דליב-5 היא מערכת טכנולוגית, שמסייעת להגיע להסכמות עם קבוצות גדולות. היא פרי פיתוח של הרבה שנים, של מחקר והתנסות בקבוצות, ורקע תאורתי כבד.
כדי להפעיל אותה נדרשת הכשרה קצרה. בפוסט הזה, ננסה לתת הסברים ראשונים שיאפשרו לכם להגיע להסכמות.
אם אתם מנחי קבוצות, אז בשלב הראשון, מומלץ להשתמש בתהליך קנר, כדי להגיע להסכמות בתוך תת קבוצות. ראו על כך את הפוסט הזה.
הסבר ראשוני על המערכת:
והנה הסבר על דיון פשוט בדליב:
דיון על תת-סעיפים:
עופר לוי, מאמן להצלחה, אמר לי משפט מעניין על יצירת הסכמות: "שותפות היא גן-עדן, מאבק הוא גיהנום".
כדי שנוכל להגיע לקצת יותר הסכמות ושותפות, פיתחתי מערכת ליצירת הסכמות שנקראת "דליב-5" (דליב, קיצור של דליברציה, ובעברית "דיון מושכל ומכיל").
דליב-5 נועדה לאפשר לציבורים גדולים להגיע להסכמה. כדי להצליח להשמיש אותה, אני מזמין אותך לבוא ולעזור, באמצעות השתתפות בדיונים בדליב-5
במסגרת ההתנסויות, נבחר נושאים שונים לדיון, ונדמה דיונים מרובי משתתפים.
אז אם בא לכם לעזור ליצור קצת יותר אחדות בעם, אנא שלחו מייל לכתובת tal.yaron@gmail.com (וציינו מספר טלפון, כדי שאוסיף אתכם לקבוצה).
תודה
טל
אם אתם מנחי קבוצות, אנא הזמינו עוד אנשים, ואעזור לכם להפעיל את המערכת ולהגיע להסכמות עם הקבוצות שלכם.
(מוזמנים לשתף את ההודעה, כדי לצרף עוד אנשים להתנסויות).
האם נוכל לפתח אלטרנטיבה לרשתות החברתיות המשסעות בנו, ונוכל לפתח רשתות חברתיות שמחברות בינינו? בפוסט הזה, נציע שיש דרך לעשות זאת, ונבקש את עזרתכם.
האם כבר חוויתם את ההאשמות המוחלפות ברחבי הרשתות החברתיות, תוך כדי מלחמה? האם כבר נתקלתם בתיאוריות קונספירציה על בוגדים מבפנים? אם לא, סביר להניח שלא הסתובבתם ברשתות החברתיות, או שאתם נמצאים באזורים אסקפיסטים נפלאים.
גם בתוך מלחמה, הרשתות החברתיות מצליחות לפלג אותנו. איך זה שאנו לא מתאחדים ברשתות החברתיות, כמו שתמיד התאחדנו? כי הרשתות החברתיות בנויות מעצם טבען, לפלג ולהעמיק שסעים. נערכו על כך אין ספור מחקרים, שמראים שהרשתות מתעדפות ויוצרות קבוצות הקצנה, ומעודדות תגובות קיצוניות, כיוון שהן אלו שמעלות את הרייטינג (או ה-retention בלשון ההייטק). הן מעודדות אותנו לקבל מידע שנעים לאוזנינו, והן מציגות לנו כמעט אך ורק את מה שמחזק את דרך מחשבתינו, ובכך יוצרות חשיבה קבוצתית, ובעקבותיה הקצנה קבוצתית. הרשתות החברתיות יוצרות קבוצת "צודקים" שעיוורים לצד השני, ורואים רק את דפוס מחשבתם כנכון וצודק ונפלא, ורק צריך להרוס את הצד השני, כדי שהאמת המופלאה שלנו תצא לאור. ועל הדלק הזה, הרשתות החברתיות עושות את מאות מיליארדי הדולרים שלהם. ומי נדפק? כן, אנחנו, ואנחנו משלמים על כך מחיר דמים אמיתי וכואב.
והנה גם אחרי שאיבדנו כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה יגון נמסך על פני המדינה, הרשתות החברתיות ממשיכות ללבות את השנאה הפנימית, ולחתור תחת האחדות שיצרה לרגע המלחמה.
אם בנפשנו הדבר, עלינו למצוא לכך פתרון. בעבר, החבר'ה של התנועה לדמוקרטיה ישירה, הצליחו לפתח שיטת דיון שמעודדות הקשבה ברשתות החברתיות. אך אין בכך די היום, הרשתות גדלו כל כך, שקבוצה קטנה שתעודד שיח מתון, תבלע על ידי המון הרעל והשטנה שרצים ברשתות החברתיות.
