בפוסטים הקודמים עסקתי בשאלת התפתחות מלחמות בין לאומים שונים ובין רוב למיעוט. בשני הפוסטים האחרונים בחנתי פתרון אפשרי לכך על ידי דמוקרטיה ישירה. בעקבות הפוסטים הללו, והתבונות שעלו מהן, אני מציע לנסות ולהעמיק את ההבנה לגבי גורמי הסיכסוכים.
בפוסט שעסק בבעית המחויבות, הצגתי את המודל של פרון, שמראה כי בהעדרה גורם שלישי שיבטיח שהלאום החזק לא ינצל את הלאום החלש, תהיה נטיה ללאומים החלשים לצאת למלחמה על עצמאותם, בתרם תקום המדינה. ובמידה שכבר קמה מדינה, יצאו הלאומים למלחמה, אם הם יחשבו כי מצבם יהיה טוב יותר תחת מדינה משלהם, והקורבנות שהם יקריבו יהיו ראויים.
בצדק לדעתי, ביקרו המגיבים את דלות המודל של פרון. הוא אינו מספיק כדי להסביר את מכלול הגורמים שמובילים לסכסוך ולמלחמה. כדי לשפר את המודל פניתי למאמר Containing fear: The origins and management of ethnic conflict, שנכתב על ידי רוטשילד ולייק ב-1996, וצוטט 283 פעמים.
במאמר הזה, לייק ורוטשילד יוצרים תמונה רחבה יותר. הם מבססים את התיאוריה שלהם גם על בעיית המחויבות של פרון, אך גם על תהליכים חברתיים וקוגניטיבים שמתרחשים במהלך התפתחות סיכסוך אתני.
מאבק על משאבים
גם רוטשילד ולייקמניחים, כי יסוד הסיכסוך הוא מאבק על משאבים. המאבק הוא על היכולת לנצל את הקרקע, לקבל משרות ממשלתיות, השכלה גבוהה, חינוך, יכולת לשמור על יחוד ושפה, היכולת להנות מחוזים ממשלתים, ופיתוח מסייע של הקרקע למען אוכלוסיות שונות, דומיננתיות חברתית-תעסוקתית ועוד.
מי שנהנים מכך בעיקר הן האליטות, המסוגלות לנצל את משאבי הממשלה ושליטת הממשלה, כדי להעצים את כוחן. לכן הן תומכות במנהיגים שיכולים לסייע להן לשלוט במשאבים הללו. אך גם הציבור הרחב יכול להרגיש נפגע מחוסר השיוויום, כאשר הדומיננטיות אינה נמצאת בצד שלו. כך למשל, ילדי מיעוט יקבלו פחות משאבי חינוך, או שהמשטרה תפעל בכוח גדול יותר נגד המיעוטים, וכיוב'.
העדר גורם מייצב
במצב רגיל, בו יש גורם שמאזן את המצב, ודואג לכך שכל הקבוצות יזכו במשאבים שווים, תהיה פחות נטיה להתפתחות סיכסוכים. הדרך להתדרדרות לסיכסוך, נפתחת כאשר הגורם המאזן אינו יעיל. אם התושבים יתחילו להרגיש שאין מי שיווסת את הכוחות, או שמאזן הכוחות מופר, יתחיל הציבור להיכנס לחרדה. חוסר היציבות יתחיל מסלול תחרות ביו קבוצות שונות, המרכיבות את המדינה. מסלול, שבהעדר גורם מאזן, עלול לגלוש מהר מאד להתנגשות. הם מצטטים את הטזה של פרון, כבסיס להבנת חשיבות האיזון למניעת סיכסוכים.
כשלי אינפורמציה
חלק מהגורמים להתדרדרות למאבק אלים, הוא התפתחות "כשליי אינפורמציה". כלומר, הקבוצות השונות לא יבינו או לא יעירכו את הקבוצו האחרות, ולכן יווצרו התנגשויות.
הערכה שגויה של עוצמת היריב
קבוצות עלולות להעריך אל נכון את עוצמת הקבוצה השניה. שתי דוגמאות טובות להערכה שגויה של היריב מההיסטוריה הישראלית, הם מרד ערביי-ישראל באוקטובר 2000, ומלחמת לבנון הראשונה.
