בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.
בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה. ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.
בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.
במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.
מאבק על משאבים
גם רוטשילד ולייקמניחים, כי יסוד הסיכסוך הוא מאבק על משאבים. המאבק הוא על היכולת לנצל את הקרקע, לקבל משרות ממשלתיות, השכלה גבוהה, חינוך, יכולת לשמור על יחוד ושפה, היכולת להנות מחוזים ממשלתים, ופיתוח מסייע של הקרקע למען אוכלוסיות שונות, דומיננתיות חברתית-תעסוקתית ועוד.
מי שנהנים מכך בעיקר הן האליטות, המסוגלות לנצל את משאבי הממשלה ושליטת הממשלה, כדי להעצים את כוחן. לכן הן תומכות במנהיגים שיכולים לסייע להן לשלוט במשאבים הללו. אך גם הציבור הרחב יכול להרגיש נפגע מחוסר השיוויום, כאשר הדומיננטיות אינה נמצאת בצד שלו. כך למשל, ילדי מיעוט יקבלו פחות משאבי חינוך, או שהמשטרה תפעל בכוח גדול יותר נגד המיעוטים, וכיוב'.
העדר גורם מייצב
במצב רגיל, בו יש גורם שמאזן את המצב, ודואג לכך שכל הקבוצות יזכו במשאבים שווים, תהיה פחות נטיה להתפתחות סיכסוכים. הדרך להתדרדרות לסיכסוך, נפתחת כאשר הגורם המאזן אינו יעיל. אם התושבים יתחילו להרגיש שאין מי שיווסת את הכוחות, או שמאזן הכוחות מופר, יתחיל הציבור להיכנס לחרדה. חוסר היציבות יתחיל מסלול תחרות ביו קבוצות שונות, המרכיבות את המדינה. מסלול, שבהעדר גורם מאזן, עלול לגלוש מהר מאד להתנגשות. הם מצטטים את הטזה של פרון, כבסיס להבנת חשיבות האיזון למניעת סיכסוכים.
כשלי אינפורמציה
חלק מהגורמים להתדרדרות למאבק אלים, הוא התפתחות "כשליי אינפורמציה". כלומר, הקבוצות השונות לא יבינו או לא יעירכו את הקבוצו האחרות, ולכן יווצרו התנגשויות.
הערכה שגויה של עוצמת היריב
קבוצות עלולות להעריך אל נכון את עוצמת הקבוצה השניה. שתי דוגמאות טובות להערכה שגויה של היריב מההיסטוריה הישראלית, הם מרד ערביי-ישראל באוקטובר 2000, ומלחמת לבנון הראשונה.
על פי ספרו של בני מוריס, "קורבנות", ערביי ישראל זיהו חולשה במדינת ישראל, בעקבות הנסיגה מלבנון שנתפסה בעינהם כבריחה של צה"ל מחיזבאלה. ישראל נתפס כחלשה גם בגלל שהיא הושפעה מארגון נשים, שנחשב בעינהם לארגון תבוסתני. הזיהוי הזה של חולשה הוביל להערכה השגויה, שהתמרדות תוביל לשחרור מעול המדינה. התגובה החדה והמהירה של ישראל, הבהירה לערביי ישראל המורדים, כי הערכתם היתה שגויה.
במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל העריך כי יהיה ניתן בקלות להפוך את לבנון לבת-ברית. חוסר ההבנה בפוליטיקה הלבנונית והמזרח-תיכונית הובילה לשגיאת ההערכה הזאת, ולכך שישראל תסתבך במלחמה גדולה מידי, שבה לא הושגו מטרותיה.
קריאה לא נכונה של היריב
כשל אינפורמציה נוסף, הוא חוסר הבנה לגבי הכוונות האמיתיות של היריבים. לעיתים שני הצדדים צריכים לבלף. אחד יכול לבלף, כדי להסתיר חולשה, והשני צריך לבלף, כדי להסתיר קלף מנצח שיגרום לתבוסת היריב. לעיתים הבלוף משפיע גם על רוח הלחימה של הקהל של הקבוצות. כך לדוגמא, ערביי מצריים, העריכו ב-1967, כי יהיה בידם לחסל את ישראל. ישראל שהסתירה את הקלף המנצח של חיל האויר, נאלצה להראות חלשה יותר מכפי שהיא באמת כתוצאה מכך, מצריים הרגישה שהיא חזקה יותר מישראל, והציבור הישראלי הרגיש שאנו על סף חורבן. הדבר הוביל להדרדרות מהירה למלחמה.
דבר כזה אינו קורה, כאשר ברור כי שני הצדדים חזקים באותה מידה, או שברור שהנזק לשני הצדדים יהיה גדול מהרווח, כפי שקרה במלחמה הקרה.