עלינו לפתח אלטרנטיבה לרשתות החברתיות. משהו יותר קונסטרוקטיבי. משהו שמאפשר שיח ביקורתי מצד אחד, ויוצר הסכמות רחבות ומכילות מצד שני. את המשהו הזה, חברים ואני בנינו ובונים במשך הרבה שנים. זאת מערכת שנקראת "דליב". דליב היא אפליקציית רשת ליצירת הסכמות. היא הצליחה להביא 53 אקטיביסטים, להציע 26 שמות לקבוצה שלהם, ובתוך 5 דקות נבחר השם המתאים לקבוצה (ומי שמכיר אקטיביסטים יודע שהם אנשים שקשה להביא אותם להסכמה). במשרד ראש הממשלה, הצלחנו להביא 300 איש, להציע 60 שמות, ולהגיע להסכמה על שם בתוך 15 דקות. היא הצליחה להביא קבוצה של 30 חברי תנועת נוער, בני 17 (גרעין בוגר), לאחר דיון מושכל ומעמיק של שעתיים להסכמה על דרך משותפת. היא הצליחה לסייע לחברי הפורום החקלאי של "יש עתיד" לארגן מצע משותף, כשהצעיר שבמשתתפים היה בן 70. המערכת הצליחה להביא כ-45 תושבי פרדס חנה כרכור, ליצור מצע מפורט בין עשרות סעיפים, בתוך שעתיים וחצי!!!!
דליב עדיין בתחילת דרכה. חוקרים ממכון ויצמן, מאוניברסיטת בן-גוריון, אקטיבסטים דיגטליים ועוד, מפתחים את המערכת, ומגדלים אותה כדי שתאפשר דיונים פורים, שבסופם אפשר לאתר הסכמות, ואף לפעול בהסכמה רחבה יותר.
כדי לגדול, אנו צריכים כמה תחומים:
כדי שנוכל בעתיד להפוך את המערכת למערכת שתומכת במאות אלפי משתמשים, ומהווה מתחרה משמעותית לרשתות החברתיות על המערכת להיות מסחרית. יהיה עלינו להעסיק צוותי פיתוח, UX וחוקרים, ולכן ההמערכת מפותחת תחת רישיון מסחרי, ולא רשיון פתוח. יחד עם זאת, חשוב לנו שהמערכת תהיה של הציבור, ותשמור על האינטרסים של הציבור. אם יש למישהו רעיון איך לבנות מודל עסקי כזה, אנו צריכים פתרונות כאלו גם.
נא לפנות לטל ירון: 052-607-9419
ב-30 לאוגוסט 2023, נפגשנו מספר מנחיי קהילות ומנחיי קבוצות, למפגש שתפקידו יצירת קהילת ידע.
תודה, לתמר עובד, טלי, אמיר כרמל, מוטי בן צור, אלכס גורסקי, אלכס וינטרוב, דניה דיוויס, יונתן היימן ולדינה על המפגש החשוב הזה, ושיתוף התובנות.
תוצרי המפגש
במפגש החלטנו להקים "מעבדה", בה ניפגש ללמידה משותפת כל תקופה (כנראה שבוע או שבועיים), כל אחת/ד ממנחי הקבוצות/קהילות, יעלה אתגר שאיתו היא או הוא מתמודדים, ואנו כקהילה, ננסה לעזור ולסייע מחוכמת החיים שלנו. אני אספק טכנולוגיה למי שצריך, וגם ננסה לאגם את הידע המצטבר ,לכדי ספר תיאוריה והדרכה.
הפעולה הבאה שלנו, היא שאנשים יציעו את המקרה שלהם ונקבע מועדי פגישה.
שיהיה לנו בהצלחה בע"ה!!!!
הכלים הטכנולוגיים שהוזכרו בהרצאה
דליב 3: delib.tech
דליב 4: delib4.web.app/main
מינד מייסטר: :www.mindmeister.com
לסיוע בהקמת תהליכים כאלו, ניתן לפנות לטל: 052-6079419
האם אפשר להגיע להסכמות?
יצירת הסכמות היא משהו קל יחסית, כשיודעים איך לעשות זאת. זכיתי שדגנית בן עמרם, הזמינה אותי לקבוצה שלה. זאת קבוצה שבמשך 3 חודשים עסקה בקשב. כשדגנית ואני הנחנו את הקבוצה על פי שיטת קנר, הקבוצה הגיעה להסכמות בתוך שעתיים.
זה לא חלום, אלא משהו שאפשר לעשות בכל הציבור, אם יודעים איך.
תיקון טעות: בהרצאה אני מחליף בין פינלנד לאיסלנד. התיאור הנכון הוא שהאיסלנדים הם אלו שיצרו בסיס לחוקה בהסכמה. המספרים שתיארתי לא היו מדויקים. היו 1200 אזרחים אקראיים ו-300 נבחרים. אפשר לקרוא על התהליך בויקפדיה.
ט.ל.ח
התוכנה שהשתמשתי בה היא דליב-4. ההצבעה של המשתתפים נעשתה כאן.
