כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.
הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.
אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה. ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:
וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.
ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.
בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.
אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:
אלא כך:
זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.
גורמים המשפיעים על טיב הקשרים
טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.
הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.
למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.
בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.
כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.
על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.
האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?
מערכת המושגים טובה. פרדיגמת התיאום מעניינת. אבל אני לא קונה את זה כהסבר ללאומיות. אתה מכיר את העבודות של אנדרסון ושל גלנר?
אם אתה שליט דיקטטורי, אתה לא רוצה תרבות אחידה. אתה רוצה תרבויות שונות שיאפשרו לך פונקציות שונות שאינן מתחברות לאיום על שלטונך. כך, למשל, העותומנים השתמשו בשבטים הכורדיים ובמומרים נוצריים כשביל חוד החנית של צבאם. אלו אוכלוסיות שוליים שמעמדן באימפריה מעורער ולכן הם לא מהווים איום על השלטון. מאותה סיבה היה נוח להשתמש ביהודים בתור אליטה פיננסית.
עלינו להבדיל בין הופעת הלאומיות בעמים השונים ובין הלאומיות המופיעה בישראל.
התכונה הלאומית מופיעה בעולם אצל העמים בבואם להתחבר על בסיס אינטרסים משותפים של פרטים.
התכונה הלאומית מופיעה בישראל מעצם הגדרתנו כעם, עוד לפי ההתארגנות הראשונה של הפרטים.
פרדיגמת התיאום נכונה אולי לחלק מן העמים וגם כנראה למצב השלטוני הנוכחי, אך במצבנו האידאלי, עם ישראל אמור לבטא רעיון שקדם להופעת העם בפועל ולכן תפקיד השלטון בעם ישראל הוא להגשים את החזון של העם ולא להמציא כיוונים חדשים שלגביהם יצטרך להתמודד עם חישובי תיאומים כאלה ואחרים.
מעניין מאוד
1) הכלוב הפנומנולוגי
אני חשוב שצריך לבחון את השדה ההרמנויטי כדי להתייחס לכלוב הפנומנולוגי. הרעיון הוא שבכל דרגת מורכבות הרמנויטית העולם הנגלה לתודעה (התופעות הנקלטות כחלק מהמציאות) הן שונות. בכל רמת מורכבות פרשנית (הרמנוייטית) יש כלובים אחרים שבם יש מערכות אחרות של קבלת החלטות.
כאשר משהו חושב שזה טוב ונכון לקבל את דעתו של הרב שיודע את התורה והוא תלמיד חכם, זאת המציאות שהוא רואה ושומע והכל נעשה במסגרת פרשנית בה מקבל הרב סמכות גבוהה. לאדם אחר "חילוני" הפרשונות היא אחרת שם ה"דמוקרטיה" היא הערך המוביל ולכן הכלוב בפנומנולוגי שלו ינבע מחיפוש דמוקרטי.
2. "בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים."
אני חושב שזה לא מדוייק ובעצם יש קבוצה עילית לא בהכרח נבחרת של מקבלי החלטות שפועלת במקביל לארגון הדמוקרטי. נהוג לומר (כך שמעתי) שבארץ הקבוצה היא בת כ 200 אנשים משפיעים וההחלטות המהירות וגם האיטיות עוברות בסופו של דבר דרכם. החלטות אחרות, כמו למשל חוק חבישת קסדה על אופניים גם אם יתקבלו לא יתממשו.
שחל יקירי,
כישראלי קל לי יותר להתחבר עם הרעיון הלאומי חילוני המודרני מאשר מהרעיון הלאומי-דתי.
הרעיון הלאומי המודרני, שהשפיע רבות על התנועה הציונית הוא רעיון חדש יחסית ומחובר אליו רעיונות של מבנה שילטוני דמוקרטי והפרדת דת מהמדינה.
היהודים כמובן מיוחדים מאוד כי המסלול ההתפתחותי שלהם עבר דרך תקופה ארוכה מאוד של התערבבות בקהילות אחרות לפני הרעיון הלאומי המודרני, וחלק מהרעיון הזה הושפע על ידי הוגים יהודים כולל ההפרדה בין דת למדינה, שהיתה בעלת נוכחות רבה בזרמים הסוציאליסטיים של הציונות.
