בעקבות שאלה שנשאלתי בפרטי לגבי מודל רציונלי של המדע, הנה המודל שפיתחתי, בקצרה:

אני מניח שאת מתכוונת למודל האפיסטמילוגי שכתבתי. פירוט מלא שלו קיים בקישור (אם כי המודל לא גמור).

אם נקצר את המודל, ונגיע לשורה התחתונה, הרי שהנחת המוצא היא שהמחשבה שלנו כלואה בכלוב פנומנולוגי. כלוב פנומנולגי הוא מעטפת של המחשבות שלנו, שעליה מתדפקות תחושות, מראות, צלילים וכיוב'. , ואיננו יכולים לדעת מה קורה מעבר לכלוב הזה. כל מה שאנו רואים, זה תחושות, מראות שאנו מנסים לתרגם ולהבין. איננו יכולים לדעת האם יש שם אכן דברים, או שאלו סתם אשליות.

סוג כזה של מחשבה, גרם להרבה מאד פילוסופים לחרדה. זה אמר עבורם שאין אמת, שאנו עלולים ליפול לתוך כאוס של בליל תיאוריות, שבהן אין תיאוריה אחת, נכונה יותר מהאחרת. ולכן כל מי שאני מכיר (למשל דקארט, יום, הוסרל, ריכנבך, הידגר ורבים אחרים) , תמיד ניסו למצוא קרקע יציבה. קרקע שתבטיח, שיש דרך להבחין בין אמת לשקר.

בתיאוריה שלי, אני מוותר על הניסיון הזה לכאורה (אם כי בהמשך, אתן בסיס אחר לרציונליזציה של המדע). אני מבין שהנחת המוצא, היא שלעולם לא נוכל לצאת מהכלוב הפנומנולוגי (דומה אגב, למערה של אפלטון, אך ללא היכולת להשתחרר מהכבלים). ועכשיו, עלינו לברר מה ניתן לעשות.

בפנומנות (תופעות) שאני חווה, יש לפעמים סדירות. כשאני רואה אדם מדבר, אני גם שומע אותו מדבר. האם בהכרח יש קשר בין המראה לקול? לא….. יכול להיות שזה מקרה. יכול להיות שמחשב שמחובר לי למוח מדמה לי את הסיטואציה. יכול להיות שהמוח שלי הוזה, והמוח הוא זה שיוצר קול ומראה ביחד, מבלי שיהיה שם אדם אמיתי מדבר. יכולות להיות עוד אין-סוף אפשרויות פתרונות שונים. ועל פי המודל של הכלוב הפנומנולוגי, אין סוף אפשרות הן דבר אפשרי…..

אז מה עושים?

אנו יכולים להגיד שיש אין-סוף אפשרויות, ואם זה נסתדר… אך למעשה כאן לא יהיה שום ידע, או יכול להכיל ידע, כי הכל אפשרי.

אם אנו רוצים לנסות להתקדם עם הידע שלנו, עלינו להניח את הנחת הפשטות. כלומר, שהפתרון הפשוט ביותר, שמסביר את מכלול התצפיות שחווית עד כה, הוא הפתרון שבו אבחר.
אין זה אומר שזה הפתרון הנכון ביותר, אלא הפתרון החסכוני ביותר (ע"ע, ארנסט מאך). ועכשיו, כדי לוודא שהתיאוריה שיצרתי, עדיין רלוונטית, אני משתמש בעקרון ההפרכה (של פופר). בכל פעם שתיאוריה שבניתי מופרכת, עלי להציע תיאוריה חדשה, חסכונית ככל הניתן, המתארת את כל התופעות שראיתי עד כה. (לפעמים אני לא מצליח לתאר בתיאוריה אחת את כל התופעות שראיתי, ולכן יתכן שאמציע מספר תיאוריות, אך בשם החיסכון, עלי לשאוף לתיאוריה אחת חסכונית).

יתכן מאד שלתיאוריות שבניתי אין קשר למה שקורה בעולם מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. אך, אם התיאוריות מצליחות לנבא התרחשויות חדשות, וככל שהן מצליחות לנבא יותר התרחשויות חדשות, כך ישנו סיכוי עולה שהתיאוריות אכן מסבירות משהו מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. זה לא אומר שבארוע הבא, התיאוריות יעמדו במבחן, ויתכן שהחוקים מחוץ לחוק ישתנו. כמו כן, יתכן שבגלל תופעת Theory dependent observation, אנו נבחר להתבונן רק במקרים שמתאימים לתאירויות שלנו, ולהתעלם ממקרים שאינם תואמים לתיאוריות שלנו.

