בעקבות שאלה שנשאלתי בפרטי לגבי מודל רציונלי של המדע, הנה המודל שפיתחתי, בקצרה:

אני מניח שאת מתכוונת למודל האפיסטמילוגי שכתבתי. פירוט מלא שלו קיים בקישור (אם כי המודל לא גמור).

אם נקצר את המודל, ונגיע לשורה התחתונה, הרי שהנחת המוצא היא שהמחשבה שלנו כלואה בכלוב פנומנולוגי. כלוב פנומנולגי הוא מעטפת של המחשבות שלנו, שעליה מתדפקות תחושות, מראות, צלילים וכיוב'. , ואיננו יכולים לדעת מה קורה מעבר לכלוב הזה. כל מה שאנו רואים, זה תחושות, מראות שאנו מנסים לתרגם ולהבין. איננו יכולים לדעת האם יש שם אכן דברים, או שאלו סתם אשליות.

סוג כזה של מחשבה, גרם להרבה מאד פילוסופים לחרדה. זה אמר עבורם שאין אמת, שאנו עלולים ליפול לתוך כאוס של בליל תיאוריות, שבהן אין תיאוריה אחת, נכונה יותר מהאחרת. ולכן כל מי שאני מכיר (למשל דקארט, יום, הוסרל, ריכנבך, הידגר ורבים אחרים) , תמיד ניסו למצוא קרקע יציבה. קרקע שתבטיח, שיש דרך להבחין בין אמת לשקר.

בתיאוריה שלי, אני מוותר על הניסיון הזה לכאורה (אם כי בהמשך, אתן בסיס אחר לרציונליזציה של המדע). אני מבין שהנחת המוצא, היא שלעולם לא נוכל לצאת מהכלוב הפנומנולוגי (דומה אגב, למערה של אפלטון, אך ללא היכולת להשתחרר מהכבלים). ועכשיו, עלינו לברר מה ניתן לעשות.

בפנומנות (תופעות) שאני חווה, יש לפעמים סדירות. כשאני רואה אדם מדבר, אני גם שומע אותו מדבר. האם בהכרח יש קשר בין המראה לקול? לא….. יכול להיות שזה מקרה. יכול להיות שמחשב שמחובר לי למוח מדמה לי את הסיטואציה. יכול להיות שהמוח שלי הוזה, והמוח הוא זה שיוצר קול ומראה ביחד, מבלי שיהיה שם אדם אמיתי מדבר. יכולות להיות עוד אין-סוף אפשרויות פתרונות שונים. ועל פי המודל של הכלוב הפנומנולוגי, אין סוף אפשרות הן דבר אפשרי…..

אז מה עושים?

אנו יכולים להגיד שיש אין-סוף אפשרויות, ואם זה נסתדר… אך למעשה כאן לא יהיה שום ידע, או יכול להכיל ידע, כי הכל אפשרי.

אם אנו רוצים לנסות להתקדם עם הידע שלנו, עלינו להניח את הנחת הפשטות. כלומר, שהפתרון הפשוט ביותר, שמסביר את מכלול התצפיות שחווית עד כה, הוא הפתרון שבו אבחר.
אין זה אומר שזה הפתרון הנכון ביותר, אלא הפתרון החסכוני ביותר (ע"ע, ארנסט מאך). ועכשיו, כדי לוודא שהתיאוריה שיצרתי, עדיין רלוונטית, אני משתמש בעקרון ההפרכה (של פופר). בכל פעם שתיאוריה שבניתי מופרכת, עלי להציע תיאוריה חדשה, חסכונית ככל הניתן, המתארת את כל התופעות שראיתי עד כה. (לפעמים אני לא מצליח לתאר בתיאוריה אחת את כל התופעות שראיתי, ולכן יתכן שאמציע מספר תיאוריות, אך בשם החיסכון, עלי לשאוף לתיאוריה אחת חסכונית).