טרור ותגובה לא מידתית כגורם לכשל אינפורמציה
כפי שנראה בהמשך, במשחקי המלחמה הללו משתתפים גורמים הנהנים מהקצנת הסכסוך. גורמים אלו יכולים ליצור טרור, או לתקוף באלימות אוכלוסיה חסרת מגן. כתוצאה מכך, הצד המותקף, מרגיש מאוים, זאת למרות שמי שבאמת תקף, היה קומץ מאד לא מייצג. הצד הנפגע יחוש כי כל הקבוצה האתנית השניה, מעוניינת בחיסולו. ולכן התגובות של הקבוצה המותקפת תהינה אלימות ואגרסיביות, ויצרו פגיעה לא פרופרציונלית בקבוצה ממנה יצאו התקופים. כך יתפתח מעגל הולך ומתעצם של אלימות, שתגביר את האיום, ואת תחושת הסכנה, ותעצים את הרצון להילחם או לברוח.
דמוקרטיה מול דיקטטורה
אחד הנושאים שרוטשילד ולייק לא תיארו במאמרם, אך בהחלט ניתן לראות לו סימוכין במציאות הוא אשליית הכוח של הדיקטטורה ואשליית החולשה של דמוקרטיה. לאדם שמרן החיי תחת משטר דיקטטורי חזק, נראה כי המדינה הדיקטטורית הרבה יותר חזקה מהדמוקרטיה הפלגנית והווכחנית. כתוצאה מכך, לא פעם במהלך המאה ה-20, יצאו דיקטטורות למלחמה בדמוקרטיות, וספגו מפלות קשות. כך קרה עם גרמניה במלה"ע-1 ומלה"ע – 2 , כאשר הגרמנים העריכו את כוחם יתר על המידה, והפסידו בגלל כשלי המנהיגים הדיקטטורים שלהם. כך קרה במלחמה הקרה, כאשר בריה"מ, העריכה שהיא חזקה יותר מהמערב, אך חולשות הדיקטטורה, הן שפירקו אותה לבסוף. כך קרה לעירק בכווית (שלא העריך נכונה שארה"ב הדמוקרטית תתערב). כך גם קרה במלחמות הערבים בישראל.
התארגנות על פי קווי הבנה
ההתפצלות על פי לאום, ולא על פרמטרים אחרים, קורת בגלל שקל יותר לתאם על בסיס תרבות ושפה משותפת. אנשים בעלי מבטא זר, או שאינם חלק מהעולם התרבותי שלנו נחשבים ללא אמינים.
העדר שפה משותפת או תרבות משותפת, עלולה להוביל לחוסר הבנה, שתיצור סיכסוך במקום שאין. כך למשל, ישיבה רגלים מורמות, כך שהמארח הערבי יראה את סוליות הנעלים, תחשב בעיני הערבים לעלבון צורב, בעוד שבעיני היהודים אין לכך שום משמעות. או כאשר אישה תתן הוראות לגבר. בעיני אדם מערבי יחשב הדבר לדבר טבעי, אך בעיני בני תרבויות מסורתיות, יחשב הדבר כעלבון.
שליטה בתקשורת ההמונים
כאשר אחד הצדדים שולט בתקשורת ההמונים, הוא יכול להציג תמונת עולם מעוותת. כך הוא יכול להציג את הלאום האחר כרשע, ואת עצמו כטוב. אם ללאום החלש אין יכולת השפעה, הוא עלול להתארגן במחתרת כדי ליצור שינוי תודעה (פעילות טרור ופרובוקציות). במידה שלשני הצדדים שי אמצעי תקשורת המונים, הם יכולים להציג תמונות הפוכות שבהן כל צד יראה הרשע, ובכך יתגייסו ההמונים למלחמה.
False Flags
לעיתים ידרשו האליטות השולטות להציג את היריב באור שחור יותר, ממה שהוא באמת. לכן הם יזמו פעולה מדומה שתציג את היריב כמסוכן מאד (False Flag). כך ככה"נ עשו הנאצים לאחר שריפת הריכסטאג. יש טענות כי הם עצמם שרפו את הריכסטאג והאשימו בכך את הקומוניסטים, כדי לתת לעצמם לגיטמציה לבטל את הדמוקרטיה. כך אנו עשינו בפרשת עסק הביש, וכך עשו מדינות ועמים רבים. תיאוריות קונספירציה סביב 9/11 טוענות כי האמריקאים , ביצעו את הפיגועים, כדי לצאת למלחמה נגד עירק, ונגד אפגניסטן, כדי לספק לעצמן מקורות נפט בטוחים.
מידע "לא רציונלי"
חלק מהדרך לגבש קבוצות, היא על ידי הפצת מידע לא רציונלי, כמו העצמת ההיסטוריה הקבוצתית, בניית מיתוסים, והאדרת המנהיגות. כל אלו יוצרים תחושת יכולת לא פרופרציונלית לכוח האמיתי, או להבדלים האמיתיים בין הפרטים של כלל הקבוצות.
