עקרון ההפרכה

במסגרת הפילוסופיה של המדע הודגשה חשיבותה של ההפרכה בשנות השלושים של המאה ה-20 על ידי הפילוסוף קרל פופר, שטבע את המושג "עקרון ההפרכה". על-פי עיקרון זה, רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. פופר ראה בפוטנציאל ההפרכה את המאפיין המובהק ביותר של פעילות מדעית, המבדיל בינה ובין הסברים שאינם מדעיים. את מערכות הסברים שאינו מדעיות הוא מכנה פסבדו-מדע. בין מערכות אלה מנה פופר את האסטרולוגיה, המרכסיזם וחלק מענפי הפסיכולוגיה של האישיות.

"כל מקרה שניתן להעלות על הדעת, ניתן לפירוש לאור התאוריה של אדלר ובה במידה לאור זו של פרויד. אוכל להדגים זאת על ידי שתי דוגמאות שונות מאוד של התנהגות אנושית: זו של אדם הדוחף ילד המיימה במטרה להטביעו וזו של אדם המקריב את חייו בניסיון להציל את הילד. כל אחד משני המקרים הללו ניתן להסביר באותה הקלות במונחים פרוידיאניים ואדלריאניים....לא עלתה בדעתי שום התנהגות אנושית שאיננה ניתנת להתפרש במונחיהן של שתי התאוריות....לגבי התאוריה של איינשטיין המצב היה שונה מעיקרו."

מקור=קרל פופר, מדע השערות והפרכות, Conjectures and Refutations, London: Routenberge & Kegan Paul Ltd, 1963,1965, 1969, pp.33-55 תרגם יורם נבון

פופר טען שתאוריה מדעית טובה היא כזו שמגדירה הרבה מאוד תרחישים כבלתי אפשריים, מספקת הרבה רעיונות לניסויים שיוכלו להפריך אותו ובכל פעם שעורכים ניסוי שאפשר הפרכה כזו, הניסוי דווקא אינו מפריך את התאוריה. זאת בניגוד לתאוריות פסאבדו מדעיות שלא מספקות שום אפשרות לבדיקתן בניסוי. התאוריה של איינשטיין היא תאוריה מוצלחת לדעת פופר לא משום שהיא מסבירה הרבה דברים אלא משום שכל מה שהיא טענה שלא יכול להתקיים, אכן לא התקיים כשנערכו הניסויים המתאימים.