יתכן מאד שלתיאוריות שבניתי אין קשר למה שקורה בעולם מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. אך, אם התיאוריות מצליחות לנבא התרחשויות חדשות, וככל שהן מצליחות לנבא יותר התרחשויות חדשות, כך ישנו סיכוי עולה שהתיאוריות אכן מסבירות משהו מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. זה לא אומר שבארוע הבא, התיאוריות יעמדו במבחן, ויתכן שהחוקים מחוץ לחוק ישתנו. כמו כן, יתכן שבגלל תופעת Theory dependent observation, אנו נבחר להתבונן רק במקרים שמתאימים לתאירויות שלנו, ולהתעלם ממקרים שאינם תואמים לתיאוריות שלנו.

כדי להתגבר על כך, עלינו להעזר בצופים אחרים (שגם אותם אנו עלולים לדמיין, אבל בשם עקרון הפשטות, נניח שהם צופים נפרדים מאתנו). צופים אלו, בעלי תיאוריות אחרות (לכאורה), יכולים להציג לנו תופעות סותרות, ולאלץ אותנו למצוא תיאוריות מכילות יותר.

כך מתבצע לו המשחק המדעי. אני/ו כל הזמן מנסים לייצר תיאוריה אחת, רחבה שתסביר את כל ההקשרים בין תופעות שהבחנו בהם. בשם עקרון הפשטות, כדי להקל על הזכרון, אנו תמיד בוחרים בתיאוריה הפשוטה ביותר האפשרית. קיימת אפשרות שתיאוריות כאלו יתארו חוקיות שמתרחשות מחוץ לכלוב הפנומנולוגי (וגם יתכן שלא). אנו בשורה התחתונה מחפשים את התיאוריה החסכונית ביותר האפשרית, שתתאר את מכלול התופעות שנחשפנו אליהן. ואם אנו פועלים כחברה (בהנחת הפשטות, שאכן קיימת חברה, ולא הכל פרי מחשבתינו), הרי שנחפש ביחד את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי למכלול התופעות שאנו צופים בהן. זהו המדע.

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

Continue reading →

בפוסט הקודם, ראינו כי אין לנו גישה לעולם האמיתי, ואיננו יודעים אם עולם כזה קיים. אנו מוצאים חוקים, אך איננו יודעים אם החוקים הללו משוייכים למשהו רלוונטי מחוץ לכלוב הפנומנולוגי שלנו. אנו מניחים כי יש קשר למשהו בחוץ, שיש לו חוקים, לא בגלל שברור לנו שאכן קשר כזה קיים, אלא כי זאת ההנחה הפשוטה ביותר האפשרית, והיא מקילה עלינו לחקור את העולם מחוץ לכלוב. אנחנו מניחים הנחות פשוטות, עד שהן מופרכות. וכך לאט לאט אנו בונים תיאוריות שיסבירו את כל התופעות שחווינו עד כה. התיאוריות הללו, מבחינה עקרונית פילוסופית אינן יכולות לנבא דבר. הן רק כלי לזכור את כול "החוקיות" שמצאנו בתופעות עד כה.

אבל אם אכן קיים שם עולם, ויש לו סט מוגבל של חוקים שאינו משתנה כל הזמן, אזי החוקים הללו יכולים לנבא את התנהגות התופעות. מבחינה פילוסופית אין לזה כמובן שום משמעות.

החוקים הללו, שאנו מחפשים הם אינדוקציות. אנו מוצאים קשרים בין תופעות. קשרים חוזרים. אם נסתכל על הדרך שבה פועלים הניורונים (על אף שזו אינה הסתכלות פילוסופית), נראה שגם הניורונים שלנו מבצעים אינדוקציות. תהליך הלמידה הניורנלי, הוא תהליך למידה באינדוקציות. הניורונים יוצרים בינהם קשרים, כאשר שני ארועים ניורונלים מתרחשים בו זמנית. כך אנו מקשרים בין קולה של אמא, כשאנו תינוקות, לבין הדמות שאנו רואים. הארועים הללו חוזרים. תמיד אותו קול, ועם אותו מראה פנים, והניורונים שלנו מקשרים בין הקול למראה.