מידע "לא רציונלי נוסף, הוא מידע תיאלוגי שמאפשר ללוחמים להקריב יותר מעצמם, כמו העמדת הלאום במקום הראשון, לפני הפרט, או כאשר כוהני דת אומרים כי לגיבורים מצפה מקום של כבוד בעולם הבא.
השחקנים בהתפרצות מלחמה
מלחמה לא פורצת בגלל קבוצות. היא פורצת בגלל בודדים שדוחפים אוכלוסיות שלמות למלחמה. כדי להבין איך בעית כשלי המידע וחוסר האיזון משפיעה על קבוצות, צריך להבין מי השחקנים שמובילים את הקבוצה למלחמה.
מנהיגים
מנהיגים הם הראשונים להוביל קבוצות למלחמה. בד"כ הציבור אדיש, ועסוק בחיי היום יום שלו. עסקים בסדר גודל של מדינה לא מעניינים מספיק את הציבור, ואינם מהווים בסיס לפעולה. כדי לעניין את הציבור, צריכים המנהיגים למצוא נושאים שיעניינו את הציבור וישמרו את המנהיג באופק הארועים של האדם הפשוט. בגלל טבענו האבולציוני, הדבר שהכי מעורר אותנו לתגובה, הוא איומים, תככחים ומזימות. כבר מהיות עולם החי, צריכים היו בעלי חיים לפתח מנגנונים לזהות טורפים. אלו שלא פיתחו חושים חדים לסכנה, פשוט נכחדו. אנחנו, צאצאי אותם יצורים, לכן ניחנו בחושים חדים מאד לסכנה. זאת הסיבה שבגללה התקשורת מלאה בסיפורי רצח, אונס ושוד. המציאות מוכבת יותר, אך מה שמצליח לעורר אותנו הן סכנות. במצב כזה, נכנסת המערכת הלימבית לפעולה, ואנו מלאי ערנות. את הסוד הזה יודעים מנהיגי המונים, והם ינסו ליצור עבורנו תחושת איום, גם במקום שבו אין איום. כך למשל, אין כמעט איש יודע להצביע על ההבדלים ביו הליכוד, קדימה והעבודה, אך המנהיגים של הקבוצות הללו, עסוקים בהכפשות איש של רעהו, והצגת האחר כאיום למדינת ישראל.
פעילים קיצוניים
לא רק המנהיגים ניזונים מתחושת האיום. ישנם פעילים והוגים שחיים בתחושת איום. לא ברור בדיוק מה הסיבה, אך סביר להניח שהאנשים הללו הם חרדתיים. הם רואים בכל מקום סכנה, גם כאשר אין סכנה. הם מגייסים אחרים לתחשות הסכנה, ויוצרת תמונה מעוותת של הסכנה.
בעיקר צעירים, מגיבים לאיום מדומה או אמיתי בתוקפנות. צעירים כאלו יכולים לגרור שכונות ועמים לסיכסוך דמים, כיוון שהם מבצעים פעולות טרור וונדליזם בקהילה השניה. במקרה ולא משתלטים על הצעירים הללו במהירות, הקהילה השניה תראה את הקהילה ממנו יצאו הצעירים כקהילה תוקפת, וצעירים מתוכה יתקפו בחזרה. כך ילך ויסלים הסכסוך.
תקשורת המונים
כפי שאמרנו, תקשורת ההמונים חייבת לספק לנו לחם ושעשועים. לכן, התקשורת עוסקת בדם, ובהרבה דם. זה מה שמעניין את הקהל. כתוצאה מכך, אנו כל הזמן חווים איומים, סכנות, תחושת שחיתות, גועל וצדקנות. אנו נמצאים כל הזמן בתחושת איום.
מצד שני, לפחות במדינת ישראל, רוב התקשורת נשלטת על ידי קבוצת מיעוט שמשתדלת להשאיר את הציבור בפאניקה, הדרושה לרייטניג, אך לא עד כדי כך שהוא יכנס לפאניקת המונים או ליאוש מוחלט. רק במצב בו נדרש להוציא את העם למלחמה, ישדרו כלי התקשורת את התמונות המתאימות להוצאת הציבור למלחמה.
כוח פוליטי
כוח פוליטי נוצר בעקבות שלושה גורמים:
- דמוגרפיה – ריכוז האוכלוסין והרצף בין האוכלוסיות הלאומיות
- המשאבים העומדים לראשות הקבוצות
- יעילות ההתארגנות.
ככל שהקבוצת חזקות יותר מבחינת משאבים, מבחינת האוכלוסיה העומד לראשותן, ומבחינת יכולת האירגון החזקה של הקבוצה, כך היא תהיה דמויננתית יותר במשחק הפולטי ותוכל לדרוש יותר כוח ומשאבים. הדבר גורם מצד אחד לדיכוי של קבוצות אחרות, ומצד שני הן יכולות לגייס יותר אנשים במקרה של מלחמה. עודף כוח, והפרת איזון הכוחות, עלול לגלוש במהירות להתפרצות סיכסוך. הן בגלל שהצד החלש יתמרד, והן בגלל שהצד החזק עלול לא להעריך נכונה את הצד החלש.