כדי להתגבר על כך, עלינו להעזר בצופים אחרים (שגם אותם אנו עלולים לדמיין, אבל בשם עקרון הפשטות, נניח שהם צופים נפרדים מאתנו). צופים אלו, בעלי תיאוריות אחרות (לכאורה), יכולים להציג לנו תופעות סותרות, ולאלץ אותנו למצוא תיאוריות מכילות יותר.

כך מתבצע לו המשחק המדעי. אני/ו כל הזמן מנסים לייצר תיאוריה אחת, רחבה שתסביר את כל ההקשרים בין תופעות שהבחנו בהם. בשם עקרון הפשטות, כדי להקל על הזכרון, אנו תמיד בוחרים בתיאוריה הפשוטה ביותר האפשרית. קיימת אפשרות שתיאוריות כאלו יתארו חוקיות שמתרחשות מחוץ לכלוב הפנומנולוגי (וגם יתכן שלא). אנו בשורה התחתונה מחפשים את התיאוריה החסכונית ביותר האפשרית, שתתאר את מכלול התופעות שנחשפנו אליהן. ואם אנו פועלים כחברה (בהנחת הפשטות, שאכן קיימת חברה, ולא הכל פרי מחשבתינו), הרי שנחפש ביחד את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי למכלול התופעות שאנו צופים בהן. זהו המדע.

האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

עריצות הרוב
למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

מסך הבערות
אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

נדרש אם כן פתרון אחר.
הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
עקרון ההשתנות

העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
עקרון אי-העריקה
תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
מבנה פוליטי המאפשר השתנות
כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

השכבה הפסיכולוגית
עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

הדיון המושכל

דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

לסיכום
על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.

יוסי לוי כתב מכתב המבקש להפיץ ארוע ספקני כנגד ההומופאטיה. פרטים על הארוע בהמשך. הנה תשובתי ליוסי:

יוסי שלום,

כספקן מושבע, אני מטיל ספק בתפיסת עולם חומרנית (מטריאליסטית). האם לא יכול להיות שההומופאטיה משפיעה בדרך לא חומרית (כלומר לא דרך ריכוז החומר המדולל לאפס)? יש לי מאומנים שדיווחו שבוודאות הומפאטיים עזרו להם, כמו ששום טיפול אחר לא עזר להם. כשניסתי לברר את סוגיית ההומפאטיה ודרכי השפעתה, על ידי תחקור הומופאטים לגבי שיטותיהם, היה נראה לי שעיקר הטיפול הוא למעשה פסיכלוגי-עממי. האם אין לטיפול הפסיכולי-עממי חשיבות בהבראת החולה?

לחשוב שהכל עובר רק דרך תרופות כימיות שנבדקו מדעית, נראה לי מאד שמרני וחומרני. לנפש, או לרשתות הניורונליות שבאמצעותן אנו פועלים יש מערך אינטראקציה פנימית וחיצונית יותר מורכבת מאשר תרופות כימיות. האם לא תסכים איתי?

טל

המכתב של יוסי:

2011/1/24 Yossi Levy

שלום רב,

שמי יוסי לוי, ואני, בין היתר, כותב את הבלוג נסיכת המדעים ופעיל בקהילה הספקנית בישראל. אני מתנצל מראש על ההטרדה שאולי גרמתי לך במשלוח מייל זה.
הקהילה הספקנית העולמית מארגנת בימים אלה את 10:23 – אירוע מחאה גלובלי להגברת המודעות לחוסר התועלת והנזקים שבהומיאופתיה – שיטת "ריפוי" חסרת בסיס מדעי שאין כל ראיות ליעילותה. האירוע יכלול יותר מ-1000 משתתפים ביותר מ-10 מדינות ויותר מ-23 ערים. במסגרת האירוע, יטלו משתתפיו "מינון יתר" של תכשיר הומיאופתי, כדי להמחיש את חוסר יעילותו.

האירוע הישראלי יתקיים ביום שישי, ה- 4/2/2011 בשעה 10:23 בתל-אביב. פרטים נוספים והמיקום המדויק יימסרו בהמשך.