ניתן להצטרף לקבוצה ליצירת מסמכי הסכמה בקבוצת יצירת מסמך הסכמה בוואטסאפ
אנשים, אני צריך את עזרתכם.
כמו שאתם יודעים, המצב במדינה לא טוב במיוחד. השנאה ברחובות עולה, ושני המחנות נאבקים אחד בשני, בלי יכולת להגיע להסכמות. כל צד חושב שהאחר יביא לחורבנה של המדינה. המחנות הקיצונים, רק הולכים ומתחזקים, ובאמצע, אנו כחברה משלמים. אנו משלמים בכלכלה, ובביטחון. ההייטק הישראלי, קטר העוצמה הכלכלית, נחנק. היכולת להגיע לפתרון מוסכם, הולכת ומתאדה. המצב לא נראה טוב במיוחד.
אבל אני חושב שאפשר לפתור את הבעיה.
במשך 25 שנים, השאלה של כיצד מגיעים להסכמות, מעסיקה אותי. כבר מהתואר הראשון, עניין אותי כיצד בעלי חיים, ולהקות פועלות ביחד, ומתי הן מתנגשות. חקרתי בצורה מעשית, איך מביאים ניצים להסכמה. איך יוצרים הסכמות במקומות עבודה. הפגשתי אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. נפגשתי עם פלסטינים, ונוער גבעות. אנשי חד"ש ואנשי עוצמה יהודית. למדתי כל מה שיכולתי, על הסיטואציה שבה אנו נמצאים. פיתחתי שיטות לדיון ויצירת הסכמות, וגם כמה אפליקציות ניסיוניות. באפליקציה Delib-3, יצרנו הסכמות בפורום החקלאים של "יש עתיד" באפליקציהDelib-1 יצרנו הסכמה בין בני נוער, שהתווכחו על נושא מהותי. באמצעות Delib-1, הצלחנו להביא 70 איש, להציע מגוון הצעות, ולהגיע להחלטה משותפת בתוך 5 דקות. באמצעות Delib-4, הסטודנטים שלי מקבלים כל הזמן החלטות.
התחום בו אני מתמחה, שונה מכל מה שאתם מכירים. זה אינו גישור, כי אני לא מנסה לגשר על פערים בין אנשים. זה אינו ויכוח, כי אני לא חושב שיש מי שצודק ומי שטועה. התחום נקרא דיון מושכל, או Deliberation, בלע"ז. תחום זה מתמחה ביצירת שיתופי פעולה לאורך זמן, מתוך רצון לפעולה משותפת.
אני מאמין שבאמצעות הידע, הזה, ובאמצעות אנשים ונשים חכמים וחכמות, בעלי יוזמה ויכולת עשיה, אפשר יהיה להניע את הפתרונות הללו לסקייל גדול. הבעיה היא שאני חוקר, ולא איש מעשה. אולי אני יודע הרבה על איך להתמודד עם המצב, אך אינני יודע איך להקים ארגון או תנועה שתשנה את המצב.
כדי להצליח, אני מאמין שצריכים לקרות שני דברים:
הראשון, הוא לפתח את התוכנה שתאפשר שיח ציבורי מעודד הסכמה. כבר ערכנו הרבה ניסויים עם הכלים הללו, והם מצליחים לא רע. הם מאפשרים לקהילות להגיע להסכמה די בקלות. התוכנות כולן, הן תוכנות ניסיוניות (POC). צריך להביא אותן למצב של MVP – כלומר למצב שהן יכולות לשרת את הציבור באמת. לשם כך, אני צריך שאחד/ת הסטודנטים שלי, יוכל לפתח את התוכנה, כפרויקט ראשון שלו/ה, בפיקוח שלי. יתכן שלשם כך, יהיה צורך ב-80 אלף ש"ח. (חצי שנה של פיתוח של הסטודנט/ית). סכום שבעולם ההיטק, משתווה לכמה ימים עבודה של מפתחים.
השני, הוא לבנות מערכת הכשרה וידע על איך מנהלים דיונים מכילים, קשובים ופרודקטיביים, במרחבי הרשתות החברתיות. מערכת הידע הזאת, תסייע לכל מי שרוצה לעודד דיונים מפילי חומות, שבהן הצדדים מגלים שהם לא כאלו אויבים גדולים, ושיש הרבה משותף. להקים מרכז ידע והכשרה כזאת, זה פרויקט במשרה מלאה למי שת/יבחר לעסוק בכך
זאת לא משימה לאדם אחד. אני יכול להביא ידע וניסיון של -25 שנות מחקר והתנסויות, אך אני צריך עזרה של מישהי או מישהו או מישהוהם שיעזרו לי להוביל את זה.
מה אני מבקש מכם?
טל ירון: tal.yaron+delib@gmail.com
אפשר לקרוא בבלוג הז הקצת יותר על דליברציה: talyaron.com
שנים רבות אני עוסק בדליברציה (יצירת הסכמות בקבוצה), ושמתי לב לתופעה מעניינת. אנשים ברוב הפעמים מעדיפים לריב, יותר מאשר למצוא פתרונות מוסכמים.