סיכום
כל הגורמים הללו, מובילים בסופו של דבר למלחמה. בהעדר גורמים מאזנים, קל מאד לקבוצות לגלוש לסיכסוך אלים. כדי למנוע מלחמה, יש לנקוט במספר גישות, בינהן העצמת מנהיגות חיובית, יצרית גורם מאזן (בלמים ואיזונים), יצירת תקשורת אמינה וישירה ועוד ועוד. בהמשך, אנסה לבחון גורמים שונים שיכולים למנוע מלחמה.
בינתיים, חשוב לי להבין כיצד אתם רואים את גורמי הסכסוך הללו. האם לדעתכם יש עוד גורמי סכסוך? האם אתם מזהים במציאות חיינו גורמים כאלו (מנהיגים קיצוניים, פעילים קיצוניים ועוד…). אשמח ללמוד עמכם עוד על הנושא.
שבוע של שלום,
טל
טל,
לאחר קריאת המאמר אינני שלא יכול להשתמש בפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער"- מה שהצגת כאן ברובו הם גופים ונסיבות שיכולים להביא לפרוץ מלחמה, אך הם עונים על "איך", לא על "למה": מדוע קבוצה אחת תצא למלחמה על אחרת משום אי הבנה? או משום הערכת חולשה? התשובות הבסיסיות שניתנו בהתחלה הן אותן אלה שניתנו על ידי המודל, העני, הקודם. הרצון להבין את הגורמים לסכסוכים אתניים חייב להיות מופשט הרבה יותר ובסיסי הרבה יותר.
כמו כן הכול כאן שוב מציג את המלחמה כמשהו שתמיד נגרם מאיום ללא שום הערכה למניעים פנימיים של הלאום: כיצד נסביר, לאור הטיעונים שהועלו כאן, את התפשטות האימפריה הרומית או ההתפשטות הערבית? או אם לדייק כל התפשטות אימפריאלית של מדינה כוחנית? הרי אף המלחמה הקרה שהייתה חצי מאה לא נגרמה משום "איום במשאבים" או "חוסר הבנה", אלא משום הרצון של שתי מעצמות להגמוניה, לכוח.
כל הסבר אם כן שאינו יכול להבהיר מדוע מדינה כוחנית X תפלוש למדינה חלשה Y, ללא שזו האחרונה תציע איזה איום למעט היכולת לחזק את X, הוא הסבר לוקה בחסר.
ניצן.
ניצן אתה צודק,
לאחר כתיבת הפוסט הבנתי, שלמעשה תיארתי רק את כלי המשחק, ולא את המשחק עצמו.
התיאוריה נועדה בבסיסה לתאר סיכסוכים מקומיים, ופחות סיכסוכים בינ"ל. אבל עכשיו שאני יכול לשחק בכלי המשחק בראש, אני יכול לנסות להציע מנגנון למלחמות בין מדינות ובין אימפריות.
כלי המשחק הם כאלו:
מנהיגים: הם שואפי כוח והשפעה. כדי להעניק לעצמם שלווה, עליהם להאכיל ולספק מספיק משאבים לנתיניהם, ולאליטות במדינה. רק במצב כזה, יוכל המנהיג להנות משקט תעשייתי, שיאפשר לו לשלוט, ללא תחרות רצינית. אם הוא לא יספק זאת, תתפרץ התמרמרות, וינסו לחתור תחתיו. כך קרה ב-1973, ו- 1979, במשברי הנפט, שהשפיעו על היציבות בארה"ב. האזרחים התמרמרו, ונוצר חוסר שקט בארה"ב, שיהיה עלול להוות בסיס להתפתחות עקה, שתוביל להתפתחות קבוצות קיצון, או קבוצות קומוניסטיות. בנוסף, יכול להיות שארה"ב היתה בלחץ שמחירי הנפט יעלו, ויגרמו לשיתוק המשק האמריקאי, ויגרמו לארה"ב לאבד מיכולתה להתחרות בבריה"מ.
לכן, הנישא קארטר הכריז, שמי שיגע בנפט, יחשב אויב של ארצות הברית. זאת הסיבה שמאז, ארצות הברית מבצעת מניפולציות ומלחמות במפרץ הפרסי.
דבר דומה למדתי על האימפריות של הסהר הפורה בתקופה שלפני 3000 שנה. באותה תקופה, אימפריות עלו ונפלו. הן עלו, כי עלה מנהיג חזק. המנהיג החזק יצא להכניע ערים רבות, כדי שהללו יעלו לו מס, ויאפשרו את הגדלת צבאו, וכדי שהוא יוכל לדאוג לאליטה למספיק שומנים, כדי שזאת תישאר נאמנה לו.