למרות שחלק ניכר מהציבור רואה בהומיאופתיה טיפול רפואי לגיטימי, האמת היא שקיימות עדויות מדעיות מצטברות לכך להומיאופתיה אין כל אפקט טיפולי משמעותי מבחינה קלינית.

הקמפיין נועד להגביר את מודעות הציבור הרחב לאמת המדעית על ההומיאופתיה ולנזקים העלולים להגרם כתוצאה מטיפולים הומיאופתיים.

אשמח אם גם בבלוג שלך יופיע אזכור לאירוע ומטרותיו החשובות.

בתודה

יוסי לוי

Yossi Levy יוסי לוי
The Princess of Science נסיכת המדעים
למידע נוסף

אתר קמפיין 10:23 בישראל (עברית): http://www.1023.org.il
אתר קמפיין 10:23 העולמי (אנגלית): http://www.1023.org.uk
שפינוזה – אתר הקהילה הספקנית בישראל: http://www.skeptics.org.il
שאלות ותשובות בנושא ההומיאופתיה באתר שפינוזה (עברית): http://www.skeptics.org.il/answers/tag/homeopathy
מאמרים בנושא ההומיאופתיה באתר "נסיכת המדעים" (עברית):
http://www.sci-princess.info/archives/tag/homeopathy

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

Continue reading →

בפוסט הקודם, ראינו כי אין לנו גישה לעולם האמיתי, ואיננו יודעים אם עולם כזה קיים. אנו מוצאים חוקים, אך איננו יודעים אם החוקים הללו משוייכים למשהו רלוונטי מחוץ לכלוב הפנומנולוגי שלנו. אנו מניחים כי יש קשר למשהו בחוץ, שיש לו חוקים, לא בגלל שברור לנו שאכן קשר כזה קיים, אלא כי זאת ההנחה הפשוטה ביותר האפשרית, והיא מקילה עלינו לחקור את העולם מחוץ לכלוב. אנחנו מניחים הנחות פשוטות, עד שהן מופרכות. וכך לאט לאט אנו בונים תיאוריות שיסבירו את כל התופעות שחווינו עד כה. התיאוריות הללו, מבחינה עקרונית פילוסופית אינן יכולות לנבא דבר. הן רק כלי לזכור את כול "החוקיות" שמצאנו בתופעות עד כה.

אבל אם אכן קיים שם עולם, ויש לו סט מוגבל של חוקים שאינו משתנה כל הזמן, אזי החוקים הללו יכולים לנבא את התנהגות התופעות. מבחינה פילוסופית אין לזה כמובן שום משמעות.

החוקים הללו, שאנו מחפשים הם אינדוקציות. אנו מוצאים קשרים בין תופעות. קשרים חוזרים. אם נסתכל על הדרך שבה פועלים הניורונים (על אף שזו אינה הסתכלות פילוסופית), נראה שגם הניורונים שלנו מבצעים אינדוקציות. תהליך הלמידה הניורנלי, הוא תהליך למידה באינדוקציות. הניורונים יוצרים בינהם קשרים, כאשר שני ארועים ניורונלים מתרחשים בו זמנית. כך אנו מקשרים בין קולה של אמא, כשאנו תינוקות, לבין הדמות שאנו רואים. הארועים הללו חוזרים. תמיד אותו קול, ועם אותו מראה פנים, והניורונים שלנו מקשרים בין הקול למראה.

האינדוקציות הללו הן גם התיאוריות שלנו. תיאוריה היא מערכת קשרים אינדוקטיבים שמאפשרים לנו ל"נבא" את התנהגות התופעות.

כך לדוגמא, את התפוחים, אנו יוצרים על ידי קישור בין תופעות שחוזרות ביחד כל הזמן, כמו צורה עגלגלה, צבע ירוק או צהוב או אדום, טעם חמצמץ או מתוק, ריח מסויים, מגע מסויים,מילה שנקראת "תפוח", ועוד קלטים חושיים. כיוון, שאנו מיחסים לתיאוריה הזאת ערך של אובייקט (תפוחים נחשבים אוביקטים), אני אכנה זאת "אובייקט מנטלי". כפי שאנו כבר יודעים, איננו יודעים האם באמת קיים שם אובייקט, אלא שאנו יודעים שאצלנו במוח נמצא אובייקט כזה.