טל,
אני בסופו של דבר לא מסתדר טוב עם פרדיגמת התיאום, היא נראית לי שטוחה מידי.
בתוך קבוצות התיאום לא נוצר רק על ידי שיחה והסכמה, אלה לא פעם גם על ידי אונס ואילוץ. התנאים השונים, ההתפתחות התרבותית משפעים על הטופוגרפיה התקשורתית של הקבוצה וכך שלא תמיד יהיה זה נכון להניח כי "אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת" כי לא פעם חלק מהקבוצה אינו חלק מהאירגון המשפיע ולא זוכה ל"רווח" מהפעילות הקולקטיבית וגם ארגונים כאלה משפיעים.
בקשר לזה אני מציע את המאמר:
http://www.theatlantic.com/past/docs/issues/97dec/democ.htm
?December 1997; Was Democracy Just a Moment
The global triumph of democracy was to be the glorious climax of the American Century. But democracy may not be the system that will best serve the world — or even the one that will prevail in places that now consider themselves bastions of freedom.
by Robert D. Kaplan
המאמר יש בקירה של התפתחות היסטורית של הרעיונות ונוגעת לתהליכי התהוות של רעיונות פוליטיים. אני חושב ש"פרדיגמת התיאום" נגזרת מערכים דמוקרטיים חשובים אך צריך לאזן אותה עם המציאות האנושית התרבות המשתנה והרקע הצבור בתרבות שלנו
עומר (תשובות לנרי ושחל בהמשך … מאד אוהב את השאלות/תובנות שלכם…אני חותף זמן בין אימון לאימון)
את גלנר קראתי. את אנדרסון לא קראתי. גם גלנר שם דגש על התקשורת, ובעיקר על המהפכה התעשיתית כבסיס ללאומיות. המפהכה התעשיתית, מבחינת פרדיגמת התיאום, קרבה אנשים אחד לשני. אנשים שפעם היו מפוזרים בכפרים, ויצרה ציבור גדול ועירוני, החי בצמידות, שמאפשרת יותר תיאום. כך מתחילה להיווצר התקשורת הדרושה לתיאום בקבוצות גדולות. דבר נוסף שקרה בעקבות המהפכה התעשייתי, היא הופעת הדפוס המהיר שאיפשר הופעת עיתונות ההמונים. בנוסף, התחילה מערכת החינוך להוציא אנשים מבערותם, ולאפשר להם לקרוא וגם לכתוב. כל אלו איפשרו לפתע תקשורת בקבוצות בנות מיליונים. דבר שלפני כן לא התאפשר. וכך הופיעה הלאומיות המודרנית.
גם גלנר שם דגש על ערכים משותפים שמערכת החינוך יוצרת. ערכים שעל בסיסם יכולה להיווצר קבוצת הלאום המתאומת ערכית.
אגב, תקשורת ההמונים היא תקשורת חד כיוונית ממרכז השליטה אל ההמונים. ההמונים אינם יכולים לענות ביעילות. זאת תקשורת שמגבירה את השליטה של האליטות בציבור.
לגבי ההערה על דספוטיזם: אכן מקבל. יהיה נבון לדיקטטור ליצור קבוצות שונות, על מנת להפריד ולמשול. נראה לי שבמקרה כזה הוא יעשה טוב אם יסכסך בינהם, ויתן תחושה לציבור שהוא אינו מעורב בסיכסוך.
זה מזכיר לי את היחס להיטלר בקרב הגרמנים. איין קארשו טוען כי מערכת השלטון הנאצית היתה מושחתת מאד. וחלק גדול מהציבור האמין שהיטלר אינו מודע לכך. הציבור האמין שאם היטלר היה מודע לכך, הוא מיד היה מטפל בכך. אכן… דיקטטור מוצלח היה היטלר.
שחל,
שנינו מסכימים כי מקור העם היהודי בחזון או באידאה מסויימת. בכך הוא שונה כמעט מרוב העמים שאנו מכירים. נראה לי שעם דומה לנו, הוא העם האמריקאי שקם על אידאל החרות.