כיוון שבתקופה ההיא, הנצילות של הקרקע היתה נמוכה, לא ניתן היה להשיג מספיק משאבים באופן יחסי. הדבר לכן דרש כיבוש עוד ועוד ערים. דבר שגרם לכך שהיה צורך להגדיל את הצבא, ולכן דרש עוד משאבים. לבסוף המרחקים הגדולים, והצבא הענק, והמרחק של המלך מהבית, גרמו לכך שלא ישאר מספיק משאבים לאליטות, או שאי נוכחות המלך בבית, גרמה לכך שמרידות יפרצו (כי חסר הגורם המאזן), או שערים כבושות יתמרדו, ומתוכן יעלו מנהיגים חדשים, שיתחרו עם המלך השליט על האימפריה. זאת הסיבה שאנו רואים הרבה תהפוכות באימפריות הסהר הפורה.
גם שיטת שלטון המלוכה העוברת מאב לבן, גורמת לכך שאב מוצלח מוריש את ממלכתו, לא פעם, לבן כושל. הלה מפסיק להיות גורם מאזן (בגלל שהוא לא נבון וחכם מספיק), ומיד עולים מולו מנהיגים שחושבים שהם טובים ממנו, ומנסים להוריש את כסאו.
טל,
אני חושב שברור לשנינו שכל תיאוריה שתנסה להסביר את הגורמים לסכסוכים אתניים מקומיים תהווה מקרה פרטי של תיאוריה גדולה יותר לסכסוכים (תיאוריה שעדיין לא ידועה לנו אך אולי על ידי הסבר סכסוכים אתניים נגיע אליה ;)).
לענייננו- ההיסטוריה מלמדת אותנו שכלי משחק ונסיבות בגללן פורצות מלחמות רבות ומגוונות כל כך שלנסות ולעשות רשימה של כולן תהיה משימה מורכבת מדי וגם ככה איננו מחפשים זאת: אנו מעוניינים לבצע אינדוקציה מהמלחמות הידועות למערכת לוגית בסיסית ומופשטת יותר של מה מניע קבוצות לצאת למלחמה אחת כנגד השניה.
וכאן עולה סוג של ציניות נוראית: מנהיגים לאורכה של ההיסטוריה מרודדים לחבורת תולעים חסרות עמוד שדרה שמשרתות את האליטה (ובכך הדיון מזכיר נימות מרקיסטיות) ולאומים ואידיאלים נהפכים לסתם אמצעים בידי האליטה לשליטה בהמון העם. האם אוטו פון ביסמרק הקים את המדינה הגרמנית המאוחדת מחדש בשביל להשביע כמה עשירים בברלין? האם רומא כבשה את קרתגו משום האיום על משאבים או להשגת הגמוניה? והאם השבטים הערבים פשטו על המזרח התיכון מפני שמוחמד רצה לפרנס איזו אליטה לא ידועה?
אני חושב שהסבר פשוט יותר קיים לסכסוכים בין קבוצות בכלל ובין קבוצות אתניות בפרט: כוח והישרדות. קבוצות יאבקו ביניהן על שימורו של כוח או הגדלתו של כוח וזה הקו המנחה שאנו רואים: ערביי ארץ-ישראל נאבקו ביישוב היהודי מפני שהוא איים על כוחה של הקהילה הערבית, גרמניה הנאצית פלשה לפולין בשביל להגדיל את כוחה, ארה"ב ובריה"מ נאבקו אחת עם השנייה בשביל השגת עוד כוח על ידי הגמוניה, אוסמה בן לאדן נאבק במערב בשביל הגדלת הכוח האיסלאמי, ישראל יצאה למלחמה בששת הימים בשביל להבטיח את הישרדותה וכן הלאה.
אינני בטוח עדיין אם זה ההסבר השלם, או אפילו הנכון, אך קרוב לוודאי שדיון בנוגע לדינמיקה של כוח (ותהייה האם הישרדות נכללת בה) יהיה פשוט יותר מלנסות לנתח כל מלחמה וסכסוך ב3,000 השנים האחרונות.
מה דעתך?
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » סכסוכים אתניים ומלחמות – כיצד משחקים את המשחק?
תיאוריה כללית ותיאוריה פרטית:
מסכים. בפוסט החדש, אני משלב בינהן, ואפילו בינן לבין סיכסוכים בכתה 🙂
מי תולעת ומי חזק?:
אני חושב שלכולם יש השפעה על המשחק. יש שחקנים יותר חזקים, ויש יותר חלשים. הצורך של ההמון במשאבים, חשוב למשחק, כמו הצורך של המנהיג לשלוט. בלי כל אחד מהכוחות הללו, לא יתקיים המשחק. אני מקווה בהמשך להציג תיאור יותר אוביקטיבי של מערך הכוחות.
כוח –
האם תוכל לפרק ולהסביר מה הוא כוח? למה בן לאדן צריך "כוח" למה הוא טוב?