האינדוקציות הללו הן גם התיאוריות שלנו. תיאוריה היא מערכת קשרים אינדוקטיבים שמאפשרים לנו ל"נבא" את התנהגות התופעות.

כך לדוגמא, את התפוחים, אנו יוצרים על ידי קישור בין תופעות שחוזרות ביחד כל הזמן, כמו צורה עגלגלה, צבע ירוק או צהוב או אדום, טעם חמצמץ או מתוק, ריח מסויים, מגע מסויים,מילה שנקראת "תפוח", ועוד קלטים חושיים. כיוון, שאנו מיחסים לתיאוריה הזאת ערך של אובייקט (תפוחים נחשבים אוביקטים), אני אכנה זאת "אובייקט מנטלי". כפי שאנו כבר יודעים, איננו יודעים האם באמת קיים שם אובייקט, אלא שאנו יודעים שאצלנו במוח נמצא אובייקט כזה.

אוביקטים מנטלים, כמו כל התיאוריות, יכולים לעבור הפרכה. אנו עלולים לראות תפוח יפה, ריחני, במשקל הנכון ובמגע הנכון, ואז לנגוס בו ולגלות שהוא בעל מרקם של שעווה וטעם של שעווה. אבל גם אם קיבלנו, שיכול להיות, שאין שם עולם אמיתי בחוץ עם חוקים קבועים, יכולות התופעות להתנהג בכל דרך שירצו, ולכן אנו נגלה שפתאום לתפוח יש טעם של עגבניה.

תיאוריות:

עולם הידע שלנו מורכב מרבבות אוביקטים מנטלים. חלקם הם אוביקטים מנטלים שבנויים מקלט חושי (למשל אוטו, אדם, תפוח, מטוס). כל אלו אוביקטים מנטלים שאנו יכולים לחוש אותם, על ידי חושינו. אבל יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שאיננו יכולים באמת לראות אותם. למשל סיפור, "תיאוריה", כוח הכבידה, אינרציה, אלוקים. הם אוביקטיים דימיוניים שנבנו אצלנו לאור אוביקטים מנטליים שכבר ידועים לנו, כמו סיפורים שסיפרו לנו, תיאוריות שלימדו אותנו בבית הספר וכיוב'. לאוביקטים אלו אני קורא אוביקטים מנטלים דימיוניים ובאנגלית Imaginary Mental Objects או בקיצור MOi.לאוביקטים שאנו יכולים לחוש אני קורא Sensory Mental Objects או בקיצור MOs.

הסקת מסקנות:

אנו מסיקים מסקנות על בסיס האוביקטים המנטליים. למשל בינתן לנו הסילוגיזם הקלאסי:

הנחה ראשית: כל בני האדם הם בני תמותה.

הנחה מישנית: סוקרטס הוא בן אדם

מסקנה: סוקרטס הוא בן תמותה.

אנו בעצם הלכנו על האוביקטים המנטלים שלנו "סוקרטס", ו"בני אדם". על סוקרטס ידוע לנו שהוא היה בן אדם, שהוא חיי בסוף המאה החמישית לפני הספירה, שהיה פילוסוף ומורהו של אפלטון, ועוד. על בן אדם ידוע לנו עוד הרבה דברים, למשל שהוא הולך על שניים (אם לא קרתה לו תאונה), שהוא נולד מאישה, שהוא נושם וכיוב'. אנו גם יודעים על האוביקט המנטלי "אישה" שהיא יולדת בגילאים 13 – 45.

כאשר אנו מבצעים הסקת מסקנות (דדוקציה), אנו למעשה עוברים על הקשרים הקיימים בין

סוקרטס ואימו - הסקה דדוקטיבית

האוביקטים המנטלים הקיימים אצלנו בידיעה. למשל המסקנה של אמו של סוקרטס היתה מבוגרת ממנו ב 13 עד 45 שנים, אנו מסיקים מתוך כך שסוקרטס היה אדם, ובני אדם נולדים מנשים, ואישה יולדת בגיל 13 – 45. אנו מסיקים זאת על אף ששום דבר מזה לא נאמר במשפטי ההנחות. כל ההסקה נובעת מהקשרים הקיימים בין האוביקטים המנטליים שלנו.