התופעה הזאת מתרחשת במגוון רחב מאד של סוגי ארגונים. למשל, כשנסיתי לסייע למובילי מחאה לפעול ביחד, מתוך אינטרס משותף, היה מאד קשה להביא אותם להסכמה. לכל אחד או אחת מהם היתה אג׳נדה משלו.ה. כל אחת נלחמה על דרכה, ולא ראתה דרך להתפשר, כדי לחבור לעוד קבוצות מחאה.
כשהצטרפתי לדיון של קהילה, שאנשיה רבו על נושא כל שהוא, ניסתי למצוא דרך להגיע לפתרון מוסכם. אז גילתי שחברים בקהילה, מנסים לסלק אותי, כדי שדרכם היא זאת שתנצח. הם ראו בניסיון שלי להגיע להסכמות, איום על דרכם.
בארגונים בהם יש מנהיגים, גילתי שעל פי רוב, המנהיג.ה לא אוהבים שנוצרת הסכמה, השונה מדעתם האישית. המנהיגים הם אלו שרוצים לשלוט, על פי דרכם, גם אם בקרב הקבוצה אין הסכמה על הדרך.
באופן כללי, מצאתי שמצב המלחמה, נפוץ בהרבה ממצב של שלום. עובדים בארגונים ממשלתיים, וגם חברות עסקיות, מנהלים לא פעם מלחמות פוליטיות פנימיות, שאינן לוקחות שבויים, וזאת על חשבון טובת הארגון בהם אותם אנשים עובדים.
במשך זמן רב, ניסתי להבין, מדוע מצב המלחמה התוך-קבוצתית, שברור לכולם שמביא לפגיעה בקבוצה, נפוץ הרבה יותר ממצב של שלום. מדוע ארגון טוב, שבו אנשים עובדים ביחד, או מתקיימים ביחד, ללא יחסי איבה פנימיים, וללא מלחמות, הוא החריג.
להלן הצעה למנגון שיכול להסביר את התפוצה הרחבה של מאבקים תוך-אירגוניים.
כדי שקבוצה תוכל לפעול ביחד, עליה להגיע להסכמה. עליה להגיע להסכמה על היעדים, והדרכים להגיע ליעדים. עליה להגיע להסכמה, על הדרך לקבל החלטות. עליה להגיע להסכמה כיצד לתגמל את מי שפועל לטובת הקבוצה, וכיצד להעניש מי שפועל בניגוד לטובת הקבוצה. עליה לפתח קודים פנימיים של התנהגות ראויה בתוך הקבוצה, כך שכל אחד מחברי הקבוצה, ירגיש בנוח, וירגיש שייך לקבוצה. עליה לארגן טקסים שיחזקו את החוסן הקבוצתי, ועוד החלטות רבות.
ככל שהקבוצה גדלה, כך קשה יותר להגיע להסכמות. כמות קוי התקשורת עולה בריבוע. כמות הצרכים שכל חבר קבוצה נדרש להם, עולה, תפיסות העולם מתרבות, והתובנות השונות של כל אירוע ואירוע גדלים עם גדילת הקבוצה. האישויות השונות, ותפיסת עולמן מתרבות. למעשה, הגעה להסכמה מעמדות שיוויוניות, היא כמעט בלתי אפשרית ללא טכנולוגיות סופר-מתקדמות. ולכן, האנושות הלכה ופיתחה שיטות שונות להגעה להסכמות, כדי שהקבוצה תצליח לפעול.
כל עוד האנושות התנהלה בכפרים קטנים, או בשבטים קטנים, יכלו ההחלטת להתקבל על ידי ״זקני השבט״ (לדוגמא, בדרום אפריקה, ביהדות, בשבטים בדואים) או במקרים חריגים על ידי ״אמהות השבט״. נציגים מבוגרים של אנשי השבט, ישבו יחד במועצה (لشورى בערבית) ויצרו בינהם את ההסכמות.
ככל שגדלו הקבוצות האנושיות, כך הפכה ההגעה להסכמה לקשה ומורכבת יותר, ועם הגודל הלכה ואבדה היכולת לקבל החלטות בצורה מוסכמת. לכן במשך אלפי שנים, בד״כ ההחלטות התקבלו על ידי מנהיג יחיד.
בדרך כלל, המנהיגים לא החליטו לבד. כדי להפוך ללגיטמים, ולמנוע מאבקים, השליטים הסתמכו על לגיטמיות של השלטון שלהם, כמו למשל, הכרות של הכהונה, בכך שהמלך הוא בחיר האלוהים, או צאצאו של האלוהים, או במקרים אחרים, האל עצמו. יחודיות זאת, מנעה ממתחרים ״לא לגיטמיים״, להתחרות על השליטה, אך דרשה שיתוף פעולה עם מעמד הכהונה.