אוביקטים מנטלים, כמו כל התיאוריות, יכולים לעבור הפרכה. אנו עלולים לראות תפוח יפה, ריחני, במשקל הנכון ובמגע הנכון, ואז לנגוס בו ולגלות שהוא בעל מרקם של שעווה וטעם של שעווה. אבל גם אם קיבלנו, שיכול להיות, שאין שם עולם אמיתי בחוץ עם חוקים קבועים, יכולות התופעות להתנהג בכל דרך שירצו, ולכן אנו נגלה שפתאום לתפוח יש טעם של עגבניה.

תיאוריות:

עולם הידע שלנו מורכב מרבבות אוביקטים מנטלים. חלקם הם אוביקטים מנטלים שבנויים מקלט חושי (למשל אוטו, אדם, תפוח, מטוס). כל אלו אוביקטים מנטלים שאנו יכולים לחוש אותם, על ידי חושינו. אבל יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שאיננו יכולים באמת לראות אותם. למשל סיפור, "תיאוריה", כוח הכבידה, אינרציה, אלוקים. הם אוביקטיים דימיוניים שנבנו אצלנו לאור אוביקטים מנטליים שכבר ידועים לנו, כמו סיפורים שסיפרו לנו, תיאוריות שלימדו אותנו בבית הספר וכיוב'. לאוביקטים אלו אני קורא אוביקטים מנטלים דימיוניים ובאנגלית Imaginary Mental Objects או בקיצור MOi.לאוביקטים שאנו יכולים לחוש אני קורא Sensory Mental Objects או בקיצור MOs.

הסקת מסקנות:

אנו מסיקים מסקנות על בסיס האוביקטים המנטליים. למשל בינתן לנו הסילוגיזם הקלאסי:

הנחה ראשית: כל בני האדם הם בני תמותה.

הנחה מישנית: סוקרטס הוא בן אדם

מסקנה: סוקרטס הוא בן תמותה.

אנו בעצם הלכנו על האוביקטים המנטלים שלנו "סוקרטס", ו"בני אדם". על סוקרטס ידוע לנו שהוא היה בן אדם, שהוא חיי בסוף המאה החמישית לפני הספירה, שהיה פילוסוף ומורהו של אפלטון, ועוד. על בן אדם ידוע לנו עוד הרבה דברים, למשל שהוא הולך על שניים (אם לא קרתה לו תאונה), שהוא נולד מאישה, שהוא נושם וכיוב'. אנו גם יודעים על האוביקט המנטלי "אישה" שהיא יולדת בגילאים 13 – 45.

כאשר אנו מבצעים הסקת מסקנות (דדוקציה), אנו למעשה עוברים על הקשרים הקיימים בין

סוקרטס ואימו - הסקה דדוקטיבית

האוביקטים המנטלים הקיימים אצלנו בידיעה. למשל המסקנה של אמו של סוקרטס היתה מבוגרת ממנו ב 13 עד 45 שנים, אנו מסיקים מתוך כך שסוקרטס היה אדם, ובני אדם נולדים מנשים, ואישה יולדת בגיל 13 – 45. אנו מסיקים זאת על אף ששום דבר מזה לא נאמר במשפטי ההנחות. כל ההסקה נובעת מהקשרים הקיימים בין האוביקטים המנטליים שלנו.

מבנה הידע

הקשרים הללו שמתקיימים בין כל האוביקטים המנטליים (הדימיוניים והחושיים), הם אלו שבונים את עולם הידע שלנו.  הקשרים הללו, המורכבים מנסים לתאר בעצם את החוקיות שקיימת בתופעות. הם אמורים לתאר חוקיות מאד מורכבת שמתאימה לכל התופעות שאנו מכירים. אבל לא פעם אנו מגלים כי החוקיות שקיימת אצלנו בידיעה, אינה תואמת את מה שציפינו לו. לא פעם אנו "סומכים" על מישהו, כי חשבנו שניתן לסמוך עליו, אבל מסתבר שטעינו והוא הכזיב אותנו. לא פעם אנו מצפים מהמציאות למשוה, והיא אינה פועלת על פי הקשרים בין האובייקטים שלנו. אין זה מפתיע בהינתן שהעולם שם בחוץ שמייצר את החוקים (או האין-עולם), אינו חיייבו להקשיב לקשרים הקיימים במוחינו. החוקים (או האין-חוקים) יכולים להיות הרבה יותר מורכבים מאלו שנמצאים במוחינו.