מבנה הידע

הקשרים הללו שמתקיימים בין כל האוביקטים המנטליים (הדימיוניים והחושיים), הם אלו שבונים את עולם הידע שלנו.  הקשרים הללו, המורכבים מנסים לתאר בעצם את החוקיות שקיימת בתופעות. הם אמורים לתאר חוקיות מאד מורכבת שמתאימה לכל התופעות שאנו מכירים. אבל לא פעם אנו מגלים כי החוקיות שקיימת אצלנו בידיעה, אינה תואמת את מה שציפינו לו. לא פעם אנו "סומכים" על מישהו, כי חשבנו שניתן לסמוך עליו, אבל מסתבר שטעינו והוא הכזיב אותנו. לא פעם אנו מצפים מהמציאות למשוה, והיא אינה פועלת על פי הקשרים בין האובייקטים שלנו. אין זה מפתיע בהינתן שהעולם שם בחוץ שמייצר את החוקים (או האין-עולם), אינו חיייבו להקשיב לקשרים הקיימים במוחינו. החוקים (או האין-חוקים) יכולים להיות הרבה יותר מורכבים מאלו שנמצאים במוחינו.

הבעיה היא שכאשר קשרים מופרכים, זה דורש מאיתנו לנסות למצוא הסברים חדשים שיסבירו את כל המידע הרב שקיים אצלנו. אנו נאלצים לבצע אבדוקציה (בניית התיאוריה המתאימה ביותר). אנו נאלצים להזיז הרבה קשרים, כך שלבסוף יתאימו לתצפיות שלנו. זהו תהליך קשה, הדורש הרבה לימוד, הרבה חקירה, והרבה ניסיונות לפתור את הבעיה, כך ששוב ישבו התצפיות הלתאים לידע הקיים אצלנו.

כתוצאה מכך, אנו מתעלמים לעיתים תכופות מתצפיות שלא מתיישבות עם הידע שלנו (TDO), או שאנו ממציאים תיאוריות מתווספות (Auxiliary theories, ע"פ הטרמינולוגיה של קרל פופר). תיאוריות מתווספות, הן מה שאנו מכירים כ"תרוצים". כאשר משהו לא הולך כפי שציפינו לו אנו מתרצים, מדוע הוא נכשל. לדוגמא, "הסכמי אוסלו היו מצויינים, אך הימין הרס אותם", או "מפעל ההתנחלויות היה נהדר ויכול היה לצמוח, אילולא השמאל התנקל להן". כאשר למישהו יש תיאוריות בראש שאמורות להורות לו כיצד להגיע לתוצאות, והתוצאות אינן מתיישבות עם מה שהאדם ציפה, כדאי שיבדוק את התיאוריות שלו, ולא ישתמש ב"תיאוריות מתווספות".  מנהיגים טובים, הם בדיוק סוג האנשים שלא מספר על ריצפות עקומות (Auxiliary theories), אלא בודקים מחדש את התיאוריות שלהם, ומתאימים אותן למציאות.

עד כאן, על יצירת תיאוריות ואוביקטים מנטלים באופן אישי. אבל כדי להבין מהי נקודת מבט ניטרלית (הדרושה להבנה כיצד מייצרים ידע ניטרלי, והאם ויקפדיה כיום מייצרת ידע ניטרלי), נצטרך להבין כיצד חברה יוצרת השקפת עולם ותיאוריות. על כך בפעם הבאה.

את ההרצאונות בנושא הזה העברתי באי-כנס. במהלך ההרצאה קיבלתי פידבקים, וכן חשבתי קצת יותר לעומק על הדברים שאמרתי, וכאן אני כותב את ההרצאונות המשופרת. אשמח מאד לתגובותיכם, ביקורתיכם והתענינותיכם.