בהיסטוריה ישנם מקרים בודדים, בהם ארגונים הגדולים מכפר/שבט, הצליחו לנהל את עצמם בצורה דמוקרטית. אחת הדוגמאות הבולטות היא הדמוקרטיה האתונאית, בה כ-30 אלף אזרחים קיבלו החלטות ביחד, על בסיס יחסית שיוויוני. דמוקרטיה זאת, נדרשה ללא מעט נהלים כדי לקיים החלטות דמוקרטיות בצורה שיוויונית. נראה כי בימי הבניים, בעת החלשות הממלכות האירופאיות, היו גם רפובליקות דמוקרטיות קטנות, אך נראה שהן נעלמו, ככל שהממלכות האירופאיות במאה ה-16, התחזקו. עד המאה ה-18, עם המהפכה האמריקאית והצרפתית, כמעט כל סוגי השלטון היו מלוכנים/דיקטטורים. אך עם תחילת עידן הנאורות, עלה הרצון לשיוויון. הוסיפו לכך, שמאז המהפכה הצרפתית, אומות דמוקרטיות יכלו לגייס יותר חיילים (כי העם האמין שהמלחמה שלו), וביחד נוצר הדחף לייצר שלטונות דמוקרטיים יותר. אך גם היום, השלטון ברוב המדינות הדמוקרטיות, אולי למעט שוויץ, נתון בידי ראש ממשלה או נשיא, ואוליגרכיה-נבחרת (חברי פרלמנט) מבקרת את עבודתו ועבודת שריו. כלומר, בסוף, ההחלטה היא של אדם בודד, והוא נעזר לצורך השלטון בחברי ממשלתו. העם רק יכול להחליף אותו ואת מפלגתו פעם בכמה שנים.
כך קורה, כי במשך אלפי שנים, מאז החלו קבוצות אנשיות לגדול מעבר לכפר או שבט, הן החלו להעדיף שלטון יחיד, כדרך להתנהל כקבוצה. האנושות איבדה את כושרה התרבותי, להתנהל שוב בצורה דמוקרטית ושיוויונית, כפי שהיה נהוג בקרב השבטים היותר דמוקרטים, או בקרב ערי יוון העתיקות. אנו מורגלים, גם במקום העבודה, לכך שיש מנהל.ת אחד.ת. ושהיא זו שמחליטה. היא יכולה להתייעץ אבל בסוף, ההחלטה שלה והנורמות הן שלה.
ושוב, הסיבה להזדקקות למנהיגים היא שהחלטות בקבוצות גדולות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. וככל שהקבוצה גדולה יותר, כך הקושי עולה בצורה אקספוננציאלית. וכיוון שאיבדנו את התרבות והמינהגים שמאפשרים לנו לפעול גם בקבוצות קטנות מתוך החלטה שיוויונית, כך קורה שגם כשאנו בארגונים קטנים, אנו נזקקים למנהיג.ה, שתורה לנו את הדרך.
על מנת לתפקד, קבוצות צריכות מערכת שליטה, ובד״כ שליט או שליטה יחידים, המתייעצים עם אליטות/קבוצת ניהול. הנהגה הזאת, גם מחזיקה יותר כוח, ולכן בד״כ קבוצת ההנהגה יכולה לתגמל את עצמה יותר טוב. היא נהנת מחופש פעולה נרחב יותר, וככל שמתקדמים לראש הפרמידה, יש לחברי האליטה/ה-C level, יותר כוח להשפיע על התנהלות הארגון, כך שההחלטות יותאמו יותר לאינטרסים של הבכירים. כיוון שההיכולת להשפיע של קבלת ההחלטות הולכות ומתרבות ככל שעולים בפרמידיה, גם היכולת להיטיב עם הצרכים גדלה. בנוסף, המצאות בראש הפרמידיה, בד״כ מלווה בכבוד ויוקרה, והנה יצרנו מוטיבציה של המשתתפים בארגון, לשאוף למעלה, ולהתחרות על מקום קרוב יותר לראש הפרמידה.
המעניין הוא שמי שנמצא במאבק מסוג זה, רואה לא פעם את טובת הארגון, כחלק מהאינטרסים ותפיסת העולם אותה הוא מביא. כתוצאה מכך נוצרת לגיטמיות למאבק. ״אם רק אנצח, מצב הארגון ישתפר״. לדרגי הניהול השונים קשה לראות שהמאבקים הללו, פוגעים בארגון ועלולים להביא לשיתוקו והסתאבותו. אגב, ככל שהארגון מתחיל לדעוך יותר, כך המאבקים יתחזקו, כי אנשים מאמינים, שרק אם הם יגיעו לראשות הפרמידה, ניתן יהיה להציל את הארגון.