הייתי מגדיר "כוח" כ"יכולת לבצע שינויים בעולם החיצון (העולם הפיזי)". נראה שבני אדם בכללם שואפים להשיג עוד כוח מפני שהוא נראה כתכונה המועדפת- בן לאדן רוצה כוח מאותה סיבה שמוטי רוצה להתעשר: כוח נותן להם הרגשה טובה.
הדוניסטי משהו, אך בני אדם תמיד מונחים על ידי סבל והנאה.
הייתי מחדד.
קראתי פעם הגדרה יפה לכוח פוליטי: כוח פוליטי = היכולת לגרום לאדם אחר לעשות את רצונך.
יש לזה וריאציות מרוככות יותר, אבל זה העיקרון.
כן, יש לא מעט אנשים שרוצים שאנשים אחרים יעשו מה שהם רוצים.
עכשיו, מה בין לאדן רוצה שאחרים יעשו?
ואיך זה קשור לאלוהים?
אינני חושב שהחידוד תורם להבנה של סכסוכים באופן כללי, או אף כאלה של פוליטיקה- לומר ש"כוח" משמעו רצון להכפיף את האחר מוציא את המוקד מ"מפעיל הכוח" ומחייב את קיומו של "אחר".
אלוהים הוא ה-כוח, כיישות כל יכולה היא הכוחנית ביותר. במישור הדתי, לכל דת יש את הביטוי שלה לרצון לכוח: היהדות מעוניינת בהאדרת עצמה כאור לגויים בשביל כוח (אנחנו כ"מתקני עולם") והנצרות והאיסלאם מעוניינות בכוח גס יותר על ידי המרת כל העולם לדת שלהן. בן לאדן כאן מעוניין: א' להשיב את הכוח לאיסלאם על ידי מאבק בכופרים והחזרת האומה האיסלאמית לתפארתה (שים לב לדיאלוג שלהם: המערב לקח את הכוח מהאיסלאם, האיסלאם צריך עכשיו לקחת את הכוח בחזרה) ו-ב' להשיג עוד כוח על ידי ג'יהאד כנגד הכופרים.
אלוהים הוא כלי להשגת כוח, כמו לאום או אידיאולוגיה: הדת נותנת למאמין תחושת כוח (בעל בריתו הוא הכל יכול) ואידיאולוגיות נותנות לו זאת על ידי תחושת עליונות של צדק על פני אחרים. אפילו המדע מבטא כוח: יצר הסקרנות מדרבן אותנו להבין את העולם משום האפשרות לשנות אותו על ידי כך. אם מול הלא נודע אין לנו כוח, אל מול הנודע יש לנו סיכויי גדול יותר לכוח.
כלומר "ידע = כוח" 🙂
הידע הוא כלי לשלוט בציבור רחב. אם דיקטטורה כמו בריה"מ שלטה בעיתונות הסובייטית, היא יכלה לעצב תפיסת עולם וידע שגרם לאזרחים של האימפריה להאמין בצדקת הדרך של בריה"מ. אותו דבר עושה ארה"ב. היא מעצבת את הידע כך שהאזרחים יאמינו שארה"ב זה הדבר הכי טוב שקרה לאדם.
שים לב, שגם אתה מתאר את האמונה הסופית של המאמין…. הוא מאמין במשהו וזה ותן לו כוח. כוח שמתרגם בסוף למעשים (כמו מחבלים מתאבדים, שהופכים כוח רצון, לאנרגיה קנטית (פיצוץ) שהורגת אחרים ומשפיעה על התודעה של הציבור, במקרה של האיסלאם הרדיקלי).
אינני יודע אם "ידע"="כוח": יש לך כוח פיזי, אך אני בספק אם ניתן לטעון ששרירים מפותחים הם ידע (אולי נובעים מידע, אך זה עניין אחר).
ובכן מה שאתה מתאר נשמע מאוד דומה לגלגולי "אנרגיה", אולי מפני ההגדרה שניתנה מקודם ל"כוח" שמזכירה מאוד את ההגדרה המדעית לאנרגיה.
אשב על עניין הדינמיקה של כוח ואראה מה אוכל להפיק ממנה, בתקווה נוכל להשיג הסבר פשוט יותר שמתעלם מנסיבות וכלי משחק :).
אכן, גלגולי כוח זה העניין.
אני מספר לחבר שלי (שהוא בגובה 211 ס"מ, חובב קארטה, ואלוף עולם באיגרוף), שפלוני התעסק עם אישתו. הבחור אינו ביקורתי במיוחד, ואוהב לפוצץ אנשים במכות.
כך הצלחתי להמיר בהצלחה מידע לכוח רב, שעלה לפלוני בצורתו השלמה.
אותו דבר קורה במלחמות. התקשורת מספרת לציבור סיפור חלקי ויפה, ומצליחה להסיט אותו למלחמה, שמתרגמת לכוח קנטי עצום. הוא נובע מיכולת ההרתמות והיצור של האנשים במפעלים, הוא ובע מהיכולת של טייסים להשליך פצצות במשקל כמה עשרות אלפי טונות, מהפגזות של מיליוני פגזים, של ירי של מיליארדי קליעים. כך ניתן להשתמש בידע כדי להפוך אותו לכוח פיזיקלי.