שלכם,

טל

בגלל האורך, אני מחלק את הפוסט לשלושה חלקים. חלק אחד העוסק באהבה, שני עוסק בדיון ושלישי בחיפוש האמת, כאשר מבקשים לשנות את העולם.

את העולם משנים באהבה

פעילים חברתיים, חושבים פעמים רבות שאת העולם יש לשנות על שנאה לאחר, לרע האולטימטיבי, שממנו צריך לשחרר את העולם. אולי איננו עושים זאת במודע, אבל חלק מהשיח של פעילים מתאפיין ב"אנחנו הטובים" ו"הם הרעים". לאנשי השמאל המדיני יש את ה"מתנחלים" או "המתנחבלים", כפי שפעם קראו לנו. לאנשי ימין יש את ה"ססססמולנים" (נאמר במבט בוז, תוך כדי חריקת שיניים עצבנית). לשמאל החברתי יש את בעלי ההון השולטים בעולם, ולקפיטליסטים יש את הסוציאליסטים שרוצים להלאים את הרכוש הפרטי.

יש כנראה כמה סיבות לשנאה הזאת. היא עוזרת לפעיל להגדיר את העולם בצורה של שחור ולבן. טוב ורע. זה מאפשר כנראה את דירבון אינסטינקט הרצח והמלחמה הטמון בכולנו. אינסטינקט שמניע אותנו להילחם על "עקרונותינו".

סיבה אחרת, נובעת להבנתי, מסוג התקשורת שעמד לראשות דוברי האידאות השונות. בסוג התקשורת, שאפיין את המאה ה-20, שלטו העיתונות, הרדיו והטלויזיה. אלו הם כלי תקשורת המוניים, המאפיינים האת העידן השלישי של התקשורת. אין כמעט במדיומים הללו אפשרות לבנות טיעון מורכב. המסרים במדיומים הללו הם חד כיוונים ועוברים מהדובר אל ההמון. המסרים שעוברים במדיומים של העידן השלישי צריכים להיות פופליסטיים, מהירים חדים, ומגיעים ישר ללב.  כדי לשבות את ליבם של מילוני בני אדם, נדרשו הדוברים להיות אמוציונליים, פשוטים ומכוונים אל המכנה הנמוך ביותר. הדרך הטובה ביותר לתאר את המציאות במדיום כזה, בעל טווח קשב כל כך נמוך, הוא לתאר את העולם בשחור ולבן. כתוצאה מכך התרגלו הדוברים להציג את עמדתם כ"הטובים" נגד "הרעים", להציג את הרע האולטימטיבי, שנגדו צריך לצאת למלחמה.

בתחילת המאה ואפילו לקראת אמצעיתה, ההמונים עוד האמינו במדיה הזאת. הם יצאו למלחמות, נאבקו ויצרו מהפכות. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שמערכות המדינה השתפרו והמשק צמח, אזל הרצון הציבורי לצאת למהפכות. הקולות האגרסיבים שהניעו מהפכות ומלחמות במחצית הראשונה של המאה ה-20, הלכו ואיבדו את קהלם. יותר ויותר קריאות נשמעו על כך שהציבור אדיש.

אני טוען, שהציבור אינו אדיש. הוא פשוט איבד את האמון שלו בתקשורת העידן השלישי. הוא התחיל לראות את המציאות בצורה יותר מורכבת. הוא התבגר.

כיום עולה סוג חדש של תיקשורת. זאת התקשורת של העידן הרביעי. האינטרנט, ובעיקר התקשורת החברתית (web 2.0). סוג התקשורת הזה מאפשר תקשורת אינטימית, בין קהילות שונות, הפרושות על פני זמן ומרחב בלתי מוגדרים. זהו סוג של תקשורת שחוזר לעולם הישן והטוב של הכפר שממנו יצאנו. עולם של דיבור, שיחה, מחשבה, ובעיקר אהבה. בסוג התקשורת הזה אין מקום לשינאה, רהב ולעג. מי שרוצה שיקראו אותו, צריך לקיים דיאלוג עם קוראיו. הכותב תלוי בקוראיו. יש להם הרבה אופציות, והם יבחרו את הכותבים שלהם, מתוך אלו שייצרו אצלם הכי הרבה קשר, עניין ואינטמיות (ראו את הבלוג של אתון עיוורת כדוגמא מצוינת לבלוג כזה).

