה, וזו הנקודה אליה עלינו לחזור כדי להשלים אותה.
ירדן,
למעשה חוקי בעלות על ארץ אין נקבעים כפי שחוקי בעלות על שטח בתוך חברה נקבעים. אנסה להסביר מדוע:
מדינה מנסה ליישב מחלוקות בין תושביה, על ידי בתי משפט וחוקים. ולכן קיים סט של חוקי בעלות ודרכי אכיפה. לכן תושבים בתוך אותה מדינה, מיישבים מחלוקות בעלות בבית משפט.
מדינות בעבר לא ניסו ליישב בינהן מחלוקות על בעלות על ידי בית משפט עולמי, אלא על ידי משא ומתן דיפלומטי ומלחמות.
המטרה של הקמת האו"מ (וחבר הלאומים), היא בעצם ליצור ממשלה עולמית, שבה מדינות יוכלו למצוא פשרה בינהן. כשצ'ר'צ'יל ורוזוולט חשבו על האו"מ, הם התכוונו על ידי כך ליצור מדינה עולמית, שתפייס בין תושביה (המדינות) וכך תמנע מלחמה.
ישראל, בניגוד לרוב המדינות, שהשיגו את השטחים שלהן באמצעות מלחמה, קיבלה הסכמה מהממשלה העולמית לקום על שטח מסויים, לאחר דיונים מאד ארוכים. הפלסטינאים ומדינות ערב התנגדו להחלטת האו"מ ויצאו להחריב מדינת ישראל.
השטח שנתפס, לכן הוא לגיטמי לחלוטין, והוא עומד בכל כלל חזקה שאני מכיר לגבי מדינות.
בדיוק בגלל שהארץ לא היתה מיושבת (כמו שעולה מהטיעון שלך), הסכימו הבריטים, חבר העמים, והאו"מ להקים כאן מדינה יהודית. היה כנראה ברור כי הארץ לא מנוצלת, וכי היהודים יכולים לתרום לפיתוח הארץ.
הטיעון לא שימש כנגד היהודים, כי הם באו ועיבדו את הארץ והפריחו אותה. מי שהזניח אותה היו קומץ הערבים שחיי כאן עד 1850, ולכן הם איבדו את הזכות על הארץ (בעיניי אומות העולם). יחד עם זאת, חשוב לזכור שגם אם הם איבדו את הבעלות, יש לדאוג לזכויותהם המלאות, ולהפכם לאזרחים מלאים בחברה, עם אפשרות שיגשוג וקידום בדיוק כמו כל אזרח אחר, ללא שום הבדל.
אורי,
האם אתה טוען כי יש לחזור למפת החלוקה של כ"ט בנובמבר? או שאתה מתכוון למשהו אחר?
טל –
לא. ההצעה ההיא היתה על השולחן, ואיננה עוד.
לאורך ההיסטוריא הקצרה של הישוב העברי החדש בארץ, עד לקום המדינה ועד בכלל, היוזמה לאלימות הגיעה כמעט תמיד מן הצד הערבי. בתוכנו, רבנו עד חרמה אם להבליג ולשתוק ולהפנות את הלחי השניה, או להחזיר אגרוף בשיניים כמו כל בנאדם נורמלי. זה הרקע ל"שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי. אין לי יסורי מצפון, וגם לא צער, על הרחבת הגבולות במלחמת השחרור.
מצד שני, אני מכיר באחריות של מדינת ישׂראל לגורל הציבור שנכפו עליו חיי פליטות בעקבות הנכּבּה. ודוק – זוהי אינה אחריות בלעדית. הכיבוש הישׂראלי של שומרון ויהודה הגיע רק אחרי דור שלם של כיבוש ירדני. הממלכה ההאשמית אשמה באסון הפלשׂתיני לא פחות משאחראית לו ישׂראל. כנ"ל מצרים, ולמעשׂה כל אותן מדינות ערב שהצטרפו להכרזת המלחמה ב-48.
את בעיית הפליטים/ות הזו צריך לפתור. נראה לי שזכות שיבה למדינת פלשׂתין עצמאית בשומרון, יהודה ועזה, היא הדרך כאן. משמעות הדבר ויתורים כואבים מאד, ונכונות לוותר עכשיו כדי לחזור בשלום מאוחר יותר.