כיום העם היהודי, לאחר 2000 שנות של הסתובבות בין הגויים, ובעיקר 200 שנות ההשכלה, משם הוא רכש רעיונות חדשים (על ידי תיאום בין אידאות). כרגע, האידאלי המקורי מוסתר מעינינו. כדי לשוב ולחשוף אותו, צריך להערך תהליך ברור רציני ומעמיק. ידרש כאן תיאום לגבי האידאל בין הקבוצות השונות של העם היהודי ואף עם שכניו.
הדבר ידרוש חשיפת האידאל וברורו. כיצד נעבירו בלא תאום עם כלל חלקי העם?
אגב,
ככל שקראתי את כתביך, לא מצאתי הגדרה ברורה של האידאל. האם לא הגיע הזמן שנציף אותו ונברר אותו בצורה נהירה לכולנו? אתה מוזמן לעשות זאת בבלוג הזה, או בבלוג שלך.
נרי,
1) אני חושב שקלעת בול לעניין ההרמוניטיקה והכלוב הפנומנולוגי. ברור שכולנו כלואים בכלובים שונים. לפעמים יש גם כלוב קבוצתי, כאשר אנו נענים לפרשנות מקובלת למציאות. השאלה עכשיו, שעלינו לשאול את עצמנו, היא כיצד מרחיבים את הכלובים, כדי להתקדם לשלבים מתקדמים יותר בספירלה.
הדרך "להרחיב את הכלוב" , היא לבדוק את התאמת הפרשנות שלנו אל מול התנהגות המציאות, ואל מול פרשנות של אחרים. ככל שיש התאמה בין הפרשנות לבין התנהגות המציאות, כפי שהיא נגלת אלינו (ובתנאי שאנו פתוחים לביקורת, חדשנות ורעיונות חדשים), כך אנו יוצרים "כלוב" "בטוח" יותר (יש כאן פרדוקס, אבל נניח לו כרגע).
2) לגבי המצאות של אולגירכיות לא נבחרות. אני יותר ממסכים 🙂 למעשה, אני חושב שאנו איננו חיים בדמוקרטיה, ולא בדמוקרטיית נציגים, וגם לא באוליגרכיה נבחרת. יותר נכון, כנראה לאמר, שאנו חיים תחת שלטון אוליגרכי, שאחת האוליגרכיות שלו, אולי נבחרת (להון ולקבלני קולות, יש לא מעט השפעה על תוצאות הבחירות).
כיצד מרחיבים את הכלובים
הצד האופטימי טוען שישנה התפתחות טבעית
ראשית במחקרים של פיאז'ה, קוהלברג וגיליגן ניתן לראות שישנה התפתחות טבעית (ראה גם לב ויגוצקי)
http://alexandert.wordpress.com/2009/05/22/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-7-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA/
הדינמיקה היא שה"מח" שלנו פועל כמערכת שפותרת בעיות, היא מנתחת את המציאות ומפתחת מערכת ערכית (וגם סופגת ממ מהסביבה). דרכן היא מפרשת את המציאות ופמונעת לפעולה. כל שלב התפתחותי הוא סוג של מכלאה, כי אנחנו חווים "פתרון" ומתאהבים/מתרגלים לתפיסה החדשה של המציאות. אולם כל שלב גם מוביל להתמודדויות חדשות, המשברים הם שדוחפים אותנו להתפתח הלאה.
לכן הצד הבעייתי בהתפתחות זה שאי אפשר "לפתח" אף אחד. אתה לא יכול לבא לשמאלני גאה ולפתח אותו להיות ימני. אתה יכול לעומת זאת לראות מופקרת ומבולבלת שחושבת שהיא יודעת הכל כמו טלי פחימה שמוצאת לה פתרון של התאסלמות שמסגרתו היא מעניקה עצמה לאלוהים ולתורת נביאו מוחמד.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה ליצור תנאים לשינוי, ליזום פעולות שיחישו ירעננו ויעוררו התפתחות וגם לפעמים לבדוק אם בכלל הפרט אן האוכלוסיה בכלל מוכנים לשינוי.