הבעיה היא שכאשר קשרים מופרכים, זה דורש מאיתנו לנסות למצוא הסברים חדשים שיסבירו את כל המידע הרב שקיים אצלנו. אנו נאלצים לבצע אבדוקציה (בניית התיאוריה המתאימה ביותר). אנו נאלצים להזיז הרבה קשרים, כך שלבסוף יתאימו לתצפיות שלנו. זהו תהליך קשה, הדורש הרבה לימוד, הרבה חקירה, והרבה ניסיונות לפתור את הבעיה, כך ששוב ישבו התצפיות הלתאים לידע הקיים אצלנו.

כתוצאה מכך, אנו מתעלמים לעיתים תכופות מתצפיות שלא מתיישבות עם הידע שלנו (TDO), או שאנו ממציאים תיאוריות מתווספות (Auxiliary theories, ע"פ הטרמינולוגיה של קרל פופר). תיאוריות מתווספות, הן מה שאנו מכירים כ"תרוצים". כאשר משהו לא הולך כפי שציפינו לו אנו מתרצים, מדוע הוא נכשל. לדוגמא, "הסכמי אוסלו היו מצויינים, אך הימין הרס אותם", או "מפעל ההתנחלויות היה נהדר ויכול היה לצמוח, אילולא השמאל התנקל להן". כאשר למישהו יש תיאוריות בראש שאמורות להורות לו כיצד להגיע לתוצאות, והתוצאות אינן מתיישבות עם מה שהאדם ציפה, כדאי שיבדוק את התיאוריות שלו, ולא ישתמש ב"תיאוריות מתווספות".  מנהיגים טובים, הם בדיוק סוג האנשים שלא מספר על ריצפות עקומות (Auxiliary theories), אלא בודקים מחדש את התיאוריות שלהם, ומתאימים אותן למציאות.

עד כאן, על יצירת תיאוריות ואוביקטים מנטלים באופן אישי. אבל כדי להבין מהי נקודת מבט ניטרלית (הדרושה להבנה כיצד מייצרים ידע ניטרלי, והאם ויקפדיה כיום מייצרת ידע ניטרלי), נצטרך להבין כיצד חברה יוצרת השקפת עולם ותיאוריות. על כך בפעם הבאה.

מתוך הדיונים עם אנשים מויקיפדיה, עולה הטענה שעל הידע יש לשמור, ולהגן. לכן, לפי טענה זאת, חשוב שתתפתח בתוך ויקיפדיה אוליגרכיה של משתמשים שמאמינים ברעיון, ושיעשו הכל כדי להגן על הרעיון. מטרתם היא להגן מפני משחיתים, או מפני כותבים שמנסים לייצר ידע מוטה ולא ניטרלי.

אני אנסה לטעון, כי לא זאת הדרך לייצר ידע ניטרלי. אבל לפני שאוכל להראות איך לייצר ידע ניטרלי, עלי להסביר איך נוצר ידע. לשם כך אחזור למודל הכלוב הפנומנולוגי, כדי ללהסביר כיצד נוצר ידע, ואיך מגיעים לידע ניטרלי. כיוון שההסבר קצת ארוך, אחלק זאת למספר פוסטים, ברשותכם.

המודל הזה, אינו נמצא באקדמיה. הוא תואם במידה רבה למודלים אות תפיסות פילוסופיות אחרות. הוא פותח על ידי, ולצערי הרב לא הצלחתי למצוא מנחה שיסייע לי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על המודל. ולכן, אתם כמובן מוזמנים לבקר את המודל ולהצביע על השגיאות שקיימות במודל. אבל כרגע, הוא הכלי הטוב ביותר הקיים ברשותי, כדי להסביר איך נוצר ידע ניטלרי (או ידע בכלל). אשמח לביקרותכם 🙂

ההנחה של המודל, היא שאנו כלואים בכלוב של התודעה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס).

למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס. היו כל מיני ניסיונות לצאת מהכלוב הזה. אבל אינני מכיר פילוסוף שמצא דרך לצאת מהכלוב, וטענתו התקבלה על ידי הקהילה הפילוסופית.

הדבר היחידי שאני יכול לדעת, הוא שאני מוצא חוקים בתופעות. התופעות הם מה שאנו חווים. הדמויות של האנשים, העולם שאנו רואים, שומעים מרגישים, טועמים וכיוב'. אנו יכולים להבחין בתופעות, ואנו יכולים למצוא בהן חוקים. אך איננו יכולים לדעת האם יש יש משהו מחוץ לשכל שלנו שיוצר את החוקים הללו. איננו יכולים גם לדעת שיש ה"דבר כשלעצמו", שיוצר את התופעות הללו.