אורי,
הערכה שלי היא שבמצב בנוכחי הפוליטקאים הפלסטינים לא יתפשרו על קוי הפסקת האש 1949. בגלל השחיתות הרבה ובגלל שאש"פ נולד מתוך מלחמה, הם צריכים מאבק כדי להתקיים. הם ינסו לשמור על סיכסוך, ושום דבר לא יספק אותם.
מי שאינם צריכים את הסיכסוך, הם הערבים שאינם פוליטיקאים, החיים בגבולות הפסקת האש 1967. הם רוצים לחיות ולהתקיים. להנות עד כמה שניתן מהשפע של המדינה הישראלית. הבעיה היא שלרוב אין כוח השפעה היום. הוא נסחבים על ידי מחפשי מדנים ופולטיקאים של העידן השלישי (בד"כ הינו-הך הם).
לכן אני חושב, שאם נלמד כיצד הרוב השפוי יכול להשפיע בצורה יותר רצינית, הן על ידי הידברות בין אישית והן על ידי קביעת נורמות מוסריות משותפות, ומסכמות משותפות, נעקוף את גורמי הסיכסוך. גורמי הסכסוך הם לדעתי הפולטיקאים של העידן השלישי, ואי-השיוויון בהזדמנויות, להנות מהשפע שהחברה הישראלית מציעה. אם נמצא דרך לחיות חיים שיוויונים מלאים מותך קהילתיות ותרבות קרובה, אני מניח שנמצא דרך לשלום. אם תשאל את הפלסטיני הבוגר, אני מניח שתגלה שהוא אינו רוצה שהפלסטינים מהמדינות השכנות יחזרו לכאן (אני שאלתי)… הוא מעדיף את השפע לעצמו.
להערכתי מי שברח ב-1948, לא ברח סתם. הוא ברח, כי הוא לא היה שייך. מי שנשאר, היה מי שהרגיש שהארץ הזאת שייכת לו, או מי שחיי בשכנות טובה עם היהודים. מי שברח, כנראה היה מהמהגרים.
לכן המסקנה שלי, היא שצריך לבנות שלום תרבותי ושיתוף גם בתוך יהודה ושומרון.אינני חושש מהמדמוגרפיה. אני חושש מהעדר הרוח היהודית. העדרה של רוח יוצרת, שתחיה את הקהילתיות, את החסד, את הצדק ואת המשפט ההוגן בין בני אדם. את חיפוש האמת. מכך אני פוחד. שנאמר "לא בחיל, ולא בכוח–כי אם-ברוחי, אמר ה' צבאות." (זכריה, ד', ו') וכן "ויהי, דבר-ה', אל-זכריה, לאמור. כה אמר ה' צבאות, לאמור: משפט אמת, שפוטו, וחסד ורחמים, עשו איש את-אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני, אל-תעשוקו; ורעת איש אחיו, אל-תחשבו בלבבכם. " (שם, ז, ח' – י')
טל היקר
אני חושב שיש לחזק כאן את העמדה אותה מתאר, נדמה לי שיש בעמדה של זכויות לאומיות טריטוריאליות לא מעט בעיות גם לעמדה הציונית וגם לעמדה של ערבים ילידי פלסטין וצאצאיהם
הקושי הוא ברמות השונות של דיון ושל הצדקה שילטונית שאני יכול לראות (ולהזדהות) עם התסכול של הפלסטינים כי הטיעונים אינם רלבנטיים כלל למצב של ערביי פלסטין שלא היו השליטים בארץ אבל היוו בבירור יחידה תרבותית אחת (של מוסלמים, נוצרים וגם יהודים).
הטיעונים הציוניים לבעלות על הארץ מקורם בתפיסת עולם אירופאית מערבית בה זכויות הקניין בחברה מודרנית מתועשת. לפי תפיסת עולם כזו אתה יכול לבא לבעל הקרקע ולקנות אותה ממנו.
לעומת זאת תפיסת עולם פאודלית היחסים הכלכליים שונים, הצמיתים/בני המשפחה המורחבת חיים יחד ומעבדים את האדמה של הכפר אין הם רואים ערך בפיתוח המדינה.
לכן כשמגיעים הציונים עבורם הארץ לא מפותחת ובחשיבה קולוניאליסטית המתאימה לזמנים ההם רואים את זכותם לפתח ולרכוש את הארץ בחשיבה שגם המקומיים ירוויחו מהפיתוח. אולם החוויה הערבית שונה, ואינה מכירה בזכויות של משהו לקנות אדמה ואז לסלק את העובדים בה לפי העולם הישן.