אם נבחן את המתח עם החרדים הרי נדמה שהם נלחמים עד חורמה ומנסים לשמר את עצמם לעומת זאת החלו לאחרנו להיפתח "אוניברסטאות חרדיות" שמאפשרת להם גם לרכוש מקצוע. פעולות כאלה המכבדות את המקום ממנו הם באים גם יחישו בעתיד את התנועת שחרור/שינוי שלהם כמו שהיה בתקופת ההשכלה
בכל מקרה ראוי לכבד כל אחד במקום שהוא נמצא ולא לנסות לשנות אותו אלה להתאים עצמנו אליו ולצרכיו. הפרוייקט הלאומי של חיבוק ותמיכה במתנחלים כשיש הסכם מדיני באופק לא יצלח אם ננסה לשכנע אותם שלעזוב את ההתנחלויות זה טוב ליהודים. בבועה המרשנית שלהם מדובר באסון. אולם אולי נוכל להציע תמונה מורכבת יותר בה יש הבחנה בין החברה האזרחית לעם ישראל (וכאן נדמה לי שיש לי ויכוח עם שחל…) בצורה כזאת אפשר יהיה לשמר ישובים יהודים במדינה אזרחית פלסטינית וגם לעשות לעשות שינוי "אזרחי" של העברת יישובים כדי לאפשר תנאים חדשים לעם היהודי להפיץ את האור לגויים שעליו הוא מופקד במקום לשמר מאבק אין סופי.
טל, הרי לך אתגר:
http://www.himalmag.com/Pakistan-a-nation_fnw51.html
האם פקיסטן היא אומה?
הי עומר,
אכן, פקיסטן היא מאותם מיקרי סף, שבהם אנו צריכים להשתמש כדי לבחון את התיאוריה שלנו. יש עוד כמה מיקרים כאלו, שבניהם אני מבקש לבחון את התיאוריה. אחד מהם הוא הבלקן, השני הוא מלחמת העולם הראשונה והשניה, ועכשיו אוסיף לרשימה, את פקיסטן. אינני יודע אם יש מספיק מידע על קירגיסטן, אבל נראה לי שגם את המקום הזה כדאי לבחון. לבסוף, בע"ה נבדוק את הסיכסוך הישראלי פלסטיני…. הישארו איתנו 🙂
אם יורשה לי לקשר לקטע מויקיפדיה שנראה לי רלוונטי: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94#.D7.A1.D7.9E.D7.99.D7.95.D7.98.D7.99.D7.A7.D7.94_.D7.95.D7.AA.D7.95.D7.A8.D7.AA_.D7.94.D7.9E.D7.A2.D7.A8.D7.9B.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.9E.D7.A8.D7.95.D7.9B.D7.91.D7.95.D7.AA
באזזוורד- "אינטיליגנציה סימביוטית"
פרובוקציה: נראה לי שהכלים של מדעי הטבע מצאו דרך להתפרץ למדעי החברה והם קצת מכסחים את הפרדיגמה הקיימת.
עוז, נשמע מעניין.
לגבי האחרון, מציע לשמור את הפרובקציה במינון נמוך. יש כאלו שלא יאהבו זאת.
חוץ מזה, מה שלום הצבא? הוא עדיין שורד?
היי טל, הפרובוקציה היא בשביל הלא נעלבים. לכן היא מסומנת 'פרובוקציה', כדי שמי שלא אוהב פרובוקציות יוכל לדלג עליה.
לגבי הצבא, הוא אחד הגורמים לכך שלצערי אני מבליח פעם בכמה זמן, כותב משהו, לא עונה לתגובות ונעלם.
חוץ מזה נראה לי שכדי להוסיף יצירתיות למערכת כדאי לשים אנשים במקום שהצבא הכי פחות רוצה וצריך אותם. נגיד להחליף בין טבח גדודי לממר"מניק עלול לתרום לא רק למטבח אלא גם לממר"ם.
אה….
אני כבר רואה איך הטבח הגדודי כותב תוכנה עבור מערך הגרעין הישראלי (הלא קיים), ואז, הרמטכ"ל לוחץ על מתג ההפעלה של קומקום הפרטי שלו. מיד אחרי זה מושמד המזרח התיכון 🙂
תהנה.
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » כיצד נגרמים סיכסוכים אתניים?