אם כך ידע הוא צורה של כוח, אך לא באופן זהותי כוח (כמו שכל מלבן הוא מקבילית אך לא כל מקבילית היא מלבן).
ניתן להמיר ידע לכוח. אפשר גם להמיר כוח לידע (למשל תחת עינויים, או באמצעות מאיץ חלקיקים להבין יותר לעומק). אך ידע אינו זהה לכוח. זה כמו אנרגיה וחומר 🙂
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » ממה מורכבת חרדה אתנית?
רציונליות
כל הנימוקים שהביאו כאן לסיבות של מלחמות, הובאו בראיה של התרבות המערבית. בבסיס ראיה זו נימוקים רציונלים כמו כח, ידע ושליטה על משאבים והתעלמות מהצד הלא רציונלי בטבע האדם. אדם רציונלי לא ממהר לסכן את חייו במלחמה. יש אמנם לפעמים סיבות רציונליות לאדם לצאת למלחמה כמו שלילת חרותו או כל צורך בסיסי אחר שלו (כמובן בהקשר לסולם הערכים שלו באותו רגע). החשמונאים יצאו למלחמה בגלל דכוי פולחן דתי שהיה בלתי נסבל באותו זמן. מרד העבדים של ספרטקוס היה על חרות אישית. אך אם נעביר במוחנו את כל המלחמות נראה שלרובן אין סיבות כאלו. אנשים נסחפים למלחמה ומאבדים הרבה מהזהות האינדיוידואלית שלהם לטובת זהות של החברה כולה. נימוקים אלו אינם תקפים לתרבויות אחרות כמו התרבות המוסלמית למשל שם מלחמה (ג'יהד) בכופרים היא חובה (אם חושבים שיש מספיק כח לכך) ללא קשר לכל הנימוקים שהובאו כאן. יוצאים למלחמה פשוט בגלל שיש כופרים בקיומו של אללה. כובשים את 'דאר אלחרב' (אדמות שבידי הכופרים) לא בגלל שליטה בכופרים או במשאבים אלא פשוט במצוות האל.
החברה כגוף
יציאה למלחמה הוא אקט של חברה שלמה שפועלת ביחד במקרים רבים כנגד האינטרסים האישיים של הפרט הבודד. לעומת זאת תגובת הגנה (אפילו אם זו הגנה התקפית) היא בדרך כלל בעיה של שרידות שהיא מהווה זהות בין אינטרס אישי לאינטרס של החברה המאויימת כולה.
נכון שיש גורמים שמצליחים להסית את ההמון למלחמה (מנהיגים, קומץ קיצוניים וכו') אך היכולת לתמרן אנשים ולהפוך אותם לגוף לוחם בעל רצון משותף, נובעת מהדואליות הטבועה בטבע האדם שבחלקו הוא אינדיוידואל ובחלקו תא אחד בגוף גדול הנקרא חברה. הסתה היא מנגנון שמניע את הפרט להטמע בכלל. גם ללא הסתה ברורה במסגדים אנו רואים תופעות של התנהגות 'מוסתת' בחיי היום יום מספיק ללכת למשחק כדור רגל.
סיכום
דיון על הסיבות למלחמה אינו יכול להיות מנותק מההכרה בטבע הדואלי של האדם (ושל הרבה חיות אחרות) ומהתרבות (הקובעת סולם ערכים והשקפת עולם) של החברות הנלחמות.
דואליות האדם:
בעיני זה מושג מופשט מידי. כדי לספק את השאלה הזאת, לדעתי עליך להסביר איך יכול האדם להיות פעם אוטונום ופעם חלקיק?
כשניסיתי להבין את הדואליות, הבנתי שהיא נוצרת על ידי הנרטיב. על ידי התרבות שבה הוא מתפתח, שהיא אוסף של הבנות גבי העולם, ודרכי הפעולה לגבי העולם.
הנרטיב מאפשר לקבוצה לשעבד את האדם לצרכיהם. הנרטיב של העולם האיסלמי אומר כי השהידים זוכים לאהבת אללה, ול-72 בתולות בגן העדן. זה סיפור חזק, כיוון שהגמול על מעשה הקרבה אישי, הוא כבוד בעיני החברה, ו72 בתולות צעירות (מקור משיכה בלתי ניתן לכיבוש לגבר בן 20, בעל נטיות מיניות הטרוסקסולאיות). האיסלאם מספר על חברת צדק נהדרת שתקום כשהאיסלם ישרוד, בו לא יהיו שחיתויות.
גם למערב יש נרטיב, על חרות ודמוקרטיה, וחופש הבעת דעה. וכאשר המערב יצא למלחמה בפשיזם או בקומוניזם (שני נרטיבים מאד מאד חזקים) לוחמיו לחמו בעד "נרטיב-החרות".