אולם בסופו של דבר אי אפשר לעצור את החשיבה המתקדמת והפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי הרשות הסתגלו לחשיבה החדשה אולם התנאים נקבעו כבר ב48. אוכלוסיה רחבה נשמעה להנהגה ערבית חסרת אחריות (כי לא היתה מסגרת לאומית) שהבטיחה סילוק היהודים בעזרת צבאות משבע מדינות ערביות, במקביל הציונים עודדו (כי במלחמה נוהגים כבלמחמה) הגירה באיום על חיי התושבים והתוצאה שעד היום האוכלוסיה הערבית של פלסטין חסרה מסגרת לאומית ומדינית.
החשיבה המערבית בארבע מאות השנים האחרונות בעלת יתרונות רבים על פני חשיבה פאודלית שמובילה ליכולת התעצמות כלכלית וצבאית כפי שראינו בישראל. היום הפערים כלכך גדולים וברורים עד כי שמעתי פלסטינים רבים שמעדיפים להיות אזרחי ישראל מאשר להיות אזרחים במדינה פלסטינית, כי הם עדיין לא חוו מדינה לאומית מסודרת.
לכן אני חושב שהטיעונים הטריאטוריאלים לא צריכים להיות מבוססי הסטוריה קרובה (תוצאות מלחמת 48) או היסטוריה רחוקה (קשרי דם בין מלכות דויד לציונים של ימינו) אלה להיות מכוונת לפתור את המצוקה של ציבור הערבים ילידי פלסטין שלהם דרושה מסגרת מדינית עם טריטוריה המאפשרת לעם הזה להתגבש ולהפוך חלק פורה מהמערכת האנושית הישראלית ערבית של המזרח התיכון במאה ה21
יש עניין משעשע עם הבריטים – באגרת של מקמהון, מאותה תקופה – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99_%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%9F- , הם מבטיחים משהו אחר לגמרי. באופן מוזר כלשהו, עושה רושם שמה שמעניין אותם הוא מציאת בעלי ברית כלשהם בזמן המלחמה, ולאו דווקא טובתו של עם אחר.
נרי,
ניתוח מעניין מאד. אגב, מדבריך עולה, כי הפלסטינים היו רוצים ראות עצמם אזרחי ישראל? האם זה לא פותח את הדלת למדינה דו-לאומית?
עומר,
הבריטים תמיד דאגו לאינטרסים שלהם. לכן הם היו אימפריה עולמית במשך למעלה מ-200 שנים. היוצא מן הכלל כאן הוא ההסכמה שלהם להקמת מדינה יהודית. במשך זמן רב ניסתי להבין את המניעים להסכמה להקמת המדינה היהודית. אולי הם באמת האמינו ב-1917, שמדינה יהודית תהיה גורם פרו-מערבי שיסייע בידהם. אולי עצם העובדה שהערבים היו יותר שבטים חסרי לאום במלחמת העולם הראשונה, גרמה להם להעדיף את היהודים שידעו לגבש לאום. אם הזמן, ככל שהלאום הערבי הבשיל, כך הבינו הבריטים כי טעו. הם גם הבינו שהקמת מדינה יהודית תהווה פגיעה באינטרסים הבריטים. הם עלולה לקומם את הערבים נגד הביריטם, ובכך לפגוע בנגישות למזרח-התיכון, וכן לשדות הנפט. הם כמובן צדקו, כפי שניתן היה לראות בשנות ה-60 עד שנות ה-80, כשבריה"מ ניצלה את השינאה לישראל, כדי לגבש את מדינות ערב, ולהכניסן תחת השפעת המשטר הסובייטי. הבריטים ניסו לתקן את הטעות בספרים הלבנים, ולבסוף אף בעזרה למצריים ולירדן במלחמתם נגד ישראל ב-1948. הליגיון הערבי הובל על ידי קצינים בריטים, וחומש על ידי תחמושת בריטית ממצריים. המצרים היו שלטון בובה של הבריטים.
לאחרונה אני מארגן סיורים תיירותיים לפלסטינים בתוך ישראל.
הביקוש לך גדול מאוד מצד הפלסטינים והחברים מביעים הערכה רבה ל"סדר הארגון והיופי" הישראלי (זה המקום בו ישראלים ציניים מחייכים, אבל צריך להכיר ביחסיות של נקודת המבט).