הדרכים לפתרון, נמצאות בכמה רבדים אפשריים. הפתרון הקלאסי, הוא פיתוח של הנהלה חכמה, קשובה, שיודעת לנתב בין האינטרסיים הקבוצתיים לאינטרסים האישיים, של כל אחד מחברי הקבוצה. הנהלה שיודעת לקדם אנשים התורמים לטובת הארגון, ולהרחיק כאלו שפוגעים בטובת הארגון. הנהלה, שיודעת לקבל החלטות עיסקיות וארגוניות נכונות. הנהלה כזאת, בד״כ זוכה ללגיטמיות נרחבת, ומפחיתה מאבקים פנימיים.
אלא שהנהלה כזאת, היא היא מצרך די נדיר. מרבית בני האדם, גם בתפקיד ניהול, מתקשים לקבל החלטות כ״כ מורכבות. יש מנהלים שטובים יותר בצד הארגוני, ויש מנהלים שטובים בצד הניהולי, ויש כאלו שבצד העסקי, אך קשה למצוא אנשים שגם יודעים לנהל אנשים, וגם יודעים לקבל החלטות בכ״כ הרבה תחומים. לכן, מאבקים פנים-ארגוניים, כ״כ נפוצים.
אם כך, אני מציע שהבסיס למניעת מאבקים, ולפיתוח יכולת קבלת החלטות שיטיבו הן עם הארגון והן עם חברי הארגון, נמצא בפיתוח שיטות וטכנולוגיות שיאפשרו קבלת החלטות ופיתוח שליטה בצורה חכמה שתיטיב עם הארגון וחבריו.
כדי לשפר את המצב הקיים, אפשר לדעתי לפעול בשתי דרכים. הדרך הראשונה, והקלאסית, היא לפתוח מתודות ניהול ומימנויות ניהול, שמאפשרות קבלת החלטות מושכלת ורחבה יותר. בדומה לשיטות שהיו קיימות בתקופה השבטית, ובסנהדרין. שיטות אלו אפשרו קבלת החלטות מוסכמות, מושכלות שבהן נשקלו מגוון הצדדים. אני חושב שגם הנהלות מודרניות, יכולות להרוויח משיטות ניהול כאלו. אני יודע מניסיוני, ששיטות אלו אפשרויות גם בקצב החיים המהיר בו פועלות חברות מודרניות.
הדרך השניה לפתרון המורכבות, היא לפתח טכנולוגיות דליברטיביות, שמאפשרות ליותר בעלי עניין, ויותר מומחים להשתתף בתהליך ההחלטה, מבלי שיווצר עומס קוגניטיבי, ומבלי שמשך הזמן לקבלת ההחלטה יתארך. דברים כאלו אנו עושים בדליב.
הי לכולם, יש כאן דיון חשוב, שאשמח לדעתכם בנושא.
מאז 2008, אני עוסק בפיתוח אפליקציות דליברטיביות, בעיקר ככלי ניסוי, ביחד עם חובבי דליברציה.
מאז, היו שני סטארטאפים שהעתיקו את הממשקים שבנינו. בסטארטאפ הראשון הושקעו כמיליון דולר. בסטארטאפ השני, כנראה כמה מיליוני דולרים.
משני הסטארטאפים הללו, לא קיבלנו תמורה, לא כתשלום, ולא כקרדיט, ולא הזמנה להתייעצות.
גם אם לא קיבלנו תשלום, אז לפחות קרדיט יכול לעזור לשכנע מתנדבים עתידיים וגופים עתידים, להשקיע בנו, כמיזם חברתי.
כך יוצא, שכל פעם שאנו עושים משהו מיוחד, מעניין, מגיע יזם ומפתח את את המוצר, לא מתייעץ ולא נותן קרדיט, ואנו נשארים עם מעט מאד יכולות להמשך פיתוח ומחקר.
גם להחזיק צוותי מתנדבים חוקרים, דורש משאבים. המתנדבים צריכים לראות שאכן מפותחות טכנולוגיות ממה שהם חקרו ופיתחו.
ולכן, אני לומד, שבפועל הפיתוח בשיטה ה״פתוחה״ הוא מאד איטי, והאפליקציות לא מגיעות לבשלות.
כמי שרוצה שיום אחד, תהיה אפליקציה דליברטיבת לשימוש ההמונים, יעילה וטובה, ורוצה להמשיך לפתח ולחקור, אני נתקל כאן בבעיה.
מצד אחד, חשוב לי שהידע יהיה פתוח, ושהאפליקציה תשמש את ההמונים, ותהיה שייכת להמונים, ומצד שני לא הצלחתי עד היום לייצר מודל עסקי יעיל באמצעות קוד פתוח, וידע פתוח.
היום, כשאני מנהל מו״פ של מכללה, אני רואה איזה יופי ובאיזו מהירות אפשר לבנות שיטות פדגוגיות חדשות וטובות למען כלל הציבור, כשמיליוני שקלים זורמים לקופה.
ואילו בפרויקט הקוד הפתוח, קשה מאד להניע פיתוח תוכנות חדשות.
אשמח לדעתכם.
מחשבות כלליות בנושא?
בעד קוד פתוח?
בעד פיתוח עסקי?