אין כאן שליטה מרכזית, אלא ים רב של אנשים הפועלים בקהילות הולכות וגדלות. אנשים יכולים להתאחד סביב עניין משותף במאות אלפי קבוצות הפייסבוק, ולפתח לעצמם קבוצות ודינמיות. יש במדייה של העידן הרביעי פחות שליטה מרכזית. יש כאן משהו אחר, הרבה יותר גדול, שיאחד את האנשים. והדבר הזה יהיה קשור לאהבה ולאמת.

אם פעם נחלקנו על פי מפלגות על הנעות על פני קשת אחת (מימין לאומי אבסלוטי, דרך ימין לאומי-דתי, עובר בימין לאומי מרכזי, מרכז, שמאל-סוציאליסטי ציוני מתון, שמאל ציוני סוציאליסטי, שמאל לא ציוני מרקסיסיטי). הרי שהיום אנו יכולים להתאחד על פי תחומי עניין יותר פרטניים. נושאים כמו קידום רכיבת אופניים. יכולים להיות משותפים לסוציאל-דמוקרטי, קומוניסטים או לאנשי ארץ ישראל השלמה. אבל אם אנשי השמלא יקפידו לשנוא את אנשי הימין, ולהיפך, שום תנועה כזאת לא תוכל לצבור תאוצה. הרבה אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הישנה יכולים להתחבר לתנועה כזאת, ובתנאי שנלמד לאהוב. יהיה עלינו להבין שיש בינינו מחלוקות, והן לגיטמיות, ויש בינינו גם הסכמות, ושם אנו צריכים להתאחד ולפעול ביחד מתוך אהבה וכבוד. הדרך של הקבוצות השונות להצליח, היא לחבר את כולם, מבלי  הבדלי דת, כלכלה או תפיסת בטחון. הקבוצה תצליח עוד יותר אם היא תיצור חיבור אנושי גם מחוץ לאינטרנט. הקבוצה תיצור כוח מניע, עם אנשים יתחברו ויאהבו לעבוד אחד עם השני. הקבוצות הללו לא יצליחו, אם הן תתיגנה אנשים על פי השקפת העולם החברתית או הבטחונית שלהם.

מהניסיון הקצר שיש לי בתנועה לדמוקרטיה ישירה, למפגשים אישיים, מפגשים קבוצתיים וקשרים חברתיים בתוך הקבוצה יש כוח מניע חשוב. כך גם היכולת להקשיב, לשאול להתעניין באחר. כול אלו הם מופיעים של הערכה, חיבה ואהבה בין חברי הקבוצה. חברה שבה תיווצר אהבת חינם, גם תהיה החברה בעלת הדבר הגדול ביותר. מתוך התרבות הזאת, של הקשבה, הערה ותקשורת בין-אישית, יקומו להבנתי, התנועות הפוליטיות של העידן הרביעי.

אנחנו עוד בתחילת הדרך, אך אני מאמין שבניסוי וטעיה נגלה כיצד משלבים נכון את הטכנולוגיה ומפגשי הפנים אל פנים לייצרת אותם אירגונים התנדבותיים למען מטרות שונות. נמצא את הדינמיקה הנדרשת לייצירת כוח פוליטי.