אנחנו נמנעים מדיונים פוליטיים או הסטוריים אך אנשים רבים מבטאים הערכה לארגון הישראלי והכרה ביתרון שלו, ולא פעם מבקרים את היכולת של הפלסטינים לארגן מדינה לעצמם.
אני חושב שבסופו של דבר יש ייתרון רב בקו-פדרציה או פדרציה רחבה יותר שתכיל את ישראל ואת פלסטין. הייתרון בארגון של חבר-מדינות ניכר באפשרות של איזון פנימי של כל אחת מהמדינות. אולם בשלב ה לפלסטינים אין את היכולות (capacity) וגם אין אחידות פוליטית שמאפשרת להם לבסס מדינה, אני מניח שבשנה הקרובה נראה אותם צועדים בכיוון זה (כמו שמוביל סלאם פאייד) ובשלב ראשון יבססו מדינה לצד ישראל.
הפערים התרבותיים, חברתיים כלכליים בנוסף למשקעי האלימות של הדורות האחרונים מונעים מאיתנו מדינה מאוחדת אבל שיתוף פעולה בעתיד הוא חיוני וכולם ירוויחו ממנו.
לגמי הבריטים, כמובן שאינטרסים רבים השפיעו על הפעילות הבריטית שלפני קום המדינה, אולם אנ חושב שאפשר לראות שהציונים שהגיעו מאירופה ידעו את השפה ויכלו לתקשר ולשכנע ברמות גבוהות יותר מאלו של הערבים כי הם ידעו מה חשוב ומה מוערך על ידי האירופאים. הערבים פעלו במסגרת של תפיסת עולם שונה והזהות הלאומית (נדמה לי שעד היום) חלשה אצלם כי הזהות המשפחתית חזקה הרבה יותר ולכן הם התקשו להניע משאבים והיה ניתן על ידי "שליטה/שוחד/איומים על משפחות דומיננטיות להניע את כל האוכלוסיה.
אצל ערביי ישראל יש שינוי רב במישור הזה והם לומדים את השפה ה"מערבית" זהו חלק מתהליך רחב של שינוי בחברה הערבית שצובר תעוצה ונוגע לא רק ביחס לישראל אלה גם בנושאים של כלכלה ומעמד האשה.
במקום אחר הערת על שמירת הצביון, לכן תוכל להבין את הכוחות הגדולים הפועלים על החברה הערבית שיש לה בסיס צביוני מבוסס ורחב של האומה הערבית, שפה מדהימה, תרבות עשירה ואוכלוסיה של מיליארדים. צביון זה מותקף באופן כלכלי ורעיוני על ידי המערב תוך ניצול יתרונות ארגוניים של החברה המערבית המודרנית. חלק מהלחץ הזה דוחף חלקים מהאוכלוסיה הערבית להתבצר במסורת ולדחות את המערב אולם היום קצב השינוי מתגבר והולך.
אני מקבל את הרעיונות שאתה מעלה.
עדיין יש לי חשש שאני רוצה לבדוק.
הבריטים יצרו, בלי כוונה, אצל העמים עליהם שלטו את הלאומיות. המשטר הבריטי עודד אגרגיציה ואדמינסטרציה פוליטית, והעיר תרבות פוליטית-ריכוזית-דמוקרטית אצל העמים עליהם שלט. התוצאה היתה שלאחר מלחמת העולם השניה, וגם לפניה, עסקו הבריטים בבריחה ממקומות בהם נוצרה לאומיות. זאת אחת הסיבות להתרסקות האימפריה הבריטית.
כמובן שאין לנו אינטרס לשלוט באף עם. ואני מסכים שלערבים יש לאומיות חלשה. הם יותר מפורדים, מאשר מאוחדים. השאלה שמעסיקה אותי בהקשר זה, היא איך לעודד צמיחת ממשל שוחר שלום, ולא ממשל שילחם בנו. אני מניח שהם ילמדו ממנו את התרבות המערבית. החוכמה היא איך ללמוד גם תרבות של שלום (שאנו בעצמנו חסרים מאד).
אולי הבנתי את התשובה…. להיות בעצמנו אנשי שלום ❓
Hi
This is an interesting article published in Nature:
http://www.nature.com.proxy.lib.umich.edu/nature/journal/vaop/ncurrent/full/nature09103.html#/f2
The information is not new and I think they didn't used all the controls needed but listen we and the Arabs are not related.
We and other "old" ethnic groups in the Middle east do!
הי דן,
אתה יכול לשלוח לי את המאמר. אין לי גישה ל-Nature.
תודה,
טל