בכלל?
אמ;לק:
מספיק שמגיב/ה אחד/ת תגיב דעות קיצוניות ברשתות החברתיות
ברחבי הארץ מתחוללות נקמות ופרעות הדדיות בין יהודים לערבים. ארועים כאלו, לא ידענו מאז קום המדינה. וכפי שזה נראה כרגע, הן לא הולכות לדעוך בימים הקרובים, אלא להפך, נראה שהן מתעצמות.
הפרעות מתחוללות בכל הארץ, והמשטרה כבר הודיעה, שאין לה את המשאבים הנדרשים לרסן פרעות כאלו. ושני הצדדים, ממשיכים לשפוך דלק למדורה. קיצונים ערבים מצד אחד, וקיצונים יהודים מהצד השני, פוגעים בחפים מפשע, והופכים את חיינו לגיהנום. נתניהו כבר חושב להכניס חטיבה צה״לית למוקדי הבעירה. הפעלה של צבא מול אזרחים, היא תהליך בעייתי במדינה דמוקרטית. מה אמור לעשות חייל בן 19, כשהוא רואה אזרח (יהודי או ערבי, וזה לא משנה) משליך אבנים? חיילים מאומנים לדבר אחד. להרוג. לא היינו רוצים שהצבא יפתח באש על אזרחים.
אז מה הפתרון? מה אנו, אזרחים רגילים יכולים לעשות?
כדי להבין מה ניתן לעשות, חשוב לדעתי קודם להבין כיצד נגרמות הפרעות, מה המנגנונים מתחת לפני השטח, שמניעים את השרפות הללו. כשנבין, נוכל גם לפעול ביתר יעילות.
המנגנון העיקרי
ראשית, המנגנון העיקרי לארועים, אינו משהו קיצוני שמישהו אחר עשה לצד השני. אלא משהו אחר. משהו שפועל ברקע ומאפשר למעט קיצונים להלדיק מדינה שלמה. המשהו הזה להבנתי, אלו הרשתות החברתיות.
המכניזם, בו רשתות חברתיות מקצינות את העמדות, עד כדי פילוג ושנאה הדדית, הוא שהן יוצרות ״תא תהודה״. בד״כ אנו מעדיפים להתחבר עם אנשים דומים לנו, ולהתרחק מאנשים שונים מאתנו. כתוצאה מכך, הרשתות מאפשרות היווצרות קבוצות בעלות דפוסי מחשבה דומים. ובקבוצות ההלו, אין הטרוגניות. אין מי שיבקר דעות. כתוצאה מכך, נוצרות אחדות דעים, והאחדות הזאת מובילה להקצנה קבוצתית. כלומר כל אחד מוסיף עוד שמן למדורהץ מוסיף עוד מידע, כדי להלהיט, עוד תאור חלקי של המציאות שמעצים את תפיסת העולם של הקבוצה. וכך מרגע לרגע ההקצנה הולכת ומתעצמת, עד שהיא מתפרצת בעולם החיצוני.
מחקרים רבים מראים שלרשתות החברתיות יש השפעה של הקצנת דעות, ועידוד המוטיבציה למלחמות אחים. בארה״ב, ההקצנה והשנאה ההדדית החריפה מאד, ככל שהרשתות החברתיות הגיעו ליותר משתמשים.
לא כל הקבוצות ברשתות החברתיות הן קיצוניות. רוב הקבוצות עוסקות במה שטוב לאנשים. אך ברגעים שהשטח מתחיל קצת לבעור, ותפיסת העולם של הקבוצות הקיצוניות מתחזקת על ידי ״התעצמות האויבים שלהם״, הקבוצות הללו מתחילות להפיץ עוד ועוד גלים. האלגורתמים של הרשתות החברתיות מזהות פוסטים עם עניין, והפוסטים הללו, מתפשטים ברשת, ומתחילות להשפיע על קבוצות הולכות ומתרחבות. וככל שהקבוצות מתרחבות, כך יותר חומר מתסיס נכנס לרשתות ומחזק את תפיסת העולם של יותר ויותר אנשים, והתהליך הזה, הוא כמו בערה ביער. ככל שיותר עצים נשרפים, כך לאש יש יותר כוח לכלות יותר עצים.
במקרה שלנו, המבעירים של השטח, היו קיצונים משני הצדדים. עמותות ימין שמבקשות לפנות תושבים משייח ג׳ראח, ובתגובה קיצונים מוסלמים מפגינים באלימות. בן גביר, דואג לשים את המשרד שלו בשייח ג׳ראח, ומדליק עוד יותר את המוסלמים, המוסלמים הקיצונים מפגינים יותר אלימות, והמשטרה מבחינתם מגיבה ביותר אלימות, וחוזר חלילה. כל אחד מהם תמים בעיני עצמו, ורואה את הצד השני כרשע. ככה זה אצל קיצונים. דרך חיים של צדקנות חסודה, והתעלמות מהאפשרות שבצד השני יש גם איזה שהוא צדק. הבליל הזה של קיצונות ואלימות, מתועד ברשתות החברתיות ומשפיע על קהלים הולכים ומתרחבים. כל צד רואה רק את האיומים על אורח חייו. כל צד מפיץ עוד ועוד סרטונים הממחזקים את תפיסת האיום עליו. והסרטונים הללו מופצים ברחבי הרשת, ולוכדים עוד ועוד קהלים לתוך ״תא התהודה״.