על פי ספרו של בני מוריס, "קורבנות", ערביי ישראל זיהו חולשה במדינת ישראל, בעקבות הנסיגה מלבנון שנתפסה בעינהם כבריחה של צה"ל מחיזבאלה. ישראל נתפס כחלשה גם בגלל שהיא הושפעה מארגון נשים, שנחשב בעינהם לארגון תבוסתני. הזיהוי הזה של חולשה הוביל להערכה השגויה, שהתמרדות תוביל לשחרור מעול המדינה. התגובה החדה והמהירה של ישראל, הבהירה לערביי ישראל המורדים, כי הערכתם היתה שגויה.
במלחמת לבנון הראשונה, צה"ל העריך כי יהיה ניתן בקלות להפוך את לבנון לבת-ברית. חוסר ההבנה בפוליטיקה הלבנונית והמזרח-תיכונית הובילה לשגיאת ההערכה הזאת, ולכך שישראל תסתבך במלחמה גדולה מידי, שבה לא הושגו מטרותיה.
קריאה לא נכונה של היריב
כשל אינפורמציה נוסף, הוא חוסר הבנה לגבי הכוונות האמיתיות של היריבים. לעיתים שני הצדדים צריכים לבלף. אחד יכול לבלף, כדי להסתיר חולשה, והשני צריך לבלף, כדי להסתיר קלף מנצח שיגרום לתבוסת היריב. לעיתים הבלוף משפיע גם על רוח הלחימה של הקהל של הקבוצות. כך לדוגמא, ערביי מצריים, העריכו ב-1967, כי יהיה בידם לחסל את ישראל. ישראל שהסתירה את הקלף המנצח של חיל האויר, נאלצה להראות חלשה יותר מכפי שהיא באמת כתוצאה מכך, מצריים הרגישה שהיא חזקה יותר מישראל, והציבור הישראלי הרגיש שאנו על סף חורבן. הדבר הוביל להדרדרות מהירה למלחמה.
דבר כזה אינו קורה, כאשר ברור כי שני הצדדים חזקים באותה מידה, או שברור שהנזק לשני הצדדים יהיה גדול מהרווח, כפי שקרה במלחמה הקרה.
טרור ותגובה לא מידתית כגורם לכשל אינפורמציה
כפי שנראה בהמשך, במשחקי המלחמה הללו משתתפים גורמים הנהנים מהקצנת הסכסוך. גורמים אלו יכולים ליצור טרור, או לתקוף באלימות אוכלוסיה חסרת מגן. כתוצאה מכך, הצד המותקף, מרגיש מאוים, זאת למרות שמי שבאמת תקף, היה קומץ מאד לא מייצג. הצד הנפגע יחוש כי כל הקבוצה האתנית השניה, מעוניינת בחיסולו. ולכן התגובות של הקבוצה המותקפת תהינה אלימות ואגרסיביות, ויצרו פגיעה לא פרופרציונלית בקבוצה ממנה יצאו התקופים. כך יתפתח מעגל הולך ומתעצם של אלימות, שתגביר את האיום, ואת תחושת הסכנה, ותעצים את הרצון להילחם או לברוח.
דמוקרטיה מול דיקטטורה
אחד הנושאים שרוטשילד ולייק לא תיארו במאמרם, אך בהחלט ניתן לראות לו סימוכין במציאות הוא אשליית הכוח של הדיקטטורה ואשליית החולשה של דמוקרטיה. לאדם שמרן החיי תחת משטר דיקטטורי חזק, נראה כי המדינה הדיקטטורית הרבה יותר חזקה מהדמוקרטיה הפלגנית והווכחנית. כתוצאה מכך, לא פעם במהלך המאה ה-20, יצאו דיקטטורות למלחמה בדמוקרטיות, וספגו מפלות קשות. כך קרה עם גרמניה במלה"ע-1 ומלה"ע – 2 , כאשר הגרמנים העריכו את כוחם יתר על המידה, והפסידו בגלל כשלי המנהיגים הדיקטטורים שלהם. כך קרה במלחמה הקרה, כאשר בריה"מ, העריכה שהיא חזקה יותר מהמערב, אך חולשות הדיקטטורה, הן שפירקו אותה לבסוף. כך קרה לעירק בכווית (שלא העריך נכונה שארה"ב הדמוקרטית תתערב). כך גם קרה במלחמות הערבים בישראל.
