הנרטיב משלב את טומס קון בתיאוריית "חוסר האמת האוביקטיבית" של המדע. אלא שיש בעיה בתיאוריה של קון. קון טוען כי כל פרדיגמה חדשה מחליפה פרדיגמה ישנה שאינה מסבירה תופעות חדשות. כך למעשה כל פרדיגמה מסבירה חלק מעולם התופעות. אך הנקודה שהוא מתעלם ממנה, היא שהפרדיגמה החדשה במדעי הטבע, צריכה להסביר את כל התופעות שהפרדיגמה הישנה הסיבה, וגם את החדשות. ולכן פרדיגמה חדשה צריכה להיות בעלת כוח הסבר גדול יותר משל קודמתה. ולכן שינוי פרדיגמות אינו אופנה (במדעי הטבע), אלא סדרה של פרדיגמות שמסבירות יותר ויותר דברים. כך למשל, תורת היחסות מסבירה את כל התופעות של התורה הניוטונית, ומוסיפה תופעות שנמצאות בטווח המאקרו והמיקרו, שהתורה הניוטונוית לא יכולה להסביר.
התופעה שקון מתאר מתקיימת במדעים שתרם גיבשו פרדיגמת יסוד יציבה. עד לאחרונה, פסיכולוגיה למשל לא היתה בעלת פרדיגמת יסוד יציבה, ולכן היתה חלק מהמדע הלא-יציב (שההסבר של קון תקף לגביו). אך מאז תחילת שנות ה-2000, הפסיכולוגיה מבססת את עצמה יותר ויותר על חקר המוח, ולכן נוצרת בה יציבות היוצרת יציבות (כיוון שחקר המוח הוא אלמנט יחסית יציב, שמקורו בביולוגיה. אותו דבר קרה לביולוגיה בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כאשר היא הפכה ליציבה, לאחר שהכניסה לתוכנה אלמנטים מתחום הפיזיקה והכימיה שהיו יציבות (זה קרה בתקופה של גילוי מבנה ה-DNA).
כיום עדיין קיימים תחומי מדע שלא עברו עדיין התייצבות, והתיאוריה הקונית תקפה לגביהן. תחומים כמו כלכלה (שכן מראה ניצנים של התייצבות, עם המחקרים של קאהנמן), מדעי החברה וההיסטוריה.