לדוגמא, יכול להיות שאת צליל המטבע הנופל על הריצפה, אנו שומעים כי אכן יש שם מטבע שנופלת. אבל יכול להיות שהמחשב, שאליו מחובר מוחינו יוצר את הצליל. אבל יכול להיות שאין שם שום דבר בחוץ שיוצר את הצליל, אלא מוחינו בחלומו מייצר את הצליל. ויכול להיות שאין זה אף מוחינו שמייצר את הצליל, אלא תופעה חיצונית למוח, שגורמת לזכרון להתעצב כך שנזכור שהיה שם צליל מטבע נופלת, בעוד מעולם לא חלמנו על מטבע נופלת.

ולכן אני חוזר וטוען, שכל מה שאנו יכולים לדעת הוא שאנו יכולים לטעון שמצאנו חוקיות בתופעות. אין לנו שום יכולת לדעת מה מקור החוקיות, והאם יש לו קשר ל"דבר כשלעצמו" כל שהוא.

ועכשיו מה עלינו לעשות עם החוקיות שמצאנו?

כאן יש מהלך קצת מסובך. כיוון שאיננו יודעים מה מקור החוקיות שאנו מוצאים בתופעות, איננו יכולים לדעת האם החוקיות תמשך. יחד עם זאת, גילינו כי כאשר אנו עוקבים אחר החוקיות, איננו נפגעים, ואף מצלחים להנות יותר. כלומר, מצאנו חוקיות שכאשר אנו מוצאים חוקים אמינים, אנו מרגישם טוב יותר.

לדוגמא, כאשר ראיתי ארטיק וליקקתי אותו, גילתי שאני נהנה מאד. אין זה משנה האם קיים ארטיק באמת, או שאני יודע מהי הנאה. תיאוריית הכלוב, והמקרה הפרטי של בעיית האינדוקציה, גם אומרים לי שיכול להיות שבפעם הבאה שאלקק ארטיק, יכול להיות שלא אהנה.

אם כך מדוע אני מניח קשרים בין תופעות? מדוע בכלל עלי להשתמש בחוקים, אם יכול להיות שאין באמת מאחוריהם שום חוקיות? פשוט בגלל עקרון הפשטות (או כפי שנוהגים לקרוא לו: התער של אוקהם).

מדוע עלי להניח פשטות? מדוע אינני יכול לבחור מהלך מורכב יותר שבו אניח שכל יום הקשרים נוצרים מחדש? או שאין שום חוקיות מאחורי התופעות? כי אחרת, לכל קשר שמצאתי יכולות להיות אין-סוף אפשרויות. ניקח לדוגמא את האיור הבא:

נניח ואני מזהה במבט אוירי מעל האוקיונוס חמש נקדות הפזורות בצורה שנראת מסודרת (א). אני יכול להניח שלסדירות יש סיבה, וכי יש קו ישר כל שהוא המחבר אותן (ב). אבל למעשה יכולים להיות אין סוף קוים המחברים אותם (לדוגמא, ג' ו-ד').

מדוע אם כן אני בוחר בקו הישר, שהוא הפשוט ביותר? כי אני רוצה לנסות ולהפריך את התיאוריה שלי. אני רוצה לראות האם החוקיות שאני משער שקיימת אכן עמידה יותר בתצפיות. כיוון שאין לי מושג מה גורם לתופעות, אני למעשה כל הזמן, בוחן האם התיאוריות שלי בדבר חוקיות התופעות עדיין נכונות.

אני מתחיל מהחוקיות הפשוטה ביותר שאני יכול למצוא, ובוחן האם תצפיות חדשות עומדות בתיאוריה שפיתחתי. אם אבחר בקוים המסובכים יותר, יהיו לפני אינסוף שיטות לבחינה. אבל במה שונה שונה הקו הישר מאינסוף הקוים האפשריים האחרים? לשם כך אני מניח הנחת בסיסית יותר שיש חוקים פשוטים, וקיים עולם אחד שמחבר את כל התופעות שאני רואה, ויש לו מערכת חוקים אחידה. למה? שוב, כדי שיהיה לי קל להתחיל לחקור ולמפות. עקרון הפשטות, הוא רק כלי שיקל על המוח שלי לחפש חוקיות קיימת בתוך התופעות. העולם סביבנו כנראה מורכב מאד, ובוודאי לא פשוט, אבל ההנחה שיש עולם פשוט שניתן לחקירה באמצעות תיאוריות פשוטות, היא כלי מתודולוגי הפשוט ביותר הקיים עוברי. קל לי לזכור את החוקים הפשוטים, או את החוקים שבנויים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית (אל מול התופעות).