התארגנות על פי קווי הבנה
ההתפצלות על פי לאום, ולא על פרמטרים אחרים, קורת בגלל שקל יותר לתאם על בסיס תרבות ושפה משותפת. אנשים בעלי מבטא זר, או שאינם חלק מהעולם התרבותי שלנו נחשבים ללא אמינים.
העדר שפה משותפת או תרבות משותפת, עלולה להוביל לחוסר הבנה, שתיצור סיכסוך במקום שאין. כך למשל, ישיבה רגלים מורמות, כך שהמארח הערבי יראה את סוליות הנעלים, תחשב בעיני הערבים לעלבון צורב, בעוד שבעיני היהודים אין לכך שום משמעות. או כאשר אישה תתן הוראות לגבר. בעיני אדם מערבי יחשב הדבר לדבר טבעי, אך בעיני בני תרבויות מסורתיות, יחשב הדבר כעלבון.
שליטה בתקשורת ההמונים
כאשר אחד הצדדים שולט בתקשורת ההמונים, הוא יכול להציג תמונת עולם מעוותת. כך הוא יכול להציג את הלאום האחר כרשע, ואת עצמו כטוב. אם ללאום החלש אין יכולת השפעה, הוא עלול להתארגן במחתרת כדי ליצור שינוי תודעה (פעילות טרור ופרובוקציות). במידה שלשני הצדדים שי אמצעי תקשורת המונים, הם יכולים להציג תמונות הפוכות שבהן כל צד יראה הרשע, ובכך יתגייסו ההמונים למלחמה.
False Flags
לעיתים ידרשו האליטות השולטות להציג את היריב באור שחור יותר, ממה שהוא באמת. לכן הם יזמו פעולה מדומה שתציג את היריב כמסוכן מאד (False Flag). כך ככה"נ עשו הנאצים לאחר שריפת הריכסטאג. יש טענות כי הם עצמם שרפו את הריכסטאג והאשימו בכך את הקומוניסטים, כדי לתת לעצמם לגיטמציה לבטל את הדמוקרטיה. כך אנו עשינו בפרשת עסק הביש, וכך עשו מדינות ועמים רבים. תיאוריות קונספירציה סביב 9/11 טוענות כי האמריקאים , ביצעו את הפיגועים, כדי לצאת למלחמה נגד עירק, ונגד אפגניסטן, כדי לספק לעצמן מקורות נפט בטוחים.
מידע "לא רציונלי"
חלק מהדרך לגבש קבוצות, היא על ידי הפצת מידע לא רציונלי, כמו העצמת ההיסטוריה הקבוצתית, בניית מיתוסים, והאדרת המנהיגות. כל אלו יוצרים תחושת יכולת לא פרופרציונלית לכוח האמיתי, או להבדלים האמיתיים בין הפרטים של כלל הקבוצות.
מידע "לא רציונלי נוסף, הוא מידע תיאלוגי שמאפשר ללוחמים להקריב יותר מעצמם, כמו העמדת הלאום במקום הראשון, לפני הפרט, או כאשר כוהני דת אומרים כי לגיבורים מצפה מקום של כבוד בעולם הבא.
השחקנים בהתפרצות מלחמה
מלחמה לא פורצת בגלל קבוצות. היא פורצת בגלל בודדים שדוחפים אוכלוסיות שלמות למלחמה. כדי להבין איך בעית כשלי המידע וחוסר האיזון משפיעה על קבוצות, צריך להבין מי השחקנים שמובילים את הקבוצה למלחמה.
מנהיגים
מנהיגים הם הראשונים להוביל קבוצות למלחמה. בד"כ הציבור אדיש, ועסוק בחיי היום יום שלו. עסקים בסדר גודל של מדינה לא מעניינים מספיק את הציבור, ואינם מהווים בסיס לפעולה. כדי לעניין את הציבור, צריכים המנהיגים למצוא נושאים שיעניינו את הציבור וישמרו את המנהיג באופק הארועים של האדם הפשוט. בגלל טבענו האבולציוני, הדבר שהכי מעורר אותנו לתגובה, הוא איומים, תככחים ומזימות. כבר מהיות עולם החי, צריכים היו בעלי חיים לפתח מנגנונים לזהות טורפים. אלו שלא פיתחו חושים חדים לסכנה, פשוט נכחדו. אנחנו, צאצאי אותם יצורים, לכן ניחנו בחושים חדים מאד לסכנה. זאת הסיבה שבגללה התקשורת מלאה בסיפורי רצח, אונס ושוד. המציאות מוכבת יותר, אך מה שמצליח לעורר אותנו הן סכנות. במצב כזה, נכנסת המערכת הלימבית לפעולה, ואנו מלאי ערנות. את הסוד הזה יודעים מנהיגי המונים, והם ינסו ליצור עבורנו תחושת איום, גם במקום שבו אין איום. כך למשל, אין כמעט איש יודע להצביע על ההבדלים ביו הליכוד, קדימה והעבודה, אך המנהיגים של הקבוצות הללו, עסוקים בהכפשות איש של רעהו, והצגת האחר כאיום למדינת ישראל.