אלא ששניהם שקרים, יותר מאשר אמת. האיסלאם כאשר הוא מתבסס, הופך לחברה מושחתת ואלימה ביותר, בה כל-דאלים-גבר.
המערב אינו באמת דמוקרטיה (כי אם אוליגרכיה-לא-כלכך-נבחרת, עם נטיה חזקה לפלוטרכיה), חופש הדעה לא תמיד נשמר (כאיש ימין חוויתי זאת באופן אישי), והחברה בנויה להיטיב יותר עם העשירים מאשר עם העניים ומעמד הביניים.
רציונליות:
אם תשמע נאומי מלחמה, תראה שאין שם שום דבר שקשור לרציונליות. כל מצביא/מנהיג מספר סיפור אגדה ללוחמיו (צ'רצ'יל היה טווה סיפורים מעולה, ועל כך העריכו אותו מאד). אם מסתכלים מבחינה רציונלית, לאדם אין שום אינטרס ברור לצאת למלחמה, ולאבד שם את חייו.
אני מסכים כמובן שרוב המלחמות אינן נשענות על הרציונליות של האינדיוידואל, מי רוצה למות? (אם כי נתתי דוגמאות הפוכות בהן צורך אחר גובר על הרצון לחיות בסולם הצרכים של לסלו ), אך יש רציונליות של חברה/עם/תרבות או כל שם אחר שתקראו לגוף המאגד אנשים בעלי מכנה משותף. האינדיוידום לפעמים מתנהג התנהגות אלטרואיסטית כדי לספק את הרציונליות של החברה. כמו היכולת להקים מדינה השייכת בלעדית לאותה חברה בה החברה יכולה לקיים את תרבותה (תרבות במובן של סולם ערכים וקוד התנהגות ולא במובן של תיאטרון). האם המוכנה למות בהגינה על בניה, היא דוגמא מתחום החברה הגרעינית ביותר – המשפחה.
ההתנהגות של האדם היא לעיתים אגואיסטית (הפן הפרטי) ולפעמים אלטרואיסטית (הפן החברתי) ולכן זו התנהגות דואלית. יש בעלי חיים – כמו הנמלים שהתנהגותן אלטרואיסטית (חוץ מהמלכה) לחלוטין ויש בעלי חיים שהתנהגותם אגואיסטית, לרוב בעלי החיים והאדם בכללם, ההתנהגות דואלית. הסבר מפורט יותר אפשר לראות ב לדעתי דואליות אינה רק עניין של נרטיב תרבותי אלא נעוצה בחכמת האבולוציה שמצאה דרך לחזק מין על ידי הגנה הדדית של הפרטים המרכיבים אותו, אבל זה באמת לא חשוב לעינייננו. איני חושב שהפרס המובטח לשהיד בגן עדן הוא מרכיב יחידי בנכונותו להקריב עצמו. יש כאן עיניין עמוק יותר.
המניעים של אנשים לצאת למלחמה מורכבים וכדי להבינם חייבים לבחון תחומים רבים וכדאי להתחיל במבנה המוח שהתפתח בשנים רבות של אבולוציה. אני ממליץ לקרוא את סיפרה המשעשע והמחכים של הפסיכולוגית קורדליה פיין "למוח יש ראש משלו".
ירון גלשת לנושא אחר שאולי כדאי לדון גם בו, השקר של הנרטיבים התרבותיים. לדעתי באמת אין זהות בין הנרטיבים למציאות אך מכאן עד הטענה שהכל שקר (או קי אין בתולות בגן עדן) המרחק גדול. נכון שהחברה המוסלמית מושחתת ואלימה ותרשה לי להוסיף עניה, אך זה לא העיקר בעיני המשתייכים לתרבות זו, העיקר הוא האמונה באללה והפולחן הדתי (ראה חמש העיקרים של האיסלאם). אני ממליץ לא לשפוט חברה של תרבות שונה לפי הערכים של התרבות המערבית. סקרים בארצות ערב השונות מראים שהרוב מעדיפים לחיות תחת חוקי השריעה המנציחים את כל הרעות האלו מאשר בדמוקרטיה מערבית. אשר לדמוקרטיה, נכון שהיא אינה דמוקרטיה אידיאלית (יש בכלל משהו אידיאלי?), נכון שחופש הדעה מוגבל (כן, בייחוד לימניים כי התקשורת בטבעה שמאלנית, ראה http://cultural-phylosophy.blogspot.com/2011/08/blog-post_24.html) נכון שיש תופעות של אוליגרכיה (שקשורות במבנה הכלכלה שגם עליו אפשר לשעות דיון ארוך) אך המצב רחוק לדעתי מהתיאור הקודר שלך. פתח פוסט של דיון על דמוקרטיה, ועל שמאל וימין ואשמח להשתתף כי יש לי לא מעט מחשבות בנושאים אלו (גם בכתב).