כלומר, אנו חוקרים את העולם על פי עקרון הפשטות, לא בגלל שהוא פשוט, אלא בגלל שזאת הדרך הפשוטה ביותר לזכור את החקירות שלנו עד כה :-).

ואגב, לעולם לא נידע שהחוקים שלנו אכן תואמים לעולם האמיתי שם בחוץ (אם קיים כזה). למעשה, אנו תמיד בוחנים את החוקים הקיימים, ומקווים שלא ניפול.

על בסיס ההצלחה שלנו להתקדם בעולם מבלי ליפול, יש המסיקים שחייב להיות שם בחוץ עולם עם חוקים. אבל יכולים להיות לכך עוד כמה הסברים טובים. הסבר אחד הוא שאין שם עולם,  אלא מחשב שמייצר לנו חוקים קבועים. אפשרות נוספת היא שבמוח שלנו הושתלו זיכרנות שלא נתקלנו והחוקים שלנו לא הופרכו. ואפשרות שלישית היא שאנו מתעלמים מהנפילות שלנו, על ידי מנגנוני Theory dependent observation או דיסוננס קוגניטיבי. שניהם מנגנונים שגורמים לנו להתעלם מאי התאמה של התופעות לתיאוריות שלנו.

אבל יחד עם זאת, יכול להיות שיש שם אכן עולם אמיתי שמייצר עבורינו את התופעות על פי חוקיות קבועה, וניתן לחקור אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת כי אכן עולם כזה קיים בוודאות.

עד כאן להיום….

אשמח לביקורתכם 🙂

טל

בע"ה, נמשיך לבחון כיצד קשור המודל הפנומנולוגי הזה, לראיה ה"ניטרלית של הויקיפדיה"… הישאר איתנו.

אמת

אנשים שגדלו בסוף המאה ה-20 אינם מודעים לכוחה של האמת. לאחר עשורים של הפצצת פרסומות, מידע פירסומי השתול בכתבות ניטרליות, ו-Infotainment (תודה לעודד גלעד על המושג), איבדנו את האמון במערכות הידע.

אבל בעבר, כאשר לידע היה מקום של כבוד, היה לו גם כוח לשנות את העולם. במשך מאות שנים שלטה הכנסיה באירופה כולה, באמצעות השליטה במקורות הידע. אנשים האמינו בה. אך כאשר עלה וצמח המדע החדש, עם ידע מבוסס היטב, הנתמך בתצפיות, ומחוזק על ידי הפרקטיקה היומ-יומית של הטכנולוגיה שהמדע יצר, העולם האירופאי התחיל להשתנות, ואיתו גם שאר העולם. הידע המדעי, ורכישתו על ידי ההמונים, הובילה לשינוי תפיסת עולם משמעותית מאד באירופה ובשאר העולם. אנשים צועדים על פי תפיסת העולם שלהם.

במאה ה-20, היחצ"נות, הפרסומות, התעמולה, המדיה ההמונית, הניתנת למניפולציה בקלות,כל אלו הביאו לאובדן האמון במקורות הידע, ולהופעת הפוסט-מודרניזם. אבל עם הופעת הויקיפדיה, מופיעה להבנתי, גם מערכת ליצירת ידע חדש, שיוצרת תוצר אמין יותר. כל חתיכת מידע שנכנסת לויקיפדיה, ובמיוחד בערכים שבהם יש עניין לרבים, עוברת ביקורת קשה. כך, בגלל אופיה של המדיה של העידן הרביעי, אנו נקבל לבסוף מידע יותר אמין. ויש לשער שמידע שעבר ביקורת נרחבת, ישיב לבסוף את האמון בידע. כבר כיום, משמשת ויקיפדיה האנגלית מקור עצום לידע רב ונרחב (בויקיפדיה העיברית יש בעיות של דיקטטורה פנימית, ולכן הידע שם פחות טוב). אם נשכיל לבנות ידע רחב, שעבר הרבה ביקורת, הוא גם יהווה תשתית לשינוי.