אבל גם מעבר לכוח הפוליטי של התקשורת, לאהבה יש כוח גדול בהרבה להניע בני אדם. כולנו אוהבים לפעול בסביבה בה אנו מוערכים, ואהודים. היד המחבקת חזקה מהאגרוף הקפוץ. לי, לך ולכולנו יהיה הרבה יותר כיף להיות חברים בחברה הנסמכת על אהבה, חיבה, רעות. הילדים שלנו יגדלו בטוחים יותר, אנחנו נרגיש בטוחים יותר, אנחנו נועצם, ונעצים אחרים. זוהי חברה טובה בהרבה מחברה ניצית, לוחמת ומשסעת. יש בכוח האהבה, במאה ה-21, הרבה יותר כוח לפעול ביחד, מאשר בשינאה ובפירוד.

דיון

אלא שעד עכשיו תיארנו מיקרים בהם יש קונצנזוס. רכיבת אופניים אינה מפריעה לאף אחד. לעומת זאת, כיצד מגיעים ליצירת קבוצה למען ארץ ישראל השלמה, או למען חלוקת המדינה או למען מדינה דו לאומית? האם כאן עלינו לחזור לשיטת השחור ולבן? האם עלינו ליצור שוב את המחנות הניצים? לדעתי, גם כאן השיטה לא תעבוד….

על כך, בפוסט הקרוב, בע"ה.

הויכוח שהתעורר כאן כאן וכאן, המחיש לי שהלכתי, כנראה, בדרך הלא נכונה כדי לתאר בעיית יסוד בפילוסופיה. הסקתי מתוצאות הדיון, שיותר משאני צריך לסקור את עבודותיהם של פילוסופים אחרים, אני צריך להשאיר לנו להתחבט להתלבט. אני מקווה שאני צודק… בואו ננסה…

בפוסט הנוכחי, אציג שאלה מטרידה מאד, שהעסיקה פילוסופים רבים. אני מזמין אותכם לנסות לפתור את הבעיות הללו. הרגישו חופשיים לכתוב את תשובותיכם כאן בתגובות, או אצלכם בבלוג (ולקשר לכאן). אלו מכם שבקיאים בפילסופיה, מוזמנים גם להביא מדברי אחרים, ואלו שלא למדו פילוסופיה, מוזמנים לנסות לפתור את הבעיה באמצעות חדות מחשבתם. בואו נהנה מכמה מהחידות המענינות שיש בפילוסופיה.

כיצד אנו יודעים שאנו חיים בעולם אמיתי?

על פי הפילוסופים, קאנט, הוסרל ורבים אחרים, אנו חווים את העולם דרך התופעות. כלומר כל מה שאנו רואים, חשים, מריחים, שומעים, טועמים, הם תחושות של מה שאנו עלולים בנחפזות להסיק, כ"עולם שמחוץ לנו". אחת הבעיות שאיתה עסקו פילוסופים היא השאלה כיצד ניתן לדעת שהעולם שם בחוץ הוא אמיתי? אולי, כמו במטריקס, התחושות הללו משודרות אלינו על ידי מחשב? או שמא אנו חולמים את התחושות הללו?

דוגמא נחמדה לבעיה הציג הנס ריכנבאך, שדימה אותנו לאנשים החיים בתוך קופסא. האנשים

הללו שחיים בתוך קופסא, יכולים לחוות את העולם החיצוני (אם קיים כזה…), רק דרך ההשתקפות שלו על קירות הקופסא האטמוים למחצה (כלומר דרך החושים). אותו אדם הצופה, רואה צללים נעים של ציפורים על קיר הקופסא. כיצד אותו אדם יכול לדעת שהצללים הללו נוצרים על ידי ציפורים אמיתיות, ולא על ידי, למשל הדמיית מחשב, או סתם מישהו מניפולטיבי שמניע דמויות גזורות של ציפורים?

מה דעתכם? כיצד ניתן להגיע לוודאות שהעולם שם בחוץ קיים?

מחכה לתשובותיכם ולדיונכם,

טל

בינתיים, בין דיון פילוסופי למישנהו, אני ממליץ לכם לקרוא את הפוסט הבא של גלעד ישראלי ששואל האם הגשמה עצמית היא כוח מניע ראוי לשינוי עולם… תהנו.