פעילים קיצוניים
לא רק המנהיגים ניזונים מתחושת האיום. ישנם פעילים והוגים שחיים בתחושת איום. לא ברור בדיוק מה הסיבה, אך סביר להניח שהאנשים הללו הם חרדתיים. הם רואים בכל מקום סכנה, גם כאשר אין סכנה. הם מגייסים אחרים לתחשות הסכנה, ויוצרת תמונה מעוותת של הסכנה.
בעיקר צעירים, מגיבים לאיום מדומה או אמיתי בתוקפנות. צעירים כאלו יכולים לגרור שכונות ועמים לסיכסוך דמים, כיוון שהם מבצעים פעולות טרור וונדליזם בקהילה השניה. במקרה ולא משתלטים על הצעירים הללו במהירות, הקהילה השניה תראה את הקהילה ממנו יצאו הצעירים כקהילה תוקפת, וצעירים מתוכה יתקפו בחזרה. כך ילך ויסלים הסכסוך.
תקשורת המונים
כפי שאמרנו, תקשורת ההמונים חייבת לספק לנו לחם ושעשועים. לכן, התקשורת עוסקת בדם, ובהרבה דם. זה מה שמעניין את הקהל. כתוצאה מכך, אנו כל הזמן חווים איומים, סכנות, תחושת שחיתות, גועל וצדקנות. אנו נמצאים כל הזמן בתחושת איום.
מצד שני, לפחות במדינת ישראל, רוב התקשורת נשלטת על ידי קבוצת מיעוט שמשתדלת להשאיר את הציבור בפאניקה, הדרושה לרייטניג, אך לא עד כדי כך שהוא יכנס לפאניקת המונים או ליאוש מוחלט. רק במצב בו נדרש להוציא את העם למלחמה, ישדרו כלי התקשורת את התמונות המתאימות להוצאת הציבור למלחמה.
כוח פוליטי
כוח פוליטי נוצר בעקבות שלושה גורמים:
- דמוגרפיה – ריכוז האוכלוסין והרצף בין האוכלוסיות הלאומיות
- המשאבים העומדים לראשות הקבוצות
- יעילות ההתארגנות.
ככל שהקבוצת חזקות יותר מבחינת משאבים, מבחינת האוכלוסיה העומד לראשותן, ומבחינת יכולת האירגון החזקה של הקבוצה, כך היא תהיה דמויננתית יותר במשחק הפולטי ותוכל לדרוש יותר כוח ומשאבים. הדבר גורם מצד אחד לדיכוי של קבוצות אחרות, ומצד שני הן יכולות לגייס יותר אנשים במקרה של מלחמה. עודף כוח, והפרת איזון הכוחות, עלול לגלוש במהירות להתפרצות סיכסוך. הן בגלל שהצד החלש יתמרד, והן בגלל שהצד החזק עלול לא להעריך נכונה את הצד החלש.
סיכום
כל הגורמים הללו, מובילים בסופו של דבר למלחמה. בהעדר גורמים מאזנים, קל מאד לקבוצות לגלוש לסיכסוך אלים. כדי למנוע מלחמה, יש לנקוט במספר גישות, בינהן העצמת מנהיגות חיובית, יצרית גורם מאזן (בלמים ואיזונים), יצירת תקשורת אמינה וישירה ועוד ועוד. בהמשך, אנסה לבחון גורמים שונים שיכולים למנוע מלחמה.
בינתיים, חשוב לי להבין כיצד אתם רואים את גורמי הסכסוך הללו. האם לדעתכם יש עוד גורמי סכסוך? האם אתם מזהים במציאות חיינו גורמים כאלו (מנהיגים קיצוניים, פעילים קיצוניים ועוד…). אשמח ללמוד עמכם עוד על הנושא.
שבוע של שלום,
טל
כתיבת תגובה