בויקיפדיה, אחד הדברים היפים הוא שכל שפה יכולה לבנות את הידע על פי תפיסת עולמה. לנו, החיים בתרבות מסויימת יש תפיסת עולם שעליה גדלנו. היא פרי של חינוך שקיבלנו סביבה ועוד. אבל היא אינה פתוחה על פי רוב לקבל את עולמו של האחר. אם אנו רוצים ליצור שינוי, על ידי דיון, ויצירת אמת משותפת, שעל פיה אנו יכולים לבחון את העולם, עלינו ליצור שפה משותפת עם ברי-הפלוגתא שלנו.

אם ברי הפלוגתא שלנו הם אנשי שמאל, או שמא אנשי ארץ ישראל השלמה, אזי אם נרצה להשפיע על הקהל שלהם, יהיה עלינו לקיים דיון בשפה שבה הקהל שלהם מבין. אנשי שמאל צריכים להבין את שפת אנשי ארץ ישראל, ואנשי ארץ ישראל צריכים להבין בשפה ובמושגים של אנשי השמאל, כדי לשכנע ולהסביר.

מתוך הדיון שיווצר, ובירור העובדות, הידע שיווצר, שיכול להיות חדש ומעניין גם יוביל לשיתוף פעולה ובחירת דרך חדשה, לא מתוך מלחמה, כי אם מתוך הסכמה.

כדי להשיג את היכולת להכיר את הצד של האחר, נדרשת יכולת לוותר על האגו האישי והתפיסות האבלסולטיות של הידע שלנו. נדרשת היכולת להקשיב, ללמוד, להבין. נדרשת היכולת לבקר, להוכיח, לנסות לבנות ידע חדש, לאחר שהתיאוריות שלנו התמוטטו. זה דורש המון עבודה על האגו. זה דורש מאתנו לצאת מהאגו הפרטי שלנו, ולחברו לים האגו שנמצא שם.

יש החוששים שזה יביא לפלורליזם. כלומר לתפיסה שאין אמת, והכל מותר. לא. לדעתי זה קורה רק אם אנו איננו מתאמצים לבנות תיאוריות חדשות לאור הידע ההולך ומתרחב.

בתהליך טבעי של בניית ידע, ישנם תהליכי הפרכה. מיקרים בהם הידע הישן שלנו מופרך. זהו מצב טיבעי ונכון, המאפשר לנו כל הזמן ללמוד. יהיו חלק מאיתנו שלא יוותרו על עולם הידע הקודם שנבנה בעמל רב. אנשים אלו יעדיפו להילחם, ובתנאי שעולם הידע הפנימי שלהם ישאר שלם. יהיו אחרים שיהיו מוכנים לוותר על התיאוריות שהופרכו, אבל לא יבנו חדשות במקומן. אלו הפלורליסטים. מבחינתם הכל הולך, רק שלא יאלצו ללמוד ולבנות ידע חדש. בפלורליזם, איננו בונים דרך משותפת חדשה, אלא רק צפים על פני המיים, עד שיגיע גל חיצוני ויהרוס אותנו.

הדרך הנכונה עוברת במוכנות לקבל מידע חדש שיפריך את הטענות שלי. אבל גם במוכנות לבנות תיאוריות חדשות, שיכללו את כלל הידע הגלוי לפני. וגם במוכנות להמשיך לחפש מידע חדש שיפריך את הידע שכבר יש לי.

בניגוד לתיאוריות שהעלה קון, הידע החדש שנוצר אינו שונה מהידע הישן. אלא הוא נבנה על בסיסו. כך נוצר מצב שבו, לאט לאט הולך הידע שלנו ומתרחב, והוא כולל יותר ויותר קהילות, חברות, ותפיסות עולם. הוא יכול לחיות בשקט, ולמצוא דרך עבור כלל התרבויות והניצים. הוא מאפשר הידברות, מציאת מכנה משותף, ודרך משותפת. הוא מקדם שיתוף פעולה ומרחיק מלחמה.

לא קל שתיאוריות עליהן אנו בונים מופרכות, אבל עם הזמן מתרגלים ואף נהנהים להמשיך במסע הזה. המסע המרתק הזה כל הזמן מציב אתגרים חדשים, חוויות חדשות ושיתוף עם קהילות הולכות ומתרחבות של אנשים. כך שביחד, בסוף אנו מקבלים קהילה רחבה מאד של אנשים שנוצרה בינהם שפה משותפת, אינטרסים משותפים ורצון לפעול ביחד, ולא נגד.