טוב, הבנו. אז מה אפשר לעשות?
כמה דברים:
פירוק ״תאי התהודה״
כיוון שהבסיס לפרעות הללו, הוא למעשה ״תאי התהודה״, אזי פירוק ״תאי התהודה״ הוא הכלי העיקרי. איך מפרקים תא תהודה״? הכי פשוט היה אם החברות של הרשתות החברתיות היו מכירות באחריות שלהן, ומעודדות יותר הטרוגניות באמצעות שינוי באלגוריתמים שלהן. אני מקווה שיושבים שם אנשים שאכפת להם מהעולם ולא רק מהשורה התחתונה (קרי, רווח).
עד שאותם בעלי רשתות חברתיות יבינו את הנזק שהם עושים, גם לנו האזרחים יש דרך לפרק ״תאי תהודה״. כל שעליכם לעשות זה לא לשתוק. שתיקה של המתונים ופחד להתפס כ״משת״פים״ או ״סמולאנים״, או סתם חשש מעימות, מונעת מרוב האנשים להגיב לדברי קיצונים. אבל למעשה, קל מאד לעצור את הקיצונים. אל תשתקו. תגידו שבעינכם זה לא מוסרי לקחת את החוק לידים. תצאו מול אמירות מיזנטרופיות. מספקי שאחד או שניים מציגים ראיות סותרות, תא ההידהוד נשבר. תהליכי ההקצנה נשברים.
כאן חשוב גם הטון. אם תגידו את מה שאתם אומרים בתוקפנות, זה יעודד את הקיצונים להגיב בתוקפנות. התוקפנות הזאת מרחיקה מתונים, וכך תגבירו את שתיקת הרוב המתון. זה יותר טוב מכולם, וזה אכן מחליש את תא התהודה, אך ניתן לעשות זאת טוב יותר.
הדרך העדיפה היא אימוץ קו רגוע. נמקו את דבריכם ברגיעה, בלי לתקוף אף אחד. גם אם אתם מרגישים לבד, אל תדאגו, יש שם אנשים ששומעים אותכם ומודים לכם על דברי הנועם. בשקט, אבל הם שם מקשיבים לכם. מניסיון רב, דברי נועם ושמירה על רגיעה, זה הכלי הכי טוב לפרק ״תאי תהודה״
אם אתם צריכים עזרה בלחשוב איך לעשות זאת, אשמח לייעץ כאן בבלוג (בתגובות). יש גם חומר חשוב שנכתב על ידי אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה לפני 10 שנים – תרבות הדיון.
משמר אזרחי
אם נגיע למצב בו המשטרה ומג״ב אינם יכולים להכיל את הארועים, הפתרון אינו הכנסת צה״ל. הפעלת צבא לשיטור אזרחים, היא נקודה מאד מסוכנת במדינה דמוקרטית. זה יכול להסתיים גם בשפיכות דמים, וזה יגרום לחיילים בני 19 לעמוד בפי דלימות בלתי אפשרויות, בבואם במגע עם אכולוסיות של אזרחים.
הפתרון הוא פתרון שקיים על המדף. משמר אזרחי. הכי טוב יהיה שהמשמר האזרחי, יופעל בכל צד כלפי הצד שלו. כמולמר משמר אזרחי יהודי ירגיע את הקיצונים יהודים, ומשמר אזרחי מוסלמי, ירגיע את הקיצונים בצד שלו.
מאד קשה לדעתי לעשות דבר כזה. למערכות הממשלתיות יקח הרבה זמן לארגן מספיק משמר אזרחי בשני הצדדים, וגם נדרשת הכשרה כיצד לפעול נכון.
בהעדר משמר אזרחי הדדי, צריך להפעיל משמר אזרחי בידי המשטרה, שיודרך כיצד לעצור אלימות ברחובות. זה יהיה קשה, אבל אזרחים וותקים ומתונים, שמסתובבים ברחובות, יכולים לסייע למשטרה, וזה הרבה יותר טוב מהכנסת צבא.
אחריות מנהיגותית
כל מי שחושב שהוא מנהיג, חשוב שיצטרף למחמוד אבעס ונתניהו וישמיע קולו נגד האלימות. חשוב עוד יותר, שמי שיכול להגיע לאנשים כמו בן גביר וסמוטריץ׳, ישכנע אותם לקרוא גם הם להפסקת האלימות.
זה לא קל, ולא פופלרי, אבל זה הכרחי. אם אתם מנהיגים, תראו זאת.